על ‘שקרים קדושים’ (טור 21)

בס”ד

היום (ד’) קיבלתי במייל שאלה ממכר ותיק:

ראשית, תודה על הכתיבה הבהירה והכנה.
נדב שנרב כתב (נדמה לי בראיון למקור ראשון) שיותר ויותר הוא מבין שהאורתודוקסיה והמודרנה הם צרות זו לזו, ומודרנאורתודוקס הוא צירוף מקביל לדב נמלים במובן שתפיסות המודרניות מכרסמות בתפיסה האורתודוקסית .שאלתי, האם בכתיבת ספר התאולוגיה, אותו אתה כותב, אתה לוקח בחשבון שיקולים של עמידות/איתנות התאולוגיה?
האם לדעתך כפי שה”תאולוגיה” החילונית מבוססת על פיקציות מועילות (אחריות ללא בחירה, הומניזם לקרוצי חומר וכו’) על תיאולוגיה דתית לעטוף את הליבה במקבילות המחשבתיות לסייג ומנהג?

עניתי לו שמכיון שהשאלה כה חשובה ועקרונית, ומכיון שהיא נוגעת לכלל החשיבה וההתנהלות הדתית כיום ובפרט לכתיבה החושפנית משהו (“כנה” במינוח שלו) שלי ולכן יש בה עניין ציבורי, אענה עליה בפוסט מיוחד. הרי הוא לפניכם.

על כנות, חושפנות ו’שקרים קדושים’

בפורום עצור כאן חושבים בו השתתפתי לפני שנים, נטבע המונח “שקרים קדושים”, שמשמעותו היא הסתרת האמת כדי למנוע מצוקות ותהיות תיאולוגיות וכדי להשיג תועלת רוחנית (לדעת המסתיר), חברתית, או פסיכולוגית. ראה מעט מזעיר למשל כאן וכאן, וראו גם אשכול מאלף על מונחי הפורום כאן. אפילו קיצור הוצע שם למונח הזה: שק”ק, ואני אאמץ אותו גם בדבריי כאן. בין היתר עלו שם הצעות לזיהוי אלמנטים שונים במסורת שלנו כשק”ק, למשל גן עדן וגיהינום, משיח וגאולה, השגחה פרטית, ניסים, יציאת מצרים, מלאכים ושדים, ואיך לא נזכיר כאן את אלוקים בכבודו ובעצמו, את מעמד הר סיני ומתן תורה, את עם ישראל (מי בכלל המציא אותו?! אין עם כזה) ועוד ועוד.

כפי שתיאר השואל כאן למעלה בצדק, הטכניקה של שק”ק לא משמשת רק במסורת הדתית היהודית, או רק אצל החרדים, ואפילו לא רק אצל דתות ודתיים בכלל. חברות רבות (יש שיאמרו כולן) משתמשות בטכניקה הזאת כדי להגן על עצמן. כך החברה המטריאליסטית ממשיכה לדבוק בצלם האדם (ואצל המהדרין: צלם אלוהים) ובהומניזם, כמו גם באחריות מוסרית, כשלשיטתם בעצם מדובר בדברי הבל. הנימוק הוא ברור. בלי זה, מה יהא עלינו? כיצד נשמור על המוסר ועל החברה מפני הרעיונות החדשים הללו (ויש שיאמרו, בטעות, מפני המידע המדעי החדש)?

דוגמה משעשעת במיוחד

על רקע זה מעניין במיוחד לראות את אוסף דברי ההבל והבורות המתנשאים כאן באתר אלכסון. אני פשוט לא יכול להתאפק מלצטט קטעים נבחרים מדברי ההבל המבחילים הללו:

[…] שאול סמילנסקי, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, נאבק בשאלה הזאת לאורך הקריירה שלו והגיע למסקנה כואבת: לא כדאי שאנשים יפנימו את האמת באשר לסוגיית הרצון החופשי.

סמילנסקי משוכנע שרצון חופשי אינו קיים במובן המסורתי, ושיהיה רע מאוד אם אנשים יבינו זאת. “תאר לך”, אמר לי, “שאני מתלבט אם עלי למלא את חובתי, כמו למשל לצנוח לשטח אויב, או לחילופין משהו בנלי יותר, כמו לדווח על חריגה כלשהי בעבודה ולסכן את משרתי. אם כולם יסכימו שאין רצון חופשי, אז אנשים יאמרו ‘מה שהוא לא עשה, לא הייתה לו ברירה – אי אפשר להאשים אותו’. לכן אני יודע שלא יגנו אותי אם אבחר באפשרות האנוכית”. בעיניו, מדובר בסכנה לחברה, ו”ככל שרבים יותר יאמצו את נקודת ההשקפה הדטרמיניסטית, המצב יילך ויחריף”.

כמה טוב שיש מי שנאבק עבורנו (שנאמר “הוא את עוונותיהם ישא”). ממש פרומתיאי, לא? וכמה טוב שהידע המדעי המאיים הזה מצוי רק אצל אצילי נפש כמוהו שלא חשודים לעשות בו שימוש לרעה ח”ו. אבל אנחנו פשוטי העם שלא זכו לאור האורות של האמת המדעית (הכותב, ואולי גם סמילנסקי שפעם כבר שמעתי ממנו כמה דברי חכמה בעניין זה, מבינים בה בערך כמו שאני יודע לכתוב סינית), אנא יש לשמור על העולם מפנינו.[1]
הבה נמשיך:

לפי סמילנסקי, הדטרמיניזם לא חותר רק תחת מושג האשמה, אלא גם תחת מושג השבח. תארו לכם שאני מחליט כן לסכן את חיי ולצנוח לשטח אויב כדי לבצע משימה נועזת. לאחר מכן יאמרו שלא הייתה לי ברירה, שהישגיי אינם אלא תוצאה בלתי נמנעת, ולכן אינם ראויים לשבחים. וכפי שהחתירה תחת מושג האשמה מכשירה התנהגות בלתי מוסרית, החתירה תחת מושג השבח מבטלת את התמריץ לבצע מעשים טובים. הגיבורים שלנו לא יהיו מעוררי השראה כמקודם, טוען סמילנסקי, ההישגים שלנו לא יהיו ראויים לציון כמקודם, ובמהרה נידרדר לניוון מוסרי ולייאוש.

סמילנסקי תומך בגישה שהוא מכנה “אשלייתנות” (illusionism), האמונה שרצון חופשי הוא אשליה שהחברה חייבת לשמר. עלינו לכלוא את האמונה בדטרמיניזם, ואת העובדות המאששות אותה, במגדל השן. רק מתי מעט אמורים להעז “להישיר מבט אל האמת האפלה” השוכנת מאחורי כותלי המגדל. סמילנסקי אומר שהוא מבין שיש משהו קיצוני ואף נורא בגישה הזאת, אבל אם עלינו לבחור בין האמת לבין הטוב, הרי שעלינו להשליך את האמת לטובת החברה.

הבו גודל לאצולה האקדמית שחסדה לא קטן מתעוזתה. מביטה לאמת האפלה בעיניים, ולמרות ידיעותיה המוחלטות לגבי אמת המאיימת היא שומרת אותה בתוכה פנימה ולא מגלה אותה לרבים. היא נאבקת בה עבורנו, עם שבשדות. יתר על כן, אל לכם לחשוש. האמת הנוראה לא  תביא את אותם אצילי הרוח והמדע לאותן תוצאות נוראות, שהרי מדובר במלאכי שרת ולא בבני תמותה רגילים כמונו.
הכותב לא ממצמץ אפילו, וממשיך מייד וכותב:

טיעוניו של סמילנסקי עלולים להישמע מוזרים בתחילה, משום שהוא מאמין כי אין רצון חופשי: אם אנחנו לא באמת מחליטים שום דבר בכוחות עצמנו, למי אכפת אם המידע הזה יתפשט? אבל מידע חדש הוא קלט חושי כמו כל דבר אחר, והוא עשוי לשנות את התנהגותנו גם אם איננו מחוללים את השינוי הזה במודע. במונחי סיבה ותוצאה: גם אם האמונה ברצון החופשי לא נותנת לנו השראה לנהוג במוסריות, הרי שהיא נותנת לנו גירוי לעשות זאת.

לא מטרידה אותו ההתנשאות. בוודאי שלא הבורות (אין פלא, שהרי הבור הראשי כאן זה הוא עצמו). הדבר היחיד שמוזר בעיניו הוא שיש למישהו חשש מהתפשטות המידע.
נמשיך כעת לפנינים הבאות שזורקות קרן אור לנעשה במחשכי היכלי הידע והאצילות האקדמיים:

אשלייתנות היא עמדת מיעוט בקרב הפילוסופים, שרובם עדיין מקווה לפשר בין הטוב לבין האמת. אך היא משקפת בכל זאת גישה הגותית ותיקה. ניטשה אמר שהרצון החופשי הוא “תחבולה של תיאולוגים” המתירה לנו “לשפוט ולהעניש”. והוגים רבים האמינו, כמו סמילנסקי, שללא מוסדות השיפוט והענישה נידרדר לברבריות.

אם כן, לא כל בני המעמד השליט חושבים שאנחנו חיים באשליות ושצריך לשמור עלינו מפניהן, אבל זו דעה מבוססת ועתיקה כאחד. בכל אופן, כמה נאצלו מחשבות שליטינו שקוטנם עבה ממותנינו, ובראותם למרחוק הקימו לנו מוסדות שיפוט וענישה. לפחות הם יודעים את האמת ולא עושים בה שימוש לרעה, אלא להיפך מצילים אותנו מידי עצמנו (חברי הכנסת כולם מעורים היטב בממצאי מדעי המוח האחרונים, בערך כמו סמילנסקי והכותב).
אבל אל חשש, אתם יכולים לנשום לרווחה. ראו כמה רב חסדו של שליטנו האציל ורב החסד שלא תומך באמצעי שליטה אורווליאניים:

סמילנסקי אינו תומך באמצעי שליטה אורווליאניים. למרבה המזל, הוא טוען, איננו זקוקים להם. האמונה ברצון חופשי היא טבעית לנו. מדענים ופרשנים צריכים רק להפגין מעט ריסון במקום לספר לאנשים בששון ובשמחה כי יסודות חייהם אינם אלא אשליה. רוב המדענים “לא מבינים איזו השפעה עלולה להיות לרעיונות האלה”, אמר לי סמילנסקי. “מסוכן ורשלני לעודד דטרמיניזם”.

אין צורך לציין שאם רק היה בכך צורך, כי אז סמילנסקי כמובן היה נוקט כלפינו פשוטי העם ביד קשה יותר. ארכיפלג גולאג זה כאן. סולז’ניצין מי יגלה עפר מעיניך ומעיניו של עמיתך ג’ורג’ אורוול?! טוב, אבל בינתיים הוא לא רואה צורך בכך ב”ה. הכותב, שופרו של עולם האצולה המדעי (מישהו אמר משהו על “כנסיית המדע”?… ) למען פשוטי העם, רואה חובה לעצמו להביא פירורי מידע לידיעתנו, ולוקח את הסיכון שנעשה בו שימוש לרעה.

