מהמרקסיזם דרך “הביקורת החדשה” עד הנונסנס האקדמי 1 (טור 178)

בס”ד

מזה זמן רב אני מביע עמדה נחרצת לגבי מה שאני מכנה  “מדעי החרטא”. כוונתי ל”מדעי” הרוח והחברה, שנתלים על ההילה של מדעי הטבע ומכנים את עצמם ביחד עמם בחדא מחתא “מדע”, על לא עוול בכפם. כבר הזכרתי כאן את מה שסיפרה לי אחותי שלמדה קרימינולוגיה, שכמעט כל קורס התחיל שם בהגדרה מהו מדע. אמרתי לה שאצלנו בפיזיקה משום מה אף אחד לא עסק בזה…

עסקתי בנושא הכאוב הזה בטור 60, וזכור לי שישי ביקש ממני פעם שאתן דוגמאות למחקרים חסרי ערך במדעי החרטא. נדמה לי שיותר מכך צריך לחפש דוגמאות למה שאינו כזה, אבל כפי שנראה בסדרת הטורים הזאת, השאלה עצמה והדרך לענות עליה טעונות ליבון. בכל אופן, אני מניח שאצא כאן גם ידי חובת הבאת דוגמאות.

הרקע לדברים: מאמרי נונסנס

בימים האחרונים התפרסם מקרה (לדיווח קצר ראה כאן. לפירוט, ראה מאמר בכלכליסט, העונה לשם, איך לא?!, “מדעי החרטוט”) של שלושה חוקרים ששלחו כעשרים מאמרי נונסנס לפרסום בבמות נכבדות של אותם מדעי חרטא למיניהם, ורבים מהם עברו ביקורת והתקבלו לפרסום. פשלה קולוסלית ברמה כזאת היה די בה כדי לסגור מוסדות, מחלקות וכתבי עת, לפטר ולשלוח לכל הרוחות את כל מי שמעורב בעניין, ולהקים ועדות חקירה שיעשו רביזיה מוחלטת בתחומים המדוברים.

זה כמובן מה שהיה קורה במוסדות ובתחומים מתורבתים שמתנהלים בצורה ראויה. אבל ודאי לא תתפלאו אם אומר שאני די משוכנע שלא תקום כאן ועדת חקירה, שאף “חוקר” או עורך לא יפוטר ממשרתו גם כשנגלתה ערוותו, ואף מחלקה או כתב עת למגדר ולביקורת לא ייסגרו בעקבות השערורייה הזאת. להיפך, אותם שרלטנים ימשיכו לקבל משכורת אקדמית מכובדת כדי להפיץ את רעיונותיהם הנאורים במסווה של מחקר מדעי, “לבקר” את כל העולם ואשתו ולדרוש הקמת ועדות חקירה והכרה במיעוטים מקופחים ודחיקת הקבוצות והדעות ההגמוניות לטובת הוואקום הקדוש. הדבר היחיד שקדוש ולא עומד אצלם לביקורת הוא ה”ביקורתיות” עצמה. ביקורת עליהם היא מעצם הגדרתה מזימה קפיטליסטית הגמונית של הנרטיב השליט והפריווילגי הפוסט קולוניאליסטי וניאו-תאצ’ריאני ורייגני, שמשמש את בעלי ההון במלחמתם במוחלשים.

בשני הטורים הראשונים אתמקד במתן רקע היסטורי-אנליטי שמוביל לפוסטמודרניות, שהיא המאפשרת את סדרת האירועים הללו. אני אעשה זאת כמובן מנקודת מבטי (ההגמונית-פריווילגית), רק כדי להציע הנהרה לאופן בו הגענו עד הלום. איך קורה שנונסנס עובר את הביקורת האקדמית של כתבי עת מכובדים. בטורים הבאים אשוב לדון במאמרי הנונסנס עצמם ובמשמעותם של ניסויים כמו אלו שתוארו למעלה. אבל לפני כן הסתייגות חשובה.

הערה מקדימה

אני חייב להקדים ולומר שלא כל התחומים הללו דומים זה לזה. כמעט מאומה מ”מדעי” הרוח והחברה אינו מדע במובנו המלא, אבל בהחלט יש בהם גם תוצרים משמעותיים. ועדיין יש חולשה מובנית בעיסוק בתחומים הללו, מה שמאפשר למקרי קצה פראיים למדיי להופיע שם, כפי שנראה בהמשך.

יש תחומי עיסוק שבאופן מובהק אין בהם כמעט כלום פרט לחרטא ברטא, והבולט שבהם הוא מגדר כמובן. אבל כוונתי כאן גם לכל בני דודיו שעוסקים ב”ביקורת החדשה”. אלו התחומים שמכנים את עצמם למרבה האירוניה “ביקורתיים”. בדרך כלל די קשה להבחין ביניהם, בעיקר בגלל שהם לא אומרים כלום. אין הבדל של ממש בין אמירת כלום בהיסטוריה, פסיכולוגיה, משפטים, אמנות, ספרות ופואטיקה, או סוציולוגיה. לכן בדרך כלל לא נכון לדבר כאן על תחומי דעת שונים, אלא זו יותר מתודולוגיה (או פסאודו-מתודולוגיה) מסוימת שמופעלת בתחומי הדעת השונים, בעיקר במדעי החברה וקצת במדעי הרוח.[1]

החיבורים הללו כולם חוסים תחת המטריה הפוסטמודרנית, שעניינה הוא פירוק קני המידה המקובלים וערעור על גישות מקובלות. חיפוש מזימות כוחניות מתחת להנחות היסוד, המסקנות והממצאים שמקובלים בתחום דעת כלשהו. חשוב לציין שפירוק, ביקורת ושינוי, הם תהליכים מבורכים שקיימים בתחומי הדעת השונים, וטוב שכך. מה שמייחד את החיבורים הפוסטמודרניים ה”ביקורתיים” הוא פירוק (שבדרך כלל לא באמת מפרק, אלא לכל היותר חושף הנחות יסוד)[2] בלי להציע אלטרנטיבה ממשית. לכן אני משתמש כאן במונח “ביקורת” עם גרשיים, להבדיל מביקורת במובנה הרגיל והחיובי.

