תיאלוגיה שמנה

בשיחות עם תלמידי הרב אני מרבה לשאול האם יש מימד קיומי/חוויתי במשנתו של הרב.
אשמח להתייחסות: האם ניתן לומר שלרב אין משנה קיומית אלא רצון לעקביות ודיוק בטיעוני האמונה ? או: האם הרב חזונאי"שניק ובריסקאי חסר תקנה…

יש טעות נפוצה אצל אנשים כאילו בבריסק אין חוויה קיומית. ולכן גם תמהים על הרב סולובייצ'יק שמבטא חוויות חזקות ביחד עם היותו בריסקר.

ולא היא מתרי טעמי:
חדא, דאצל בריסק נמי יש חוויות אבל הן לא קובעות מה עושים ומה חושבים. את זה קובעים בשכל ולא בלב.
ועוד, עצם הבריסקאיות והרציונליות הליטאית היבשה היא חוויה חזקה מאד. וכעין זה החוויות הרליגיוזיות האסתטיות שמתאר איינשטיין מול הטבע וחוקיו. השווה לתיאוריו של הגרי"ד באיש ההלכה שעומד מול מעין או שקיעה ורואה מולו את דיני טבול יום. ושוב יש הטועים וחושבים שאין כאן חוויה, ולא היא. החוויה אחוזה ברעיונות השכליים. וצלע"ק האם זוהי חוויה באותו מובן כמו זו האמוציונלית או שמא זה משהו קצת אחר (וגם בחלק אחר של הנפש. כלומר האם החלק החווייתי-אמוציונלי שלו חווה את הבנת והשגת השכל, או שמא כאן החוויה עצמה היא אפקט שכלי).

רק אעיר שנלענ"ד אצל החזו"א זה מופיע אחרת מאשר בבריסק, מכמה אנפי: רק לדוגמא, החזו"א חווה את המלאך שכליאל (האינטואיציה, השכל הסינתטי) ובבריסק חווים את ההבנה הרקורסיבית (המבנה הלוגי-משפטי-אנליטי). ושוב, יש לדון האם מדובר באותו מרכז חוויות שמתעורר משני כיוונים/מקורות שונים, או שמא אלו שני סוגים של חוויות. ונעלנ"ד דהך תליא בחקירה קמייתא (דאי התם אלו שני סוגים שונים הוא הדין הכא נמי, ולהיפך), ואכ"מ.

ומה ששאלת לגביי, דומני שבי הקטן מתקיימת בעיקר חוויה בתרא וקצת מהך קמייתא. ובחוויה בתרא זכיתי לטעום מהחזו"א ומבריסק גם יחד.
אוסיף שהחזו"א הוא הבוגר יותר ובבריסק זו הופעה יותר ילדותית ונאיבית. וכך גם הדברים הופיעו אצלי (ודא הוא אקזיסטנציאליזם דידי, כפי שרמזתי בשתי עגלות ליודעי ח"ן).

ודוק היטב היטב כי יש כאן דברים עמוקים מאד מכבשונה של נפש ושל השגה, וליבא לפומא לא גליא.

הרב יוכל לעשות לי סדר, מה זה בכלל אקזיסטנציאליזם ? והאם הוא לא רציונלי ?

שאלה כללית מדיי, ואני גם לא מומחה לעניין (ולענ"ד אף אחד לא באמת מומחה).
בקצרה אומר שאקזיסטנציאליזם הוא הגות שנחצבת מחייו של ההוגה ותובנותיו הסובייקטיביות (האקזיסטנציה) ולא משכלו הקר והאובייקטיבי.
לדוגמה, קירקגור, שנחשב כמייסד האקזיסטנציאליזם (לפחות הדתי), דיבר על התבגרות תלת שלבית של אדם בין שלושה שלבים עם צורות התייחסות וחשיבה שונות: האסתטי, האתי והדתי. הוא גזר את התהליך הזה ממה שקרה לו בחייו האישיים.
יש בהגות כאת מתח בין שני מרכיבים: 1. זה לא מבוסס על טיעונים אובייקטיביים. 2. זה לא סובייקטיבי לגמרי. יש כאן תובנות בעלות ערך אובייקטיבי, אחרת אנשים אחרים לא היו מוצאים בזה ערך וטעם. אם כן, יש כאן תובנות שחצובות מהסובייקטיבי אבל נמצאות בעלות משמעות ע"י רבים במישור האובייקטיבי.
כעת בין תבין שמי שעושה את זה נכון זו בהחלט יכולה להיות פילוסופיה בעלת ערך, אבל רק בגלל שאינה באמת אקזיסטנציאליסטית. האקזיסטנציה מהווה מקור לשאיבת תובנות אינטואיטיביות, אבל בסה"כ זו פילוסופיה מבוססת אינטואיציה, ככל פילוסופיה אחרת. לעומת זאת, אם זה נעשה בצורה סובייקטיבית ועמומה, כמו במקרים רבים, או אז זה הופך לענף של הפסיכולוגיה או לסתם מלל סובייקטיבי חסר ערך.
לכן לטענתי אין באמת חיה כזאת פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית. האקזיסטנציה היא מקור ההשראה (במקביל למה שמכונה בפילוסופיה של המדע הקשר הגילוי), והרי מקור ההשראה של הגות או משנה
פילוסופית לא חשוב כדי לשפוט אותה. התוצר הפילוסופי נבחן לגופו כמו כל משנה פילוסופית (בדומה להקשר הצידוק).