תשאלו, מה עושים כשיש כמה בורים שמעיזים להצביע על קשיים, ועל כך שאולי יש כאן שקר קדוש? על כך בסעיף הבא.

מה עושים כשהבורים מתקרבים לגילוי האמת (רחמנא ליצלן)?

כאשר עולות טענות של פשוטי העם שתוהים על כך שהמלך עירום, כלומר שיש כאן משהו לא סביר אולי רמז לשק”ק, הדובר מוקע ככופר בעיקר. נסו רק לומר שאין דבר כזה מוסר חילוני. מה שיתחולל אחר כך לא יהיה ויכוח, אלא לעג וביזוי והוקעה (על פטרנליזם, פרימיטיביות, חוסר עדכון מדעי ופילוסופי ועוד). כמעט כמו לומר שהומוסקסואליות היא מחלה או סטייה, או שלא נכון לאשר מצעד גאווה. השק”ק הוא כלי שרת רב עוצמה בידי הפוליטיקלי קורקט (=התקינות הפוליטית), הדתי, החילוני, הלאומי או האתיאיסטי. לית אתר פנוי מיניה. שימו לב שהמושג תקינות פוליטית עצמו אינו אלא מינוח אחר לשקר קדוש. משמעותו היא: מה שאתה אומר אמנם נכון, אבל פוליטית אסור לומר זאת. מה זה אם לא שקר קדוש?!

יתר על כן, גם מי שטורח להתמודד עניינית עם הטענות הללו ולהגן עניינית על הרעיונות המותקפים, לפעמים עורך מאמרים מלומדים עם טיעונים מפולפלים אפופי מינוח מתוחכם (וריק מתוכן), כדי לבסס את השק”ק. אחת הדוגמאות המובהקות ביותר שאני מכיר היא התזה הקומפטיביליסטית (ש”מיישבת” בין דטרמיניזם לרצון חופשי), שכה רבים מהפילוסופים ואנשי המדע בזמננו מאמינים בה, ויערות גשם שלמים נכרתים רק כדי שיוכלו להדפיס מאמרים וספרים שמתפרסמים לגביה, על אף שמדובר בהבל אינטלקטואלי. כל אלו אינם אלא תרגום ויישום של טכניקת השק”ק לאוזניים אינטלקטואליות. ללמדך שטכניקת השק”ק לא פונה רק לאנשים פשוטים וחסרי השכלה. היא נפוצה בקרב שכבות רבות ומגוונות של החברה, כולל האינטלקטואלים (ובמקרים מסויימים עוד יותר אצלם). כפי שראינו היא גם לא מיוחדת לסוג מסויים של חברות. לוקים בה דתיים וחילוניים, מטריאליסטים ודואליסטים, ימין ושמאל (רק חול וחול) ועוד. חשבו היכן בעיקר נפוץ הביטוי תקינות פוליטית, ותיווכחו שלא מדובר בדלת העם או במעמדות הפחות משכילים. ממש לא.

כפי שעולה מדברי השואל, הטכניקה הזאת הופכת לפעמים לאידיאולוגית מודעת, ואנשים חשים מחוייבים לה. זו דרישה לדבר בשפה של שק”ק, כלומר של תקינות פוליטית. מי שלא משתמש בשק”ק או מנסה לחשוף את השק”קים ככאלה, נתפס ככופר, או לפחות כחריג, וחובת הראיה עליו. הרי יש לשמור על __ (המסורת, המוסר, החברה, המדע, התרבות, הלאום, השוויון, המגדר ועוד, מלא את החסר). כאן ברצוני לגעת קצת בטכניקה הפופולרית הזאת, ולדון בכמה היבטים שלה.

שק”קים לסוגיהם: למה שק”ק?

לכאורה על אף ההסתייגויות האנינות, אין מנוס משק”ק ומתקינות פוליטית. האם עדיף לתת לאנשים שנתפסו לא עלינו למטריאליזם לגיטימציה לנהוג באופן לא מוסרי? הם עלולים לרצוח את כולנו, לא? האם לתת לאנשים שנחשפים לבעיות בתורת האבולוציה להסתייג ולאבד אמון במדע? הם לא יילכו לרופא וימותו (או שיתנגדו למתן תקציבים למחקר ופיתוח מדעי). האם לתת לאנשים שנחשפים לבעיות בתיאולוגיה היהודית או הנוצרית או ההינדית, לנטוש את אמונתם ולאבד בכך את עולמם ואת עולמנו? אלו חששות רציניים (לפחות עבור מי שמאמין בערכים המותקפים הללו), לא?

כמובן שאם אני מגן באמצעות שק”ק על תזה לא נכונה בעיניי (כדי לשמר עמדות כוח וכדומה), לזה אין כל הצדקה. טיעון פרגמטי כמו זה שלמעלה יכול להצדיק עבורי שימוש בשק”ק רק במקום שבו התזה המותקפת היא אמיתית בעיניי. הסכנה שלה היא נתונה היא בגלל טעות של אחרים שאיני יכול לשכנע אותם בטעותם ולכן עליי לטפל בסכנה בטכניקה של שק”ק או תקינות פוליטית. במקום בו אין טיעונים יש שק”ק, וזו לא השמצה. יש מצבים שבהם ברור לי שאני צודק ואולי אפילו יש לי טיעונים טובים לטובת עמדתי, אבל הם לא נופלים על אוזניים קשובות ואני חושש מיישום מעשי של המסקנות המסוכנות והמוטעות.

במקרה שלנו השק”ק עושה משהו מעט שונה. עד כאן עסקנו במקרים שהתזה המותקפת שמאלצת אותנו להשתמש בשק”ק היא נכונה או במקרים שלא. אבל יש גם מצבים מורכבים יותר. לפעמים היא באמת מסופקת ואני חושש מהתוצאות של הספק הזה. לפעמים התהיות לגביה מאיימות מסיבות צדדיות על תזה נכונה אחרת. כך למשל בנדון דידן, שבו עולה הטענה שיש להגן על חלקים לא נכונים של המסורת שלנו (או לא לחשוף אותם לעין כל) כדי לשמר את שלימותה ואת האמון בה במלואה. זוהי שיטת עסקת החבילה, כלומר שאו שאתה מאמין או שאתה כופר. לכן יש להגן על חלקים לא מבוססים ולא הכרחיים של המסורת פן יאבד האמון גם בחלקים הנכונים. הרי עובדתית ודאי נכון שיש אנשים שמעת שהם נוכחים בכך שחלקים מהמסורת שלנו אינם אמינים ולא הכרחיים, מגיעים למסקנה שכל העסק מפוקפק ונוטשים אותו. הדרך לטפל בזה היא לשקֵ”ק.

שק”ק מן התורה מניין?

כדי לחזק את הדבר אביא כאן פסיקה של בעל מגן אברהם, על שו”ע או”ח סי’ קנו. הוא כותב שמותר לומר הלכה בשם אדם גדול כדי שיקבלו זאת ממנו. הרי לנו שקר קדוש לתועלת. אני חושב שאסור לפתוח בקבוקים בשבת, ובן השיח שלי לא חושב כך ועלול להגיע לחילול שבת (לדעתי). אני מספר לו שהרב פלוני גדול הדור אמר שפתיחת בקבוקים אסורה משום מכה בפטיש, למרות שזה לא היה ולא נברא ואף משל לא היה. על פי המג”א הדבר מותר, והרי לנו שק”ק מן התורה.

ובכל זאת ניתן להצביע על כמה בעיות בשק”ק, ואולי אחלק אותן לשני סוגים: בעיות נורמטיביות ובעיות טקטיות-עובדתיות.

הבעיה הנורמטיבית בשק”ק

במישור הנורמטיבי, חשוב לזכור שיש ערך לאמת כשלעצמה. השק”ק הוא בעייתי מעצם היותו שקר, גם אם הוא שקר מועיל. השימוש בשק”ק חייב להיות סוג של דיעבד. יתר על כן, חובת הראיה היא על מי שרוצה לעשות בו שימוש ולא על מי שמקפיד על אמירת אמת. על כך אמרו רבותינו: הדורש לשק”ק ירחיק עדותו (שם, שם).

ועוד במישור הנורמטיבי, יש ערך שאדם יגבש את עמדתו באופן ישר  ובעצמו. כשאני משקֵ”ק לו, אני מונע ממנו את האפשרות לבדוק את הדברים ולגבש עמדה. מי שמני להשתלט על מוחם של אחרים? לא רק במובן המוסרי אלא אולי גם במובן שיש חשש שאני לא החכם והצודק היחיד והאולטימטיבי כאן בסביבה. בשק”ק יש משום היבריס מופרז. קצת ענווה, ובעצם מודעות עצמית, יביאו אותנו לחשוש שמא האמת שעליה באנו להגן באמצעות השק”ק אינה כה ברורה ונכונה. חשוב לבדוק אותה ביושר כדי לגבש עמדה לגביה.

יתר על כן, אולי אדם שמאמץ את המסורת בגלל שק”ק הוא לא באמת מאמין. הרי אמונתו מבוססת על טעות (כמשל הפיל הידוע במו”נ לרמב”ם), והיא כעין מקח טעות. אדעתא דהכי (אם היה יודע את האמת) לא היה מאמין. אז מה הרווחנו מהשימוש בשק”ק?

הבעיה הטקטית-עובדתית בשק”ק

כדי להבין את הבעייה במישור הטקטי-עובדתי, אפתח בהמלצה לקורא ללכת לבדוק אותי. אולי אני נתלה במג”א למרות שהוא לא באמת אמר זאת?[2] וגם אם תמצאו זאת מודפס שחור על גבי לבן, כדאי לבדוק דפוסים ישנים כי אולי המדפיס הכניס את הדברים לשם וטעמיו עמו. וגם אם לא מצאתם, לכו תדעו, אולי המג”א בכלל הביא גמרא שלא קיימת? ואולי בגמרא עצמה הדברים מובאים בלי שום בסיס?[3]

אתם מבינים את הבעייה? השק”ק נותן תועלת טקטית מקומית, אבל לטווח הארוך, האסטרטגי, מחיריו כבדים. אנחנו גורמים לאבדן האמון במסורת. אם מתברר לנו שיש חלקים במסורת שמבוססים על שק”ק, אין לנו דרך לדעת מה בכל זאת אמיתי בכל העניין הזה, אם בכלל? גישת עסקת החבילה כרוכה במחירים כבדים. מי שמוותר עליה מוותר על כל העסקה. לעומת זאת, אם מוכנים לוותר על חלק מהעסקה, ייתכן שאלו שיאבדו אמון בחלקים מסויימים יישארו מחוייבים לשאר (שבעצם הוא אולי החלק האמיתי מתוך המערכת כולה).

