תפילת ותיקין בשבועות כשהשירה מפריעה לשכנים – האם נהגתי כראוי?

שלום לכבוד הרב,

רציתי לשאול על אירוע שקרה לי בשבועות בישיבה התיכונית.

למדנו כל הלילה, ובגלל הרעש הוזמנו שוטרים לישיבה. אני מצדי השתדלתי מראש לא לעשות רעש ודאגתי לא לצאת מחוץ לבית המדרש. לקראת תפילת ותיקין התחילו לשיר בקול. יצאתי ממש מחוץ לישיבה לבדוק כיצד זה נשמע – ואפילו מהחלק הרחוק מבית המדרש שמעתי את השירים בבירור, וזה היה דווקא באחד השירים היחסית שקטים. ומה שאין צריך לומר לגבי הבתים הצמודים לבית המדרש ולגבי השירים הרועשים יותר.

שם, בחוץ, התחלתי להתחבט האם אני רשאי להשתתף בתפילה זו ובאיזו צורה. מחד, עלה בדעתי הצו הקטגורי של קאנט – שלפיו כביכול אסור לי להשתתף, שהרי אם כולם ינהגו כן תיווצר בעיה. אך אני אישית פחות דוגל בגישה זו, ונוסף על כך, אולי ניתן לתרץ אפילו לשיטת קאנט: אם כולם היו משתתפים כמוני – כלומר מתפללים בשקט בלי לשיר בקול – לא הייתה נוצרת כל בעיה. ולכן הגעתי למסקנה שאני רשאי להשתתף בתפילה, אך ברור לי שאסור לי לשיר בקול כי זה הוספת רעש ישירה.

כשחזרתי פנימה התחבטתי האם עלי להעיר לרבנים שהשירה מפריעה לשכנים. חיפשתי את הר"מ שלי אך לא מצאתי אותו. פניתי לרב אחר בישיבה (מנהל התיכון), אך תגובתו הייתה משיכת כתפיים בסגנון "מה נעשה" ו"בחטאינו". רציתי לפנות גם לראש הישיבה, אך הוא שימש כחזן, ונוסף על כך אני ביישן מאוד – והפנייה לרב הקודם כבר הייתה לי קשה מאוד וקרתה רק כי ניסיתי להכריח את עצמי לפנות אליו במשך כמה דקות עד שלבסוף באמת פניתי אליו. כשהגיעה קריאת שמע חשבתי שממילא לא יעשו רעש עד חזרת השץ, ולא רציתי לדבר בין גאולה לעמידה ולתפוס את ראש הישיבה באמצע – ובפועל הביישנות ופיק הברכיים(אני חש שפיק ברכיים זה ביטוי מדויק) הם אלה שמנעו ממני לפנות אליו. בסיום התפילה התכוננתי לדבר אותו, אך הוא החל מיד בחזרת השץ ושוב לא העזתי להפריע.

למרות זאת, הסיטואציה הייתה קשה מאוד מבחינה רגשית – עד כדי כך שכמעט ולא הייתי מסוגל להתפלל, בטח שלא בבית המדרש יחד עם כולם. בסופו של דבר עליתי לכיתה בקומה מעל וסיימתי שם תפילת מוסף ביחיד (בקושי רב, לאורך כל התפילה התאמצתי לא לבכות ולהתכוון, במיוחד בברכת אבות).

שקלתי מספר נקודות:

• קריאת התורה – לפי מיטב ידיעתי זו חובת הציבור ולא היחיד, ולכן חשבתי שמה שעשיתי בסדר למרות שכמובן שלא אידאלי, כיוון שעל היחיד מוטלת במידה מסוימת אחריות שהציבור יעשה זאת. ובאמת הציבור כן קרא בתורה.

• מגילת רות – לפי ידיעתי אין חובה לקרוא את מגילת רות בשבועות, וחשבתי שאוכל להשלים אותה במנחה.

• תפילה במניין – איני סובר שתפילה במניין היא חובה אלא רק מעלה, ובהתחשב בסיטואציה חשבתי שהיה מוצדק שלא התפללתי במניין.

• תורנויות – דאגתי שהעזיבה לא תגרום לי לפספס אחריות שהוטלה עליי.

רציתי לשאול את כבוד הרב: האם נהגתי כראוי? האם פספסתי שיקולים הלכתיים חשובים? ואם הייתה בעיה באיזשהו שלב – כיצד הייתי צריך לנהוג?