התייחסות לסרטוני הערוץ המיסיונרי iGod – תושב”ע ו”מזימות הרבנים”: הטיעונים – המשך שלישי

בס”ד

סיכום והשלמה לחלק הקודם

בחלק הקודם עסקנו בסיפור התנור של עכנאי. ראינו שם את העובדה שכל החכמים הסכימו על קיומה של תורה שבעל-פה, למרות שהסרטון מנסה להוכיח מהמעשה הזה עצמו שמדובר ב”המצאה”. הם טענו שקונספירציה של הרבנים החליפה את תורת משה ובעצם את אלוקים עצמו בחכמים ובתורה שכולה יצירה שלהם עצמם. אציין שמוזר בעיניי שהמאמינים בכת שמתבססת על ההנחה שאדם ילוד אישה (וגבר) שמת כמות כל האדם הוא הוא אלוהים, מאשימים את המסורת הרבנית בכך שבני אדם לוקחים לעצמם סמכות ומחליפים את דבריו בדברים שלהם. הפוסל במומו, כבר אמרנו?

מבוא לשני החלקים הבאים

המשך הסרטון עוסק בטיעונים ששייכים לשתי סוגיות ועולים בו בערבוביה. סוגיה אחת היא היעדר העדויות לקיומה של תורה שבעל-פה בתקופות שקדמו לתנאים (=הרבנים), ובעצם בתקופות שקדמו לחורבן. סוגיא שנייה היא שאלת המקור לסמכות חכמים. בשני החלקים הבאים נעסוק במכלול הטיעונים הללו, כשהנוכחי יעסוק בהיעדר העדויות והבא יעסוק במקור הסמכות של חכמי תורה שבעל-פה. לאחר מכן אוסיף עוד חלק שיסכם את העולה מכל הדיון.

טיעון ה: היעדר עדויות קדומות לקיומה של תורה שבעל-פה

כאמור בחלק הזה נעסוק בכל הטיעונים שלהם שבאים להוכיח היעדר עדויות קדומות לקיומה של תורה שבעל-פה, ונבחן אותם אחת לאחת. לפני כן אקדים שכל הטיעונים הללו מניחים הנחה אחת שבעצמה אינה נכונה. כאן באתר כבר היו כמה אנשים שאספו עדויות שונות לקיומה של תורה שבעל-פה, הן במקרא והן במגילות ובכתבים של הכתות השונות, זאת בניגוד עובדתי חזיתי להנחה בדברי המיסיונרים שבסרטון. כדי לא להעמיס את הדיון בפרטים לא אביא זאת כאן. המעוניין יוכל לראות את הדברים כאן (בהודעותיו המפורטות מאד של M) וכאן אצל רפאל (אמנם ראה הערותיי שם). הגדיל לעשות רפאל שהראה בדבריו כאן שגם ישו עצמו הכיר במסורת התורה שבעל-פה.

הספיקות של משה רבנו

אחת הטענות בסרטון היא שבכמה מקומות בתורה משה רבנו מסתפק לגבי הלכה כלשהי, ואז הוא פונה לקב”ה כדי לקבל מענה מה לעשות. אם היתה לו תורה שבעל-פה שהוא קיבל בסיני ביחד עם התורה שבכתב, היה עליו להשתמש בה כדי למצוא את ההלכה הרלוונטית, כמו שעשו חכמים בדורות שאחריו (=הרבנים).

הטיעון הזה הוא לגמרי מופרך. ראשית, יש מעט מאד דוגמאות לזה בתורה (הדוגמאות שהם מפנים אליהן שם הן שלוש בלבד). שנית, גם חכמי התלמוד נותרו בספק לגבי לא מעט שאלות הלכתיות, והותירו אותן לדורות בלא תשובה (הלשון התלמודית משמשת לזה היא “תיקו” – כלומר תעמוד הסוגיא והדיון כפי שהם. אין לנו תשובה). אם מדובר ב”המצאה”, מה מנע מהם להמציא תשובות גם לשאלות אלו? הרי הם מציגים עצמם ככל יודעים ויכולים, לא? שלישית, אם כשיש תורה שבעל-פה נותרים ספיקות ללא מענה, אז מה מוכיחים המקרים של משה רבנו? בהחלט אפשרי שהיתה לו תורה שבעל-פה, אבל היא לא נתנה לו מענה לשאלות הבודדות הללו, ולכן הוא הפנה אותן לאלוקים. רביעית, כבר עמדתי על כך שהתורה שבעל-פה מתפתחת ומשתכללת עם השנים. ייתכן שבימי משה עוד לא היו מספיק כלים להתמודד עם השאלות הללו. גדולתו של משה היא בכך שהוא המקור שנפגש עם הקב”ה ולמד ממנו את התורה. בשאלות של היסק תלמודי והלכתי לא בהכרח הוא היה גדול מהדורות שבאו אחריו. התלמוד עצמו מבטא את הרעיון הזה בסוגיית מנחות (כט ע”ב), שם מסופר שמשה מגיע לבית המדרש של רבי עקיבא ולא מבין מה הוא אומר. הוא חושש שזו תורה חדשה, ונרגע כשאומרים שם שזוהי הלכה למשה מסיני. המיסיונרים יראו בזה כמובן עוד הוכחה לשיטתם, אבל ראה בחלק הקודם מדוע זו שטות (בדיוק כמו במקרה התנור של עכנאי). למי שיודע לקרוא ולהבין אגדה, די ברור שהמסר הוא שיש אצל ר”ע וחבריו יכולות של היסק וניתוח שלא היו למשה רבנו. עדיפותו של משה היתה בידע ובקשר לאלוקים. ההיסק והניתוח הללו משמשים את חכמי התורה שבעל-פה להסיק מסקנות הלכתיות למקרים שלא ברורים מתוך התורה שבכתב והמסורת שכבר קיימת. אגב, התופעה הזאת ממשיכה עד ימינו. ביחד עם ההנחה של ירידת הדורות (שחכמי הדורות הקודמים היו גדולים יותר), כל מי שמכיר את הספרות ההלכתית והתלמודית יודע שחכמי הדורות האחרונים הם בעלי יכולת אנליטית ולוגית מפותחת לאין שיעור יותר מקודמיהם. בספרי שתי עגלות הסברתי שהיכולת האנליטית התפתחה כפיצוי לאבדן האינטואיציה ההלכתית שהולכת ויורדת עם הדורות.

ביקורות על דרשות חז”ל בדבר קיומן של שתי תורות: הקדמה דידקטית

בסרטון מובאים כמה טיעונים שמבקרים את דרשות חז”ל שבאו להראות את קיומה של תורה שבעל-פה. הם מקפידים להציג שם שוב ושוב כמנטרה קבועה את הרקע ה”היסטורי” לכל הדיון. שוב ושוב חוזרת טענה חסרת כל בסיס על ייאוש שאחז בחז”ל עקב אבדן מצוות הקרבנות והטהרה (שהן, כהנחתם המופרכת, כל התורה וכל ההלכה), ומכאן “ברור מאליו” שהרבנים ניגשו כעת להמציא אלטרנטיבה יש מאין. אבל הרקע הזה שמלווה את הסרטון לכל אורכו הוא כולו ספקולציה חסרת כל בסיס. לא מובאת לזה בדל ראיה, ואין פלא בדבר שכן אין לזה בדל רמז בשום מקום.

אם נחזור למשל הפלילי שלנו (ראה בחלק השני), מדובר בשתילת הנחת יסוד מופרכת אצל המאזינים שצובעת את כל התמונה בצבע כוזב. הדבר דומה לקטגור שמסביר לך שאחותו של פלוני עוסקת במקצוע מסוים, ומאז די לו להראות שהיא הלכה ברחוב כדי “להוכיח” שהיא מחפשת לקוח. מעתה כבר אין שום צורך להראות זאת, שהרי אחרי שיודעים שזהו מקצועה לאן עוד היא יכולה ללכת? אבל הטענה שזה אכן מקצועה היא ספקולציה בעלמא, ואפילו עצם קיומה של אחות אין לו בדל ראיה. אז לך תוכיח שבכלל אין לך אחות.