הוסף לכך את הכפר הגלובלי שבתוכו אנחנו חיים, שמקשה מאד על ההסתרה. ספר לאנשים שק”ק כלשהו, באותו ערב הם כבר מוצאים באינטרנט את טיעוני וטועני הנגד, עם מקורות מבוססים, ומבינים שאי אפשר לתת בך ובדבריך אמון. מעתה והלאה הם לא יאזינו גם לטיעונים טובים ונכונים שלך. משמעות הדבר היא שהמתודה של המג”א היא כחרב פיפיות, או בומרנג. מטרתה לוודא שיקשיבו לך ויקבלו את דבריך, אבל בטווח הארוך היא עלולה להשיג את ההיפך הגמור. זוהי הבעיה הטקטית בשק”קים. ההצדקה לשק”ק, אם היא בכלל קיימת, נעוצה בכך שהוא מגן על אמינות המסורת (או הלאום, או המוסר, או המדע…), אבל עובדתית הוא לא בהכרח עושה את זה. לכן השיקול הטקטי הוא מאד חשוב. אם אנחנו משלמים על התועלת הטקטית של השק”ק במטבע אסטרטגי, חשוב לשקול האם נכון להשתמש בו.

ניתן לראות זאת במדרש אגדה של חז”ל. כאשר הקב”ה מצווה את אדם וחוה לא לאכול מעץ הדעת, חוה מוסרת את הדברים לנחש ואומרת שאלוהים אסר לגעת בעץ. חז”ל שמו לב לעניין (ראה רש”י פ”ג פסוק ג), והבינו בפסוקים שהנחש דחף אותה לעץ וכשלא קרה לה כלום הוא הראה לה שלא הבינה נכון את הצו האלוהי. בסופו של דבר זה הביא אותה לאכול מהעץ בניגוד לצו. היא חשבה להוסיף על הצו כדי להגן עליו (=שק”ק), אבל ברגע שהתוספת לא עמדה במבחן היא איבדה את המחוייבות לצו כולו. ההוספה גרמה לחיסרון, או בלשון חז”ל “יתר כנטול”. תוספות של שק”ק שבאות להגן על כל המסורת שלנו כעסקת חבילה, עמידות פחות במבחן אמינות הגיוני ובמבחן המקורות (בגלל החלקים הפחות אמינים), וכשהן נופלות אנשים מאבדים כבומרנג את המחוייבות לכל המערכת. לכן חשוב לנכש את החלקים הפחות סבירים ופחות אמינים, ולהתמקד באמונה ובהגנה על השאר. ולא מדובר על טקטיקה של הגנה בלבד, אלא גם על האמת שבה מאמינים.

רק אעיר שבתקופות קדומות יותר השימוש בשק”ק כנראה היה קל יותר טקטית, שכן הידע לא היה מבוזר ולא היה נגיש לכל אחד כפי שהוא כיום. אבל בימינו הטכניקה של שק”ק נעשית בעייתית גם ברמה הטקטית.

כך גם בשאלת החומרות ההלכתיות והנוהג הנפסד של פוסקים לא להבחין בין הלכה להנהגות טובות, בין החובה והאסור לרצוי. כשבאים אנשים ושואלים שאלות בנושאים טעונים, כמו לגבי מניינים שוויוניים, מעמד האישה וכו’, נוח לפוסקים רבים להשתמש בשק”ק, ולומר פשוט: אסור! גם במקרים שהאמת היא שאין איסור הלכתי, או שמדובר במנהג לא  מחייב. אם הדבר לא ראוי בעיני הפוסק קל לו יותר לומר בפשטות שאסור. בפרט אם הוא מעריך שאם הוא יאמר את האמת שזה לא ראוי אולי לא ישמעו לו, ולכן הוא מעדיף לשק”ק. אבל התוצאה היא שגם אם בטווח הקצר זה לפעמים מועיל, בטווח הארוך אנשים מאבדים את האמון בפוסקים, ולא מקבלים מהם גם הוראות שבאמת אסורות הלכתית.

לכן כיום דומני שאסור לענות לשואלים באופן כזה. יש לומר את האמת לאמיתה, מה אסור ומה מותר, ואפשר כמובן להוסיף מה ראוי ומה לא ראוי לדעת הנשאל. זה גם אמיתי יותר וגם נכון יותר אסטרטגית (גם אם לא טקטית). אמנם נכון שבמסורת שלנו חכמים עשו שימוש פעמים רבות בהסתרה הלכתית כזאת (כמו הלכה ואין מורין כן)[4], אבל כאמור המצב השתנה, וגם כאן יש להתאים את ההתייחסות למציאות. הרחבות חזית מהסוגים שתיארתי כאן בדרך כלל מזיקות בימינו.

שק”ק שלא מדעת

אני חייב להוסיף ולציין שרבים שמשתמשים בשק”קים עושים זאת לא מתוך מודעות. הם מקבלים את המסורת כפי שהיא ומעבירים אותה הלאה. הם לא מעיזים לבדוק מה ממנה אמין והאם צריך לעשות סינון כלשהו, וכך מציגים את הכל כאמת אלוקית צרופה. לפעמים משתמשים בלשונות ביטול (מי אנחנו כנגד גדולי רבותינו שקטנם עבה ממותנינו), כהצדקה לכך שאין לבדוק את המסורת, כלומר שמדובר בעסקת חבילה. כך מועברים השק”קים הלאה מתוך אמון מלא וכן של המוסרים שמדובר באמת צרופה שירדה אלינו ישירות מסיני. זהו שק”ק שלא מדעת.

ביטוי לגישה זו מצוי בערבוב בין שיקולים ענייניים לתיוגים וכינויים. כשעולה טיעון חריג כלשהו שנראה מנוגד למסורת, ובעיקר כשאין לנשאלים תשובות טובות לגביו, הם עוברים לדון בשאלה האם זו “כפירה” או לא. התיוג משמש תחליף לדיון הענייני. ושוב, במקרים רבים הדברים נעשים בתום לב, ולא כתעלול דמגוגי. אדם חושב באמת ובתמים שאם מדובר בכפירה זה כשלעצמו מהווה טיעון נגדי ראוי, שהרי כיצד אנחנו הקטנים יכולים לבקר את הקב”ה בכבודו ובעצמו. יש כאן התעלמות כמובן מזה שרוב מה שהגיע אלינו לא יצא מידי הקב”ה, אלא הוא תוצר של פרשנות וסברות של חכמים לאורך הדורות. חכמינו היו אנשים בשר ודם ויכלו לטעות, ולכן עצם העובדה שיש רבי עקיבא, רב אשי, רמב”ם, כוזרי, או רשב”א נגדי, אינה טענה כשלעצמה (יש להבחין בין הלכה למחשבה בעניין זה, אבל לא אכנס לזה כאן). בעצם, שימוש בכינויים כמו “כופר” או “רפורמי” וכדומה, הוא סוג של שק”ק שלא מדעת (ולפעמים כן מדעת). גם הוא ביטוי להרחבת החזית המזיקה שתוארה למעלה.

מסקנות

המסקנה המתבקשת היא שבאופן עקרוני המדיניות הנכונה כיום היא להתמודד באופן אמיץ עם שאלות ולא להשתמש בשק”ק. ייתכן שבמקרים מאד קיצוניים יש הצדקה לשימוש בשק”ק, אבל יש לשקול זאת בזהירות רבה. חובת הראיה היא על מי שכן רוצה לעשות בהם שימוש.

תחושתי, ודומני שכך גם אצל רבים אחרים, שהמערכת שהועברה אלינו במסורת מכילה יותר מדיי שק”קים. וגם אם פעם זה היה מוצדק ומועיל, כיום זה כבר לא מוצדק. בראש ובראשונה אני רואה לעצמי חובה לדעת את האמת, ועקרונית חובה עליי גם לומר אותה. לפעמים ניתן לשקול בשלב השני, אחרי שהגענו לאמת, האם כדאי לומר אותה. אבל בוודאי לא לכפוף את האמת לשיקולים טקטיים. יתר על כן, גם במישור השני אני כמעט לא רואה מקרה שבו זו התנהלות מוצדקת, מוסרית ועובדתית. אני לא מוכן לספר לאנשים שיש גן עדן אם אני חושב שאין, רק בגלל שאחרת הם לא יקיימו מצוות. הן בגלל ערך האמת והן בגלל המחירים האסטרטגיים, כפי שהסברתי למעלה. אבל בראש ובראשונה כלפי עצמי, התחושה היא שעליי לעשות בירור ישר של האמונות שלי. לדעת במה אני מאמין, ולא לפחד מנטישת כמה עיקרי אמונה (עם או בלי מרכאות).

לפעמים מאשימים אותי בכך שאני כופר או רפורמי. הכינויים הללו לא ממש מרשימים אותי, משתי סיבות עיקריות: 1. ברוב המקרים דומני שזה לא נכון. 2. גם אם זה נכון, שמות לא אמורים לקבוע מהות. לכל היותר אני אכן כופר או רפורמי. אז מה?

אם נשוב לדברי השואל, גם אם אורתודוקסיה מודרנית היא כמו דב נמלים, השאלה מה זה אומר: האם עליי לוותר על האורתודוקסיה או על המודרניות? דומני שאדם צריך לשאוף לעשות את מה שנכון בעיניו. אם התוצאה יוצאת מודרנית ולא אורתודקסית, או אורתודוקסית ולא מודרנית, אז זה מה שיוצא. לא נכון להניח את המשבצת בה אני נמצא (אורתודוקס-מודרני, רפורמי, או אחר), ומזה לגזור את המסקנות שלי. עליי להסיק את המסקנות שלי, ואחר כך שיחליט מי שרוצה לאיזו משבצת להכניס אותי. אין שום קדושה במונחים הללו, ובוודאי שהם לא מהווים טיעון לגופו של עניין. לעומת זאת, בהחלט יש ערך באמת עצמה. על כך כבר כתבו כמה מרבותינו (ראה חוו”י סי’ ט וסי’ רי, ועוד הרבה מקורות שהובאו שם):

כתב ראש הפילסופים היוני אהוב סקראט אהוב אפלטון רק האמת אהוב יותר.

בשורה התחתונה, התחושה הכללית שלי היא שדי נמאס לי מלכתוב פוליטיקלי קורקט. נמאס לי שעליי לקבל מערכת שבאחוזים ניכרים ממנה אינני יכול להאמין. דומני שגם לאנשים אחרים נמאס לשמוע את זה, ואני משמש להם פה. הספר שאני כותב על התיאולוגיה בא לתת להם מענה ולהראות שאפשר להיות מאמין רציונלי, ולא צריך לבחור בין אמונה לרציונליות (האם להיות צדיק טיפש או רשע חכם). בדברים שאני כותב בשנים האחרונות (שמידרדרים יותר ויותר לכיוונים הרדיקליים) יש ניסיון לתת מענה לאלו שדווקא השק”קים זורקים אותם החוצה וגורמים להם לאבד אמון במערכת (ובתוכם אני). לאלו דווקא אמירת האמת, חריגה ככל שתהיה, תיתן מענה אמיתי ותשמר את המחוייבות הדתית שלהם. האחרים יכולים תמיד להמשיך לקרוא כהרגלם את הכתיבה המקובלת ולא להיות “כופרים” או “רפורמים” ר”ל.