במקרים רבים תוכלו לזהות אותם לפי הכותרת. יופיעו שם אותם תחומים ישנים עם תוספת “חדשה/ים”. כך יש “היסטוריה חדשה” (או היסטוריונים חדשים), “סוציולוגיה חדשה” (סוציולוגים חדשים) וכדומה. אינדיקציה נוספת היא המונח “ביקורת”, או “מבט ביקורתי”. מונח שלישי הוא “תיאוריה” (למהדרין: “תיאוריה ביקורתית”). אבל אל תתבלבלו, כאמור הכל אותו דבר. אחרי הפירוק של הקיים, דרך חשיפת ההנחות הנסתרות שכולן פרי מזימות נסתרות לא פחות, והנרטיבים הסובייקטיביים שמוצגים כאמת אובייקטיבית על ידי קבוצה הגמונית של זקני ההיסטוריה והסוציולוגיה השוביניסטים, אנחנו נותרים עם הוואקום הקדוש. כל התחומים והחיבורים הללו מתנקזים לאותו דבר ממש. עניינם של התחומים הללו הוא הביקורת, אבל מרוב ביקורתיות הם שכחו קצת את עניין הקריטריונים וכך הם נותרים עם ואקום מהדהד. היעדר היסטוריה והיעדר סוציולוגיה, כמו גם היעדר פסיכולוגיה או משפט, בסופו של דבר הוא היעדר, ולכן אותו דבר. על כך כבר דייקו חז”ל: “הבור ריק אין בו מים” – אבל נחשים ועקרבים יש בו.

כתבי העת שלהם בדרך כלל לא מוקדשים לנושא או תחום דעת, אלא עוסקים בכל התחומים עלי אדמות. הכותרת שלהם היא כללית וסתמית (“תיאוריה וביקורת”, “Social Sciences” וכדומה). מה שמייחד אותם הוא “התיאוריה הביקורתית” שתפקידה לפרק את התחום שנבחר די באקראי. ביקורת על מה? זה פחות חשוב. לפי אלו קריטריונים? זה בכלל לא קיים. מה האלטרנטיבה? במקרה הטוב מוצעת ראייה סובייקטיבית ומגמתית שמתאימה לתקינות הפוליטית, והיא מנומקת בכך שבין כה וכה כולנו נדונים לראייה סובייקטיבית, אז למה ייגרע חלקה של הסובייקטיביות הזאת דווקא? מישהו כאן נזכר ב”מעגל השונויות” של הרב שג”ר? זה לא מקרה כמובן.

בפוסטים הקרובים ברצוני להתמקד בתחומים הללו, אבל בהמשך אטען שבמידה ידועה הם מקרה קצה שמשקף את חולשתם של כלל “מדעי” החברה והרוח.

התפתחות הפוסטמודרניזם כדיאלקטיקה מרקסיסטית

דומני שתופעת העיוועים הזאת שהתפתחה לאיטה לאורך המאה העשרים, היא פרי התמזגות דיאלקטית מופלאה של שני מקורות מקבילים, שנראים לכאורה מנוגדים: המרקסיזם והדקונסטרוקציה. אלו היו התזה והאנטי תזה שיצרו את סינתזת הנונסנס המוכרת לכולנו כיום. בתהליך הדיאלקטי הזה אתמקד בשני הטורים הראשונים.

שני מאפיינים של המרקסיזם

הכל התחיל במרקסיזם. המושג מרקסיזם מופיע לענייננו בשתי משמעויות, כלומר יש לו שני מאפיינים, ושניהם יסודם בקרל מרקס זצוקללה”ה (1818-1883):

  • ההקשר התוכני. מבחינת התוכן, מרקסיזם הוא תפיסה דוגמטית ואמונה בערך המוחלט שאין בלתו (במקרה של מרקס – השוויון), כלומר בקידום מעמד הפועלים היצרני (הפרולטריון), וכמובן מלחמה בלתי מתפשרת להשגת שוויון בחלוקת אמצעי הייצור בין כל באי עולם. הקפיטל (=הכסף, הרכוש) הוא אם כל חטאת, וצבירתו (בפרט הבלתי שוויונית) היא אבי אבות הטומאה. צובריו יידונו בשריפה וסקילה, גם בלי עדים והתראה.
  • ההקשר המתודולוגי. מבחינת המתודולוגיה, מרקסיזם הוא סוג של חשיבה חתרנית שבוחנת אירועים ודעות דרך האינטרסים שביסודם. היא עוסקת תמיד במטא החתרני במקום בדבר שנראה לעין הבשר הרגילה. שורש העניין הוא התפיסה המרקסיסטית של ההיסטוריה כולה כמאבק בין שני דמונים (חיובי ושלילי): בעלי הממון והכוח (האוליגרכים, הטייקונים בשפתנו המרקסיסטית כיום) מול הפרולטריון המנוצל. כל מה שקורה בעולם נתפס כפרי מזימות של הדמון השולט, המעמד ההגמוני, נגד המקופחים (מוחלשים). ההיסטוריה כולה היא תולדות המאבק הזה עצמו ואין בלתו. בהסתכלות המרקסיסטית, אין משהו שקורה בעולם שיש לראות אותו כפי שהוא. ביסוד כל אירוע, קבוצה, או תופעה, נמצאת מזימה כוחנית ואינטרס ציני וקר, וכמובן תמיד של המעמד העליון נגד הפרולטריון.

אפילו תורת היחסות היא מזימה ספקנית (של איינשטיין הקפיטליסט המנוון) נגד האמת המוחלטת (של מרקס ולנין). תורת הקוונטים היא קונספירציה קפיטליסטית שמטרתה לקעקע את הדטרמיניזם הדיאלקטי מבית מדרשו של מרקס. שלא לדבר על תופעות חברתיות ואידאולוגיות, מלחמות וכדומה. הכל מלחמה של הפרוגרסיביים (המתקדמים) נגד כוחות הריאקציה (האנטי כריסט החילוני).

כתוצאה מהראייה הזאת, הניתוח של הדעות השונות הוא לעולם דרך הנחות יסוד סמויות שמטרתו לחשוף את האינטרסים החבויים ביסוד כל דעה, עמדה, או מהלך. כל זאת כמובן רק ביחס אליהם (=צרינו). לנו אין אינטרסים, ואצלנו הכל אמת ואידאולוגיה, שאיפת טוב והבאת הגאולה השלימה ליקום כולו.

השלכות אקטואליות

אקדים כבר כאן שתי השלכות אקטואליות, כדי שתראו שהדברים לא  נמצאים רק במגדלי השן של הנונסנס הפוסטמודרני.

