מבט על העמארצות (טור 62)
בס"ד
בזמן האחרון חולפות בי מחשבות רבות על עניין העמארצות. התופעה יכולה להיות מאד מעצבנת מכמה אספקטים. מקובלנו שעמארצות מביאה לחוסר זהירות הלכתית ותורנית (לא עם הארץ חסיד), אבל לפעמים היא מביאה ליתר זהירות הלכתית ותורנית, חסידות עמארצית, מה שלא פחות מעצבן ולפעמים אולי יותר.
מבחן טיורינג לעם הארץ
הראשונים בפרק שמיני של יומא מביאים שהראב"ד נשאל שאלה הלכתית על חולה שהרופאים ציוו עליו לאכול בשר. אנחנו נמצאים בשבת, ואין כאן בשר כשר שחוט. יש לפנינו שתי אפשרויות: או לתת לו לאכול בשר אסור (חזיר למשל), או לשחוט עגל בשבת ולתת לו בשר כשר. מה מהשניים עדיף? האם עדיף לעבור על איסור שחיטה בשבת או לתת לו לאכול חזיר? (הבת שלי תאמר כמובן שזה נבלה וזה טריפה, אבל תורה היא וללמוד אנחנו צריכים)
תשובה א: עדיף לשחוט
יהודי טוב ששומע שאלה כזאת ודאי יענה מיד שעדיף לשחוט. ראשית, הוא כמובן יודע שחילול שבת הותר במצב של פיקוח נפש. אבל מעבר לזה, וכי יעלה על הדעת לאכול חזיר ולטמא את נפשותינו במאכלות אסורות כשאפשר להציל את הנפש בלי זה? הרי אבותינו מסרו את נפשם על אכילת חזיר, ולא בכדי הוא הפך לסמל יהודי והלכתי מובהק.
תשובה ב: עדיף לאכול חזיר
לעומת זאת, תלמיד חכם ששומע את השאלה ממש לא מבין אותה. ברור שצריך להאכיל את החולה בשר חזיר ולא לשחוט בשבת. איסור אכילת חזיר הוא לאו דאורייתא רגיל ככל איסור אחר. לעומת זאת, איסור מלאכה בשבת (כמו שחיטה שהיא נטילת נשמה) הוא איסור חמור ביותר שחייבים עליו סקילה. מומר לשבת הוא מומר לכל התורה כולה.
אז מי צודק?
התשובה הראשונה היא תשובה של עם הארץ. היא באה מהבטן ולא מהראש. זה כמו יהודי שמתעקש לצום בשבת למרות שהרופאים אומרים לו שהוא חייב לאכול. זוהי יראת שמים (אמיתית) של עם הארץ (ולכן מעוותת). תלמיד חכם, לעומת זאת, עיניו בראשו (ולא בכרסו או בלבו), ולכן הוא עונה את התשובה השנייה.
אמנם יש מהראשונים שסוברים שעדיף לשחוט ולא להאכילו חזיר, והם כנראה לא היו עמי ארצות. אבל בדיוק בגלל זה תוכלו למצוא בדבריהם נימוקים וסיבות הלכתיות ספציפיות. אף אחד מהם (ככל הידוע לי) לא נרתע מעצם אכילת החזיר. אמנם יש מהם שמביאים את הסברא שיהודי שיתירו לו לאכול את החזיר לא יסכים לעשות זאת, ולכן חייו לא יינצלו. מכאן הם ממליצים לשחוט ולא להאכילו חזיר. אבל זו לא עמדה מהותית אלא התחשבות בכך שיש בינינו עמי ארצות.
דעת בעלי בתים היפך דעת תורה[1]
מקובל בישיבות לומר שדעת בעלי בתים היפך דעת תורה. מסופר על הסופר והפובליציסט החרדי משה שיינפלד, שהרב מבריסק שאל אותו פעם כיצד הוא מצליח לקלוע כל הזמן לדעת תורה. שיינפלד ענה: פשוט מאד, אני יוצא לרחוב ושואל אנשים לדעתם, ואז כותב את ההיפך.
מקור הדברים הוא בדברי הסמ"ע (=ספר מאירת עיניים, אחד מנושאי הכלים החשובים של השולחן ערוך בחלק חושן משפט). השו"ע כותב בסי' ג ס"ד:
וצריך שיהיו כל היושבים בבית דין ת"ח וראויים, ואסור לאדם חכם שישב בדין עד שידע עם מי יושב, שמא ישב עם אנשים שאינם הגונים, ונמצא בכלל קשר בוגדים, לא בכלל ב"ד.
ועל כך כותב הסמ"ע שם בסקי"ג:
בתשובת מהרי"ו סימן קמ"ו כתב למהר"ש ז"ל, ואם תשמע לעצתי לא תשב אצל הקהל בשום דין, דידעת שפסקי הבעלי בתים ופסקי הלומדים הם שני הפכים, ואמרו בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ג ע"א] כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים, לא היו יושבין בדין אא"כ היו יודעין מי ישב עמהם כו', ע"ש:
הוא ממליץ למהר"ש להתרחק מבעלי בתים, גם אם נוצר מצב שאין איסור הלכתי להושיבם בדין (כגון כשקיבלום עליהם).
אמנם אם הבעלבתים היו תמיד אומרים את ההיפך מהאמת מצבנו היה טוב, שכן היתה לנו דרך פשוטה לדעת את האמת. לשמוע מה אומרים העמארצים ולעשות את ההיפך. הבעיה היא שהם לא טועים באופן עקבי אלא בצורה אקראית לגמרי. לכן דעותיהם חסרות כל משמעות ואין ללמוד מהן מאומה (ראה על כך בטור 9).
חכמת ההמונים
כיום מאד אופנתי לדבר על חכמת ההמונים. הטענה הבסיסית היא שאוסף הדיוטות קולע קרוב מאד לאמת, יותר מחכם בודד. הדברים נבדקו בכמה מקרים, אבל לפחות לחלק מהם יש כנראה הסבר סטטיסטי פשוט. בשנת1906 גלטון נכח בתחרות חוואים שהתרחשה בפלימות, אנגליה. לקהל הרחב הוצג שור שחוט, ומטרת הקהל הייתה לנחש מהו המשקל המדויק של השור. המשתתפים רשמו ניחוש על פתק ומסרו אותו למנחה. כ-800 איש השתתפו בתחרות (13 קולות נפסלו), בה האדם שהניחוש שלו יהיה הכי קרוב למשקל השור – ינצח. לאחר התחרות, גלטון לקח את הכרטיסים המשומשים וביצע ניתוח סטטיסטי שלהם. הוא גילה שהממוצע של כל הניחושים הוא 1,198 ליברות ( 543.4ק"ג), בעוד שהמשקל המקורי של השור היה 1207 ליברות (547.5 ק"ג). ממוצע הניחושים היה הניחוש הקרוב ביותר, אפילו בקרב מומחי הבקר שהשתתפו בתחרות.
יש לכך כמובן הסבר סטטיסטי פשוט. אם אנשים מנחשים גודל כמותי כלשהו, סביר שהטעויות שלהם מתפלגות סימטרית סביב התשובה הנכונה (אין סיבה להניח שהטעויות ייטו דווקא למעלה או למטה). לכן ממוצע על תשובות של מספר רב של אנשים ייתן תשובה קרובה לאמת. אבל זו תוצאה של מספר המשיבים ואופי הטעויות שלהם ולא של האינטליגנציה הקולקטיבית שלהם, ובוודאי לא של ההדיוטוּת שלהם. יתר על כן, מכאן גם תבינו שקבוצת אנשים שמונעת על ידי אותם כשלים ואותם סוגי שיקולים, המיצוע עליהם לא ייתן את התוצאה הטובה הזאת, שכן אצלם השגיאות אינן בלתי תלויות. כך לדוגמה במקרה של הדילמה של הראב"ד לא סביר שסקר בין אוסף עמארצים ייתן תוצאה טובה יותר מזו של תלמיד חכם. העמארצים מונעים על ידי אותם כשלים, רגשות ואינטואיציות שגויות, ולכן סביר שהטעויות שלהם דווקא יצטברו ולא יתקזזו. לא כדאי לעשות אידיאליזציה לעמארצות. אוסף עמארצים לא באמת שווה יותר מעמארץ אחד.