אחרי ש”ברור” לכולנו שכל התורה וההלכה אבדו ללא שוב בעקבות החורבן, ו”ברור” לכולנו שחכמים היו בייאוש שכן מעמדם מתערער וצריך להמציא תורה חדשה כדי לחזור ולאשש אותו, כל ה”ברור”ים הללו כמובן ללא שום ראיה ושום בסיס, כעת כבר די לנו להביא מעשה או דרשה כלשהי של חכמים, תמימים ככל שיהיו, שמיד יתפרשו באופן קונספירטיבי על הרקע הזה. אוסף ההנחות המופרכות והלא מבוססות הללו צובעות את כל התמונה בצבע של קונספירציה שנובעת מייאוש, והמאזין לא שם לב שכל זה ניטע במוחו ללא שום נימוק או ראיה. כעת כשחכמים מקבלים החלטה זו “המצאה”. כשהם מתמקדים בתפילה תשובה וצום ביום כיפור (בדיוק מה שהתורה מצווה. ראה חלק 3) – זו סטייה מכוונת מהתורה. כשהם מכריזים “לא בשמים היא” זה חלק מאותה קונספירציה להחליף את הקב”ה ואת תורתו. כל מעשה שחכמים עושים, גם אם הוא יכול להתפרש בכמה וכמה אופנים (וגם מעשים שכלל לא יכולים להתפרש באופן שלהם), מתפרש אוטומטית כחלק מאותה קונספירציה. הדבר הזה נכון גם כאשר הפרשנות שהם מציעים היא אחת מתוך כמה אפשריות. אבל הדברים מתחדדים עוד יותר כאשר כפי שראינו עד עתה ונראה גם בהמשך מדובר בפרשנות מעוותת מתוך עצמה ועל פניה. כידוע, דמגוגיה היא כלי שמשמש את המטיף כשהוא נותר ללא טיעונים ונימוקים. אם אינך יכול להוכיח שפלוני הוא רוצח, שתול לו אקדח מעשן ביד בלי שישימו לב, או צור פוטומונטאז’ שבו הוא מצולם עם אקדח מעשן ביד, הסבר לכולם שהוא רשע שמחפש כבוד, כוח וכסף, ואז אתה פטור מלהביא ראיות.

ביקורות על דרשות חז”ל בדבר קיומן של שתי תורות: תפקידו של רבי עקיבא

אז בואו נבחן כעת את הדרשות הנ”ל בעין לא משוחדת. הדובר מסביר לנו שהרבנים המציאו מערכת חדשה שקרויה “דרש”, שאותו המציא ר”ע. הוא מחדד שר”ע אפילו אינו יהודי, אלא בן גרים (צאצא של סיסרא). וכאן הבן שואל: מה בכך? למה מוצאו של אדם חשוב לענייננו? למיסיון הפתרונים. האם היהדות צריכה לשיטתו להיות גזענית להתייחס לאדם דרך מוצאו? להיפך, זהו אות כבוד שמקבלים אדם לפי מה שהוא ונותנים לו מעמד כראוי לו. אם לא היו עושים זאת – הוא ודאי היה מאשים את היהדות בגזענות. כדאי לזכור שמדובר בקונספירציה של מעמד שליט שמטרתה לקבל כוח מעמד וממון. והנה מתברר לנו שאבי הקונספירציה הוא רועה צאן בן גרים ממעמד נמוך, שזכה למעמד בזכות תורתו ואישיותו. אבל במלחמת קודש מיסיונרית הכל כשר.

עוד מוסיף לנו מרן המגיש בסרטון שר”ע הוא האשם בגלות שלנו, שכן הוא הכתיר את בר כוכבא כמשיח, ולבסוף המרד שלו נכשל והתוצאות היו הרות אסון. ראשית, רומא כבשה את ארץ ישראל והחריבה את המקדש עוד הרבה לפני שבר כוכבא ורבי עקיבא פעלו נגדה כמובן. שנית, גם אם טעה ר”ע באבחנתו את בר כוכבא, ואכן רוב חכמי אותו דור חלקו עליו בזה (ועד היום הדעות ביחס להחלטה הזאת חלוקות), מה לטעות הטרגית הזאת ולשאלת הדרש שלו? וכי אסור לחכם כלשהו לטעות? אוי כדאי להזכיר לבני דודנו המיסיונרים שהרבנים לא מוחזקים אצלנו להיות אלוהים, בניגוד למישהו אחר אצלם.

כעת לעיקר העניין. מניין בכלל הם הוציאו את זה שר”ע המציא או יסד את הדרש? הטענה הזאת שהיא הטענה היסודית כאן, ולכאורה מדובר ב”עובדה היסטורית”, מוצגת ללא כל מקור או בסיס. להיפך, התלמוד (שבועות כו ע”א) מראה את השתלשלות מערכת הדרש של ר”ע שקיבל אותה מרבו נחום איש גמזו (ורבי ישמעאל קיבל את המערכת שלו, שהיתה שונה קצת, מרבי נחוניה בן הקנה). בנוסף, כבר הזכרתי שבתחילת הספרא (מדרש תנאים הלכתי לספר ויקרא) ובתוספתא סנהדרין מובאות שבע מידות דרש שהשתמש בהן הלל הזקן הרבה קודם, עמוק בתוך תקופת בית שני. אפשר כמובן לטעון שכל אלו הן בדותות שפיברק התלמוד בלי בסיס היסטורי כחלק מהקונספירציה. אבל מה ראיה לכך? על סמך מה טוענים זאת? האם יש מקור אחר כלשהו? אני לא מדבר על כך שבכל הסרטון לא הובאו לזה ראיות טובות, ואפילו לא ראיות גרועות. הדובר לא טורח להביא ראיה כלשהי לכך, מופרכת ככל שתהיה. הוא מציג את ה”עובדה” שר”ע (הרשע והגוי) התחיל וייסד את עולם הדרש, אבל זאת ללא שום מקור או בסיס. בשלב הבא הוא כנראה יאשים אותו ברצח ארלוזורוב. אם היו מובאות ראיות לכך שר”ע היה זה שהתחיל את הדרש, ניתן היה לדון האם זו “המצאה” או לא. אבל כל עוד הדברים נטענים באוויר, יכולתי באותה מידה לטעון שהרב עובדיה יוסף, או מרטין לותר קינג, התחילו את הדרש. זה מבוסס באותה מידה בערך.

ביקורות על דרשות חז”ל בדבר קיומן של שתי תורות: דרשה ראשונה

הדרשה הראשונה שמובאת בסרטון היא מהפסוקים בשמות לד, כז:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת  יִשְׂרָאֵל:

הטענה היא שמופיעה כאן רק התורה שבכתב ואין רמז לתורה שבעל-פה. חז”ל דחפו בכוח את ה”המצאה” שלהם לפסוק, על ידי כך שפירשו את המילים “על פי” במובן של על הפה. כלומר יש כאן תורה שבכתב ובעל-פה. הדובר מביא כמה דוגמאות מהמקרא שבהן מוכח שהמשמעות של “על פי” היא: “לפי”, או “בהתאם ל”.

הפרשנות המתוחכמת הזאת ודאי היתה מוכרת לכל עם ישראל, שהרי התורה שבכתב היתה מונחת לפני כולם. אז איך כולם קנו את ה”לוקש” הזה? יש כאן שוב חוסר הבנה בדרכיה של האגדה התלמודית (ראו בסוף החלק הקודם). ראשית, חשוב  להבין שהפירוש החז”לי הזה הוא דרש ולא פשט. על פי המסורת הרבנית, ניתן לפרש כל פסוק בכמה צורות בלתי תלויות. הפירוש המדרשי לא מחויב לכללי הפרשנות הפשטית ולמשמעות המילולית של הפסוקים, אלא למערכת כללים אחרת שמכונה דרש. הרי הדרש לא בא להציע פשט אחר לפסוק. אף אחד לא טוען ש”עין תחת עין” בפירושו המילולי הוא לשלם תחת העין שניזוקה. זהו מדרש שמלווה את הפירוש הפשטי לפסוקים. במסורת הרבנית אלו שתי קריאות בלתי תלויות. לתקוף את הדרש בגלל שהוא לא מתאים לפירוש המילולי הוא חוסר הבנה.

אפשר כמובן לשלול את קיומו של דרש, ולערער על אמינותו או על מקורו האלוהי, אבל אי אפשר בטיעון לוגי להניח את המבוקש. הדובר מניח שאין דרש, ואז מוכיח זאת על ידי כך שהוא מניח שהפירוש המדרשי לא עומד בסטנדרטים של הפשט. זוהי ממש איוולת לוגית, אחת מיני רבות כמובן.

מעבר לזה, משמעות המונח “על פי” בפסוק הזה היא אכן בדיוק כפי שהדובר אמר “לפי” או “בהתאם ל” (אלו ההצעות שלו כלשונן ממש). כשאתה אומר למישהו לפעול בהתאם לכלל או לספר זה וזה, האם כוונתך שכל המידע נמצא בספר או בכלל? האם כוונתך לומר שאין צורך בפרשנות לכלל או לספר? בהחלט לא. כשהמחוקק אומר לנו לפעול על פי החוק, האם הכוונה לפי הכתוב מילולית בספר החוקים? או שמא הכוונה היא על פי ספר החוקים לפי הפרשנות המקובלת שלו במוסדות המוסמכים (בתי המשפט)? כשאומרים לך פעל על פי החוק מתכוונים למשמעות השנייה כמובן. כשפעלתי לפי הפרשנות שנתן בית המשפט לחוק, האם ניתן לומר שלא פעלתי על פי החוק? זוהי גופה פעולה לפי או בהתאם לחוק, לא? אם כן, מה שהקב”ה אומר למשה זה שהברית שנכרתת עמו היא על פי התורה שהיה עליו לכתוב כעת. כיצד נדע מה התורה אומרת? מה ההנחיות המעשיות שלה בפועל? נלך לתורה שבעל-פה. גם בשפה שלנו, המונח “על פי” או “בהתאם ל” פירושו שזוהי המסגרת המחייבת שהולכים על פיה. אבל כמובן מה נקרא על פיה ובהתאם לה ומה לא, זה תלוי בפרשנות. לא פלא שביחד עם התורה נמסרו כללי פרשנות ודרש שמורים לנו מה עלינו לעשות כדי לוודא שאנחנו באמת נוהגים על פי התורה שבכתב. כשהתורה אומרת “על פי הדברים האלה” היא מתכוונת לומר שכשנלך לפי התורה שבעל פה אין כאן הליכה אחרי משהו אחר, “המצאה” כלשהי, אלא שזוהי הליכה אחרי התורה שבכתב. התורה שבעל-פה רק מפרשת אותה (ולא מציעה לה אלטרנטיבה).

משחק המילים “על פי” = “על הפה” רק מבטא את הרעיון הזה. אין כאן שום כוונה לגזור ממנו משהו. זו מהותו של מדרש. בדיוק כמו שהמדרש “יתמו חטאים” ולא חוטאים לא בא להציע פירוש מילולי אלא לבטא במשחק מילים את הפירוש הנכון והמחייב. לראות במשחק המילים המדרשי מקור לדין שנלמד ממנו זה חוסר הבנה משווע בעולם הדרש. שוב מתברר לנו שכדי לתקוף משהו עלינו להבין אותו היטב, ורק אז להעלות טיעונים נגדו.

אגב, המיסיונרים בסרטון מציעים הסבר כיצד העם קנה את ה”לוקש” הזה (הרי הוא כל כך “מופרך” ולא קביל, לא?). פשוט, כולם פרט לרבנים היו בורים ואנאלפביתים, ולכן היו נתונים למרות הפרשנות הרבנית. טוב, אז אם כך הייתי מצפה שהרבנים ינציחו את המצב כדי לשמר את התלות של ההמון בהם ואת מעמדם. מדוע אם כן הם מטיפים ופועלים לכך שכל ילד וכל אדם ילמדו קריאה וילמדו תורה כל הזמן? מדוע לירות לעצמך ברגל ולאבד את המעמד שעבורו פעלת וזממת כל חייך ביחד עם חבריך? ובכלל, אם באמת רק הרבנים ידעו קרוא וכתוב אז מה הפלא שהמסורת מוחזקת דווקא אצלם? וכי מי יחזיק אותה, האנאלפביתים? הסבר זה שומט את הקרקע (הלא קיימת) מיניה וביה מתחת לבסיס השערת הקונספירציה. חכמים הם המקור לתורה שבעל-פה כי היא  נמצאת רק אצלם. זה כמו לשאול מדוע דווקא ניוטון המציא את המכניקה או איינשטיין המציא את תורת היחסות (קונספירטורים שכמותם)? פשוט מפני שהם היו פיסיקאים מוכשרים ורק הם הבינו את מה שאחרים לא הבינו. ומדוע דווקא בתי המשפט מפרשים את החוק? פשוט מפני שהם אלו שהוסמכו לכך.

אם כן, יש עוד אופציה להסביר מדוע הציבור קנה את הדרש הזה? פשוט מפני שהבינו שהוא נכון והוא הסתדר להם היטב עם המסורת שהם הכירו. הם קיבלו את האמת מהחכמים שהחזיקו במסורת. האמת היא גם אופציה, לא? בעצם לא כשיש ברקע את התעמולה הקונספירטיבית. כאמור, על הרקע המופרך והלא מבוסס שהם נטעו במאזין מהתחלה, כל מעשה וכל אמירה מתפרשים מיד כחלק מהקונספירציה הגדולה. הדמגוגיה מנסה לגרום לנו שהפירוש הכי מתבקש והכי סביר כלל לא יילקח בחשבון.

ביקורות על דרשות חז”ל בדבר קיומן של שתי תורות: דרשה שנייה

הדרשה הבאה היא על בסיס הפסוק בויקרא כו, מו:

אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה’ בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה:

גם כאן הקונספירטורים הגדולים דרשו ש”התורות” הן שתי תורות: שבכתב ובעל-פה. הדוברים מסבירים שהפשט הפשוט הוא אחר לגמרי: התורות הן תורת החטאת והאשם ונגע הצרעת וכדומה.

גם כאן חשוב לחזור ולהסביר את מהות הדרש. כפי שראינו למעלה, הוא לא בא להחליף את הפשט אלא להוסיף עליו. מעבר לזה, מההקשר המקראי שם ברור ללא צל של ספק שהכוונה אינה לתורות הקרבנות והטומאה. התורות הללו מופיעות בפרשיות הראשונות של ספר ויקרא, ומשום מה התורה מחכה כמה וכמה פרשות ואז חוזרת ומתייחסות אליהם בכלל בלי לפרט. לא מוזר? כשבוחנים את הרקע לפסוקים הללו על המקום (בפרקים כה-כו של ספר ויקרא), מיד רואים שאין הכוונה לתורת החטאת או נגע הצרעת, אלא לשמיטה, שבת ועבודה זרה. אבל כאן לא ברור מדוע התורה נוקטת לשון רבים “התורות”? זוהי התורה עצמה. מעבר לזה, מה יש לנו מעבר לחוקים ומשפטים שבתורה? מהן בדיוק ה”תורות” הללו? יתר על כן, למה הפסוקים מדגישים שכל זה ניתן בסיני, הרי כל התורה (כולל הפסוקים הללו עצמם) ניתנה בסיני. אם לא מניחים שהפסוקים הללו ניתנו בסיני, אז מה תוקף יש לאמירה שלהם שהתורות ניתנו בסיני? לכן דרשו (ולא פירשו) חז”ל שהכוונה היא לפרטים שמתלווים למצוות הללו בתורה שבעל-פה, והתורה באה לומר שגם היא ניתנה בסיני. זה כנראה לא פשט התורה (כפי שראינו, בפשוטה היא מתייחסת כאן לעבודה זרה ושבתות וכדו’) אלא קריאה מדרשית שבאה במקביל לפשט. אבל הניסוח של התורה עצמה רומז לנו שיש להשתמש כאן בכלי הדרש במקביל לכלי הפרשנות הפשטית הרגילה. כך הוא לגבי עולם הדרש בכלל.

אגב, סביב השמיטה והיובל יש לא מעט פרטי הלכה, ולכן גם בתחילת פרשת בהר התורה אומרת שהכל ניתן בסיני, וגם שם חז”ל דורשים שכללותיה ופרטותיה מסיני. כלומר השמיטה היא דוגמה מובהקת לעיקרון שתורה שבעל0-פה מקורה מסיני. ואחזור כאן שוב, אין הכוונה שהפרטים עצמם ניתנו לנו בסיני, אלא שהעקרונות שבהם השתמשנו כדי לגזור את הפרטים ניתנו שם.

היעדר עדויות מוקדמות: התורה שבכתב

הדוברים טוענים שאם התורה שבעל-פה ניתנה למשה בסיני קורא התורה והנ”ך היה מצפה לקרוא עליה אלפי פעמים במקרא. שוב יש כאן הנחה שגויה לגבי מהי התורה שבעל-פה. לא מדובר באלפי פרטי הלכה אלא בכמה עקרונות פרשנות בסיסיים, פירושי מילים, וכמה הלכות למשה מסיני. זהו. מה מזה היה צריך להופיע בתורה? האם התורה היתה צריכה לכתוב “והיו לטוטפות בין עיניך”, כלומר תניחו תפילין שחורות ומרובעות שבתוכן כך וכך פרשיות מהתורה, עם רצועות כאלה וכאלה? הרי זזה פירוש המילה “תפילין”, ועוד כמה פרטי הלכה שנמסרו במסורת מסיני. ממתי טקסט כלשהו צריך להכניס לתוכו את פירושי המילים שלו עצמו ואת עקרונות הפרשנות שבאמצעותם יש לגשת אליו. ההנחה של הטקסט היא שהוא מלווה בכללי פרשנות ושהשפה ידועה לקורא. ספר של שייקספיר או דוסטוייבסקי לא מסתיים בפירושי מילים ועקרונות פרשנות. האם זה אומר שאין לקורא האנגלי הבנה טובה יותר מזו של הקורא הסיני לגבי שייקספיר? השפה האנגלית עצמה היא התורה שבעל-פה שמלווה את הטקסט הזה. המעטפת הפרשנית שכוללת פירושי מילים, קונוטציות ועקרונות תרבותיים ופרשניים, היא היא תורה שבעל-פה, והיא ודאי נמסרה יחד עם הטקסט בסיני. בלעדיה אין לו שום משמעות. ללא תורה שבעל-פה, מה עליי לעשות כדי לקיים את המצווה “והיו לטוטפות בין עיניך”? מהי הציצית שעליי לשים בבגדי? האם המקרא עצמו צריך להכניס בפירוש את הפירושים הללו? לפי ההיגיון הזה התלמוד היה צריך לכלול את כל פירושי הראשונים והאחרונים, והשולחן ערוך את כל נושאי הכלים שסביבו. אלו שטויות כמובן. אין שום סיבה לצפות שהתורה שבעל פה תוזכר, ובוודאי תופיע, במקרא. הוא מניח אותה כמלווה מובנת מאליה שעוברת מדור לדור במקביל אליו.