פרשנות פוליטית במחוזותינו היא במידה רבה מרקסיסטית. יש ביסודה גרעין של אמת כמובן, אבל הפרשנות שרואה כל צעד או אמירה פוליטיים כביטוי לאינטרס כוחני חבוי היא מרקסיזם. יש לפעמים אמירות או צעדים שנעשים לגופם. פשוט מפני שהפוליטיקאי או המפלגה הזאת מאמינים בהם ומתכוונים אליהם. לא תאמינו, אבל גם זה קורה מדי פעם. אז זהו, שלא. המרקסיסטים לא מקבלים את אפשרותו של דבר כזה.

אחת ההשלכות האינטלקטואליות המעניינות של החשיבה המרקסיסטית על השיח האקדמי העכשווי הוא התחום המתפתח מאד שקרוי “משפט וכלכלה”. הדבר דורש ניתוח והתופעה מורכבת יותר ממה שאתאר כאן באופן פשטני משהו, אבל אחד היסודות למה שקורה שם הוא ההנחה שעמדה משפטית, ואפילו חוק שנחקק, לעולם באים להשיג תועלת כלכלית כלשהי. ההסתכלות הכלכלית על המשפט היא מרקסיסטית במהותה, מפני שמעבר לחוק ומטרותיו המוצהרות היא רואה מניעים ואינטרסים נסתרים, בדרך כלל מהתחום הכלכלי.[3]

דוגמאות נוספות

מקור הדברים הוא כנראה נוצרי. ההגות הנוצרית מדברת על כוחות מטפיזיים שלוחמים זה בזה על במת ההיסטוריה. האנטי כריסט לובש לבושים שונים בכל דור, אבל זה תמיד הוא. זה שמנסה לעכב את הרעיון הנצחי והאמת הצרופה. ההיסטוריה אינה אלא תולדות וגלגולים של המלחמה נגדו. ההיסטוריה תגיע למיצויה או שיאה במלחמת גוג ומגוג, ארמגדון, הבירור הסופי האפוקליפטי שבו יחוסל הרוע על ידי הטוב.

הקוראים כאן ודאי נזכרים בתופעת “הר המור” וה”קו” (ראה על כך בטור 19 ובדיונים אחריו). אם בספרי מחשבת ישראל למיניהם תוכלו למצוא את הגישה המגלומנית שלפיה כל מה שקורה בעולם הוא בגלל ישראל ובשבילם, הרי שאצל אנשי ה”קו” כל מה שקורה הוא מזימות (של הכריסט, שאצלם הוא כמובן האנטי כריסט) נגד עם ומדינת ישראל, כלומר מול תהליך הגאולה הדטרמיניסטי ובלתי נמנע שמובל על ידי סגולת ישראל ותפארתו. ישראל הם כמובן יצורים שבינם לבין בני אדם רגילים המרחק הוא כמו בין בני אדם לבעלי חיים (ע”ע כוזרי). אנחנו שייכים לקבוצת עלית זוהרת אך נרדפת, שמנהלת את המלחמה ההרואית וסובלת עבור כל העולם (סוף סוף כל זה קורה ב”ישיבה המרכזית העולמית”) ותיקונו. חבל שהעולם לא מבין זאת, אבל לא נורא בסוף האמת תצא לאור.

בהסתכלות של המרקסיסטים הללו, אין משהו שקורה בעולם שאינו שייך למלחמה ללא פשרות של מעכבי הגאולה נגדה. ישראל מול שונאיהם, ובראשם כמובן הקרן החדשה לישראל והאיחוד האירופי.[4] אין אמירה, החלטה, או אירוע, שהם פשוט מה שהם. כל אירוע כזה הוא לעולם ביטוי לכוחות דמוניים ומטפיזיים שרוחשים מתחת לפני השטח, ממש כמו אצל מרקס. התופעות הקונקרטיות בעולם הן שקופות. החבר’ה האלה לא רואים אותן בכלל. את האמת רואה רק מי שעיני הבדולח שלו זכו לכך, וזאת על ידי שימוש תלמידי חכמים (כמו מרקס ולנין, וגם טרוצקי עד שאבד חנו בעיני מועצת חכמי התורה) כמובן. עיני הבדולח הללו מלמדות אותנו שעיני השר שרואות כאן אירועים פרוזאיים ומניעים ואידאולוגיות ותהליכים היסטוריים, אינם אלא מטפיזיקה צרופה. האירועים הללו אינם תמימים. אלו מאבקי הכוחות המטפיזיים וביטוי לאינטרסים של הדמונים שמחוללים את התופעות. תפיסת ה”קו” היא מרקסיסטית מובהקת, לפחות מבחינת המאפיין השני (ניתוח המטא). אבל גם המאפיין הראשון מופיע כאן, אלא ששני הכוחות (האידאות הלוחמות) קרויים מעט אחרת.

אגב, התפיסה החרדית בת זמננו עוברת תהליך מרקסיסטי דומה. אם תשאלו כיום את בעלי ה”השקפה” הטהורה בבני ברק וירושלים, הם יאמרו לכם שכל מה שקורה בעולם הוא שיקוף של מאבק ה”שונאים” מול ה”מחבלים”. אדם הראשון היה “שונא”, ואילו עשיו היה “מחבל”. נבוכדנצאר, יוליוס קיסר, קרל הגדול, נפוליאון, לואי הארבעה-עשר, הרמב”ם, הבעש”ט, מנדלסון, שפינוזה וכו’ וכו’ (שלא לדבר על ביבי, אובמה, טראמפ וקים גו’נג און), כולם היו שחקנים על לוח המאבק בין “שונאים” ל”מחבלים”. למי שמכיר את הטרנד הספרותי החדש, כך בדיוק נוהגות כל מיני אגודות סתרים (טמפלרים, בונים חופשיים, ושאר מחפשי הגביע הקדוש) שכל כך פופולריות בספרות בת ימינו. האגודות הללו מנהלות מאבק מטפיזי הרואי למציאת הגביע הקדוש והאמת הצרופה, ורואות את כל מה שקורה בעולם כמאבק סביב החיפוש הזה (שיביא גאולה או חורבן בין-גלקטיים וקוסמיים. אפוקליפסה עכשיו).

