תוקף דיני דרבנן
שלום
הרדב"ז (שו"ת ד,קמה) כותב שאדם צריך להוציא את כל ממונו כדי לא לאכול איסור אפילו מד"ס כיון דכל גזרות דרבנן אסמכוהו אלא תסור.
זאת, בלי להתייחס למחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בשורש הראשון.
האם לדעתך יש בדבריו גישה כללית (וא"כ קשות קושיות הרמב"ן) או שזו החמרה רק בנוגע לדיני אכילה?
בברכה,
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
שבוע טוב
בהיותי בענייני ברכה על איסורי אכילה ראיתי בתשובת חלקת יעקב (אור"ח סוף סימן נד) משם ר"ש שקופ, תשובה לשאלת הרמב"ן על הרמב"ם: לאו של "לא תסור" אינו אלא לאחר שחכמים אסרו, ורק לאחר שאסרו, התורה הזהירה שלא לסור ממה שאמרו חכמים ובאמת קודם שאסרו אין ל"לא תסור" תוקף . ואינו דומה לספק נבלה שהלאו והספק באים כאחד. וממילא, ספיקא דרבנן לקולא שכן הדאורייתא עדיין לא הופעל.
א"כ, הדילמה שהצבעת עליה במאמרך על השורש הראשון, אינה בינארית – או מדאורייתא ואז לחומרא, או מדרבנן ואז זה לא ברור מה התוקף.
בברכה,
שבוע טוב.
לא הבנתי את דבריך. אם כוונתך שספק ציווי אינו ציווי – אכן נכון. זה מה שמיישב רש"ז אויערבאך בהערותיו על הש"ש (ש"א), וכך דומני משמעות דברי הר"ש שקאפ בשער א. ככל הזכור לי כתבתי זאת שם.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer