שתי שאלות.

"אין הצדקה לחקיקה שכופה על אנשים לעשות דברים שאינם מאמינים בהם, אלא אם זה מביא נזק מוכח לציבור".
א. מה מוגדר "נזק מוכח לציבור"? זה מאוד סובייקטיבי, אדם אחד יגדיר דבר כנזק והשני לא, ניתן לומר שיש הצדקה לחקיקה בנושא דת כי זה גורם נזק לציבור, כי זה נזק רוחני(לכאורה נזק רוחני הוא גם נזק) או כי זה פגיעה בתרבות הלאומית וזה גם נקרא נזק ולכן יש הצדקה לחקיקה?
ב. עוד טענה להצדקה לחקיקה בנושא דת ששמעתי, שהרי כל זכותינו לכבוש את הארץ ולהתיישב בה היא מפני ההבטחה האלוקית(הרש"י הראשון בתורה) ולכן אולי יש הצדקה לחקיקה דתית כי לולא זה אין לנו זכות על הארץ?

א. בחקיקה דתית אין נזק מוכח. זה נזק לפי דעתך. נזק לחיי אדם אינו שנוי במחלוקת, והוא נקרא נזק מוכח. אבל כמובן אין לדבר סוף ואין גבול חד.
ב. על כך גופא ניטש ויכוח. רבים לא רואים בהבטחה האלוקית את הבסיס אלא בזכות ההיסטורית (מעצם זה שאבותינו ישבו כאן).

א. אנחנו מדברים על חקיקה "שכופה אנשים לעשות דברים שאינם מאמינים בהם" שזה לדברי הרב צודק רק אם זה גורם נזק מוכח, ונזק מוכח להגדרת הרב זה נזק שכולם מסכימים עליו(כפגיעה בגוף). אז כולם מסכימים עליו או שיש אנשים "שאינם מאמינים בהם"? אם הנזק "לא שנוי במחלוקת" אז זה לא "כופה אנשים לעשות דברים שאינם מאמינים בהם"?
ב. "רבים רואים". מה דעת הרב? אם דעת הרב כמי שרואה בהבטחה האלוקית כבסיס לזכותנו בארץ- אז זה אומר שהרב אמור לתמוך בחקיקה דתית כי ישנה הצדקה לחקיקה וכי הטענה שהבאתי בתגובה קודמת נכונה? אם הרב לא רואה בהבטחה האלוקית כבסיס- מדוע לא?(הרי עצם קיומה של ההבטחה האלוקית- נכונה, למאמינים בתורה).

א. לשיטתך כל אחד שחושב שמשהו מזיק למדינה יכול לכפות זאת על כל שעאר התושבים. אני לא מסכים לזה. מעבר לזה, איני רואה ערך בעשיית מעשים לפי ההלכה בכפייה, לפחות כאשר העושה לא מאמין בזה. זה שהרוב יסכימו שיש נזק אינו קריטריון לכך שהנזק הוא אמיתי (רוב אינו קריטריון לאמת), אלא לכך שעל הנזק הזה ניתן לכפות.
ב. ראה סעיף א ותשובתי הקודמת.