הסבר הלכת המג”א

אני לא יכול שלא לסיים בהסבר שהצעתי לדברי המג”א שהובאו למעלה, שכן דומני שהוא ישלים את התמונה שתוארה כאן. ההנחה של אלו התמהים על דברי המג”א היא שכשמישהו שומע דברים בשם אדם גדול הוא חייב לקבל אותם כפי שהם גם אם אינו מסכים. באמת לפי הגישה הזאת קשה לקבל את ההלכה של המג”א (אם הוא באמת אמר אותה). אבל בדיוק בגלל זה דומני שההנחה שביסוד דבריו היא הפוכה. דווקא בגלל שאנשים לא אמורים לקבל את דבריו של האדם הגדול מותר לשק”ק להם. תאמרו, מה הטעם בשק”ק כזה אם הוא לא ישכנע את השומע לקבל את הדברים? אני מציע להסביר שמדובר במצב שבו אדם מרגיש שטיעוניו לא מקבלים יחס הולם. אנשים מזלזלים בדבריו ולא שוקלים אותם לגופם. כשהוא  יאמר את הדברים עם הנימוקים בשם אדם גדול, הם יזכו ליחס מכבד ולשיקול דעת ענייני. זה לא אומר שאנשים יקבלו אותם כפי שהם, אבל הם ישקלו אותם לגופם לפני שיגבשו עמדה לגביהם. לצורך כך, פוסק המג”א, מותר לשק”ק.

המסקנה מכאן היא  מפתיעה למדיי. ההיתר לשק”ק הוא רק במקום שהדברים נאמרים כדי להגביר את שיקול הדעת של אנשים, ולא כדי להוביל אותם למסקנה הנכונה. שימו לב להיפוך המושלם שעושה הפרשנות הזאת למסקנות שמשתמעות מהלכת המג”א. השק”ק במקורו בא למנוע שיקול דעת אוטונומי מהשומע, כדי שלא יסטה מהאמת (של המשמיע). אבל המסקנה מהפירוש שהצעתי כאן היא שאמנם אולי יש לפעמים היתר לשק”ק, אבל זה רק כשהמטרה היא דווקא להגביר את שיקול הדעת והאוטונומיה של השומע ולא כדי להפחית אותם.

[1] למען האמת איני יודע איך כותב המאמר מרשה לעצמו לכתוב חופשי ברשת את המידע הזה שהוא בבחינת הלכה ואין מורין כן. הוא מביא במו ידיו את העולם לתוהו ובוהו. ראה על כך בהערה להלן.

[2] יש הלצה ידועה של המגיד הירושלמי הידוע רבי שלום שבדרון, שאמר למאזיניו פעם שמקובלהו מהחזו”א שמותר לומר דברים בשם אדם גדול כדי שיקבלו ממנו, ומייד הוסיף וביקש מהם שלא ישאלו אותו אם החזו”א באמת אמר זאת.

[3] למען הקוראים בעלי הרגישות הלוגית, רק אעיר כאן שמדובר בלולאה. אם ההיתר לשק”ק הוא עצמו שק”ק, אז אין היתר כזה ואי אפשר ליישם אותו גם לגבי השק”ק עצמו. אבל זה לא הכרחי, שהרי מי שחושב בעצמו מסברתו שלו שיש היתר לשק”ק, יאמר שיש מקור להיתר כזה בשם אדם גדול או מקור מוסמך כדי שיקבלו זאת ממנו.

[4] הלכות שמשום מה נכתבו בפירוש בגמרא וברמב”ם, אף שאין מורין כן. מה שמראה על יחס אמביוולנטי לגישת השק”ק וההסתרה ההלכתית כבר אצל חז”ל והפוסקים. הם כנראה לא היו מוכנים לשק”ק לגמרי. בהערה למעלה כבר עמדתי על כך שגם הכותב של המאמר הנ”ל באתר אלכסון שייך לאלו שמגלים לנו פשוטי העם את השק”קים.

10 מחשבות על “על ‘שקרים קדושים’ (טור 21)”

  1. נדב:
    אז אילו עיקרים הרב נוטה לחשוב שסבירים ומהם העיקרים שהרב לא ‘מאמץ’?
    ——————————————————————————————
    הרב:
    נדב, אני מבין שאתה רוצה את כל התמונה על רגל אחת. אבל זה קשה. זו בדיוק הסיבה שאני כותב את ספר התיאולוגיה שמוזכר בשאלה. שם אנסה לשרטט את התמונה במלואה כפי שאני רואה אותה (כולל הבסיס המתודולוגי שאינו פחות חשוב).

    ——————————————————————————————
    יצחק ש’:
    ובכל זאת…
    ראיתי מאמר שבו הרב מכריז על עצמו כמי ש’בהחלט מאמין בביאת המשיח’…..
    מצד שני הרב טוען שמתוך הנסיון נראה שהמדיניות (לא היכולת) של הקב”ה בעולם היא מדיניות של אי התערבות (עזב ה’ את הארץ’)…
    אם כן גם אין משמעות לאמונה במשיח. מה יכול להצדיק זאת? שמא זו ההבטחה על זה (שיש לדון בה מבחינה פרשנית) וזה אומר שמתישהו הקב”ה ישנה את מדיניותו?
    או שמא זו הייתה משנה ראשונה?

  2. גדי:
    דמה לי שבפוסט אתה מתייחס בעיקר לשאלה האם נכון לששק”ק לזולת אבל אולי השאלה העדינה יותר היא האם נכון לאדם לחברה/תרבות לשקר לעצמה
    יתכן ותרבות השק”ק מודעת לעצמה במאת האחוזים. אם תדחוף את איש השק”ק אל הקיר הוא יודה לך ששחורים ( בממוצע) רצים מהר וחושבים לאט בהשוואה ללבנים ואשתו לא היפה בנשים ובית”ר כבר הרבה שנים לא אלופה. אבל אלו אמונות שאין אדם בן תרבות יכול לעלות על דל מחשבתו או/ו שפתיו כי המשמעות היא ערעור הסדר הקיים ואנרכיה . אולי עדיף לנו כבני אדם ליצור מחיצה בין תפיסתנו הלוגית – רציונלית לאמונות שמנחות אותנו ביום יום.
    מדוע שישקר לעצמו ? פחד וחשש ואולי הבנה אינטואיטיבית שהנגזרת של תפיסותיו הלוגיות היא חורבן.
    חובת הזהירות בניסוח של אדמונד ברק “נדרש אדם לזהירות עד בלי די בטרם ירהיב עוז בנפשו להרוס בניין, אשר במשך דורות מילא פחות או יותר את צרכיה המשותפים של חברה, או לשוב ולבנותו, בלי שיהיו לעיניו דגמים ודפוסים שתועלתם בדוקה”

    אם תשאל באיזה מנגנונים פסיכולוגים אדם ישתמש כדי לשקר לעצמו ? לא חסרים כאלו. רובנו חיים בעולם שמורכב מתפיסות על עצמנו ועל החברה הסובבת אותנו שלא עומדות במבחן מציאות מדוקדק.

    ——————————————————————————————
    הרב:
    גדי שלום.
    הדברים בהחלט נוגעים גם לשק”קים של האדם לעצמו. מה שכיניתי שק”ק שלא מדעת הוא דוגמה לזה (אמנם שם המשק”ק לא מודע לזה).
    גם בדוגמאות של התקינות הפוליטית שהבאת אני מתנגד לשק”קים. הם יותר מזיקים מאשר מועילים, ובהחלט היינו מסתדרים בלעדיהם.
    דברי ברק צריכים להתפרש על רקע תפיסותיו השמרניות. הוא לא יוצא נגד אמירת האמת ובעד שק”קים אלא נגד מהפכנות זריזה ופזיזה מדיי. לכן לדעתי זה לא נוגע אלינו. זה אולי נוגע לשלב הקודם שבו האדם צריך להחליט שבכלל מדובר בשק”ק. שם אל לו להיות פזיז.
    זכורני שיש מאמר קצר של הרב שך בספר שהוציא נכדו על פרשיות השבוע. לפ’ בראשית או נח (איני זוכר), שם הוא מסביר שקין היה גונב דעת עליון (=משקר לקב”ה, אף שהוא יודע היטב שהקב”ה יודע הכל), והוא מסביר זאת יפה בדומה לדבריך כאן.

  3. מ80:
    הרב מיכי, שלום,

    כתבת דברים נבונים, וברשותך להלן קצת הפניות על הנושא.

    כדאי לעיין בפירוש שד”ל לתחלת ספר בראשית, שם הוא טען שהטבע לכשעצמו מדבר אל בני האדם באמצעות אשליות שבלעדיהן החברה האנושית לא היתה יכולה להתקיים.

    היתלה באילן גדול על מנת שהבריות יקבלו את דבריך הינו כלל עתיק, הן בישראל והן באומות העולם, המוזכר בכמה מקומות בגמרא, וגם נכתבו עליו כמה פירושים מענינים, כגון שבדברי תורה עצם זה שחכמים תלו דברים באדם גדול, הרי שסברו בודאות שבאמת סבר כך, גם אם לא אמר זאת במפורש. אלא שלא רק חכמים תלו דבריהם באילן גדול, אלא גם שקרנים מקצועיים, ולא מעט ספרים, יצירות מוסיקליות, ותמונות, יוחסו לאילנות גדולים ועל-כן הצליחו מאד במהלך הדורות, למרות שלתוכנם היה קשר קלוש למחבר אליו היו מיוחסים.

    וכמובן אי-אפשר בלי להזכיר את הספר פורץ-הדרך “הרדיפה ואמנות הכתיבה” מאת ליאו שטראוס, העוסק בקשר בין פילוסופיה ופוליטיקה, ובתיאורית הכתיבה האזוטרית והאקזוטרית, המשמעותית גם לספרים כגון “מורה נבוכים”, “הכוזרי”, וכו’.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    תודה על ההפניות. האזוטריקה היא שאלה רחבה שלא נכנסתי אליה כאן. וכך גם ההיתלות באדם גדול. הדוגמה הכי מובהקת בעולם התורני היא זיוף הירושלמי (וגם קצת ספר בשמים ראש). אבל זיוף הירושלמי הוא באמת בעייה שכן הירושלמי הוא תלמוד ולכן הוא מקור סמכות. ולפי פירושי אסור לזייף מקור שבאמת יש חובה לקבל את מה שכתוב בו. כמו שאסור יהיה לומר משהו בשם הסנהדרין, שהרי את דבריה באמת חייבים לקבל.
    זכור לי גם דיון קצר על כתיבה אזוטרית בספרו של אהרן קציר בכור המהפיכה המדעית. שם מדובר על כתיבה עמומה וקשה להבנה ולא על הסתרה ממש.
    ——————————————————————————————
    מ80:
    מאז שהתורה שבעל-פה החלה להיכתב או לקבל צורה של כתיבה לווה לכך סוג של ערפול. לדוגמא, לפעמים רבי שנה דעת חכם יחיד כסתם משנה, כאילו נשנית מפי רבים, על מנת שתתקבל כהלכה. עוד דוגמא, חיבור התלמוד הירושלמי מיוחס לרבי יוחנן, למרות שרבי יוחנן היה מדור ראשון של אמוראים והתלמוד הירושלמי מעולם לא נערך. עוד דוגמא, עריכתו של התלמוד הבבלי לוטה בערפל ונתמשכה עד תקופת הגאונים.