המאפיינים הללו מייחדים תפיסות עולם דוגמטיות שמאמינות באמת אחת ואין בלתה, ורואות את העולם בפריזמה הצרה כנמלה שלהן (שתמיד מוצג כמבט עמוק, רחב, נשגב ומופלא, ששמור רק ליודעי ח”ן). כך לעולם המאבק הוא בינינו, דוד הצדיק הנרדף והצודק המוחלט בעל עיני הבדולח והמבט האמיתי, לבין צרינו, גוליית הכל יכול (כלכלית וצבאית) הרודף. המגלומניה הזאת רואה בקבוצת ההשתייכות שלנו את הצב שנושא על גבו את היקום כולו, והמאבק בינינו לבין ה”רעים” הוא חזות הכל.[5]

הקשר בין המאפיינים

יש קשר עמוק בין שני המאפיינים הללו של המרקסיזם. האמונה באמת המוחלטת שאין בלתה (ההקשר הראשון) מולידה את הניתוח שרואה בכל תפיסה אחרת מזימה (ההקשר השני). הרי מולנו לא עומדים סתם טיפשים. זה לא מאד אטרקטיבי להילחם נגד טיפשים. האנטי כריסט הוא רשע, ולא טיפש. אז אם גם בצד השני מדובר באנשים אינטליגנטים, ברור שגם הם מבינים את האמת. אז למה הם אומרים אחרת מאיתנו (ומהאמת המוחלטת שמצויה אצלנו)? מפני שיש להם אינטרס חבוי ומגמות השתלטות כוחניות. לכן עלינו לחשוף את האינטרסים והמזימות הללו ולגלות אותם לעין כל (וחוצמזה כמובן גם להרוג את כולם כשהם עוד קטנים, או להחזירם בתשובה שלימה ולצרפם לכוחות האור).

דרך המלחמה של המרקסיסטים בדעות המתנגדות להם אינה העלאת טיעונים. שהרי בעצם אין דעות אחרות ולא מדובר בטיעונים. מדובר באינטרסים שמתחבאים תחת אצטלה אידאולוגית-פילוסופית. לכן העצה היעוצה היא כפולה: במישור המעשי – מלחמה כוחנית עד חורמה ובלי פשרות (כי השטן הרי לא סתם ייכנע ויוותר. “מסירוס נפש!, רבויסיי”…), ובמישור האידאולוגי תיאורטי – חשיפת האינטרס שביסוד העמדות הללו, ובזאת להביא לביטולן מאליהן (בבחינת “הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאליהן”).

המסקנה היא שהמרקסיזם תופס את העולם כמלחמה של בני אור בבני חושך, ושתי הנחותיו שהוצגו למעלה אינן אלא שתי הטענות הבאות: אנחנו בני אור (המחזיקים באמת המוחלטת). והאחרים בני חושך (האינטרס והרשעות הם שעומדים ביסוד הפסאודו-עמדות שלהם, ולא נימוקים וטיעונים כמובן). המתודולוגיה של הניתוח המרקסיסטי, שחושפת את האינטרס החבוי מאחורי העמדות והאידאולוגיות, היא בעצם סוג של קריאה לשלום במלחמת המעמדות. ברגע שחשפנו את הרשעות והכוחניות שלכם, אנחנו קוראים לכם לשלום: כעת לא נותר לכם אלא לחזור בתשובה שלימה ולהודות באמת המוחלטת (שנמצאת אצלנו), או לקבל על עצמכם את הגזירה ולמות (כראוי לאנטי כריסט שדבק ברשעו). אין מקום לפשרות במלחמה כה גורלית.

[1] יש שיישמו אותם גם למדעי הטבע, אבל שם הניסיון הזה כמובן מעורר גיחוך על פניו. לא בכדי זה נעשה בעיקר במדעי החברה והרוח.

[2] יש שם הנחה מוזרה כאילו מחקר נטול פניות אמור להיעשות בלי הנחות יסוד, או לחלופין שהנחות יסוד הן לעולם שרירותיות (ולכן די בחשיפתן כדי לערער על תוצאות המחקר או על מתודולוגיה מקובלת). לכן אתם תשמעו קול תרועה רמה מהאגף ההוא כאשר בחיבור פוסטמודרני כלשהו נחשפת הנחה סמויה או גלויה במחקר כלשהו.

[3] לאחר מכן זה מיושם כבר לתחום רחב יותר, כמו מיקסום האושר וכדומה, ורק הכלים הם כלכליים. יש גם גישות שרואות בזה רק כלי ניתוח ולא הסבר מהותי לרובד המשפטי. עוסקים בתחום זה משפטנים רבים שחלק גדול מהם אינם מרקסיסטיים כלל ועיקר. אין כאן המקום להרחיב בזה.

[4] כבר כתבתי שאני לא  מחובבי שני המוסדות הללו. כמובן שיש ממש בטענות נגדם, אבל הראייה הקונספירטיבית הטוטלית של ה”קו” רואה בהם חזות הכל.

[5] עיין ערך אנליטי מול סינתטי במשנתי שליט”א. J

30 תגובות בנושא “מהמרקסיזם דרך “הביקורת החדשה” עד הנונסנס האקדמי 1 (טור 178)

  1. עמיכי

    ביקורת וסקירה חדה ומצויינת.
    שאלה פרגמטית- יש מגמה של רבנים שתוקפים את הפוסטמודרניות (חיים נבון, קלנר).
    ברור שכאנשים ימניים ושמרנים שמאל קיצוני מפריע להם. אבל אנחנו יהודים הרבה לפני שאנחנו שמרנים וימניים, אם בכלל.
    אני לא חושב שאנחנו כיהודים צריכים להיות מוטרדים יתר על המידה משמאל קיצוני. מה השבר הכי נורא שהם יכולים לעשות? לאשר 200 מגדרים ולהכניס עוד פקולטות עם מדעי חרטה? לא נשמע נורא במיוחד. מאידך, אותם “לוחמי צדק” מהשמאל נלחמים בחירוף נגד ימין קיצוני אנטישמי כמו האלט-רייט. בתור יהודים, זה עושה לנו שירות מצוין. אנשי האלט-רייט הם לרוב אנטישמיים הרבה יותר ממה שהם שונאים שחורים ומוסלמים.
    אמנם הם גם בדכ אנטי ישראליים, אבל קשה לי להאמין שזה באמץ משנה משהו במדיניות החוץ של ארהב או אירופה. הם נגד ישראל פשוט כי הם תופסים את ישראל כצד החזק במשוואה מול הפלסטינים, ולשמחתינו, זה גם נכון.

