״לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה״ למלקות

חז"ל דרשו את הדין הזה מהפסוק "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת: (שמות כג ב)"
איך הגיעו למסקנה שהפסוק הזה לא חל על דיני מלקות?
בדף ג: תוס' מסבירים ש-'לרעות' משמע "רע לכל, דהיינו דיני נפשות, אבל בדיני ממונות זכות לזה וחובה לזה"
זה מסביר היטב למה לא דורשים את הפסוק לדיני ממונות אבל על פניו דין מלקות הוא גם "רע לכל"

לפי הצעת הרב שחומרת דיני נפשות הוא הגורם, האם זאת אומרת שמדובר כאן בדרשה "חושפת', כלומר שחז"ל חיפשו פסוק שיצדיק את הסברה שלהם שצריך להגביל את כוח הרוב בדיני נפשות?

במשנה בריש סנהדרין יש מחלוקת כמה צריכים בכלל להיות בבי"ד של מלקות. להלכה זה כמו ממונות. ממילא נותר שנפשות היא קטגוריה לעצמה.
ברור שלחז"ל הייתה סברה להחמיר בנפשות, אבל פרטי הדין איני יודע האם היו יוצאים מסברה. בפשטות הם לא יוצאים מהפסוק כשלעצמו.