    לענ”ד יש סוג כתיבה וסוג קריאה, שאולי מקובלים כסוגים לגיטימים של ספרות, אולם עלולים להביא לטעויות:
    א. כתיבה אנכרוניסטית בסגנון עתיק. לדוגמא, “ספר הישר” (ההיסטורי) הכתוב במעין סגנון מקראי, שאי-אפשר לדעת אם הסיפור הכתוב בהקדמתו על מציאתו כספר קדום הינו אמת או בדיה. עוד דוגמא, אמנם אחרת, ספר “שערי טהרה” מאת הרב הגאון שלמה גורן, הכתוב בצורה של תלמוד, וכי אין כתיבה בצורה שכזו מעוררת אצל הקוראים להתייחס אליו כסוג של סמכות?
    ב. ייחוס חשיבות לספרים על-פי שם מחברם ולא לפי תוכנם. לדוגמא, תרגום ירושלמי לתורה ותרגום הדיוטות לכתובים יוחסו בטעות ליונתן בן-עוזיאל, וכך הודפסו בהרבה ספרים. הדבר גרם לבלבול בין מה שבאמת כתב (תרגומו לנביאים) לבין דברים שמעולם לא כתב.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    כפי שכתבתי, כתיבה אזוטרית היא נושא אחר. הניסוח תלוי בשאלה למי פונה הספר. אבל אזוטריקה אינה שקר אלא קוד. קוד ניתן לפענח, אבל שקר לא.
    ——————————————————————————————
    מ80:
    היכן עובר הגבול בין “שקרים קדושים” לתועלת לבין אזוטריקה לשמה? הרמב”ם, משאיפתו לאמת בהירה וברורה, חפץ לבאר את האגדות שבתלמוד, אלא שגילה שעליו לפרש משלים של חז”ל בעזרת משלים משלו או לכבד את רצון חז”ל לדבר דווקא בצורה אזוטרית. שים-לב שעד לדורות האחרונים של בית ראשון, כתיבה אזוטרית כמו זו שמצויה בתלמוד ובמדרשי האגדה לא נחשבה אצל סופרי ישראל לדבר ראוי. בכל זאת, שטראוס טען שהתנ”ך כולו כתוב באופן אזוטרי.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    שלום רב.
    איני יודע היכן עובר הגבול בין “שקרים קדושים” לתועלת לבין אזוטריקה לשמה. אני מתנגד לשניהם. וגם אם הרמב”ם או כל אחד אחר עשה זאת, זה לא אומר שהם צדקו. וגם אם הם עשו זאת וצדקו, זה לא אומר שזה נכון לימינו (כפי שכתבתי בגוף הטור).
    עוד אוסיף שלפעמים אזוטריקה אינה מתוך רצון להסתיר אלא מחוסר יכולת להביע את מה שרוצים בפרוזה פשוטה. שיר יכול לבטא מסרים מסויימים שפרוזה לא יכולה להביעם. וכך גם אגדה, או משל. זו אזוטריקה (אם בכלל הכינוי הזה מתאים במקרים אלו) לצורך העניין ולא כדי להסתיר. השאלה האם אגדות חז”ל מיועדות להסתיר או שזה בגדר המדיום הוא המסר.
    ——————————————————————————————
    מ80:
    הכלל של הרמב”ם הינו: לא יהיו דבריך צריכים לפירוש רחוק והסתכלות יתירה ואז יבינם השומע. רוב רובם של הכותבים במהלך הדורות לא שמרו על הכלל זה, ולפיכך בד”כ בפרוזה יש יותר שכנוע (רטוריקה) מאשר אמירה (פואטיקה). לכותבים שבכל זאת חפצים לכתוב פרוזה טובה יש שתי אפשרויות. האחת, לכתוב פרוזה פשוטה וברורה בתכלית הדיוק ע”י צמצום והגהה מתמדת של הדברים. לדוגמא, רש”י והרמב”ם, ובמידה פחות מוקפדת – רבי יונתן הכהן מלוניל והמאירי. השניה, לכתוב פרוזה איזוטרית שיש לה הגיון פנימי. לדוגמא, לשונות הפילוסופים, היופואיזם האנגלי, הקולטרניסמו הספרדי, הלומדס היהודי-ליטאי, הפוסט- סטרוקטואליזם הצרפתי ,וכו’. הלשון האיטוזרית נועדה לעורר את התלמידים להקשבה וללימוד בעיון של מה שכתוב. אלא שבד”כ לשונות איזוטריות, ככל שהן מתרחבות ונעשות למורכבות, מתרחקות מההוראה והפשטות של המקור.

  4. אוראל:
    אם שאר הספר שנון ומחכים כמו המאמר הזה לבד, sign me up!!
    ——————————————————————————————
    הרב:
    השנינות היא עניין צדדי. מה שחשוב הוא התוכן. אני עובד גם על עצמי לא לעשות את השנינות עיקר אלא כלי להעברת התוכן. לא תמיד אני מצליח בכך.
    ——————————————————————————————
    אוראל:
    אין הכי נמי, אבל ספרים פילוסופים ובעיקר תיאולוגים מרבים לשעמם ונמצאת תורה מפוארה בכלי אפעס לא ממש מפואר. מה שווה ספר טוב אם לא ניתן להמשיך לקרוא בו אחרי פרק אחד? המאמר היה מחכים מאוד, אבל השנינות עזרה לצלוח אותו בלי לאבד עניין באמצע
    ——————————————————————————————
    הרב:
    זו אכן הכוונה. תודה.

  5. אבי:
    שלום הרב מיכי,

    מעורר מחשבה כרגיל. הערה אחת בינתיים:

    אני לא חושב שיש קשר הכרחי בין “הלכה ואין מורין כן” לבין שק”ק. לא זכור שנאמר להורות להפך, אלא פשוט לא לגלות את ההיתר (דבר זה אין אומרים מפני עמי הארץ). אם מישהו שאל ישירות מה ההלכה, אני מניח שהורו לו את האמת. אני רואה בזה דרך ליצור סייגים הלכתיים “רכים” שמעצם אופיים תקפים רק לעמי הארצות (שהרי תלמידי החכמים ילמדו את המקור עצמו). במקרים אחרים אולי יש אפילו הנחה חבויה שהלכה אינה מקבלת תוקף מעשי אלא אם הורו אותה בפירוש, אפילו אם היא עולה מהמקורות, וגם זו דרך ליצור סייגים.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    אבי שלום.
    אכן יש כאן חילוק אבל בכל זאת לא לגלות איסור הוא גם סוג של שקר או לפחות הסתרה. בכל אופן, זו רק דוגמה לתופעה רחבה הרבה יותר, ולכן לא ממש חשוב להיכנס להבחנות הללו.
    ראה למשל כאן שיש הלכות שלא מורים גם כששואלים:
    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94_%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F_%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9F_%D7%9B%D7%9F
    אבל קביעה תלמודית היא בין כה וכה לא חשובה לדיון שלנו, שהרי לתלמוד יש גם סמכות לתקן תקנה ולעקור ממש את הדין, ובוודאי לא להורות אותו. שק”ק הוא כלי של חסרי הסמכות (שלא יכולים לקבוע את ההלכה ולכן מציגים אותה כאילו היא כבר כזאת).
    ראה עוד גם כאן:
    http://www.etzion.org.il/vbm/archive/beshiv/beshiv214.doc

  6. יובל ש’:
    שלום לרב מיכי,
    תודה על המאמר, כתוב יפה ומעניין!
    חסרה לי זווית חינוכית. עסקת במישור האמת והפרקטיות מול אנשים מבוגרים המסוגלים למחשבה עצמית. כן התייחסת לסוג של שיקול חינוכי בפסקה האחרונה, שם לא קיבלת את השק”ק של המג”א כהיתר לשק”ק עבור יישום, אלא עבור קבלת יחס מוגבר לטענה בלבד.
    אך האם זו לא שאלה אחרת כשמדובר על מי שלא יכול לחשוב בעצמו? כוונתי בעיקר על ילדים שנמצאים במצב זמני של חוסר יכולת למחשבה עצמית עמוקה.
    זכורני כשרק עברתם לפ”ת סיפרת שילדיך לומדים במוסדות מסוימים ואילו בירוחם הם למדו במסגרות חרדיות סגורות יותר. הסברת שלדעתך (אז) יש לחנך את הילד במוסד חינוכי בעל גישה סגורה ושמרנית ולהנחיל לו את הדרך למחשבה עצמית בבגרותו לאט לאט מתוך הבית. מסקנתך באותו שלב הייתה שזו הדרך הנכונה אך בדיעבד הסתבר שהחינוך החרדי בעייתי מדי ולכן הוא לא המקום הנכון ליישום.
    איני יודע מה דעתך כיום על הדרך החינוכית הראויה. אך האם אין מצבים זמניים בחינוך עבור מי שאינו מסוגל להבין ולחשוב לעומק, בהם מותר או אף צריך לשק”ק? (כמובן שזה בתנאי שאנו מאמינים בדרך אותה אנו מבקשים להנחיל באמצעות השק”ק ורואים ערך באימוצה על ידי המשוק”ק) המציאות מורכבת ומסובכת וידיעתה בזמנים ומצבים מסוימים עלולה לבלבל. אי אפשר לחנך למורכבות מלאה מגיל אפס. מצד שני, כפי שכתבת יש לזה חיסרון שבבגרות מבינים את השק”ק וזה עלול לגרום לחוסר אמון במערכת.
    תודה,
    יובל
    ——————————————————————————————
    הרב:
    יובל שלום.
    אכן השאלות החינוכיות הן חשובות, אבל לא פחות חשוב להפריד בינן לבין השאלות המהותיות. תחושתי היא שבדרך כלל אנשים לא מבחינים ביניהם, והפחד מפני החריג והחדש שאולי יש בו משהו ביחס למתחנכים צעירים מחלחל גם לחשיבה של המבוגרים.
    אין לי כאן אפשרות להציג משנה חינוכית סדורה, ואולי אקדיש לזה פוסט בהמשך. ככלל, רק אומר שאני עומד בדעתי שיש לחשוף את הילדים והנוער בהדרגה למורכבות ולקשיים ולא לגונן עליהם יותר מדיי. הדברים ודאי אמורים לגבי קשיים שהם עצמם מגלים ומעלים. דומני שלשק”ק ממש לא כדאי אף פעם, גם לא לילדים קטנים. אם אשתמש בחילוק שהעלה אבי (כאן מתחת), לכל היותר יש מקום להלכות שלא מורין כמותן אבל לא לשקרים, וגם זה מאד במשורה.