    1. סתיו

      אני לא חושב שהבעיה של היהדות עם הפוסט-מודרניזם היא השמאלניות שבו אלא הוואקום\ריק הערכי שהוא מייצר.

      צידה הימני-קיצוני של המפה נלחם בגזע היהודי, צידה השמאלני-קיצוני של המפה נלחם באמונה היהודית וכמעט כל אמונה אחרת חוץ מאלו שמובילות לריק \ וואקום.

      מה שנותר לאנשי אמונה \ ערכים זה להבין שיש מקום מאוזן באמצע בין ההיררכיה הטוטאליטרית (בני אור טובים יותר מבני חושך) לבין ריק ערכי טוטאלי (הכל הבל הבלים אז בוא נמציא שטויות).

    2. mikyab מאת

      עמיכי,
      לשאלתך, אני יכול לדבר רק בשם עצמי. דבריי לא קשורים לאנטי ציונות או יהדות של הקבוצות הללו. זה מפריע לי כקליפת השום. מה שמפריע לי הוא הוואקום, וזה לא מפריע לי כיהודי אלא בעיקר במישור הפילוסופי-אינטלקטואלי. מפריע לי בעיקר השקר שבזה. אני חושב שגם לרבנים קלנר ונבון זה מה שמפריע, אבל על כך צריך לשאול אותם.

  2. י.ד.

    כל אלו ביטויים חיצוניים.
    מבחינה פילוסופית הצד המשותף להם שהם מניחים שהסובייקט הפעיל איננו התבונה האנושית האינדיבדואלית אלא גורם אחר חיצוני הפועל להגשים את עצמו בהיסטוריה (אקספרסביזם). כלומר, מה שמפעיל בני אדם איננה התבונה שלהם אלא גורם חיצוני הדוחף אותם קדימה. אצל הרב קוק, למשל, החלוצים לא פעלו מתוך שיקול דעת תבוני שהביא אותם לישוב ארץ ישראל אלא מתוך הדחף הלא רציונאלי של תחיית האומה.

    חנה ארנדט בפרק האחרון של יסודות הטוטליטריות מאפיינת את הגישות הללו כמבוססות על אידיאולוגיה קרי על תנועת האידיאות באופן לוגי בהיסטוריה. ישנה אידיאה כמו תחיית האומה בארצה אצל הרב קוק או עליית הפורלטריון אצל מרקס. האידיאה הזו מגשימה את עצמה באופן לוגי בהיסטוריה. אצל הרב קוק תחילה מופיעה תחיית האומה באופן חומרי על ידי החלוצים והציונות. לאחר מכן צריכה להופיע תחיית האומה בצידה הרוחני. זה התפקיד של הר המור. מי שמוביל את הפרשנות למהלך הוא מי שמסוגל לקרוא את הלוגיקה של תנועת האידיאה בהיסטוריה. בהר המור זה הרב טאו. סביבו יש אליטת חלוץ (אוונגרד) המסוגלת להבין את הפרשנות שלו ולפעול לפיה. בהר המור הם נקראים גדוד של מאמינים. סדרת הספרים לאמונת עיתנו נועדת בעצם להכשיר את אליטת החלוץ הזו (לא להציג את התיאולוגיה של הרב טאו אם יש לו כזו). על פי ארנדט מרגע שאליטה כזו מוכשרת היא מתעלמת מנתוני המציאות לטובת התנועה הלוגית של האידיאה בהיסטוריה. כמובן הדיאלקטיקה ההיסטורית מזמינה כוחות המתנגדים לעליית האידיאה ופועלים להפילה. אלו הקפיטליסטים אצל מרקס והליברלים אצל הר המור. אפשר להמשיך עוד ועוד אך בנקודה מסוימת זה מייגע. רק אומר שלמרות שאצל ארנדט טוטאליטריות היא המסקנה של אידיאולוגיה אני לא בטוח שזו תמיד התוצאה. יש איזהו גרעין דמוקרטי לא ברור בהר המור וצריך לללמד עליהם זכות לפני שמוציאים דיבתם רעה.

    את החריגה הזו מהסובייקט האינדבידואלי הכליל היידגר לטענה כוללת על ההיסטוריות של המצב האנושי. ונדמה לי שגישתו היא זו שעכשיו שולטת האוניברסיטאות בכל החוגים הללו.

    הרבה ממה שכתבתי כאן לקוח מדלדולה של הרוח באמריקה של אלן בלום ומליאו שטראוס. הרב מכיר אותם?

    1. mikyab מאת

      את בלום קראתי לפני הרבה שנים. ליאו שטראוס מעט מאד.
      לי דווקא נראה שמה שאתה מביא הוא הצד החיצוני. מה מעניינת הפסיכולוגיה כשעוסקים ברעיונות ובפילוסופיה. זה עצמו כשל פוסטמודרני. אני שואל כיצד אדם מסביר את צעדיו ואת החלטותיו ועמדותיו ולא מה מניע אותו. בשביל זה שיילך לפסיכולוג.

    2. י.ד.

      השאלה מי הסובייקט היא שאלה פילוסופית. כיון שאתה והם חלוקים בשאלה הזו אתם מאשימים אחד את השני ברמאות עצמית. אתה טוען שהם אינידבידואלים רציונאליים העסוקים בשאלות פסיכולוגיות לא חשובות, והם טוענים שאתה תוצר של התרבות המערבית הקפיטליסטית החי באשליה עצמית רציונאלית.

      זה כמובן קשור למחלוקת האם ישנה הכרה סינטית או לא. כיון שהם לא מכירים בסינטיות הדבר היחיד שנשאר זה ניתוח אנליטי של הנחות היסוד התרבותיות שמניעות אותנו. כל אחד לפי שיטתו (מה שהוא מכנה אידיאה).

      ודרך אגב כך בדיוק הם מסבירים את עצמם. כל מה שכתבתי לקוח ישירות מ-“לאמונת עתנו” של הרב טאו.