בהמשך הדובר מביא את הטיעון הבא. התורה לא מפרטת את פרטי הלכות סוכה, ולכן ברור שזה לא מעניין אותה. היא  מבקשת שנשב במשהו כמו סוכה בחג הסוכות, ולא ממש מעניין אותה כיצד נעשה את הסוכה הזאת. התורה שבעל-פה שמגדירה את הפרטים ההלכתיים הללו היא המצאה. להיפך, אם הטקסט לא מפרט אות הוא שהפרטים לא מעניינים אותו.

זוהי הנחת המבוקש מרהיבה ממש. הרי ההנחה האלטרנטיבית היא שבמקביל לתורה עוברת תורה שבעל-פה שמסייעת לנו להגדיר את הפרטים ההלכתיים הללו. אם כן, גם זו יכולה להיות סיבה מדוע התורה שבכתב לא מפרטת כי היא מניחה כמובן מאליו שנפנה לתורה שבעל-פה. אכן, ייתכן שההסבר להתעלמות הוא שזה לא מעניין את התורה אבל ייתכן גם שזה בגלל שמניחים כמובן מאליו שנפנה לתורה שבעל-פה. חכמים מוסרים לנו שהאפשרות השנייה היא הנכונה, וזו המסורת שלנו. כעת באים המיסיונרים ומניחים את ההנחה הראשונה רק מתוך שיקול טקסטואלי (הנימוק הוא ההתעלמות של הטקסט מהפרטים). השאלה היא מה הבסיס לטענתם כנגד המסורת הרבנית? זה שהם מניחים משהו אחר? הוא אמנם אפשרי, אבל הכללל הוא שמי שמעלה תיקון מתקפה לא יכול סתם להניח את ההיפך אלא צריך להעלות נימוקים נגד העמדה שהוא תוקף. החבר’ה האלה מניחים שאין תורה שבעל-פה ומסיקים מכאן ש… אין תורה שבעל-פה. מרהיב, לא?

הם טוענים שההתעלמות של התורה מהפרטים מיועדת שנתמקד בעיקר ולא בטפל. האם הנצרות כן מתמקדת בעיקר? מה הם עושים בחג הסוכות? באיזו סוכה הם יושבים, ומתי? הפוסל במומו, כבר אמרנו?

לאחר מכן הם מביאים את הדוגמה הבאה: ראש הכפר רואה בחור צעיר שעובד קשה בשבת ומורה לו להפסיק לעבוד ולנוח בשבת. אותו בחור מסיק מכאן שאסור לו לקרוע נייר טואלט בשבת, לנסוע לסבתא בשבת, לעשות על האש בשבת וכו’ וכו’. זו פרשנות הזויה לציווי שקיבל. אכן נכון, אם הציווי היה לשמור שבת ותו לא. אבל אם מלווה את הציווי הזה תורה שבעל-פה שמפרטת אותו, המצב הוא שונה. הם שוב חוזרים כאן על אותה הנחת המבוקש כמו במקרה של הסוכה: או שהתורה הסתפקה באיסור על עשיית מלאכה כי הפרטים לא מעניינים אותה, או שהיא עושה זאת מפני שהפרטים כבר נוצרים בתורה שבעל-פה שהיא מניחה כמובן מאליו את קיומה. המיסיונרים שלנו כמובן דבקים במתודה הלוגית של הנחת המבוקש. והם צודקים, יען כי יש לה יתרון בולט: היא תמיד מביאה למסקנה הנכונה (שאותה הנחת).

אגב התורה עצמה אומרת בפירוש “לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת”, כלומר היא אוסרת לעשות על האש בשבת. ואכן הקראים שמפרשים אותה כפשוטה בלי תורה שבעל-פה באמת לא מבעירים אש. אבל המיסיונר האמיץ שלנו רואה את המסקנה לא לעשות על האש בשבת כסטייה מפשט התורה (וכמובן שבעצמו כן מדליק אש בשבת תוך היצמדות מופתית לפסוקי התורה שבכתב). הוא הדין לגבי נסיעה לסבתא, שהרי הפסוק אומר “אל יצא איש ממקומו ביום שבת”. פשוטו של מקרא הוא שאכן אסור לנסוע לסבתא, וכך אכן נוהגים הקראים. אבל המיסיונרים שלנו רואים בכל זה סטייה מהפשט. ולקינוח אחזור שוב ואשאל כיצד הנוצרים מקיימים את הציווי הזה? האם הם שומרים שבת במובן כלשהו? האם הם לא עובדים בשבת (כפי שהתורה מצווה, לשיטתם, בלי הפרטים הרבניים)? או אולי התורה בעצם מדברת על יום ראשון ופספסנו כאן משהו? נראה שהם שוב דבקים בדרכם לפסול במומם ולהניח את המבוקש.

 היעדר עדויות מוקדמות: הנ”ך

מיד אחר כך הם עוברים למחוזות הדרש הנוצרי. מהפסוק ביהושע א, ז-ח:

(ז) רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ: (ח) לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל:

מכאן הם לומדים במין דרשה שנטפלת לפירוש מילולי שיש רק תורה שבכתב ולא בעל-פה, שהרי הפסוק אומר “ככל הכתוב בו”. אני חוזר שוב למה שראינו בסעיפים הקודמים לגבי השאלה מה נקרא ללכת “על פי התורה”. לעשות ככל הכתוב בספר התורה, זה כמו לעשות ככל הכתוב בספר החוקים של מדינת ישראל. כמו שם כך גם כאן דרושה פרשנות, וההליכה אחרי הפרשנות היא היא ההליכה אחרי הכתוב בספר עצמו. אני חייב להוסיף ולומר שלולא זה אין הרבה מה להגות בספר התורה. בסה”כ זה לא מאד מסובך לעשות את מה שכתוב שם. מדובר בכמה ציוויים לא מפורטים שכל אחד מפרש אותם ככל שירצה. למה צריך בשביל זה שהוא לא ימוש מפינו יומם ולילה ולהגות בו יומם ולילה? לכן סביר יותר שמדובר בפרטי הלכה ועקרונות פרשנות שמתלווים למה שכתוב בספר.

לאחר מכן הם מוסיפים שנביאי ומלכי ישראל לא מזכירים את התורה שבעל-פה אפילו ברמז. על כך אפנה את הקורא שוב ללינקים שמובאים כאן למעלה שבהם מפורטים המקומות שבהם כן מוזכרים פרטי הלכה והנהגות תורה שבעל-פה כאלה. כך שמדובר כאן בסילוף. אבל גם אם התיאור הזה היה מדויק, עלינו לשאול וכי את התורה שבכתב הם כן מזכירים? רק בצורה מאד כללית. אז למה שיזכירו פרט הלכתי או עיקרון פרשני, אם ספרי הנ”ך כלל לא עוסקים בזה. האזכורים שתמצאו הם אגביים כי לא זה הנושא. אבל האזכורים הללו מוכיחים שבהחלט היתה מסורת שבעל-פה שעברה עם התורה שבכתב.

ומעבר לכל זה, כבר הסברתי שבתקופת המקרא מספר פרטי ההלכה שכבר נוצרו היה קטן מאד. רוב ההלכות נוצרו בתקופה מאוחרת יותר (תקופת תורה שבעל-פה). אז מה הפלא שלא מוזכר פרט הלכתי כזה או אחר בנ”ך? הדוברים שואלים שם מדוע לא מוזכר שעם ישראל או מישהו נענש, הואשם או ננזף, על אי קיום הלכה מהתורה שבעל-פה? על כך אשאל כמה עונשים על פרטי הלכה מהתורה שבכתב מוזכרים בנ”ך? כמעט כלום. העונשים מוטלים רק על עבודה זרה, שמירת שבת, וקצת על בעיות בעבודת המקדש. אלו הבעיות החמורות והציבוריות, ולכן רק הן מוזכרות ורק עליהן נענשים. וכי פרטי הלכה מהתורה שבכתב כן מוזכרים בנ”ך? תפילין, פדיון פטר חמור, ברכת המזון, שעטנז, כן מוזכרים שם? ומה על ענישת מחלל שבת בבית דין שמוזכרת בפירוש בתורה?