  7. יוסי יערי:
    כמה הערות:
    א) הרגשתי שלא שמת מספיק דגש על הסתירה הפנימית בין תחושת הפטרונות וחשיבות של הצנזורה ובין המהות של דטרמיניזם אמיתי, בדברים שהבאת מתוך “אלכסון”.
    ב) לגבי הניתוח דברי המג”א (או כל אחד אחר מהראשונים או האמוראים):
    קשה מאוד להשוות את “חופש המידע” שיש לנו היום למה שהיה לפני 200 שנה וקודם לכן.
    הזמינות המוחלטת שיש למידע, כמו גם היכולת של כל אחד לגשת ולבדוק, היא חידוש עצום, ומשנה את כללי המשחק, בדיוק בנקודות האלה.
    לא רק שפשוטי העם יכולים לבדוק את הציטוט שלך במג”א בחיפוש פשוט, אלא לראשונים עצמם, גדולי עולם הייתה ספרייה דלה מאוד בהשוואה לספריה תורנית הממוצעת שיש לתלמיד חכם היום. וזה לפני פרוייקט השו”ת למינהו, ומאגרי ספרי הקודש במרשתת.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    שלום יוסי. הנושא שלי כאן היה ההסתרה והפטרונות. הדטרמיניזם היה רק התווך שדרכו הדגמתי את העניין. אם תרצה דיון מפורט בסוגיית הדטרמיניזם עצמה, כלך לך לספרי “מדעי החופש”. את הערתך על דבריי לגבי המג”א לא הבנתי. הרי את זה גופא כתבתי בדבריי.

  8. מרדכי:
    שלום הרב מיכי.
    עקרונית אני מסכים לבעייתיות שבשקרים חינוכיים או קדושים או פי-סי.
    אך התפלאתי למצוא בדבריך את הטיעון הבא:
    מי שמני להשתלט על מוחם של אחרים? לא רק במובן המוסרי אלא אולי גם במובן שיש חשש שאני לא החכם והצודק היחיד והאולטימטיבי כאן בסביבה. בשק”ק יש משום היבריס מופרז. קצת ענווה, ובעצם מודעות עצמית, יביאו אותנו לחשוש שמא האמת שעליה באנו להגן באמצעות השק”ק אינה כה ברורה ונכונה. חשוב לבדוק אותה ביושר כדי לגבש עמדה לגביה.
    מניין הגישה הפוסט-מודרנית הזו? לא יתכן שאתה מאמין במשהו בוודאות,
    ולכן מעוניין להגן עליו? (אני מתעלם כרגע מהטיעונים האחרים שהעלית)
    האם הערך העליון הוא לאפשר לאדם לגבש את עמדתו באופן עצמאי,
    גם אם עמדתו תהיה בסופו של דבר שיקרית?
    האם אין מקום לפאטרנליזם של אלו שמבינים כלפי אלו שלא מבינים?
    ענווה היא תמיד דבר טוב, אבל האם היא אמורה לגרום לי לוותר על
    אמת שאני משוכנע בה בוודאות?
    אין ספק שהעמדה שאני מציג (בקיצוניות כמובן) היא לא פוליטיקלי קורקט,
    אבל האם היא לא נכונה?

    ——————————————————————————————
    הרב:
    שלום מרדכי.
    אתה מערבב בין כמה מישורים שונים, וזה ערבוב טיפוסי.
    ראשית, אין כאן שום דבר פוסטמודרני ולא פלורליסטי. נניח לצורך הדיון שאני מוניסט מובהק, כלומר דוגל באמת אחד ויחידה. עדיין טענתי היא בשני מישורים:
    1. אותה אמת לא בהכרח מצויה אצלי (זו ענווה מפוכחת ולא פלורליזם ולא גאווה עיוורת). גם אם אני מוניסט, האם לא ייתכן שאני טועה? מוניזם זהה בהכרח לגאווה? מוניזם אין פירושו וודאות. לעולם לא (חוץ מהוודאות בזה עצמו).
    2. במישור המוסרי, זכותו וחובתו של אדם לגבש את החלטותיו בעצמו, גם אם הוא טועה. מה שווה אמונה שמבוססת על טעות בשיקול ועל נתונים מוטים ומגמתיים. זו לא אמונה (מקח טעות באמונה, דאדעתא דהכי לא האמנתי).

    לכן גם לשיטתי המוניסטית באמת אין מקום לפטרנליזם, אלא במקום שיש נזק קרוב לוודאי ובלתי הפיך. ולכן עקרונית ייתכן מצב של שק”ק לגיטימיים, אבל חובת הראיה על המשקר ולא על השולל את השק”קים.

    אין ספק שהעמדה שלך אינה תקינה פוליטית, ובכל זאת היא לא נכונה. כבר כתבתי כאן שזה שרודפים אחריך לא אומר שאינך פרנואיד (בפרפרזה על הפתגם ההפוך).
    ——————————————————————————————
    מרדכי:
    שלום הרב מיכי.
    שמחתי לראות שאתה ‘מודה במקצת’, ומסכים שעקרונית יתכן מצב שבו שק”ק יהיה לגיטימי.
    אלא מאי? אתה מגביל זאת רק למקום שיש בו ‘נזק קרוב לודאי ובלתי הפיך’, וכן הטלת את ‘חובת הראיה’ על המשקר.

    אבל גם לדבריך, אם אני מאמין באמונה שלמה שהקב”ה אמת ותורתו אמת, וביכולתי לשכנע בכך מישהו באמצעות דילוגי אותיות בתורה (אף שבעיני זו שטות מוחלטת) – מדוע שלא אעשה זאת?
    הרי מדובר כאן ב’נזק ודאי ובלתי הפיך’ – אדם שכל חייו יחיה בטעות בלי להכיר את ריבונו ואת תורתו ומצוותיו!

    מצאתי בדבריך שתי טענות כלפי אפשרות מעין זו (מלבד הטיעון הפרקטי שהשקר יתגלה בסופו של דבר):
    1. מניין הוודאות? “מוניזם לעולם אין פירושו ודאות”. וכיוון שודאות אין כאן, הדרא לדוכתא זכותו וחובתו של האדם לגבש את החלטותיו בעצמו.
    2. אין ערך לאמונה המבוססת על שקר, ולכן לא הרווחנו כלום.

    נראה לי ששני הטיעונים נובעים מאותו מקור – תפיסת האמונה שלך. כנראה האמונה נתפסת בעיניך כהכרה שכלית לכל היותר. מובן שככזו היא לעולם לא תהיה ודאית, וגם אין לה משמעות אם היא מבוססת על שקר.

    אך תפיסתי (ולדעתי זו התפיסה המקובלת, לא רק בקרב ההמון אלא גם בקרב חכמי ישראל) רואה באמונה בעיקר מערכת יחסים עם הקב”ה. כמובן כלולה בזה וודאות בקיומו של הקב”ה (למעלה מכל וודאות שכלית רגילה), אבל השאלה כיצד האדם הגיעה להכרה זו היא כמעט חסרת משמעות.

    כמה הערות שוליים נוספות:
    א. אין להסיק מדברי שאני מתלהב משקרים כאלו. בהחלט יש למעט בהם ככל שניתן, גם כיוון ש’הקב”ה חותמו אמת’ וגם כיוון שלשקר אין רגליים. ודאי כאשר הדבר הופך לשיטה שלמה. אני רק מתנגד לגישה שהאמת הרציונלית היא הערך העליון.
    ב. השתמשתי בדוגמה של דילוגי אותיות רק להמחשה. אני לא מספיק מבין בתחום בשביל לדעת אם יש בזה משהו או שזה קישקוש.
    ג. האמת שגם לשיטתך לא הבנתי לגמרי מדוע הכרה אמיתית המבוססת על שקר היא חסרת ערך. האם אין ערך לגילוי אמריקה, בגלל שקולומבוס חשב עד סוף ימיו שזו הודו?
    ——————————————————————————————
    הרב:
    לצערי אני כופר הכל ולא מודה במקצת. מה שכתבת כאן הוא מה שכתבתי מעיקרא. שק”ק אינו מוצדק כמעט לגבי שום דבר עלי אדמות. האתיאיסט משוכנע באמת ובתמים בדיוק כמוך שהוא צודק ושאתה הוזה הזיות. מה דעתך שהוא לשיטתו ימכור לך ולחבריך לוקשן קיגעל כדי להצילכם מהשטויות שלכם? אתה לא מבין את המשמעות של גישה מרושעת ואבסורדית שכזאת? למרות שלכאורה מטרתה חיובית (הוא אשר אמרנו: שקרים “קדושים”).
    1. אכן אנחנו חלוקים מהותית. התפיסה הפונדמנטליסטית כאילו יש לך יכולת להגיע לוודאות במשהו והנאיביות כאילו יש משהו שמעל השכל, היא שורש כל רע. אבל אפילו להנחתך, שק”ק לא מייצר מאמינים אלא דמויי מאמינים וזה די חסר ערך. בהחלט לא שווה את השק”ק.

    א. האמת הרציונלית אינה הערך העליון, ולו רק מפני שאמת אינה ערך אלא זוהי האמת. האמת הרציונלית, להבנתי כוונתך לאמת בשיקולי השכל האנושי הרגיל, היא האמת היחידה ואין בלתה. בלי קשר לערכים עליונים או תחתונים.
    ב. יכול להיות ערך תוצאתי לגילוי על בסיס שקר, אבל לא ערך של הגילוי עצמו. אם לגילוי יש ערך ומגיע לאדם קרדיט על כך, לגילוי אמריקה אין ערך כזה. השוואה חסרת שחר במחילה.
    ——————————————————————————————
    מרדכי:
    א. לא הבנתי מדוע ה’כמעט’ שלך לא הופך אותך למודה במקצת.
    אשאל זאת אחרת – האם תוכל לתת דוגמה שבה מותר לשק”ק?

    ב. אני מתקשה להבין מה מקור הוודאות שלך לגבי חוסר הוודאות.
    זה לא פרדוקס? (כנ”ל לגבי הקביעה שהאמת הרציונלית היא האמת ואין בלתה, שזה בעצם ניסוח אחר של אותה טענה)

    ב. ההשוואה שלך בין וודאותו של המאמין לוודאותו של האתאיסט
    מקורה במחלוקת המהותית שבינינו, ולכן היא לא מוסיפה דבר.

    ד. כנ”ל טענתך: “אפילו להנחתך, שק”ק לא מייצר מאמינים אלא דמויי מאמינים וזה די חסר ערך”. לא הוספת מעבר למה שכתבת במאמר המקורי,
    וכאמור – על כך בדיוק אנחנו נחלקים.
    טענת ‘מקח טעות’ שהבאת רק מחדדת את דברי: נניח שאדם התחתן עם אשה על דעת שקיבלה בפסיכומטרי 800, ועד סוף ימיו לא גילה את האמת שקיבלה
    רק 700. אולי הלכתית לא היו נשואים מעולם, אבל כל החיים המשותפים שלהם חסרי ערך?