    3. mikyab מאת

      לגמרי לא נכון. המתן לטורים הבאים, שם אסביר שיש שני מקורות שונים להתייחסות חתרנית לעמדות. יש שמסבירים את האחר כמונע על ידי דמונים ואינטרסים כי האמת המוחלטת אצלנו. אלו המרקסיסטים ואנשי הר המור, והם כן מאמינים בסינתטיות. להיפך, היא המקור לאמת המוחלטת, וכל מי שלא מכיר בה הוא אינטרסנט מזימתי. ולעומתם משבחים ואומרים הפוסטמודרניסטים שלא מקבלים בכלל את מושג האמת (והסינתטיות). גם הם עוסקים בניתוח חתרני, אבל מסיבה הפוכה: כי אין אמת אלא רק אינטרס, כולל אצלם עצמם. ודוק היטב.

  3. avshalombz

    מרקס היה הרבה יותר חכם מהמרקסיסטים, ולכן הרבה ממה שאתה מייחס לו היה ראוי לייחס להם ולא לו.
    אני לא בקיא לפרטי פרטים, אבל אני מעריך שלייחס את המרקסיסם למרקס זה בערך כמו לייחס את החרדלות של הר המור לראי”ה…

    1. mikyab מאת

      ייתכן (גם אני לא בקיא עד כדי כך). אבל אני חושב שאתה מגזים. כמו הרבה תופעות, גם זו סופה נעוץ בתחילתה. וכמו כל תופעה לוקח לה זמן להבשיל ולהוציא פירות. אגב, זה נכון במידה רבה גם לגבי הראי”ה וה”קו”.
      בנוסף, אל תשכח שאצל מרקס היה צורך לשכנע אנשים. עוד לא היה מרקסיזם. לכן הוא נאלץ להעלות מדי פעם גם טיעונים מעבר לקונספירציות. תלמידיו כבר מדברים כשיש מרקסיזם. כעת השכנוע והטיעונים כבר לא נחוצים והם יכולים ללכת עד הסוף.

  4. ישי

    לא יודע מה ביקשתי, אבל בוודאי שלא התכוונתי לבלבולי שכל פוסטמודרניים. רוב המחקרים במדעי החברה מנסים למצוא קשר (ואפילו סיבתיות) בין משתנים שונים. רוב המחקרים במדעי הרוח מנסים לברר עובדות ותהליכים היסטוריים – מה קרה שם, מה חשב וכו’. גם בתוך זה יש כמובן לא מעט תוצרים גרועים (ומסתמא יש מתאם מסוים בין כתב העת שבו זה מתפרסם לאיכות), אבל העיסוק בתיאוריה טהורה שזה מה שאתה מתייחס אליו הוא לא גדול (אולי בעל השפעה, אבל אני בכלל לא בטוח שהוא באמת המשפיע), ובתוכו רק חלק הוא תיאוריה וביקורת וחבריו.

    1. mikyab מאת

      ראשית, כתבתי שעוד אגיע לזה. גם אני יודע שמדובר בשוליים אזוטריים, אבל לדעתי יש להם משמעות רחבה יותר ואסביר זאת בהמשך.
      שנית, זה מזכיר לי את התירוצים של הדתיים כשתופסים דתי גנב. הטענה היא שאין דתי גנב כי אם הוא גנב הוא לא דתי. אם מאמרי נונסנס במדעי החברה והרוח לא נחשבים כי זה זבל פוסטמודרני, אז בהגדרה מה שכלול במדעי הרוח והחברה הוא רק מה שאינו זבל. מש”ל. העובדה היא שגידולי פרא כאלו לא צמחו בערוגה של מדעי הטבע.

    2. ישי

      לא אמרתי שזה לא חלק ממדעי הרוח. אמרתי שלא לזה התכוונתי (יכול להיות שגם כתבתי את זה אז; כאמור, אין לי מושג מה כתבתי אז, אבל לא התכוונתי שתגלה לי שיש כתב עת שנקרא תיאוריה וביקורת…). אכן, הדברים האלה צמחו בערוגה הזו, לא טענתי אחרת, אבל זה לא הופך את מדעי הרוח והחברה למדעי החרטא.

  5. מרדכי

    שתי הערות (אין לי כעת זמן ליותר…):

    1. האפשרות לייצר “חרטא” ולפרסמה בבמות מכובדות אינה ייחודית למדעי הרוח והחברה. דווקא השערוריה המפורסמת ביותר שייכת למדעי המחשב (ע”ע SCIgen) ושכחתי כעת את שמו של ה”פרופסור” לביולוגיה שנאלץ לוותר על כל תאריו, פרסיו ושאר כיבודיו לאחר שהתברר שכל מחקריו היו זיופים לא פחות חצופים (אחת השערוריות היותר גדלות בתולדות המדע), וכעת נזכרתי גם בפרשת “קלימטגייט” ואם לא אעצור כאן מן הסתם אזכר בעוד תריסר פרשיות דומות (הנה – יפים ליסנקו). ללמדך, כפי שכתב קרילוב, שאין להעריך את הנשר על פי השיח עליו נחת לפוש, אלא על פי הנקודה הגבוהה ביותר בשמים אליה הגיע. כך גם אין להעריך דיסציפלינה על פי הגרועים שבעוסקים בה (גם אם השתלטו על המחלקות) אלא לפי הרציניים והגדולים שבהם.

    2. הקישור בין “כלכלה ומשפט” למרקסיזם לכל הפחות תמוה. מייסדי התחום והמאורות הגדולים בו הם תלמידי אוניברסיטת שיקגו, קפיטליסטים-חזיריים בהכשר הבד”ץ ורחוקים ממרקסיזם. אדרבא, התחום סבל מהתנכלויות של אנשי השמאל באקדמיה בארה”ב שתבעו לסגור אותו בטענה שהעוסקים בו “מוטים ימינה” ר”ל… אמנם, מייסד התחם בארץ (אוריאל פרוקצ’יה) הוא שמאלן ידוע, אבל רק בתחום המדיני (שטחים, דת ומדינה וכו’). בתחום הכלכלי למיטב ידיעתי הוא די קפיטליסט חזירי.