תפקידו הקונסטרוקטיבי של עם הארץ
מקובל לחשוב שלעם הארץ יש תפקיד קונסטרוקטיבי חשוב. הוא שומר על תלמידי החכמים שלא ילכו רחוק מדיי עם שיקוליהם. בעצם המסורת מוחזקת על ידי עמי הארצות, והם שומרים עלינו מפני סטיות ממנה. תלמידי החכמים מקבלים החלטה דרך שיקול דעת הלכתי, לעתים תיאורטי, ויכולים להגיע למסקנות נועזות וספקולטיביות מדיי שלא יעבדו בעולם הממשי. הם גם לא תמיד נרתעים משינויים במסורת. עם הארץ, לעומתם, נרתע מפני מסקנות כאלה ויתנגד להן. המסורת מוחזקת על ידי המון העם ויש לאינרציה שלהם חשיבות בשמירה שהיא לא תסטה לכיוונים זרים ומשונים מדיי.
כך נוצרים מיתוסים שונים שעושים אידיאליזציה של העמארצות. רבים מדברים על אמותינו הקדושות שלא ידעו קרוא וכתוב, ולכן שמרו באדיקות על המסורת. דומני שבמקרים רבים דווקא הנשים החרדיות הן יותר "דוסיות" מבני הזוג או הבנים הלמדנים שלהן. הלמדנים יכולים להגיע לכל מיני מסקנות, ויהיו מוכנים להיכנס לשיח ודיון עם בעלי דעות מאד מרחיקות לכת (שכמה מהם מוכרים לי היטב ומקרוב). אבל הנשים ידחו את זה על הסף. לך תשכנע נשים חרדיות שלא חייבים ללמוד בכולל, או שאולי אין חובה להתפלל בנפרד גברים ונשים. אין סיכוי. לך תשכנע נשים שיש מקום להשוות את מעמדן לזה של הגברים. הן יתנגדו לזה הרבה יותר מאשר הגברים. מדוע? מפני שהן מקבלות את חינוכן התורני בלי שום זיקה למקורות. הן לא יודעות לקרוא גמרא ולא מבינות כיצד פועלת ההלכה. מבחינתן ישיבה נפרדת בבית כנסת היא כמו שמירת שבת או אי אכילת חזיר. הכל ירד למשה בסיני ופורץ גדר יישכנו נחש. רק תעיז לומר להן שאולי יש טעויות בגמרא, או שמא רמב"ם או המשנה ברורה היו בני אדם כמוני כמוך. לחלופין, במבחן טיורינג מלמעלה אישה תעדיף למות מהחולי ולא לאכול את החזיר. לעומת זאת, הבעל האברך שהוא תלמיד חכם מבין שלפעמים מדובר במנהג, ואולי אפילו מנהג שטות. הוא אולי ישמור עליו וינהג על פיו, אבל הוא יבין היטב את השיקולים והטיעונים שמעלה מי שמתנגד למנהג הזה. הוא יוכל לדון אתו ולא יראה בו אוטומטית כופר. הוא כמובן יבין שמבחינה הלכתית עדיף לחולה לאכול חזיר ולא לשחוט בשבת. רבים חושבים שהגברים החרדים מתעללים בנשים ומפלים אותן ומביעים רחמים על האומללות והמחמירים אף פועלים להצלתן. כל אלו לא מבינים שאם הגברים רק יעזו להציע להפסיק את ההפרדה או ישוו את מעמד הנשים לזה שלהם הם יסתבכו קשות עם נשותיהם. פעילות השוויון הנשי רוצות כל הזמן להציל את הנשים החרדיות מידי בעליהן, ולא מבינות שבדרך כלל עיקר ההתנגדות לשינויים באה מהנשים עצמן.
הכלל הוא שככל שאתה יותר עם הארץ כך אתה יותר שמרן ויותר "דוס". ובמילותיו הידועות של הרמב"ן: "כל הקדוש מחברו חרב מחברו". עקרון אי הוודאות השמרני אומר: המכפלה של כמות הידע והמיומנות הלמדנית במידת השמרנות היא קבועה. ככל שזה עולה ההוא יורד ולהיפך.
כך מספרים לנו זקני בני ברק בגאווה רבה על אשתו של החפץ חיים שהיתה כה צדקת עד שכלל לא ידעה קרוא וכתוב (ממש מודל לחיקוי), ולכן בעלה היה צריך להפסיק מלימודו לכמה רגעים כל יום כדי לעשות את החשבונות בחנות (ראו איזה צדיק הוא היה! ביטל תורה כדי לגמול חסד עם אשתו הצדקנית). אח, צא וראה באיזו צדקת מדובר. ייתכן שהיא היתה צדקת (אם היא היתה אשתו של הח"ח אז אפילו סביר שהיא היתה כזאת), אבל לבורות שלה אין הרבה קשר לעניין. הבורות מביאה אולי לשמרנות ותמימות, אבל אלו לא קשורות לצדקות. חז"ל אומרים לנו לא עם הארץ חסיד, והמיתוס השמרני אומר לנו שעם הארץ הוא החסיד האמיתי.
המיתוס של החסיד יעבץ
אחד המיתוסים העיקריים שמובאים כדי לחזק את המיתוס של העמארצות כקריטריון לצדקות, הוא דברי החסיד יעבץ. הוא חי בזמן גירוש ספרד, ולפי תיאורו דווקא פשוטי העם היו בעלי אמונה תמימה ועמדו בניסיון יותר מאשר תלמידי החכמים והמשכילים שהתנצרו. אולי זה נכון (לפעמים אפילו מיתוסים וסיפורי צדיקים יכולים להיות נכונים עובדתית), אבל גם אם כן – אני ממש רחוק מלהתפעל מהעניין הזה.
תלמיד חכם ואיש משכיל מבין שאין טענה שלא מוטלת בספק. אפילו האמונה באלוקים אינה וודאית. כולנו בני אדם וכולנו יכולים לטעות, ולכן אין ערובה לגבי שום טענה ושום מסקנה שלנו שהן בהכרח נכונות. לכן גם דיני מסירת הנפש וקידוש השם שעוצבו על ידי חכמים לפי סברתם ולא רק על פי התורה הכתובה או המסורת מסיני. לכן ייתכן שנפלו שם טעויות, ובוודאי שהלמדן גם יודע שיש דעות שונות על מצבים שונים. לכן ברור שיהיה לו קשה יותר לעמוד בניסיון וקל לו יותר למצוא לעצמו היתר להיות אנוס. אין פלא שדווקא תלמידי החכמים לא עמדו בניסיון.