    ה. מן הסתם תרחיב בסוגיות אלו בספרך על התיאולוגיה. מתי הוא אמור לצאת?
    ——————————————————————————————
    מרדכי:
    עיקר שכחתי: בדברי טענתי שהגישה שרואה באמונה
    יותר מהכרה רציונלית רגילה היא הגישה המקובלת בין חכמי ישראל.
    האם שתיקתך לגבי טענה זו היא כהודאה?
    במילים אחרות: האם לדעתך רוב חכמי ישראל הם פונדמנטליסטים?
    (כמובן גם אם כן ביכולתך לחלוק, אך אני רואה בכך
    אינדיקציה כלשהי לגבי השאלה מי משנינו צודק)
    ——————————————————————————————
    הרב:
    א. זה לא מודה במקצת כי מעיקרא זו היתה טענתי. הודאה במקצת היא הודאה חלקית לטענתו של הבע”ד השני.
    האפשרות לשק”ק קיימת לדעתי רק במקרים מאד קיצוניים עם השלכות מיידיות וברורות. אדם עומד להתאבד בגלל אהבה נכזבת, ואני מספר לו שאהובתו חזרה בה כדי שיירד מהגג.

    ב. הערתי על כך בעצמי. אם תמצי תאמר שגם בזה איני וודאי. אבל זה כנראה יותר אמיתי מכל אמת אחרת.
    הקביעה לגבי האמת הרציונליות היא לא ניסוח אחר לאותה טענה אלא פשוט הגדרה. טענתי היא שאין לנו שום כלי פרט לשכל להגיע לאמת. כל דיבור אחר הוא נונסנס ואי הבנה.

    ג-ד. אכן חזרתי על מה שכתבתי. זה מה שאני חושב.

    ד. אכן, אם הוא התחתן איתה רק על דעת כן הם לגמרי חסרי ערך. זהו משל הפיל של הרמב”ם במו”נ על מי שעובד את ה’ אבל זה לא ה’ הנכון אלא משהו או מישהו אחר. אתה מערבב בין מה שאתה רואה כערך לבין הערך שמבחינתו. האם לא תבטל מקח כשתתברר טעות בדעת אחד הצדדים? על מה הויכוח כאן?
    ה. איני יודע. עובדים.

    שתיקתי היא כ”הודאה” שיש לא מעט כאלה שחושבים כך, אבל הם טועים. אבל זו “הודאה” ולא הודאה, שכן הוויכוח אינו בתחום העובדתי (האם יש שחושבים כך וכמה), אלא האם זה נכון.
    אכן להערכתי רוב חכמי ישראל הם פונדמנטליסטים במובן מסויים (לא מוכנים לשקול ברצינות שהם חיים בטעות).
    לגבי מי צודק, כל אחד יכריע לעצמו.
    ——————————————————————————————
    מרדכי:
    1. כעת ראיתי שהערת על האפשרות התיאורטית לשק”ק גם במאמר המקורי, ולכן אני מודה שאינך מודה…
    2. לגבי הדוגמה של התאבדות – תמהני מי שמך להחליט בשביל אדם אחר אם מוצדק עבורו להתאבד או לא? על אלו ערכים ודאיים אתה מסתמך כדי לכפות עליו את השקפתך? (וגם מבחינת התועלת – כשיגלה שאהובתו לא חזרה באמת יעלה שוב ויקפוץ מהגג…)
    3. לגבי משל הפיל של הרמב”ם – אני לא רואה איך הוא קשור לענייננו. למען הבהירות אתמקד בדוגמה שלי – מדוע אמונה בה’ שנוצרה באמצעות דילוגי אותיות בתורה היא אמונה בה’ אחר? הרמב”ם לא מדבר על המוטיבציה לאמונה, אלא על תוכן האמונה ביחס לקב”ה עצמו. טעויות ושטויות הנוגעות לפרטים אחרים (דילוגי אותיות כמשל) הן מאוד מצערות אבל לא נוגעות לתוכן הבסיסי של האמונה.
    4. לגבי חכמי ישראל – אני מתכוון לחכמי ישראל בכל הדורות, ולא רק לחכמים שבדורנו. אם (ואני מדגיש – “אם”) תפיסת האמונה שלך שונה מהותית מהתפיסה המקובלת על חכמי ישראל בכל הדורות, אלו שהתורה שבידינו נשענת עליהם, ולדעתך תפיסת האמונה שלהם היא פשוט קשקוש לא מובן – עצתי שתבדוק את עצמך שוב. אולי בכל זאת הוודאות בחוסר הוודאות היא לא כל כך ודאית…
    ——————————————————————————————
    הרב:
    2. לגבי הדוגמה של התאבדות ההחלטה הזאת מבוססת על כך שאני מעריך שהוא לא נמצא כעת במצב שהוא חשוב באופן שקול, ולאחר מכן כנראה יחזור בו (ולא יעלה שוב לגג כהערכתך, אחרת באמת אין טעם). אין וודאות בשום דבר, וגם כאן לא. אבל יש מספיק שכנוע כדי להחליט עבורו. כמו במקרה של ילד שאני מחליט עבורו ולא מכבד את האוטונומיה שלו. אלו טיעונים רגילים של הבאה לאבסורד (רדוקציו) שאינם רציניים לדעתי.
    חוצמזה שאם הוא חי זה ערך תוצאתי. עבודת ה’ אי לה ערך אלא אם נעשית מתוך החלטה מודעת ושיקול דעת אמיתי.
    3. זה כמו תליוהו וזבין. זשבינא זביניה רק אם ההערכה היא שבהתחשב במכלול השיקולים הוא באמת מסכים. אבל כאן הוא לא מסכים אלא בטעות. זה שהוא מגיע בטעות למסקנה הנכונה לא הופך אותה לנכונה מבחינתו. גם אדם שעושה עסקה שאובייקטיבית היא טובה לו אבל הוא לא חושב שהיא טובה לו ועשאה מכוח מידע מוטעה, העסקה בטלה. עבודת ה’ היא עסקה בין האדם לקונו, ואם היא נעשית מכוח מידע מוטעה אין עסקה.
    4. אני מקבל את הצעתך, ואף עשיתי זאת. ובינתיים אני עדיין דבק בעמדתי. אגב, הנה דוגמה למסקנה נכונה (=האמונה והמחוייבות לתורה) שהתקבלה בכלים שגויים (הסתמכות על חשיבה פונדמנטליסטית). זה לא פוסל את המסקנה כל עוד אני חושב שהיא באמת נכונה. אבל אם אני נסמך רק עליהם אז מסקנתי לא שווה הרבה.
    אוסיף רק תיקון: ההלכה שבידינו נשענת עליהם (וגם זה לא לגמרי) אבל לא האמונה ולא המחשבה. גם על כך אדבר בספרי הנ”ל.

  9. מרדכי:
    1. אנסה לסכם איך אני מבין את עמדתך עד עכשיו. אשמח אם תאשר או תתקן:
    א. הדרך היחידה להגיע לאמת היא באמצעות חשיבה רציונלית.
    ב. מסקנות שהושגו באמצעות חשיבה רציונלית לעולם לא תהיינה ודאיות לחלוטין.
    ג. לכן, אין שום הצדקה להביא אדם אחר למסקנה נכונה (לדעתך) באמצעות שקר.
    יש בכך שתי בעיות: 1. הפגיעה באוטונומיה שלו (ולכן במקרים שבהם האוטונומיה
    שלו פגועה בכל מקרה יש הצדקה מסויימת לכך – ילד או מתאבד).
    2. אין משמעות להכרה באמת כלשהי, אם ההכרה מבוססת על שקר.
    (כמובן כל זאת בנוסף לבעייתיות הפרקטית, שהשקר עשוי להתגלות).
    ד. כל גישה שטוענת לוודאות מוחלטת היא פונדמנטליסטית (ר”ל).
    2. קצת שאלות בירור:
    א. אתחיל ממשל-החתונה דלעיל, איידי דחביבא לי: אניטה וחואן (גויים גמורים) נשואים
    באושר רב כבר שנים רבות. חואן משוכנע שמי שקיבל בפסיכומטרי פחות מ-800 הוא
    אדם רע ומושחת, ואניטה לא מגלה לו שהיא עצמה קיבלה בפסיכומטרי ציון נמוך יותר.
    האם בביקורך הבא בספרד תטרח לגלות לחואן את טעותו החמורה, כדי שישקול מחדש
    את אהבתו לאניטה (שהרי לדעתך אין לה כל ערך, בהיותה מבוססת על טעות)? בעיני זה
    יהיה מעשה מרושע. האהבה ביניהם היא אמיתית לגמרי, גם אם היא מבוססת על טעות
    של חואן. לזאת התכוונתי כשאמרתי שההכרה באמת הרציונלית היא לא הערך העליון.
    [אתה מניח שהאמונה היא עסקה, וממילא חלים עליה הכללים הפורמליים של עסקה, כגון
    מקח טעות. התפיסה הפורמליסטית הזו משונה בעיני. אם נראה את האמונה כמערכת
    יחסים שלמה, הרי שהיא לא בטלה גם אם היתה טעות בדרך, כדלעיל].
    ב. האם גם הנבואה נתונה בסד השכל הרציונלי, וממילא גם עליה מונפת חרב אי-הודאות?
    ג. “היאך היא הדרך לאהבתו וליראתו” כשעצם קיומו לא ודאי לחלוטין? (אולי בדיוק
    כלפי גישה זו אמרה תורה “ואהבת את ה’ אלוקיך בכל לבבך”)
    ——————————————————————————————
    הרב:
    מאשר הכל פרט ל-ג2. תלוי באיזו הכרה מדובר. אם אתה מכיר בעובדה כלשהי בדרך מעוותת אתה עדיין יודע את האמת. אבל הכרה שיש לה משמעות ערכית (כמו ההכרה באלוקים ובמחוייבות אליו) לא יכולה להיות מבוססת על שקר, ואם היא מבוססת עליו אין לה ערך.