    1. אילון

      למרדכי

      מה אתה צוחק ? אתה לא מבדיל בין משהוא שהוא נונסנס, כלומר חסר משמעות ,לבין משהוא שהוא זיוף ,כלומר שקר ? זו חוסר אבחנה מדרגה ראשונה.אם אתה איכשהוא קשור למדעי הרוח הרי דבריך פה הםפ עוד הוכחה לחוסר הביקורתיות העצמית שמובנית בתחומים הללו (זו החולשה שהרב מדבר עליה).ותחום נמדד ע”פ כל העוסקים בו ולא רק ע”י הרציניים והגדולים.וגם לפי זה אתה בכלל משווה את גדולי מדעי הרוח עם גדולי מדעני הטבע ? (חוקרי ספרות,לא סופרים.וגם האחרונים לא משתווים לפיסיקאים גדולים)

    2. mikyab מאת

      מרדכי, תודה על ההערות.
      1. אני חושב שיש הבדל גדול בין הדברים. הדוגמאות שאתה הבאת הן רמאות שהמערכת והמבקרים לא יכלו לגלות אותה מתוך המאמר. זה זיוף של ניסוי שכמובן יכול להתרחש תמיד ובכל תחום. הדוגמאות שמובאות כאן הן “מזויף מתוכו”. אין כאן דיווח על ניסוי מזויף שנעשה אצל החוקר עצמו, אלא מלל ריק שכל קורא היה אמור לגלות אותו. זה מצביע על היער קריטריוני איכות (וזה אנדרסטייטמנט, שהרי הבעיה כאן לא היתה איכות המאמר. הוא בכלל לא היה מאמר). כעת ראיתי שאילון כבר כתב זאת.
      לכן גם אני לא מסכים להמשך דבריך (ואסביר זאת יותר בהמשך). היעדר הקריטריונים מעיד לא על המאמרים אלא על התחומים ומערכות כתבי העת (אמנם לא כל התחום וכל ב=כתבי העת. אבל אין ספק שיש שם בעיות קשות שדורשות בירור נוקב).

      2. הזכרתי בדבריי שהמצב מורכב יותר. מעבר למניעים של מקימי התחום והשקפותיהם, את מדבר על המתודולוגיה עצמה. אוסיף שגם המתודולוגיה עצמה בהחלט לא תמיד מרקסיסטית. לפעמים זו רק צורת ניתוח (ובד”כ לא מדובר בחשדות למניעים אפלים וכדומה). ועדיין לדעתי התחום הזה נפל על קרקע פוריה בגלל המסד המרקסיסטי שלו. התרגלנו לחשוב בצורה חתרנית ולבחון עמדות ואידאות דרך אינטרסים, ולכן קל כל כך לקלוט צורת חשיבה כזאת.
      אגב, ימין כלכלי חברתי (ליברליזם) לא בהכרח רחוק מחשיבה פוסטמודרנית. להיפך, השמאל המודרניסטי לעתים תוקף אותו בדיוק על זה (האינדיבידואליזם). דומני שגם לעניין זה חשוב להבחין בין שני המרכיבים שהצגתי בדבריי (הדוגמטיות והחשיבה המפרקת והחתרנית).

  6. מרדכי

    לפחות בנושא הטור הזה (והטור הבא שקראתי בזה הרגע) אין בינינו מחלוקת עקרונית. ההערות שלי היו נקודתיות.

    היעדר קריטוריוני איכות הוא מאפיין של כל מדע מגויס בשירות אג’נדה פוליטית. אמנם, ייתכן שקל יותר ליצור מדע מגויס בתחומי הרוח והחברה מאשר במדעי הטבע, אבל זה לא אומר שמדעי הרוח והחברה הם “חרטא”, אלא שהם חשופים יותר לפגעי הפוליטקלי קורקט והאג’נדה הפוליטית. אבל, גם מדעי הטבע והחיים אינם חסינים מפניהם. בימינו, אם אתה ביולוג אמריקאי שמהין לטעון שיש הבדלים מובנים בין זכר לנקבה, אתה מסכן את משרתך, והוא הדין אם אתה קלימטולוג שמטיל ספק בהתחממות כדור הארץ או באחריות האדם לגביה. אף אחד לא יטרח לקרא את מחקרך ולבדוק אותו. אתה “מכחיש התחממות”, וחסל! (תרתי משמע…).

    כאמור, לגופם של דברים אני מסכים. הדיונים בסנאט האוניברסיטה שאני חבר בה לא פעם עולים לי בריאות, נוכח כמות הנונסנס האין-סופית הנשפכת שם ברצינות תהומית. הדבר המתסכל באמת הוא שהדוברים אינם כסילים ובורים, אלא אנשים מלומדים וחכמים. תינוקות שנשבו במלא מובן המילה…

    ועוד מילה לגבי מרקס והמרקסיזם (גם בהקשר של הטור הבא). מרקס לא היה כה חכם כפי שנטען באחת התגובות שמעלי. הוא היה שרלטן ומגלומן שהאמין שהוא מבין ויודע הכל (מגלה “הסוציאליזם המדעי”), בעוד שהבנתו בכלכלה הייתה פחותה משל תלמיד בינוני ב”מבוא לכלכלה”, ואכמ”ל. לא צריך לקרא את כל “הקפיטל” (עינוי של ממש) כדי להשתכנע. די לקרא במניפסט הקומוניסטי כדי להשתומם מול השרלטנות, הדיליטאנטיות והמגלומניה של מחבריו. הטרגדיה היא שעל מזבח התורה הכלכלית המופרכת הזו נרצחו כמאה מליון בני אדם ועדיין אין רואים את הקץ.

    1. אילון

      קודם כל במדעי הטבע אין כזה דבר “מדע מגוייס”: יש מדע נכון ויש מדע לא נכון (שהוא גם בעל ערך מדעי.לפעמים לא פחות מזה הנכון.מה שנקרא “טעויות טובות”) ויש שטויות שהן לא מדע בכלל (או דמיונות).אין צורך להיות ביולוג בשביל לדעת שיש הבדלים ביולוגיים בין זכר לנקבה וכל תגלית ביולוגית חדשה בנושא זה בהקשר זה,כבר כלולה באבחנה שיש לכל אדם פשוט מבחינת הקטלוג שלה.אם אתה מדבר על מדעי המוח אז גם זו ביולוגיה וכל הויכוחים הם רק על הפרשנות הפסיכולוגית והסוציולוגית שלהן שהיא כבר עצמה שייכת למדעי הרוח. למעשה ,”ביולוג אמריקאי שמהין לטעון שיש הבדלים מובנים בין זכר לנקבה” ,ואתה מתכוון לכך שהוא מהין לטעון שיש הבדלים מהותיים (לא “מובנים”.בוודאי שהם מובנים.אחרת לא היה טעם לדבר על זכר ונקבה בכלל.אלו היו פשוט אותם יצורים רק עם תספורת שונה),הוא מתפקד כאיש מדעי הרוח בטענתו זו.מה פלא שנלחמים בו.הדברים הנ”ל תקפים גם ביחס לקליימטולוגיה ומדעי כדור הארץ.אגב ,שים לב שאלו מדעי הטבע היותר חלשים שיש.אני ספק אם אצל פיסיקיאים מתמטיקאים וכימאים.בכל אופן מדע (טבע) נכון נקבע רק ע”י ניסויים ולא ע”י התנגדויות למחקרים ואי קריאתם.ומדע טוב (גם כזה שאיננו נכון) נקבע ע”י אמות המידה (קריטריונים!) של מדעני הטבע עצמם וע”פ העוצמה ההסברית (לתצפיות הקיימות בידנו כבר) ,הניבויית (תצפיות חדשות על המציאות), והאסתטית.