אדם משכיל ופתוח יודע שאפילו מה שמופיע בתורה שבכתב אינו וודאי. אולי אלו תוספות מאוחרות? אולי בכלל היא לא ניתנה מסיני? הרי אין וודאות בשום דבר. כל אלו הן מסקנות שלנו, ולכן יש לקחת אותן בעירבון מוגבל. אין פלא שהרבה יותר קשה ואף לא סביר לגלות מסירות נפש על כל פרט. הספקנות הבריאה הזאת לא אומרת שאל לנו להאמין בכלום, אבל היא בהחלט אומרת שאת האמונות שלנו יש לקחת בעירבון מוגבל, ולשקול כל פעם הפסד מצווה כנגד שכרה. כך למשל, אם יורשה לי להרחיק לכת באפיקורסות שלי, אם נראה גוי במצב של סכנת חיים בשבת, אבל העזרה שלנו כרוכה בחילול שבת, מה עלינו לעשות? ההלכה אומרת שאין לחלל שבת (מעיקר הדין, לולא שיקולים של דרכי שלום או סכנה שלא יצילו יהודים).[2] כעת יהיה אדם שיתלבט האם בכל זאת להציל אותו? אם הוא עם הארץ הוא כמובן יאמר לעצמו זו עצת היצר. הרי ההלכה הזאת נאמרה למשה מפי הגבורה לעיני כל ישראל. אבל אם הוא תלמיד חכם הוא יודע שאלו שקבעו את ההלכה הזאת (שהיא כמובן הלכה דאורייתא) היו בני אדם, ובני אדם יכולים לטעות. אולי הוא אפילו יודע שאין לכך מקור ברור. שלא לדבר על כך שהפרשנות שאני נותן לדברי חז"ל שקבעו זאת היא עצמה אולי מוטעית. נכון שבדרך כלל אני מחויב לתלמוד שכן זה החוק המחייב, אבל כאן עומדים על הכף חיי אדם, והחשש שמא מדובר בטעות בהחלט יכול לעורר ספיקות האם נכון לשלם את המחיר הזה. אנשים צריכים לעשות שיקולים לפי מיטב הבנתם, וכשיש לך ספק אך טבעי הוא שתשקול גם שיקולים כאלה. עם הארץ כמובן לא מתלבט בזה, שהרי מבחינתו ההלכה הזאת ירדה אלינו היישר מהקב"ה בסיני. אז מה ההתלבטות, הפה שאסר הוא הפה שהתיר! הקב"ה שברא את כולנו יכול גם לאסור עלינו להציל חיי אדם. זה אולי שיקול נכון, אבל התלמיד חכם עשוי (או אולי עלול) לשאול את עצמו האם הוא באמת אסר זאת.
סביר מאד שבמצב מסוג כזה לחכם יהיה קשה יותר להתמודד עם דרישה למסירות נפש ולשלם מחירים, שכן הוא מצוי בספיקות. לפעמים הוא גם ייכשל בגלל שימצא לעצמו מוצא לא אמתי מכוח יצרו הרע, הקושי, או האינטרסים. מאידך, לפעמים המוצא שלו יהיה אמתי כי אכן ההלכה המקובלת אינה בהכרח נכונה. החכמה היא אכן מרשם לתהיות וספיקות, ומכאן שגם לבעיות ואף לטעויות. ובכל זאת, גם אם החכמה היא מרשם לבעיות ולתקלות קשה לי לקבל אידיאליזציה של טיפשות. מי שנוהג במסירות נפש כי הוא לא מודע לאפשרויות נוספות ולא מבין שההלכות שהוא חונך עליהן אינן וודאיות אינו בהכרח צדיק יותר אלא אולי טיפש יותר. אין זה אומר שהוא נוהג לא נכון, אלא שגם אם הוא נוהג נכון הוא עושה זאת מהסיבות הלא נכונות. הוא חושב שאין אופציות אחרות ושמדובר בהלכה למשה מסיני שניתנה לנו מהקב"ה בהר סיני, ואין פלא שהוא מוסר את נפשו. האם בגלל זה כדאי לעשות אידיאליזציה לטיפשות ותמימות? חכמה היא יתרון וטיפשות או היעדר השכלה הם חיסרון. נקודה. חכמה אכן יכולה ליצור בעיות, אבל עם בעיות מתמודדים, ובוודאי לא שופכים את התינוק עם המים. גם להיות בעל כסף יכול להעמיד אדם בניסיונות קשים. האם זה אומר שיש לעשות אידיאליזציה לעוני? זו איוולת.
זה פשר ההלצה הידועה לגבי קולא שהציבור לא יכול לעמוד בה. פעם היה מקובל שיש חומרות שהציבור לא יכול לעמוד בהן, אבל כיום לא פחות נפוצות קולות כאלה. לפעמים פוסק יוצא עם מסקנה לקולא, אבל הציבור לא יהיה מוכן לקבל אותה. לא בגלל נימוק כלשהו, אלא פשוט מפני שזה נראה לו סטייה מדרך אבותינו, לא מתיישב על דעתו מסיבות שונות, ובעיקר בגלל כאבי הבטן. מצבים כאלה הם ממש מתסכלים. אתה מעלה נימוקים, אבל בני השיח (?!) שלך מנופפים בסיסמאות. הם כמובן קובעים בביטחון עצמי מלא שאתה אפיקורס, שהרי לא ראינו כן אצל רבותינו הקדושים. לך תסביר להם שהמציאות השתנתה, או שזו לא תורה אלא מנהג, או שיש דעות אחרות, או שגם אם אין בכל זאת אולי מדובר בשגיאה.
עוצמתם של המיתוסים הללו
דומני שהמיתוסים הללו נועדו לנחם את העמארצים ולהסביר להם כמה חשוב שיש לנו עמארצים צדיקים כאלה. כך גם מנחמים את נשות ישראל הצדקניות שבהן ובמסירות נפשן תלוי העולם. כמה חשוב שימשיכו לא ללמוד ולקנות את כל הלוקשים שמוכרים להן, וכמובן גם למסור נפש עליהם. העמארצות באמת שומרת עלינו, אבל היא ממש מעצבנת ובדרך כלל שגויה. למעשה, עד כמה שקשה להודות בזה, בלי המיתוסים המעצבנים הללו ספק אם היינו כאן היום. מאידך, תועלת שרידותית אינה קריטריון לאמתיות. העובדה שמיתוס כזה נחוץ לשרידות של המסורת שלנו לא מספיקה כדי לשכנע אותי לאמץ אותו, לעודד אותו ולהטיף אליו. אין פלא שכאן אני מטיף נגדו.
למה אני עושה זאת? מפני ששוב ושוב אני מתעצבן כשאני מקבל תגובות עמארציות לטיעוניי. תלמידי חכמים, שמרניים ככל שיהיו, הם בני שיח. הם מבינים שיש ממש בטיעונים (כאשר יש), ויכולים לכעוס, לא להסכים, להתנגד בתקיפות או לפחות לבקש לא לפרסם. אבל התחושה שלי היא שיש עם מי לדבר, כלומר שאנחנו מדברים ומבינים אחד את השני. אבל כשאני מגיע לעמארץ התחושה היא שדברים כאלה הם קולא שהציבור לא יכול לעמוד בה. הטיעונים אינם רלוונטיים שכן הסבתא היא הפוסקת האחרונה.
הבעייה היא שהמיתוס הופך למציאות. המיתוס מגדיל, מפאר ומרומם את תפקידם של העמארצים, ומסביר להם שעליהם עומד העולם. ומה שקורה זה שהמיתוס הזה הופך למציאות. כעת באמת המרחב הציבורי שלנו מונהג על ידי עמארצים. פוסקים ומנהיגים רבניים לא מעיזים להעלות שיקולים שיהיו בבחינת קולא שהציבור לא יכול לעמוד בה. מה שקובע אינו השיקולים של הפוסק אלא הבטן של העמארץ.
השלכה לפסח הקרב ובא
יש סיפור ידוע על אשתו של מהרי"ל דיסקין שהיתה חריפת לשון. כדרכן של בנות ישראל הכשרות (הנשואות לגוברין יהודאין?) היא העבידה את בעלה בפרך לקראת פסח (מסיבות שנעלמות ממני כמו מרוב הגברים והפוסקים עד עצם היום הזה). כשהוא התלונן ואמר לה בבדיחות הדעת שהחמץ היחיד שנשאר בבית זה היא עצמה, ענתה לו מיד: אל חשש, את זה אבא שלי מכר כבר מזמן לגוי. ההלצה הזאת מסופרת לפעמים בגאווה רבה על מסירות הנפש של בנות ישראל בניקיונות לפסח. מבחינתי מסירות הנפש הזאת היא שילוב של איוולת, בורות ואינטרס. יש נשים שבטוחות שחובת הניקוי והקרצוף ירדה למשה מסיני. אחרות עושות זאת במסגרת מה שאני מכנה "חג האביב" (החובה להחליף ביגוד חורף בקיץ, לאוורר ולנקות ארונות וכדומה), שכמובן אין לה בדל קשר לחג הפסח, אבל גם לא ליראת שמים.