באמת לא לגמרי ברור מה מתוך ההלכה שבידינו נהג בתקופת המקרא, אבל זה לא בגלל שלא היתה אז תושבע”פ, אלא מפני שהיא עדיין היתה מצומצמת מאד, וגם מפני שבנ”ך מדובר בעונשים על עבירות מרכזיות של כלל הציבור (בעיקר עבודה זרה וחטאים חברתיים-מוסריים).

הדובר מזכיר שהמונח “תורה שבעל-פה” מופיע לראשונה רק 1500 שנה אחרי מותו של משה. אבל זה ברור לגמרי, שהרי בזמנו של משה ובתקופת המקרא לא היתה “תורה שבעל-פה” ככזו. היו עקרונות פרשנות מוסכמים ופירושי מילים, שפשוט ליוו את התורה שבכתב. רק כשהמערכת הסתעפה, השתכללה והומשגה, היא הוכרה כמערכת שזכאית לשם בפני עצמה. בדיוק בגלל זה היו צריכים התנאים שעמדו בפני המערכת החדשה להסביר לציבור שכל זה אינו המצאה אלא שימוש בכלים שניתנו למשה בסיני.

בסוף הסרטון מובא שמסורות חכמים מוזכרות בתנ”ך, אבל תמיד באופן שלילי. זה עצמו כבר סותר את הנחתם לכל אורך הדרך שהמסורות הללו נוצרו יש מאין אחרי חורבן בית שני. אבל גם הדוגמה (היחידה) שהם מביאים הם הפסוקים בישעיהו כט, יג-יד:

(יג) וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה: (יד) לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר:

היכן הם רואים כאן ביקורת על מסורות בעל-פה? לא ננעלו שערי הדרוש.

מעניין שהרקע שמופיע בדיוק לפני הפסוקים הללו מדבר על העיוורון ואי היכולת לקרוא ספרים שבכתב:

(י) כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם ה’ רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים כִּסָּה: (יא) וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא: (יב) וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר:

בשביל זה יש תורה שבעל-פה. הספר כשלעצמו הוא חתום ולא ניתן לקריאה. אם בכלל, אז מדובר כאן על היצמדות לספרים שהם חתומים ללא הפרשנות של תורה שבעל-פה. ואז באים הפסוקים שלמעלה שמדברים על אבדן חכמת חכמיו ונבוניו, אולי בגלל ההתעלמות מתורה שבעל-פה, והמחשבה שהספר כשלעצמו הוא פתוח וניתן להבנה כשלעצמו. טוב, אולי זה דרוש, אבל בטח דרוש יותר מבוסס מזה שהם מציעים כאן, וכאמור לא ננעלו שערי הדרוש.

היעדר עדויות בספרות החיצונית

בסוף הסרטון הם עוברים לטענה שתורה שבעל-פה לא מוזכרת במגילות ים המלח ובספרות החיצונית למיניה. גם כאן אפנה את הקורא ללינקים שהובאו למעלה שם מובאות כמה התייחסויות בספרות החיצונית לתורה שבעל-פה. אבל איני יכול להימנע מההערה שהטענה כשלעצמה היא מאד מוזרה. הרי מדובר בכתות שפרשו מהמסורת הרבנית, אז למה שיזכירו את תורה שבעל-פה? גם בברית החדשה היא לא מוזכרת. אז מה? מה זה מוכיח?

הוא מביא את דברי ד”ר פינקל שמסביר שהזהות היהודית של גולי בבל (כמה  מאות לפני הספירה) היתה פנימית בלבד. לא היו לה סממנים חיצוניים. ראשית, צריך לזכור שבאותה תקופה התורה שבעל-פה היתה מצומצמת למדיי, ולכן סביר שרוב הפרטים שמצויים אצלנו לא נהגו אז. אבל מעבר לזה דבריו לא מתיישבים גם עם התורה שבכתב. הרי היא אומרת לנו לשים ציצית, לא לעבוד בשבת, לא ללבוש שעטנז, לא לחרוש בשור וחמור, לכבד הורים, לברך, וכל זה לא נראה כלפי חוץ? הם חרשו ונחו בשבת בליבם? ככלל, אני מאד לא אוהב להסתמך על חוקרים כאלה או אחרים (בפרט בתחומים הללו שהם רצופי ספקולציות והשערות לא זהירות שלא שוות הרבה), אבל כשהם מובאים כמו האורקל מדלפי שעליי לקבל את דבריו מכוח סמכותו בלי טיעונים, שם בהחלט ברור שמדובר בדמגוגיה או סילוף.

הוא הדין לגבי יהודי אתיופיה ששבו לארץ אחרי שהיו בגלות מזמן בית ראשון. הדובר בסרטון טוען שהם לא שמעו על המסורות הרבניות. אז קודם כל, יש אצל יהודי אתיופיה הלכות ופרשנויות מעבר לתורה שבכתב, כך שמדובר בסילוף של העובדות. נכון שהתורה שבעל-פה ז היתה מצומצמת, ולכן זה כל מה שניתן לצפות שנמצא אצלם. בכל מקרה זה די מדהים שלמרות שהם גלו מהארץ בתקופת בית ראשון עוד לפני שהמסורות הרבניות חלמו להיווצר (הן נוצרו במהלך תקופת בית שני, והתפתחו בעיקר אחרי חורבנו) הם לא שמעו עליהן! באמת טיעון מבריק.

סתירות בין התלמוד למקרא

הדוברים מסבירים שיש מאות סתירות (שלא מובאות בדבריהם) בין התלמוד למקרא. הטענה היא שלא ייתכן שהקב”ה שהוא מושלם משרה על חכמיו חוסר קוהרנטיות לוגי, ולכן ברור שהתלמוד לא נכתב בהשראה אלוקית.

זהו טיעון מוזר מאד. ראשית, גם אם התלמוד נכתב בהשראה אלוקית עדיין ודאי יש בו מגע יד אדם (הרי הוא מלא מחלוקות, אז למה מכל אלו התכוין הקב”ה?). אז אולי הטעויות הן תוצאה של הרכיב האנושי? השראה אלוקית אין פירושה שאלוקים הוא שאמר את התלמוד. אבל כל זה הוא פלפול בעלמא. השאלה היסודית יותר היא מי בכלל אומר שהתלמוד נכתב בהשראה אלוקית? זוהי יצירה אנושית שכל כולה נוצרה על ידי בני אדם ומשיקול הדעת ההגיוני שלהם אחרי תום עידן הנבואה. בניגוד להנחתם הסמויה בסרטון, סמכותו של התלמוד לא נובעת מההשראה האלוקית שלו, כמו שסמכותו של בית המשפט לא נובעת מכך שהוא לעולם לא טועה. בית המשפט הוסמך על ידי המחוקק ומכאן סמכותו וחובת הציות אליו. כך גם התלמוד הוסמך על ידי הציבור ההלכתי והרבני כקורפוס הקנוני והמחייב של ההלכה והפרשן המוסמך של התורה, ומכאן סמכותו. הסתירות בינו לבין המקרא יכולות לנבוע מכמה מקורות: 1. דרש מול פשט (כפי שראינו למעלה). 2. טעויות של חכמי התלמוד (כל אדם יכול לטעות). 3. הסתירה היא מדומה (כלומר יסודה בטעות של המיסיונרים בהבנת הסוגיא).

אבל כאמור המחויבות לדברי הרבנים בתלמוד לא קשורה לשאלה האם הם צדקו או טעו, והאם הקב”ה התכוין בהר סיני למה שהם אמרו. במקרים רבים אני מניח שלא. פרשת התנור של עכנאי (ראה בחלק הקודם) מלמדת אותנו בדיוק את זה. בדיוק כמו שבמקרים רבים השופטים לא קולעים לכוונת המחוקק. האם בגלל זה סמכותם לא קיימת ולא צריך לשמוע להם? כל מי שמכיר קצת את ההגות המשפטית יודע שסמכות בית המשפט לפרש את החוק לא נובעת מיכולתו המוחלטת לקלוע לכוונת המחוקק ולא מהשראה של המחוקק על השופטים. סמכותו של השופט נובעת מהצורך בפרשן מוסמך למערכת החוק והמשפט של החברה שלנו כדי למנוע אנרכיה. יתר על כן, כיום כבר מקובל שבית המשפט כשהוא ניגש לפרש את החוק הוא כלל לא מנסה לרדת לכוונת המחוקקים אלא לפרש את החוק מתוכו לפי הבנת השופטים עצמם. יתר על כן, גם אם יבוא המחוקק בכבודו ובעצמו ויסביר את כוונתו הם לא אמורים להקשיב לו. משעה שהמחוקק סיים את פעולתו, החוק יצא מרשותו וכעת הוא נחלת הציבור והפרשנים (“לא בשמים היא”. מוכר?).