    א. אם אהבתו לאניטה מבוססת באמת על זה ולא על המגע היומיומי איתה, אני אשקול לגלות לו את האמת. למה לא וודאי אגלה לו? כי יש כאן פגיעה באניטה ולכן הדאגה לחואן על חשבונה אינה בהכרח הצעד הנכון. ומעבר לכל זה, כאן ההכרה היא חסרת משמעות ערכית. למה שלא יאהב אותה בטעות? מה איכפת לי? שוב, הדוגמה לא ממין העניין.
    ב. את הנבואה איני מכיר ולכן אין לי עמדה לגביה. אני מדבר עלינו בני התמותה הרגילים.
    ג. ראה דברי על אהבת ה’ בטור 22. בכל מקרה, הבעיה היא לא חוסר הוודאות. למה זה צריך להשפיע על האהבה?
    ——————————————————————————————
    מרדכי:
    1. החילוק בין הכרה עם משמעות ערכית להכרה בלי משמעות כזו היא מעורפלת מאוד. ברור שהחלטה על קניית מכונית לא מושפעת ממה שהוביל אליה. אבל מדוע מחוייבות של חיי נישואין שונה ממחוייבות דתית? נשגב מבינתי.
    2. מטרת שאלתי לגבי הנבואה היתה לבדוק אם אתה נותן לפחות צ’אנס תיאורטי לאפשרות של הכרה אמיתית על-רציונלית וודאית. תשובתך המעט מתחמקת מגלה שכנראה אין צ’אנס כזה.
    3. לגבי האהבה – קראתי את הטור (טרם קראתי את התגובות). מדהים עד כמה אתה מוכן ללכת רחוק (פרשנית ועניינית) כדי לבסס את בלעדיותו הבלתי מעורערת של השכל. אכן, אם אהבה היא כמו תשובה נכונה במבחן, היא באמת לא אמורה להיות מושפעת מחוסר וודאות.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    1. כי מחוייבות לחיי נישואין לא נעשית כי זה ערך שחשוב בעיניי אלא כי אני רוצה בזה. זהו חוזה לכל דבר. אבל עבודת ה’ היא חובה מוסרית או דתית שמיושמת על ידי חוזה. ואם החוזה נעשה בטעות אין לו ערך (מוסרי או דתי). אני מרגיש שאנחנו חוזרים על עצמנו, ואין לי מה להוסיף יותר. אם אינך מסכים נישאר בוויכוח. זה בסדר גמור.
    2. אני אכן נוהג להתחמק ממתן תשובה לשאלות שאין לי שום מידע לגביהן (כלומר לא לענות תשובה, אם זה מה שנקרא אצלך להתחמק). אין לי אלא להמליץ גם לך לאמץ את המידה המגונה הזו. גם אם תשאל אותי איך מחברים את תורת הקוונטים עם תורת היחסות הכללית (שאלה פתוחה בפיסיקה כיום) אענה שאיני יודע (=מה שאתה קורא: להתחמק).
    3. אני שמח שהצלחתי להדהים את מר. אני גם מודה באשמה. אכן אני מוכן ללכת מאד רחוק (עד כדי כך שאני אפילו מעז להציע פירוש הגיוני וסביר לדברי הרמב”ם, שגם עולה מלשונו), וכל זאת כדי לדחוף את האג’נדה המשונה שלי (=שיש לחשוב עם השכל ולא עם משחק בקלפי טארות או שינה על רגל אחת).
    כאמור, דומני שבשלב זה באמת מיצינו את הדיון.
    ——————————————————————————————
    מרדכי:
    בסדר, נחתום את הדיון.
    חשוב לי להוסיף שאני רואה בצער איך מסרים אינפנטיליים לרוב
    מופצים בשם הדת [כדוגמת חזונות אפוקליפטיים של אוטיסטים,
    חבילות-ישועה (נר+150 פרקי תהילים+תרומה למוסדות X=ישועה מובטחת)
    וכיוצא בזה], ולכן שמח שיש מישהו שנלחם את מלחמתו של השכל.
    כאמור, בעיני זה נעשה באופן מוגזם, אבל כבר הסכמנו לחתום את הדיון…

  10. יונתן:
    שלום הרב מיכי,
    האם תוכל בבקשה לפרט את דעתך בנושא שק”ק ביחס לילדים? דומני שהשיקול הנורמטיבי תופס פחות ביחס לילדים – שבכל אופן אני מעצב את השקפת עולמם ואחראי על שלום נפשם, ולגבי השיקול הטקטי – זה תלוי איך ובאיזה שלב מפסיקים עם סיפורי השק”קים.
    הנני שואל הלכה למעשה ועובר לעשייתן.
    יונתן
    ——————————————————————————————
    הרב:
    שלום יונתן.
    יש איסור גם ביחס לילדים. להבנתי אתה לא אמור לעצב את השקפת עולמם אלא לעזור להם לעצב אותה.
    קשה לי לתת לך משנה סדורה. תלוי מי הילד ובאילו שקרים מדובר. ככלל, לדעתי רצוי מאד להימנע בכלל משק”קים גם ביחס לילדים. אם יש לך דוגמה מסויימת ניתן אולי לדון בה.
    ——————————————————————————————
    יונתן:
    שתי הדוגמאות שנוגעות לי במיוחד: השגחה פרטית והישארות הנפש. באופן אישי, בנוגע לראשון אני סקפטי ובנוגע לשני כופר. ובכל זאת, אני רואה את הערך החיובי שהם הוסיפו לי בתור מתחנך צעיר, ואני משער כי השפעתן על הילד שלי (כיתה א) חיובית אף היא
    ——————————————————————————————
    הרב:
    שלום רב.
    אני לא הייתי משק”ק כאן. גם בגלל שאתה מביא את ילדיך לקיום מצוות מהסיבות הלא נכונות, ופרט לבעיית השקר זה גם עלול להתנקם בך/בהם בעתיד (כשיגלו את האמת). וגם בגלל שטכנית אם אתה לא מאמין בזה דומני שגם לא תוכל לחנך על זה באופן אמין (מניסיוני, כמי ששלח את בניו לחינוך חרדי כשהבית נראה והתנהל אחרת).
    כפי שכתבתי לך למעלה, אם כתוצאה מאמירת האמת הם לא ישמרו מצוות – זו אשמתם ולא אשמתך. אדם צריך לגבש את תפיסת עולמו, והוא ורק הוא אחראי לזה. אוסיף שאם לדעתך אין הישארות הנפש – אז כנראה אפילו לא גרמת להם רע של ממש.
    אגב, אני כופר בראשון וסקפטי לגבי השני.
    ——————————————————————————————
    יונתן:
    תודה על הפסיקה. בהקשר להישארות הנפש, דומני שיש ערך נפשי לשק”ק כאן — אני מתרשם שזה מקל על ילדים להתמודד עם אובדן אדם קרוב, ושזה כמעט אכזרי לומר להם דברים כהוייתם (לשיטה הכופרנית).
    אגב, אם הנך כופר בהשגחה פרטית, האם אתה מתייחס ברגש קדושה לטקסטים יהודיים המשולבים בתפילה שמלמדים את העיקרון של “רגלי חסידיו ישמור” וכדו’? אם פירטת על כך במקום אחר אשמח לקישור.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    שלום יונתן.
    ראשית, אני מניח ומקווה שהמונח “פסיקה” שימש אותך כאן על דרך ההלצה.
    שנית, לומר לילד שאבא נמצא למעלה זה לא שק”ק בעיניי. זהו סוג של מטפורה שלהערכתי משמשת גם אתיאיסטים גמורים. זה לא כמו ללמד אותם באופן ישיר ושיטתי שכל הנשמות עולות למעלה וכו’.
    שלישית, אני מתייחס לכל קטעי התפילה ברגש מה של קדושה (עד כמה שלאוטיסט כמוני יש רגשות), וגם לטעויות הללו, יען כי הן שימשו אנשים בתפילתם ותוקנו על ידי גדולי עולם. ניתן לומר על דרך ההשאלה שאלו מכשירי מצווה. ועדיין לדעתי מדובר בטעות, לפחות בזמננו (אולי בזמן קדום זה היה אחרת). אני מאריך על כך למעניתי בספר התיאולוגיה (הטרילוגיה) שאני שוקד על כתיבתו כעת. קצת תוכל למצוא כאן:
    https://mikyab.net/%d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d/%d7%97%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a9-%d7%90%d7%97%d7%a8-%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%94%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d/
    אגב, עד שאתה שואל אותי על “רגלי חסידיו”, שאל אותי על התפילה שבה אדם שואל צרכיו מהקב”ה בכל יום ומודה לו על כך שהוא מספק אותם.
    לכך התייחסתי כאן באתר בכמה שו”תים. כדאי לחפש באתר “השגחה” או “תפילה” או סתם לסרוק את הכותרות.
    ——————————————————————————————
    יונתן:
    אודך כי עניתני. אעיין בספר לכשייצא לאור בע”ה. לעת עתה קראתי את הדברים בקישור. השיטה הקיומית שאתה מציע שם היא שחלק מהחוקיות שהקב”ה ברא בעולמנו היא ערכית נורמטיבית (למשל: “התגלות דרך החוקים וההתנהלות הטבעית, ודרך הנורמות והערכים”). כיצד דברים אלה עולים בקנה אחד עם הכפירה שלך בהשגחה פרטית? לאמר, המשמעות הפרקטית של עמדה זו היא שיש השגחה פרטית אלא שהיא מתנהלת באופן של חוקיות ולא של קפריזה כאוטית של האל ושינוי רצונו (?)
    ——————————————————————————————
    הרב:
    מה עם “ותהי לי לישועה”? אני מתרשם שעיקר חסר מן הספר. 🙂

    אין דבר כזה השגחה פרטית דרך החוקים. כשיש חוקים קבועים פירוש הדבר שמה שיקרה מוכתב על ידי הנסיבות באופן מכני ולא מתקבל בהחלטה רגעית בזמן אמיתי. השגחה פרטית במובנה המקובל היא שהחוקים לא עובדים והקב”ה צריך להתערב. אחרת רוקנת מתוכן את ההבחנה. למשל, שאלת הרוע בעולם לא תקבל מענה בצורה כזאת, שהרי החוקים הם צורת ההשגחה ולכן עדיין האשמה עליו. לעומת זאת, לדעתי הרוע הוא תוצר הכרחי ולא מתוכנן מראש של החוקים. הוא כביכול כפוי על הקב”ה (בהנחה שהוא רוצה התנהלות על פי חוקים).
    בהתנהלות על פי חוקים אתה יכול לכל היותר לדבר על חוקים צודקים ומושלמים (ואז מה עם הרוע?), אבל לא על “השגחה”. בכל אופן, אם תרצה קרא לזה השגחה ובזה לא אכפור (אני רק אכפור בכך שהחוקים מושלמים ואין בעולם רוע לא מוצדק).
    ——————————————————————————————
    יונתן:
    – אכן צ”ל עניתני וגומר.
    – איני רואה איך השגחה במובן המקובל פותרת את שאלת הרוע (וגם הנביאים לא ראו). עכ”פ, אנכי כיוונתי לא להשגחה במובן של התערבות בהיכשל החוקיות, אלא במובן הבסיסי יותר של “עשה טוב וייטב לך (בעולם כלשהו)”, וזה ייתכן גם בעולם עם חוקיות. הרב קוק הרחיב את הרעיון ל”התפלל וייטב לך (בעולם הזה)” (ואף טען שמי שתופס את התפילה אחרת הינו מחרף ומגדף), וניסה לתאר בכמה מקומות את המנגנון באופן מכאני חוקי.
    – החוייה הקיומית שלי היא שקיים מנגנון כזה, אולם איני יודע אם הוא אשליה עצמית [ואיני יודע מה בכך אם הוא אשליה. בקיצור, מידי “ותהי לי לישועה” לא יצאנו י”ח].
    – כמובן שאני יכול להאריך ולפרוט את ספקותיי, אולם לעת עתה אקיים בדבריך “מצאת דבש אכול דיך”.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    לגבי פתרון בעיית הרוע, אעדיף לחכות לספר. לדעתי יש פתרון מספק לשיטתי, אך הדברים קצת ארוכים.
    ——————————————————————————————
    יונתן:
    יישר, תודה רבה

השאר תגובה