על עמארצות, בעלבתיות ושכל ישר
אסיים בהבחנה חשובה שוודאי תעלה בראשם של קוראים רבים למקרא הדברים. יש הבדל בין בעלבת לעם הארץ. כדי להמחיש זאת אביא כאן סיפור שקראתי פעם. בתו של הרב ליכטנשטיין רצתה לנקב חורים באוזניים. היא שאלה את אביה והלה התחלחל (ובצדק) מאיסור חבלה (ואולי גם מהשטות שבדבר). הם הלכו לשאול את הגרש"ז אויערבאך, והלה ענה שסבתא שלו עשתה את זה ולכן ברור שזה מותר (בלי נימוק הלכתי כמובן). הרי לך מסורת עממית שמתגברת על שיקול הלכתי של תלמיד חכם. לכאורה ביטוי לשלטון העמארצות.
אבל דומני שכאן מדובר בשיקול דעת שמבוסס על שכל ישר והכרת העולם, גם אם הוא לא מבוסס על מקורות. לפעמים באמת בעלבת יכול לתקן את שיקול הדעת של החכם, על ידי תוספת שכל ישר (שלפעמים חסר בבית המדרש). זו תופעה מבורכת, ואף כתבתי בשבחה כמה פעמים בעבר. לטענתי זה שורשו של הדין שגזירה או תקנה שלא פשטה ברוב ישראל אינה תקפה. אנשים נוהגים לפרש זאת כפשרה עם המציאות. העם שבשדות לא ברמה רוחנית מספיק גבוהה, ולכן מתחשבים בו ומקילים. אבל לדעתי הפירוש הוא הפוך. אם העם לא מקבל את הגזירה הזאת אז כנראה היא לא נכונה. זהו פידבק מהרחוב לבית המדרש. ההיגיון ההלכתי התיאורטי של בית המדרש ושל החכמים, סטה באופן בוטה מדיי מהשכל הישר ומההיגיון, ותפקידו של העם שבשדות להחזיר אותנו למסלול. התורה לא ניתנה למלאכי השרת אלא לכלל העם, ומה שלא מתאים לכלל העם הוא כנראה לא נכון. כאן הבעלבת באמת תורם ערך מוסף חשוב מאד לקביעת ההלכה. העמארץ, לעומת זאת, לא תורם כלום.
איך מבדילים? קשה לתת קריטריונים שיבחינו בין עם הארץ כפי שתיארתי למעלה לבין בעלבת עם שכל ישר. אבל דומני שתלמידי חכמים יכולים להבחין בין המקרים. אולי ההבדל הוא שבמקרה של תיקון בעלבתי של שכל ישר גם הת"ח עצמו מבין שהוא טעה ובדיעבד הוא יכול להסביר את דברי הבעלבת. לעומת זאת, אצל עם הארץ מדובר בשטויות שבאות מהבטן, ולכן גם במחשבה שנייה או שלישית אין בהן היגיון אלא בורות. אבל זה כמובן לא ממש קריטריון (אלא לכל היותר מאפיין). ואולי אין הבדל, אלא שהלמדנים לא מסוגלים להבין זאת?!…
[2] דעתי היא שמותר וצריך לחלל שבת על הצלת חיי גוי, וכך כותב גם המאירי בפרק שמיני של יומא. ראה מאמרי באקדמות האם יש עבודה זרה 'נאורה'? אבל כאן אני מניח לצורך הדיון שההלכה היא שאסור. כך סבורים רוב הפוסקים בימינו.
בעניין פסח והפוסט שלך
מה דעתך על פסיקות מסוג "כדאי", למשל, בסוגיית כשרות משחת שיניים בפסח?
תלמידי חכמים (כגון הרב אריאל) פוסקים פסיקות של כדאי לרכוש חדשה, אך לא של "אין בעיה" "יש בעיה"!
לדעתי זו רק צורת ביטוי. "כדאי", הכוונה שיש לו צד שזה באיסור חמץ.
עם כמות הפרות הקדושות שנשחטו כאן בפוסט אחד אפשר כמעט לחגוג מינוי של שר חדש לממשלה.
אולי צריך לשים disclaimer "לא לבעלי לב חלש" 🙂
דווקא כאן? אני חושב שלדברים כאן דווקא מסכימים לא מעט אנשים. הבדיחות על קולא שהציבור לא יכול לעמוד בה אינן שלי…
התכוונתי לחלק שמדבר על מסירות הנפש (הלא מוחלטת) של חכמים, ועל החלק שמדבר על עיקרי האמונה שאינם וודאיים.
גברים ופוסקים הם שתי קבוצות זרות?
ואם כבר בקטנות עסקינן, למה היהודי מתעקש לצום בשבת?
גברים ופוסקים אינן קבוצות זרות, אבל שתי הקבוצות (כולל החיתוך ביניהן) תמהים על מנהג נשותינו הקדושות.
לא הבנתי את ההערה על הצום.
התמקדת דווקא בעמארצות מימין, שדוחה קולות שהציבור לא יכול לעמוד בהן.
נראה לי שבשיח נפוצה גם עמארצות משמאל, שמאמצת קולות מהבטן מתוך wishful thinking שאם אני חושב שכך ההלכה היתה צריכה לפסוק הרי שכנראה שכך היא אכן צריכה להיות.
בהתייחס לעמארצות הזאת, שני צדדי הדיון בנוגע להצלת חיים של גוי בשבת הופכים צד, והרושם שלי הוא שברוב הדיונים מהסוג הזה המחמירים הם תלמידי חכמים המודעים להלכה עם כל הקושי המוסרי שעולה ממנה, והמקילים הם עמארצים או סתם כאלו שלא מרגישים מחויבים להלכה ומשום מה מרגישים צורך לטעון את טיעוניהם במסגרתה שלא מוכנים לשמוע שום נימוק שסותר את תחושת הבטן הראשונית שלהם.
הערה נכונה (ראה ויכוח שלי עם הרב בני לאו באקדמות סביב מאמרו על הרא"ש רוזנטל).
אם כי לגופו של עניין ראה מאמרי על עבודה זרה נאורה שם אני מסביר שגם להלכה יש חובה להציל חיי גוי:
https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%99%D7%A9-%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%96%D7%A8%D7%94-%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%99%D7%97%D7%A1-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%95/
תהפוך את דרכך לשיטה, ואז עמארצים לא יתווכחו, הם פשוט יגידו: "אהה, זו השיטה של הרב מיכאל אברהם…".
זה מה שאני עושה. 🙂
לדעתי למיתוסים האלו יש תפקיד חשוב דווקא כלפי החכמים – ללמד אותם ענווה מהי. אל לחכם להסתכל על העמארצות בהתנשאות וללעוג לתחושות הבטן שלהם, אלא עליו להבין שעם כל החכמה שלו הוא יכול להיות שווה הרבה פחות מהם, כי השאלה מה הוא עושה עם כל החכמה שלו? האם יוצא להחריב עולם או לבנות עולם?
השאלה אינה מה תפקיד המיתוסים הללו אלא האם הם נכונים. הסברתי זאת בפוסט.
שני דברים בשוליים…
א. אני מכיר כמה בתים, שאם לא היה כתוב שצריך לנקות את הבית לפני פסח, הם לא היו מנקים אותו לעולם.
ב. אגב 'דעת בעה"ב'. ידוע הסיפור על הראש ישיבה שבחן את תלמידיו בשאלה 'מהי סוכה?'. זה אומר: "שטח מופרד שמצוה לשהות בתוכו", זה אומר: "צל שמצוה לישב תחתיו", זה אומר: "חפצא של בית שמצוה לגור בו" וכו' עד שעונה אחד התלמידים: "סוכה זה כמה קרשים וסכך". "או!" אומר הראש ישיבה "סוף סוף אחד שעונה תשובה נכונה, רק חבל שזה הדבר היחיד שהוא יודע"…
דווקא כאן אני חולק.