המשיכו לקרוא את החלק הבא.

12 מחשבות על “התייחסות לסרטוני הערוץ המיסיונרי iGod – תושב”ע ו”מזימות הרבנים”: הטיעונים – המשך שלישי”

  1. בס”ד
    בוקר טוב כבוד הרב,
    נהנתי מאוד מקריאת המאמר, ברצוני לראות לך את צביעותם של שני ה”מלומדים” שבסרטון. קרא נא את המאמר הזה:
    http://igod.co.il/נבואות-משיחיות/ישעיהו-נג-נבואה-דחייתו-וסבלו-של-המשיח/

    כאן הם משתמשים באותו רובד הדרש(שאותם הם תקפו במאמר אחר) כדי להוכיח שגם חז”ל חשבו כמוהם.

    1. שלום רפאל. תודה.
      ככלל, אני חושב שעדיף להתמקד בטיעונים ולא בטוענים. גם בסרטון בו עסקתי כאן ניכרת צביעות ומגמתיות ושטחיות וסילופים וכדומה. אבל אם מתייחסים לטיעונים כשלעצמם ולא לאופיים של הטוענים זה אפקטיבי יותר.
      לשון אחר, אם הטיעונים שלהם כלפי תושבע”פ היו נכונים אז לא מאד חשוב שהם בכל זאת עושים בה שימוש צבוע ולא עקבי. עדיין היה עלינו לדחות את תושבע”פ.ואם הטיעונים הללו לא נכונים – אז עדיף להראות את זה גופא (במקום להתמקד בטוענים)?

  2. הגיע הזמן גם להזים עובדתית את הטיעון על ביתא ישראל (יהודי אתיופיה) והתושבע:

    ראשית,
    זה הגיוני, היו מסורות מקבילות רבות בעם (כמו שרואים במשנה). חלקן הגדול אבד מאיתנו, לדוגמא קבצי מדרשי הלכה שלמים כדוגמת מכילתא דרשב”י ועוד, יתכן שהם מייצגים את אחת המסורות שאבדה. בל נשכח שהם לא עברו את תהליך הקניניזציה והברירה שעשה רבי יהודה הנשיא.

    שנית, כמו שהרב ציין –
    ביתא ישראל יצאו לגלות לפני רוב תקנות חזל. הגיוני שחלק מהתושבע אצליהם שונה.

    שלישית,
    מצב השימור שמה היה קשה הרבה יותר, הקהילה היתה מצומצמת יותר ויש סיכוי גבוהה יותר לשיבושים (לא היה כמעט ספרים ותורתם עלתה חלקית בלבד על הכתב בשלב מאוחר מאוד ואז הגיוני שחלק יאבד).

    רביעית, וזה החלק הבאמת מענין –
    זה גם לא לגמרי נכון!
    אומנם, לביתא ישראל יש מסורות רבות שונות (נניח מהסיבה השניה שציינתי),
    אבל גם לא מעט מסורות שכן מתאימות לחז”ל, מוכיחות את הקדמות של התורה שבעל פה!

    לדוגמא –
    נטילת ידים, ברכות לפני האכילה, איסור צום בשבת, לוח השנה לפי הלבנה (לא כחלק מכתות בית שני), בישולי גויים, הכשרת הבשר במלח (! זה אומר שהם גם שמרו על מסורת פרשנית כמונו שהדם הפנימי אסור וגם שימרו את השיטה להוציאו, אם כי בצורה שונה מעט), שבעת ימי אבלות, קבלת ספרי הנ”ך (גם מה קדוש זה מסורת) ועוד.

    אז לדעתי זה בדיוק הפוך, הם ההוכחה הטובה ביותר לזה שהיתה תורה שבעל פה!
    תחשבו, יהודים שיצאו לגלות הרבה לפני כולם וביחוד לפני רוב תקנות חזל, היו מנותקים 2000 שנה, ללא ספרות כתובה (כמעט), ללא המשנה והתלמוד ובכל זאת שימרו גם מסורות תושבע מובהקות אין דומה להם בלהיות ראיה לקדמות המסורות בעל פה בעם.

    1. 'ממחרת השבת' - ביתא ישראל בין פרושים לצדוקים

      בעוד שהצדוקים פירשו שממחרת השבת’ היינו מחרת השבת שבתוך הפסח, ומסורת הפרושים היתה ש’השבת’ היא יום טוב הראשון של חג הפסח – מסורת יהודי אתיופיה היתה ש’ממחרת השבת’ היינו ממחרת שביעי של פסח, וגם לדידם כמו לפי מסורת הפרושים ‘השבת’ היינו ‘יום טוב’

      רבי עובדיה מברטנורא המספר באיגרת לקרובו באיטליה את פרשת עלייתו לארץ, מזכיר שפגש בדרכו יהודים מארץ כוש, ומציין שמנהגיהם היו דומים בחלקם לרבניים.ובחלקם לקראים.

      מסתבר שקירבתה של אתיופיה למצרים (יש גם מסורת בידי חלק מ’ביתא ישראל’ שמקורם ביהודים שנמלטו ממצרים בימי הממלכה התלמית) – הביאה להשפעה גדולה עליהם מכל מה שהיה ביהדות מצרים. כתבי הקודש שבידי יהודי אתיופיה הם הנוסח של ‘תרגום השבעים’ (שתורגם מיוונית לגעז); הקריבו קרבנות כפי שנהגו יהודי מצרים גם בימי בית שני, החל מיהודי יב וסוונה שבתקופה הפרסית והמשך ב’בית חוניו’ שבתקופה ההלינסטית.

      מסתבר שבימי הביניים חדרו לאתיופיה מנהגים שונים, הן מהיהדות הרבנית והן מהקראים שהיו חזקים במצרים עד שהרמב”ם דחק את רגליהם. כך למשל נהגו ביתא ישראל שלא להשאיר אש דולקת בשבת כמנהג הקראים.

      מנהג שממליץ עליו רבי אברהם בן הרמב”ם בספרו ‘המספיק לעובדי ה”, לכוין את הפנים לירושלים בכל סדר התפילה ולא רק ב’עמידה’, נהוג גם אצל ‘ביתא ישראל’.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      יש מנהג שנפוץ בעדות ישראל בהשפעת מקובלי צפת: להתענות ולהתפלל כל ערב ראש חודש. ספרדים קראו לזה: ‘משמרה’ ואשכנזים קראו לזה ‘יום כיפור קטן’. אף אצל יהודי אתיופיה היו יחידים מתענים כל ערב ראש חודש, ובערב ר”ח כסלו (יום החמישים אחרי יו”כ) קיימו תענית ציבור של חצי יום (סיגד).

      אולי הגיע מנהג ה’יום כיפור קטן’ בערב ראש חודש למקובלי צפת מבני ‘ביתא ישראל’ שכמה מהם הגיעו למצרים ולא”י כפליטים או כשבויים, וקיומם ומנהגיהם נודעו לחכמים כגון ר”ע מברטנורא והרדב”ז. ואולי מהם נודע המנהג להתענות בערב ראש חודש לרבי משה קורדובירו, והוא אימצו, ותלמידיו הפיצוהו בכל קהילות ישראל.

      על מנהגיהם של יהודי אתיופיה, ניתן לקרוא שמאמרו של משה בר-יודא (שליח הסוכנות באתיופיה בשנת 1958) שבאתר ‘דעת’, ובמאמרו של מאיר כהן (שליח הסוכנות לאתיופיה בשנת 1976), בקובץ ‘ילקוט מנהגים – של עדות ישראל’ (בעריכת אשר וסרטייל).

  3. שלום כבוד הרב,
    נמחקה לי תגובה שלמה אנסה לשחזר אותה….
    אנסה להיות ברור ואתייחס לדברייך.
    ערכת השוואה בין חז”ל לבית המשפט. לפי דעתי השוואה זאת פוסלת את חז”ל ומדוע?
    טענת כך: שחז”ל ובית המשפט הם הסמכות שאחראית לפרש את החוקים ולשפוט. וזה לא משנה אם הסמכות הזו טועה או לא ואם היא באמת מכוונת לחוק כפי כוונת המחוקק. ועוד הוספת שאכן חז”ל טעו מעצם היותם בני אדם ואף הראו שהם טעו ולא ניסו להסתיר זאת.
    לעניות דעתי זה פוסל את הסמכות של חז”ל שהרי עיקר האמונה בה’ ועיקר הקבלה של התורה היא ש”מכתב אלוקים הוא” לא יתכן שה’ טועה כי הוא ברא את הכל והוא יודע הכל והוא כל יכול. לכן הסכמנו לקבל את התורה “נעשה ונשמע” אבל לפני שהסכמנו לקבל אותה היו את אבות אבותינו שבזכותם נגאלנו.
    הוא גם רצה להראות את זה לכל העולם שהם לא יטעו חס ושלום. לדוגמא כשהיינו משועבדים לפרעה וכל העולם חשב שפרעה האלוקים והאמינו בו ובחרטומים שלו.