אותו מבנה (כמה קרשים וסכך) בחודש טבת אינו סוכה. יש לי כמה ראיות לזה, ואביא כאן אחת: הרשב"א ביצה ל מקשה כיצד פוקעת הקדושה מעצי הסוכה בסוף החג, הרי קדושת הגוף לא פוקעת בכדי (הוא מפרש את ההיקש בגמרא שם מה חג לה' אף סוכה לה' כהיקש ממש בין סוכה לקרבן חגיגה, נגד שאר הראשונים). ונראה שלק"מ, שכן בסוף החג לא הקדושה פוקעת אלא החפצא של הסוכה נעלם (מתאדה). ודוק היטב.
זה מזכיר את המימרא ש'שנה ופירש קשה מכולן'. מי שמכיר את הקישקע של ההלכה, מכיר את התפתחות ההלכה, מבין שאפשר לעשות הרבה 'קונצים' הלכתיים שמעוגנים היטב במקורות. הכופר שכופר מתוך ידיעה הוא כופר במשהו שהוא מכיר – יש לו חלות של שם 'כופר', מי שלא יודע לא יכול לכפור, הוא פשוט לא יודע.
לדעתי יש מקום לחדד את הבעיה המרכזית בדור שלנו : הפחד של תלמידי החכמים מההמון. כלומר הרבה פעמים אני מרגיש כי פוסקים מבינים שיש הלכות שהשתנו, ויש הלכות שנוצרו בטעות אבל הם לא יאמרו זאת בפה מלא, במקרים טובים הם ימצאו פלפול הלכתי על מנת לעקר את ההלכה המקורית, ולא יאמרו בפשטות 'חברה נסחפנו'. יש לי תחושה שהרבה פוסקים לוקחים בחשבון כיצד ההלכה שאני אומר תתקבל בציבור, איך יתייחסו אלי וכו'. אגב זה ראוי לציון שאף ברבנים הלייטים זה קיים הם לא יחמירו במה שלא 'יתפוס' אצל שומעי לקחם.
כשאני מתפלל השיבה שופטינו כבראשונה אני מכוון על הבעיה הזו. בתקווה שפעם היא לא הייתה קיימת… אם כי אני לא בטוח – מה שבטוח שהמינון היה פחות.
'המעלה' אצלך שאתה נמצא במקום שאין לך מה להפסיד כשאתה אומר באמת את מה שאתה חושב. זה לא קיים אצל הרבה רבנים. [ללא קשר אם אני מסכים או לא, אני פשוט מתחבר לטווח הקצר בין הפה למוח במובן החיובי]
בתקווה שתחייה אותנו עם עוד כמה פוסטים מרעננים כאלו בין הקרצוף לשפשוף.
חן חן. רק אעיר ששמתי את עצמי במקום הזה, ולא שאני "נמצא" במקום הזה. הרבה פעמים רבנים שפוחדים מסירים מעל עצמם אחריות בטענה שהציבור לא יקבל את הדברים (לא אומרים דבר שלא נשמע וכו').
שלום מיכי, אני רוצה להודות לך קודם כל שאתה משתף אותנו בהתבוננות שלך על המצב שקורה בפועל בעם ולא רק מה שקורה בגמרא(כאילו שאנו חיים בתקופה של הגמרא). אך רציתי לציין שניכרת בעיה רצינית בגישה שמציינת שחכמים טעו או שאפילו חכם אחד טעה או לא כיוון לאמת.. ושוב… נכון שהם בני אדם ויכולים לטעות, אך בכל זאת אלו חכמים שלא העלו על הכתב סתם דברים.. ובמיוחד שחלק מהם זכו להיות בתקופת בית המקדש.. ואפילו אם הם טעו. יתכן שדורות שלמים פספסו את הטעות הזו? בנוסף מתעוררת בעיה קשה שבה יהיה רפיון בשעת ניסיון משום שכל אחד יתרץ לעצמו אולי איזה תנא או אמורא טעה ואולי השולחן ערוך לא התכוון לניסיון שלי בדיוק ואולי בנסיבות אחרות ההלכה אחרת… ואז יעבור עברה קשה.
לגבי הקולות… מה יש להקל כל כך בדורנו? להפך בדור כל כך קשה עם ניסיונות כל כך קשים צריך לשים גדרים מסויימים כדי לא ליפול כי מאוד קל ליפול בעבירות… ולהפך ככל שמשקיעים יותר ביראת שמיים של עם הארץ כך מתרחקים יותר מן העבירה. בנוסף מי אמר שבשר באמת מבריא? גם אם רופא כזה או אחר אומר את זה… הרבה פעמים רופאים הורגים מטופלים בידיהם.. או מפחידים "חולים על סף מוות" שנשאר להם מעט זמן לחיות ואולי הם באמת ימותו רק בגלל הפחד… הטוב שברופאים לגיהינם.. אבל שוב נניח שחייב בשר.. אי אפשר להמתין עד צאת שבת? ראיתי המון צמחונים ואף אחד מהם לא מת בגלל שלא אכל בשר בשבת..
ולדוגמא היום רוצים להתיר לכולם לאכול נבלות וטרפות כי לאכול בשר כשר באמת וחלק בית יוסף זה לא קיים בוודאות(יש ספקות רבות וחומרות מסויימות) …בטענה שזו גזירה שאי אפשר לגזור על הציבור והוא לא יקבל את זה.. בזמן שאף אדם לא רוצה לאכול טרף.. להיפך הציבור תמים ומחפש כשרות אך הוא לא יודע מה קורה מאחורי המדבקות. לא מאמין שהרבה מן הציבור יסכימו לאכול טרפות תעשיתיות או בשר שהערבים הבריחו.
יש קולות שגזרו על הציבור וכך גם גזרות שמים שה' גוזר במקביל.. לדוגמא: מחבלים שדוקרים כנגד סכינים פסולים.
ולסיום אומר שאם כל אחד יחיה בספקות(ספק=עמלק) על התורה. אולי הפסוק הזה נוסף ואולי במקום אחר טעו בניקוד ואולי נאמין רק בעשרת הדיברות.. אז נגיע לשאול תחתית. חכם עיניו בראשו וחכמים לא סתם שמו גדרים. במיוחד ידוע שהם ביטלו יצר הרע של עבודה זרה.. וכי יש לנו כח לעשות דברים כאלה? גם משה רבנו טעה וגם דוד המלך טעה אבל הגדולה שלהם שהם טעו והודו בטעות. גם כדי שנלמד מהטעויות שלהם. וגם כדי שנלמד להודות בטעויות. וכך גם חכמי הגמרא.. בית הלל ובית שמאי רצחו אחד את השני בגלל מחלוקות וידוע המעשה של מגילת תענית.. אם ספר התורה פסול מתקנים. אם החזן טועה בקריאה הציבור מתקן אותו. וכן הלאה יש מצוות "הכוח תוכיח את עמיתך.." יש טעות וקלקול ויש גם תיקון. יש עבירות ויש תשובה. "מכל מלמדי השכלתי.." לפעמים החכם הגדול צריך ללמוד מהעני הפשוט..
ועוד דבר אחרון.. הלוואי וכולם היו עניים ולא רודפי ממון ובצע.. ככה כולם היו מסתפקים במעט והיו עשירים ברוחניות.. ובמקום לרדוף אחרי כסף וכבוד ועשירות ומעמד הם היו מחפשים מזון פשוט כדי לאכול פת חרבה במלח ולעסוק בגמילות חסדים ואהבת הזולת. אין סיבה אמיתית שבה יהיו עשירים ועניים בצורה קיצונית. אם לחברך יש מעט יותר ממך זה מעולה וצריך לשמוח על כך אך כשיש מטרה שבה העני ישאר עני והעשיר ימשיך להתעשר על חשבונו.. זה בעיה, והתורה ציוותה מצוות כדי למנוע את זה.
לילה טוב 🙂
שלום רב.
אכן כפי שכתבתי גישה זו כרוכה בבעיות, ועדיין השאלה האם היא נכונה. שרידות ואמיתיות אינן שאלות זהות. יתר על כן, גם האמונה התמימה יש בה בעיות כפי שכתבתי.
בדורנו יש מקום להקל וגם להחמיר. אין כאן מדיניות אחת לכל השאלות.
ועוד, אזכיר שבדבריי הבחנתי בין בעלבת לבין עם הארץ. הבחנה זו חשובה מאד לענייננו.