    אז כשהוא שלח את משה לבני ישראל:
    יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. טו וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, כֹּה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם, וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר.

    “אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב” בזכות אבותינו נגאלנו ובזכותם ניגאל ומדוע?
    בזכות מסירות נפשם לקב”ה!!.

    “וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה’: וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה’ לא נודעתי להם: (שמות פרק ו’ פס’ ב’-ג’)

    לא נודעתי להם… האמינו בה’ אף על פי שהוא לא נודע להם.

    כשמשה הגיע לפרעה:

    א וְאַחַר, בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ, אֶל-פַּרְעֹה: כֹּה-אָמַר יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר. ב וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה–מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל: לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְהוָה, וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ. ג וַיֹּאמְרוּ, אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ; נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ–פֶּן-יִפְגָּעֵנוּ, בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב.

    מה בעצם קורה פה? פרעה חושב שהוא האלוקים וכך גם העולם שראה את מצרים בתור מעצמה והיה כפוף לפרעה. ומה פרעה בעצם טוען כשמשה ואהרן באו אליו? מי זה ה’ שאני צריך לשמוע בקולו? כולם שומעים לי כי אני האלוקים אז למה שאני ישמע למישהו אם אני הוא האלוקים?

    ומה התשובה שהוא מקבל? “אלוקי העברים נקרא עלינו”

    למה אלוקי העברים? שאברהם היה בעבר אחד וכל העולם בעבר אחר כי הוא היחידי שהאמין בה’ וראה איך כל העולם טועה. והוא בטח רק בה’. לא בשום בשר ודם.
    אברהם אבינו האמין בה’ בלי שהכיר בו. הוא למד בבית מדרשם של שם ועבר.
    (מה הוא למד שם? שאלה שעלתה לי.)

    וה’ בכוונה הכביד את לב פרעה כדי שכל העולם יזכור שיש רק מלך אחד לכל העולם ושלא לבטוח בשום בשר ודם שהוא בעל כוחות כאלו ואחרים ושהכל רק מה’ יתברך. כך גם בעניין של נביא שקר ונביא אמת, אנחנו מצווים לא להאמין בנביא עם אותות ומופתים. רק מי שיראה לנו עוד מעמד הר סיני או יגאל אותנו כמו שנגאלנו ממצרים רק בו נאמין.

    “ויאמר ה’ אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלא בקרבו”
    “ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'”
    (שמות פרק י’ א’-ב’)
    ומה אומר פרעה אחר כך?
    “וימהר פרעה לקרא למשה ולאהרן ויאמר חטאתי לה’ אלהיכם ולכם”(שמות י’ פס’ טז’)

    מה אני מנסה להגיד? שכל המטרה של יציאת מצרים הייתה שכל העולם יבין שלא בשר ודם יכול לקבוע משהו בעולם…הנה קחו לדוגמא את פרעה ששולט באימפריה הכי גדולה והכי משגשגת והכי מוצלחת. ואני יגרום לו להודות מי האלוקים. ופרעה הודה.

    כך גם עם שמואל שניסה לשכנע את העם שרק ה’ ימלוך עליהם והם לעומת זאת רצו מלך ככל הגויים.
    “ויתקבצו כל זקני ישראל ויבאו אל שמואל הרמתה” :
    “ויאמרו אליו הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך עתה שימה-לנו מלך לשפטנו ככל הגוים” :
    “וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו ויתפלל שמואל אל ה’ ” :
    “ויאמר ה’ אל שמואל שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אתך מאסו כי אתי מאסו ממלך עליהם” : “ככל המעשים אשר עשו מיום העלתי אתם ממצרים ועד היום הזה ויעזבני ויעבדו אלקים אחרים כן המה עשים גם לך” :
    “ועתה שמע בקולם אך העד תעיד בהם והגדת להם משפט המלך אשר ימלך עליהם”
    (שמואל א’ פרק ח’ פס’ ד’- ט’)
    “וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם אשר בחרתם לכם ולא יענה ה’ אתכם ביום ההוא”
    “וימאנו העם לשמוע בקול שמואל ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו”
    “והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתינו”
    “וישמע שמואל את כל דברי העם וידברם באזני ה'”
    “ויאמר ה’ אל שמואל שמע בקולם והמלכת להם מלך ויאמר שמואל אל אנשי ישראל לכו איש לעירו”
    (שמואל א’ פרק ח’ פס’ יח’ – כב’)

    ה’ אומר בסוף לשמוע בקולם כי הם לא היו מוכנים להקשיב ומאסו בדבר ה’. בחרנו כביכול שבשר ודם ישפוט בינינו במקום שה’ יתברך ימלוך עלינו. הכנסנו את עצמינו לבלאגן הזה. וזה די ברור מהכתוב מה רצון ה’. ובגלל הטעות שלנו מה ההלכה.
    ההלכה זה שיהיה לנו מלך… שישפוט בינינו .. והוא יהיה בשר ודם והוא יכול לעשות טעויות ונצטרך להיות מחויבים אליו ומשועבדים לו בכל מיני דברים שפרק ח’ הנ”ל מציין.
    אבל רצון ה’ האמיתי זה שנקבל דעת אמיתית וכשאנחנו אומרים ה’ מלך ה’ מלך ה’ ימלך לעולם ועד נתכוון לזה בהכל.
    וימאנו העם לשמוע בקול שמואל.. הם לא שומעים בקול הנביא. אז אם הם שמעו לחז”ל זאת אינדיקציה טובה? רואים שבחירת העם לא תמיד הייתה טובה ושה’ ניסה לעורר אותם כל הזמן. וכשהם עשו את רצון ה’ זה היה כשהם עבדו אותו ישירות. בעצם מתי הם עשו את רצון ה’ באמת?

    אז שוב אחזור לנושא העיקרי האם הרצון שתהיה סמכות שופטת זה רצון ה’?האם זה רצונו שהיא תעשה טעויות והעם ישלם על הטעויות שלהם? האם אני צריך להיות כפוף לבשר ודם שהוא לא מקבל הוראות מה’ בצורה ישירה?
    האם אני צריך לנסות לפענח אלפי ספרים שנכתבו בהיסטוריה כדי להבין בפשטות את דבר ה’ ולהיכנס להבין מחלוקות ופרשנויות שונות בכלים שונים של ניתוח שנקראים רבדים(פרד”ס)?
    אם התורה זה ספר חוקים למה החוקים לא ברורים? הם ברורים מאד. יש תורה שבעל פה אבל מצומצת מאד והלכה זה דבר ששונה לגמרי מרצון ה’ המקורי.

    אל תגיד לי שאני רואה הכל שחור או לבן. כי זה באמת ככה. או שאנחנו עושים את רצון ה’ גם במשפט או שאנחנו לא עושים את רצון ה’. מי שמשקר? בסוף יעבור על כל התורה כולה. וסופו להיסקל כי הוא גם יעבור על חילול שבת. (שחור) ומי שיעשה את רצון ה’ יהנה מזיו שכינתו וטוב לו בעולם הזה ובעולם הבא.(לבן).
    ואם הוא חוטא אז יש תשובה לדרך הישר. או שאתה צועד שחור או שאתה צועד על לבן.

    מסקנה סופית:(שתהיה ברורה יותר למקרה שלא הייתי ברור בכלל)
    לא צריך רשות שופטת שתעשה טעויות כי היא לא אלוקית. כשמשה עשה טעות הוא איבד את התפקיד.
    קיבלנו ספר אלוקי שהוא מלא במצוות שלא ישתנו לעולם. אין טעויות בספר האלוקי. ה’ לא עושה טעויות.
    העם עשה טעות שהוא בחר בבשר ודם במקום בה’. ולכן ניכר מהשוואתך שחז”ל לא נחוצים. ושהסמכות הזאת מיותרת לגמרי כי היא עושה טעות.(שחור). מה כן נחוץ? סמכות שתעשה רצון ה’ ותוכל להנהיג עם שלם. (לבן). איך היא תעשה את זה? זה לא אפשרי? זה נס בפני עצמו. שהרי בני ישראל מיד לאחר שקיבלו את התורה חטאו בעגל הזהב. וכמעט לא הייתה תקופה שבה שמרו את התורה כפי רצון ה’. חוץ מימות שלמה המלך אולי.