ולסיום דבריך, הלוואי שכולם לא יהיו רודפי בצע, אבל לא הלוואי שכולם יהיו עניים. הוא אשר כתבתי.
כמה מקורות שרצים בוואטסאפ:
שו"ת חתם סופר (חלק א, אורח חיים, סימן קלו): *"היותי חוץ לחדר לימודי כי גרשוני נשים צדקניות המכבדים ליום טוב של פסח על כן לא יכולתי להאריך ככל הצורך".*
שו"ת חתם סופר (חלק ו, ליקוטים, סימן ל): *"יקרת מכתבו הגיעני בימים האלו ימי טלטולא דגברא דהני נשי דידן מפנים חפצים מזוית לזוית אפילו ספרים אינם מוכנים לי לעיין".*
שו"ת נודע ביהודה (מהדורה תניינא, אורח חיים, סימן נז): *"ונוסף לזה אין לי מקום פנוי ואני מטולטל מחדר לחדר ומזוית לזוית כי מגרדין הכתלים ומכבדין את הבית לכבוד החג. לכן אני בא בקצרה מה שנראה לעניות דעתי".*
אני חושב שזה"עמארציות" היא דבר הכרחי בעולמנו. אותה יראת שמים שקיימת בה, גם אם אינה מגיעה מתוך העמקה בהלכה ובהשקפה, דרושה להמשך המסורת (בצורה עקיפה). מאוד קל לאבד את המחויבות להלכה כאשר אתה מגיע למסקנה שהלכות מסוימות לא מחייבות במקרים מסוימים. בשלב כלשהו, גם במקרים שבהם ההלכה דווקא כן מחייבת, אתה עלול למצוא את עצמך מקל ראש בכך. הם בעצם נותנים קונטרה לת"ח שעלולים ליפול לכך יותר.
הוא אשר אמרתי (ערכה השרידותי של העמארצות). ועדיין איני יכול לעודד אותה או לעשות לה אידיאליזציה.
קצת איפכא מסתברא: אם להשתמש במודל האולפן של הרב, אולי עם הארץ תופש בצורה אינטואטיבית את היהדות, ותפ'יד הלמדן לקבל משוב לקונסטרוקציות שלו מהאינטאוציה העם-הארצית? עם נארץ בתפקיד דובר שפת האם והלמדן בתפקיד האקדמיה ללשון. מי יודע יותר טוב לדבר עברית (לא לנמק את כללי הדקדוק)?
כמדומני שקראתי שר' שלמה זלמן ענה בצורה דומה לשאלה אם מותר להכין סלט ביצים בשבת: סבתא שלי הכינה, מכאן שמותר, כעת רק נותר למצוא את הנימוק ההלכתי למה (הסיפור מצוטט כאן https://musaf-shabbat.com/2013/05/10/%D7%A1%D7%9C%D7%98-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%91%D7%AA%D7%90-%D7%90%D7%9C%D7%97%D7%A0%D7%9F-%D7%A0%D7%99%D7%A8/) .
זה לא איפכא מסתברא. הרי אני עצמי כתבתי זאת. אלא שקראתי לזה בעלבתיות ולא עמארצות. ההבדל ביניהם דורש אפיון נוסף כמובן. ראה בסוף הפוסט.
הכוונה שלי היא שככל שעניים בחומר עשירים ברוחניות ולכן אם כולם יהיו עניים בחומר יהיה להם עושר אמיתי. העושר האמיתי נמצא בטבע בחוץ.. לא בכסף בבנק.. לא בקשרים פוליטיים… אלא בקשרים חבריים אמיתיים. בשיתוף פעולה ולא במחלוקות. ברצון לשקם ולא לנצל את הטבע כדי לנפח את הכיס ולמכור לאחרים משהו שלכתחילה לא היה שייך למישהו פרטי.. העולם השתגע לגמרי מבחינה כלכלית ותעסוקתית.
"איזהו העשיר? השמח בחלקו ":)
דניאל, הבנתי שלזה התכוונת ועדיין אני לא מסכים. כפי שכתבתי, האושר האמיתי הוא כשאדם הוא עשיר וגם שמח בחלקו. להיות שמח בחלקו אין פירושו להיות עני. ועל כך אמרו רבותינו: עדיף להיות צעיר בריא עשיר וחכם מאשר זקן חולה עני וטיפש.
לחלופין, ידוע בשם הרב קוק שעדיף להיכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם. ואנוכי הקטן תמיד חשבתי שהכי טוב לא להיכשל בשניהם. אתה אולי יכול לומר שעדיף להיות עני השמח בחלקו מאשר עשיר שאינו שמח בחלקו. אבל הכי טוב להיות עשיר ושמח בחלקו. אמנם יש לדון שבאמירה זו עצמה יש מידה של אי שמחה בחלקך, ואכ"מ.
מחילה, אך דבריך מקוממים.
א כפי שכתבת, עמארצות גורם בעקיפין לשמירת המסורת. זה בהחלט סיבה לאידיאליזציה של העמארצות. לא כלפי האנשים העמארצים עצמם – כלפיהם אכן עולה לעתים בוז עמוק, שכן למעשה הם לא שונים כ"כ מעמארצים של האסלאם/נצרות/כל שטות אחרת שמסרו נפשם באדיקות דומה – אך כלפי התופעה בהחלט יש מקום לאידיאליזציה, אם אני סבור שדרך היהדות היא דרך האמת שתוביל לתיקון העולם וכו' וכו' – כל מה שמסייע לתהליך הופך ל"מכשיר מצווה". ואם זה גורם לשמירה על המסורת היהודית בשעותיה הקשות ביותר – מכשיר מצווה במעלה ראשונה. יש הרבה מצוות ומנהגים שזה תוקף קדושתם, לדוג' מצוות רבות לדעת הרמב"ם (כהגנה מע"ז ועוד) – והדברים פשוטים ולא אאריך.
ב. ביחס לעמארצים עצמם – יש הבדל בין עמארצים יהודיים למוסלמים וכד'. מבחינה סטטיסטית אני מנחש שאין יחס בין מסירות הנפש בין 2 הקבוצות. הדבר יכול להפרש כמובן באופן "טכני" (שטיפת המוח של הרבנים טובה יותר מאשר של הוואכף לדוג'), אך גם יכולה להתפרש כביטוי נישמתי (אני מנחש שאלה ביטויים שאתה לא כ"כ "אוהב", אך א"א להפוך את היהדות לפילוסופיה. גם בנושא זה אני לא רוצה להאריך כי זה באמת עולם שלם, ולמרות שאני משער מהי דעתך בעניין -אשמח אם תפנה אותי למאמרים שלך בנושא שאני משער שעסקת בזה לא פעם).
ג. נכון שלא עם הארץ חסיד, אך אם מרכז כובד חייו של העמארץ הוא ייראת שמים (גם כאן אפשר להאריך, מפאת קוצר הזמן והמקום לא אעשה זאת, אך כמובן שאין הכוונה לעם הארץ "אלילי" עם שטריימל) – זה שהוא טועה ב"פרטים" ההלכתיים מחמת חוסר דעת ואף טיפשות – זה הפסד צדדי. ור' סוג' מתנגדים וחסידים. "הן יראת השם היא חכמה". ובל' יוני הן פירושה אחת. "חידלו לכם מן האדם כי במה נחשב הוא". על אף שהשכל הוא "מלאך מליץ בין הא-לקים והאדם", השכל הקונקרטי, גדול ככל שיהיה, אינו נערך ביחס לייראת השמים. "תעיתי כשה אובד בקש עבדך". "בהמות הייתי עימך". בגלל שלא מקובל בפורום זה להביא מקורות כהוכחה (ואני מסכים עם זה מאוד) לא אציין לעשרות אם לא מאות מקורות בכתבי רבותינו, ראשונים ואחרונים.
ד. אציין כ אני מעריך מאוד את הרב, פותח מייל כל יום בציפייה למאמר חדש, קורה בשקיקה את דבריך ובד"כ מסכים עם תוכן הדברים.
תודה וברכה
יוחאי שלום. השאלה האם דבריי נכונים ולא האם הם מקוממים או לא.
א. לא מסכים. גם אם יש לזה ערך שרידותי אני מתנגד לזה. בפרט שיש לזה המון חסרונות.
ב. לא הבנתי. אתה טוען שמסירות הנפש של עמארצים יהודים גדולה מזו של מוסלמים? זה כמובן לא נכון בכלל, אבל למה זה נוגע לענייננו.
ג. לא עם הארץ חסיד אינו מתפרש אצלי על טעויות הלכתיות. יראת שמים שלא מתוך שכל לא שווה הרבה בעיניי. אתה יכול גם להפנט אנשים ולהטמיע בהם יראת שמים עמוקה לאין שיעור יותר.
במקום ללגלג על נשותינו יש לתת להם כבוד ויקר. לפני פסח הן דואגות שהבית יהיה נקי ומצוחצח, גם בבתים שרוב השנה לא מקפידים כל כך (או שאין עוזרת). דואגות לסדר וארגון (מיון וסידור ומסירה או זריקה של דברים שהם לא רלוונטיים כבר).
תאמין לי הרב מיכי שאף אישה שמכבסת את הווילונות לפני פסח או אפילו שמאבקת את הספרים עושה את זה בגלל חשש חמץ. לא בכדי פסח הוא באביב וזה זמן טוב לאוורר את הבית ולחדש אותו אחרי החורף החשוך והארוך, לפני הקיץ הבעל"ט.
אז נכון, נשים רבות מגזימות ונכון הגברים והילדים (ובטח הנשים עצמן!) לעתים מרגישים את עבדות מצרים (לפחות כך הם יכולים להרגיש את יציאת מצרים באמת :)), אבל מספיק להיכנס לחדר ממוצע של בנים בישיבה תיכונית/גבוהה/מכינה/צבא/סטודנטים לעומת חדר מקביל אצל בנות (שוב רק ממוצע, יש יוצאים ויוצאות מן הכלל), בכדי להבין מה היה קורה אם נשותינו לא היו מוסרות את נפשם ואת נפשנו 🙂
הלגלוג הוא רק צורת ביטוי (ראו טור 63). יש לתת כבוד לנשים שמכבדות את הבית, אבל הכבוד הוא על אחזקת הבית. הלגלוג הוא על ההיתלות בחג הפסח ובחמץ. כפי שכתבתי, זהו חג האביב, ואין לו בדל קשר לחג הפסח.
כאשר העבד מיואש לא נותר לו אלא נשק הלגלוג. זה נשקם של החלשים 🙂
שלומות .
נהניתי מכל מילה במאמר. גמעתי אותו בשקיקה ממש.
הופתעתי מאד מדברי הרב שטען שיש פסול בעמרציות על אף שהיא זו שסייעה (אולי ) בשימור היהדות. הרב בעצם טוען שהמצב היה טוב יותר אם היהדות הייתה נכחדת? בהנחה כמובן שזה האמצעי שהביא לשרידתה של היהדות לאורך השנים.
שאלה נוספת ,מה הרב אומר על כך שניתן למצוא מקורות ביהדות המתירים לשקר כדי לקרב ? הרי אם עם הארציות פסולה בעיניך ,השקר גרוע יותר. שהרי בידיים אתה מביא אנשים לבורות ועמרציות על ידי השקר "שנמכר " להם. מה הרב חושב על ההיתר הזה ? אני יכול לצרף לינק שעוסק בנושא אבל אני מעדיף שלא כי הוא מאותם אתרי בלע של אלה ששנו ופרשו ולצערי איני רואה בדבריהם חתירה לאמת אלא זריקת רפש ושנאה בלבד. יש שם דוגמאות מהרב דסלר ורב ירוחם ממיר ועוד.
שלום רב.
ראשית, כפי שהסברתי, יש להבחין בין שרידות לבין אמת. גם אם משהו מועיל לשרידות אין זה אומר שהוא האמת. שנית, האם תמליץ על הטפה לטיפשות כדי שאנשים לא יחשבו וייצאו לתרבות רעה, או על עוני כדי שלא ילקו בתאוות בצע? שלישית, העמארציות אמנם תורמת, אבל אני מאד רוצה להאמין (וגם מאמין) שזו רק תרומה מסוימת אבל אפשר להסתדר בלעדיה. אם רק העמארציות משאירה אותנו על הבמה, זה סימן רע מאד על מידת האמת שיש כאן. רביעית, יש אספקטים בעמארציות שהיא מזיקה ולא תורמת, אפילו לנושא השרידות (אנחונ מאבדים לא מעט אנשים בגלל שליטת העמארציות). למען השלמות ציינתי בדבריי שיש בעמארציות גם צדדים חיוביים, אבל ממש לא רק צדדים כאלה.
אכן, אני מתנגד לשקר כדי לקרב. זה אולי בא בחשבון, ובמשורה, רק במקום שמדובר באדם שאין לו דעת ואתה יכול לקבל החלטות עבורו (שוטה וקטן). אחרת כל אדם צריך לקבל החלטות עבור עצמו. ראה בטור שלי על שקרים קדושים:
https://mikyab.net/%D7%A2%D7%9C-%D7%A9%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%98%D7%95%D7%A8-21/
בהקשר הזה, שמעתי כבר מכמה נשים (ביניהן גם פמיניסטית לומדת גמרא וכו') את אותו משפט אווילי בנוסח פחות או יותר כזה:
"אם הייתי נותנת לבעלי להכשיר לפסח היינו אוכלים חמץ גמור! הגברים לא מבינים שהלכות כשרות לא לומדים מספרים, זה משהו שעובר מאם לבת במטבח"
בהזדמנות זו אני רוצה להודות לך על פועלך העצום, בכתיבת המאמרים, בהקדשת הזמן ותשומת הלב לכל תגובה כמעט (מתי אתה ישן?!), ועוד קודם לכן בספרים שכתבת ובקול שאתה משמיע. דבריך עבורי ועבור חבריי מים צוננים לנפש עייפה. תודה.
חן חן. חג שמח לך וכשר ושמח לכל נשות ישראל. 🙂
בס"ד י"א בניסן ע"ז
גם ביחס לעמארצות יש צורך בזהירות מפיתוח יחס מתנשא. ידוע המעשה ברבי ינאי שגינה בחריפות 'עם-הארץ' שלא ידע אפילו לברך ברכת המזון, ובסופו של דבר למד ממנו רבי ינאי שהתורה היא 'מורשה קהילת יעקב' ולא 'קהילת ינאי'.
התורה ניתנה לעם ישראל כדי להקים 'גוי קדוש', אומה שלימה שראשה נעוץ בעולם הרוח אך רגליה ניצבות על הארץ וידיה עמלות יומם ולילה בבניינה וטיפוחה. ואין ייעוד זה יכול להתקיים כראוי אלא כשיש קשר ותיאום בין אנשי הרוח ל'עם שבשדות' אנשי המעשה.
יסודו של קשר הוא בהוקרה ההדדית, כדבריהם של חכמי יבנה: 'אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, כשם שאיני מתגדר במלאכתי, כך הוא אינו מתגדר במלאכתו'.
עצם הגדרתו של אדם כ'תלמיד חכמים' מובנה 'תלמיד של חכמים'. גם גאון הגאונים הוא בראש ובראשונה 'תלמיד' הלומד מרבותיו, חבריו ומתלמידיו, תלמיד המתייגע על הבנת דברי רבותיו, ומתוך הוא יכול לעתים גם לגלות 'פנים חדשות' ולהחכים את רבותיו.
אף מי שלא זכה לידיעה רבה בתורה ואין עתותיו בידו להעמיק בחכמת התורה, יכול וצריך לטפח בעצמו את השאיפה להיות 'תלמיד של חכמים'. גם אם בפועל חסר לו הרבה, הרי השאיפה 'ללמוד על מנת לעשות' היא הפתח לגדלות. לא אחת נתקל איש המעשה בשאלות ייחודיות שלא נתקלים בהם במצבים רגילים, שאלות המביאות אותו ל'שאלת חכם' ולקבלת תשובות מאלפות.