    ועוד מסקנה סופית אחרונה… אני מוצא שכל מה שאגיד ימצא בו סתירה לדבריי הקודממים. וכך גם בדבריו של כל רב.
    דברים בודדים אי אפשר לסתור. שהתורה אמת. שה’ אמת והוא המלך היחידי בעולם. ושאנחנו כרגע לא עושים את רצונו.

    קשה להיות ברור שמדברים על כל כך הרבה נושאים שמתקשרים זה בזה ושכל מילה בפס’ מכילה כל כך הרבה עומק. ואני מקווה שבאמת הייתי ברור למה שכיוונתי. אנחנו לא צריכים רשות מוסמכת שעושה טעויות כי זה לא מביא גאולה לעולם. וכל העניין זה שבאנו לעולם לתקן אז למה אנחנו ממשיכים לעשות טעויות בשם ההלכה?

  4. בבית המקדש הראשון היו את האורים והתומים והכהנים עשו את עבודתם. ולכן זה מובן מאליו שעשינו את רצון ה’. כי ה’ שפט אותנו דרך האורים והתומים. הוא הדריך אותנו דרך הכהנים.
    איך אני יכול לסמוך על היגיון של בני אדם? במיוחד כשיש הרבה נושאים פוליטיים בתלמוד.
    בתלמוד הבבלי מסופר על פגישה שהתקיימה בין רבי יוחנן לבין אספסיאנוס, לאחר בריחתו מירושלים. על פי מקור זה הוא ניבא לאספסיאנוס שיומלך כקיסר ברומא, ואמר לו מיד “שלום עליך המלך” (בנימוק כי בית המקדש חייב ליפול בידי מלך). כאשר אספסיאנוס אמר לרבי יוחנן כי הוא חייב להחריב את ירושלים, מפני שהיא משולה לחבית של דבש שדרקון (הקנאים) מלפף אותה, ובשביל להרוג את הדרקון, חייבים לשבור את החבית, רבי יוחנן שתק. הוא גם העדיף לשתוק כאשר המצביא שאל אותו בשנית מדוע לא בא עד כה. דבריו על המלכתו כקיסר אומתו במהרה, ואספסיאנוס שהיה צריך לחזור לרומא והיה מלא התפעלות מחכמתו של רבי יוחנן, נתן לו זכות לבקש את שירצה. בקשותיו של רבי יוחנן היו “תן לי יבנה וחכמיה, שושלת רבן גמליאל, ורופאים שירפאו את רבי צדוק”.
    הוא בחר להציל את החכמים שהיו ביבנה. למה הוא לא בחר להציל את כל העם? את הכהנים? כדי שתהיה הלכה…הרי ללא ההלכה נהיה צדוקים. הנהגת חז”ל זה לא רצון ה’.. ה’ רוצה להיטיב איתנו והם רוצים לחיות חיי צער במסירות על התורה(הלכה). בזמן שה’ מאוד ברור בתורה. תעשו מה שכתוב בתורה ויהיה לכם טוב. אם לא תעשו מה שכתוב בה יהיה לכם רע.

    הכל מורכב מאוד… אי אפשר בכלל להוכיח שצריך להיות כפופים לסמכות ולא לה’ כי זה נגד התורה.
    באופן כללי אני מרגיש כאילו לפי דעתך צריך לעשות הפרדה בין התורה(כתב אלוקים) לבין רצון ה’.
    מה שכתוב בתורה זה מה שה’ רוצה שנעשה.

  5. מחילה רק עכשיו שמתי לב שהגבת שם…אם אתה מתכוון לתשובה במאמר הראשון.
    איך לבריאות אם לא אעשה את רצון ה’? הוא התחייב שרק מי שעושה את רצונו יהיה בריא..
    “כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עלייך”.
    אני רוצה לעשות את רצון ה’ זה כל כך קשה? בלי להכתיר מלכים. בלי להכתיר רבנים. בלי מחלוקות.
    שיהיה מנהיג אחד שידבר עם ה’. שיהיה לו מספיק כח רוחני כדי לפתור את כל הבעיות(לא כמו ימח שמו ושם זכרו שאפילו את עצמו לא יכל להציל). שיבנה בית המקדש ושנחזיר עטרה ליושנה. שיהיה שלום בכל העולם.
    אני לא רואה איך כל זה קורה אם אני כפוף לשולחן ערוך אבל אסור לי לסמוך על ההיגיון שלי.
    וכך גם לחז”ל אסור לסמוך על ההיגיון שלהם. זאת הסיבה שצריך קשר ישיר עם הקב”ה ע”י נביא.
    אם אין נביא אז כולנו צריכים להפסיק לעשות את כל מה שאנחנו חושבים שהוא נכון ולבכות עד שה’ ירחם עלינו כדי שנעשה מה שנכון באמת.
    אני צריך להיות אברהם אבינו ולחפש את ה’ 70 שנה עד שהוא יתגלה אליי?
    “ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא ה’ יתברך”
    זה נראה שרק מי שאקולוגי שואף באמת לתקן את העולם המעוות הזה. כי הוא מספק אוכל(ולא כסף) לעניים וגם עבודה. הוא מציל אותנו ממחלות שנגרמות מסיבות רבות טבעיות. כמאמר אבותינו ז”ל:
    “אבטליון אומר, חכמים, הזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל.”
    שותים ממים שאנחנו מזהמים בעצמינו ואז אומרים שזה גזרת שמים ומחללים שם שמים. לא עלינו המון אנשים נהרגים כל יום מלשתות מים רעים.
    ומה אקלוגיה ואיכות הסביבה עושה? רוצה לאכול טוב, להיות בריאים, לשמור על מקורות המים שלא יזדהמו ויהרגו אותנו. דואגת לעניים(מספקת להם עבודה). נותנת להם בית.(אם היינו חכמים היה מספיק מקום לכולם). מקבלת את כולם בידיים פתוחות ושואפת לתקן את העולם להיות ללא תחרות. מי שמתחרה כנראה לא מבין שהכל בידי שמיים.
    אקולוגיה וצמחונות עושה את רצון ה’ יותר מההלכה. שהרי כל התורה כולה על רגל אחת היא “ואהבת לרעך כמוך” , “לא תעשה לחברך מה ששנוא עלייך”. האקולוגיה שואפת לזה. ומשקמת את העולם כדי שבאמת נוכל לחיות בשיתוף ובשלום.
    דרך אגב איך היה שלום בכל העולם אם אנחנו מצווים להרוג ולהשמיד את עמלק?
    אז לא היה שלום בימי שלמה המלך? הרי צריך להרוג אותם.

    1. וואו, כמה מילים.. הקב”ה לכל הפחות נתן תורה שכתובים בה כל מיני דברים. לבטל בשרירות לב אפילו את המעט הזה מגוחך, מה יותר מתנגד לרצון ה’ מאשר להתעלם ולהתכחש ואפילו לא לנסות להבין מה הוא רוצה? הרי אנחנו יודעים שהוא בוודאי רוצה משהו וזה אפילו נכתב וניתן לנו.. מדהים, אה?
      יותר מזה, הקב”ה כבר הודיע בתורה שהוא נותן את הסמכות לחכמים, אז משמעות הדברים היא שהוא נותן את הסמכות לחכמים. אני מקווה שלא פספסת את הפלפול המסובך הזה.

  6. בס”ד

    אגב לגבי הטענה על האתיופים. האתיופים גם לא שמעו על השפה העברית בה נכתב התנ”ך, האם מפה נטען שהשפה העברית היא המצאה מאוחרת? יהודי אתיופיה סבלו רדיפות רבות וכנראה שלא הצליחו לשמור על הרבה דברים. מעניין דווקא שחבר אתיופי סיפר לי שהם נהגו לצום מאחרי ראש חודש אב ועד תשעה באב כל יום. מנהג זה מופיע בשו”ע.

  7. בס”ד

    ואוסיף עודמעל טענתם האויילית שהיינו מצפים למצוא את התורה שבעל פה אלפי פעמים בתנ”ך.
    כמו שכבר הסביר, התורה שבעל פה הייתה מצומצמת באותה תקופה, ובנוסף מעולם לא טענו חכמינו שהתורה שבעל פה מוזכרת אלפי פעמים בתנ”ך, ולכן הטענה הזו חוזרת למיסיונרין כמו בומרנג. הרי הן טוענים שכל הנביאים ניבאו שמי שמאמין במשיח יקבל סליחתסליחת בשמו (מעשי השליחים 43, 10). אם כך הייתי מצפה לראות אלפי איזכורים לכך בתנ”ך, אל גורנישט.

השאר תגובה