חכמים נזקקו לעדותם של 'שני גרדיים משער האשפות' על מה ששמעו מפי שמעיה ואבטליון. כשנתעלמה מחמים ההלכה בשאלה איך לנהוג בטלטול הסכין לשחיטת הפסח בשבת, יצאו לראות איך העם נוהג ומצאו את הפתרון במנהג העם לשים את הסכין בצמרו של השה. המנהג לא היה 'המצאה עממית' אלא שיקף מסורת פסיקה של חכמים קדומים, שעל פיהם פשט המנהג בעם.
אף מנהגים עממיים שיש בהם סייג או הידור מצוה, קיבלו חכמים בברכה במידה שנמצא בהם טעם לשבח. וכך מורה רבי יוחנן לבני בישן לשמור על מנהג אבותיהם שלא להפליג בים בערב שבת; כך קובע התלמוד כהלכה פסוקה את מנהג בנות ישראל לישב שבעה נקיים על טיפת דם כחרדל; כך קובע הירושלמי שמנהג הנשים 'דלא למשתי עמרא (או: 'חמרא')' משנכנס אב משום שניטלה ממנו אבן השתיה – הוא מנהג ראוי; וכך קובע הירושלמי שמנהג הנשים לשפשף את הכתלים לפני פסח – אף הוא מנהג ראוי, שכן יש חשש שקדירות נגעו בכותל.
הלב היהודי שואף להידור דתי חברתי ומוסרי, והחכמה, חכמת התורה,, היא ה'מוח' המבקר ובוחן את שאיפות הלב ומתוה להם גבולות לבל יגלשו להגזמה שתביא להתנגשות בערכים אחרים. יש ערך לשאיפה 'להתהלך ברחבה' בעבודת ה', ויש חיוניות בהבחנה התורנית בין עיקר הדין לבין ההידורים, הבחנה הנחוצה בשעות דחק ובמצבים שבהם צריך להתחשב ב'דרכי שלום'.
בברכה, ש.צ. לוינגר
אכן נכון. לכן הוספתי את ההבחנה בין בעלבת לעם הארץ. אגב, כבר רבותינו בתלמוד דיברו ב"שבחו" של עם הארץ (אם כי שם זה במשמעות קצת אחרת אבל לדעתי עדיין דומה).
לא בטוח שעדיף טפי אכילת חזיר במקום שחיטת עוף בשבת. הרוגצ'ובי (צ"פ ח"א דף יז, ב) מדבר על משהו שנקרא "דין דחייה", כלומר השבת היא זו שנדחתה לעניין חילול שבת אבל לא לעניין אכילת בשר לא כשר.
ברור שלא בטוח. הראשונים כבר חלוקים בזה. מה שכתבתי הוא רק על נקודת המוצא של מי שבא לדיון. מה הוא רואה במבט הראשוני. אגב, דומני שהסברא (התמוהה מאד) שדווקא השבת נדחתה מופיעה כבר בראשונים. לענ"ד זה ממש מופרך כי המקורות שמובאים בסוגיא לא עוסקים דווקא בשבת (למעט חלל עליו שבת אחת, שגם הוא לא באמת מדבר דווקא על שבת).
קיבלתי כעת מחבר מכתב של ליליינבלום:
שרלטנים המה בכל חוקות השרלטניזם … המעשן בשבת הולך להגיד קדיש על אביו הנפטר, ולפני בואו בבית הכנסת יכבה את הציגרה שלו. המטלטל בשבת בפרהסיא ישפוך מימיו בהיות מת בשכונתו וידקדק מאד בתרנגול לבן לכפרות וכאלה. אני ידעתי איש אחד העושה מלאכתו בדפוס בכל ימי השבת, אשר התענה בצום עשרה בטבת! … סיבת הדבר היא, כי לא ההשכלה פרקה מיושבי המחוזות האלו את עול הדת כי אם החסידות. התלמוד לא פעל פעולתו עליהם כי חסידים הם, על כן חפשיים הם מעולו הכבד, אך לא מכל ההבלים. וכל הבל שהחזיקו בו יושבי הערים האלה הרבה מדקדקים בו יותר מישראל יושב ליטא.
וכתבתי לו:
ודפח"ח.
מעניין שהוא תולה זאת בחסידות. הליטאים כנראה פרקו עול לגמרי וזהו.
אם כך, אז טיעונו לגבי ההשכלה לא נכון. ההשכלה היא שפרקה את העול מכולם, אלא שהחסידים בגלל חסידותם (ועמארצותם) הותירו כמה סממנים שוליים והליטאים אפילו את זה לא.
וענה לי:
בכל אופן אני ממש ממליץ על הספר (אגרות מל"ל ליל"ג) – יש שם הרבה קטעים מעניינים ואפילו הזכיר לי קצת את מעשה גרינצייג.
שעשע אותי במיוחד קטע שבו הוא תאר את המהומה שנשתררה בוילקומיר לאחר שתושבי העיר גילו שהוא תומך בתיקונים בדת. הוא מספר שהנשים בעיקר היו "מקללות אותי קללות נמרצות, כי הוגד להן כי חפצתי לבטל איסור נדה, כל חלקן בחיים!". אני תוהה אם הן תפסו את איסור נדה בתור היידישקייט שלהן ולכן כאב להן שרוצים לבטל אותו, או שהן רצו חופש מהבעל לחלק מהחודש.
ועל זאת כתבתי לו שזה מאפיין את העמארצות די בכל אתר ואתר, ולנשים כידוע אסור ללמוד תורה. וכל החרב מחברו (=עמארץ) מקודש (דוס וקנאי) מחברו. ראה בפוסט כאן למעלה.
יישר
וכבר סיפר לי ידיד
שבצעירותו היה חוצה פרדסי מושבה עירונית
כדי להגיע לאדמו"ר לתפילות ראש השנה
ובדרכו ראה יהודי רומני החורש שדהו בעיצומו של
חג
כשגילה לאיכר את מחוז חפצו
הלה כמעט נפל
גייסט קיין רעבו? (הולך אתה לרבי ?) בחרדת כבוד
ירד מהמחרשה וליווה אותו כמה צעדים כמלווה פני שכינה
אפשר להוסיף, בהקשר לדברים שנאמרו, את הנאמר במסכת שבת דף סג:
"אם עם הארץ הוא חסיד אל תדור בשכונתו" – רש"י שם, אומר שאולי עם הארץ לא יידע נכון דקדוקי הלכה.
אבל ניתן גם לפרש, שעם הארץ יחמיר מתוך תחושת בטן, ויעבור על איסורי תורה, מתוך כוונות טובות של יראת שמיים ועשיית רצון השם. כמו הדוגמא שהוזכרה של אכילת החזיר בשבת.
וכך ראיתי שפירש את הגמרא הזו, הרב מרדכי אליהו זצ"ל בספרו "דרכי טהרה" – בהלכות צניעות שם, מביא את הגמרא הזו, ומציין שלפעמים אנשים מביאים כל מיני חומרות והנהגות פרושות לתשמיש המיטה, ועוברים על מצוות דאורייתא של "ואהבת לרעך כמוך", מצוות "עונה" ועוד.
עוד אומרים בשם הר' מקוצק, שהוא לא מפחד מרשע, רק מטיפש. כי לרשע יש גבול לרשעותו, אבל לטיפש אין גבול לטיפשותו, ר"ל לפעמים מתוך כוונות טובות, שמשולבות בחוסר הבנה, אדם יכול לעשות עוולות גדולות ועיוותים גדולים.
הסיפור על מהרי"ל דיסקין ורבניתו לא יעלה ולא יבא. היא היתה ת"ח גדול בזכות עצמה. זו בדיחה על סתם זוג הונגרים. מה שכן, יש סיפור שרב חיים בריסקר רצה להגיד לאשתו שלא חייבים לשפשף את הכותל כל כך חזק. והיא אמרה לו : "אם היינו שומעות לכם, היינו אוכלים לחמניות בפסח