      ואגב ,אני ממש נחרד לשמוע על אותו סנאט של האוניברסיטה בה אתה חבר.אז דע לך שאולי אם אותם פרופסורים הם לא בורים ,בוודאי שהם כן כסילים.(זו ממש גופה כסילות.טיפש שחושב שהוא חכם.ראה הקדמת דעת מקרא לספר משלי).רפי שכל.איך קראת להם ? מלומדים ? טוב .זה מה שנקרא חמורים נושאי ספרים. חכמים ? החכמה מסתירה פניה מבושה.וממש מדכא אותי לחשוב שאנשים כאלו מקבלים משכורת של חמש ספרות מהמדינה.לא משהוא שהיה גורם לי בכלל לרצות שתהיה לי עבודה.

  7. איתי

    יש בעיה חמורה של חוסר מיומנות פילוסופית, ולכן מדעי החרטא לא יודעים להגדיר את עצמם,
    לדוגמא בלימודי פסיכודרמה שמענו הרצאה ארוכה על האמת המציאותית והאמת הפסיכודמית, במקום להגיד בפשטות שאדם נוטה להוסיף למציאות תיאורים דמיוניים מתוך הנפש, וכך מתערבבים להם דמיון ומציאות, מתחילים להסביר באריכות על שני סוגי אמת ועוד בלה בלה חסר משמעות.

  8. קובי

    מדוע הרב לא חושב שככל שאנו מסבירים יותר תופעות סביב אותו גורם (הטובים מול הרעים, העשירים מול העניים וכד’) אז סימן שהתאוריה הזאת כנראה יותר נכונה כי היא יותר פשוטה, הרי כך תערו של אוקאהם מלמדנו.

    1. mikyab מאת

      למה אני לא חושב כך. אני כן חושב כך. אבל כשיש שני הסברים שיכולים להסביר את כל התופעות הרלוונטיות, הברירה ביניהם נעשית לפי עקרון התער. אבל כשאחד ההסברים אינו הסבר טוב, אין רלוונטיות לעקרון התער.
      עקרון התער אומר שההסבר הפשוט הוא הנכון. אז לפי זה תורת הקוונטים לא נכונה כי היא לא פשוטה. לעתים המציאות היא סרבנית ומעצבנת. היא מסברת להיענות להסבר הפשוט והיא דווקא מסובכת.
      להעדיף את ההסבר הפשוט אף שאינו הסבר טוב רק בגלל התער של אוקאם זהו כשל.

  9. קובי ; האם תפיסת עולם קוהרנטית שבנויה על הנחות מועטות ומסבירה הכל עדיפה?

    אני לא מבין כיצד אתה קובע שהסבר מסויים לא מסביר את כל התופעות הרלוונטיות.
    הרי כאשר אני יוצא מנק’ הנחה שמעמידה את כל תופעות העולם על וויכוח שקיים בין בעלי הממון והכוח מול אנשי הכפיים, אני מניח שאני אוכל למצוא תמיד סברא אד הומינם להסביר כל מאורע. מן הסתם יש להם הסברים לרוב התופעות.
    זוהי בעצם גם הטענה שלך שמופנית כנגד מדעי החרטא שפעמים רבות הם מסבירים את התופעות בשביל כוונות זדוניות. כפי כל קונספרציה יש לה הסבר לרוב ככל הפרטים.
    אז שוב חזרנו לתערו של אוקאהם. קיימים שתי הסברים – אחד שמתבססת על הנחה בודדה ועל פיה מסבירה את התופעות. והשניה יוצאת מסט רחב ומורכב של השקפות רעיונות ודעות ועל פיה מסבירה את כל התופעות.
    במה נבחר? באופציה א’.

    1. mikyab מאת

      השאלה עד כמה סביר ההסבר כשלעצמו (עוד לפני שבוחנים את פשטותו). מי שרואה שדים תחת כל עץ רענן יכול להסביר הכל. השאלה האם באמת סביר שיש בכל מקום שדים. כפי שכתבתי, התער ששל אוקאם עולה לשימוש רק אחרי שבוחנים את ההסברים מצד עצמם. מבין ההסברים הסבירים בוחרים את הפשוט ביותר. לבחור הסבר לא סביר בגלל פשטותו זו שטות.
      לדוגמה, אני טוען שעל כל חוקי הפיסיקה ואירועי ההיסטוריה אחראי חלקיק נקודתי. זה ההסבר הכי פשוט שיכול להיות לכל תופעות היקום. האם לדעתך הוא נכון?

    2. קובי

      אם תצליח להסביר על פיו את כל התופעות, אז מדוע הוא לא אמור להיות כזה?
      רעיון לדבר, אם כל פעם שקורה משהו רע לבן אדם הוא טוען שזה בגלל חטאיו.
      זה הסבר שבגדול מסביר היטב את כל הייסורים שלו. על בסיס הנחה אחת. אם ככה, הוא כנראה יהיה ההסבר הכי טוב עבורו.

    3. קובי

      סליחה מכבוד תורתו שליט”א,
      אבל קיימת בטענה שלך בעיה עצומה, כאשר אתה טוען שאחד מהדרכים לבחירת הסבר הוא בדיקת סבירותו של ההסבר, זוהי בעיה לא קטנה.
      בגלל שאתה מניח את המבוקש. וזהו בדיוק טענתם של מדעי הרוח במציאת ההנחה הסמויה. שלא ניתן להניח את ההסבר המבוקש כמיטיבי ולאחר מכן להתפלאות שהוא אכן מסביר הכי טוב…
      והאמת שגם הרב כמדומני כתב זאת להדיא בטור על חישוב סטטיסטי לראיה הפיזקו-תאולגית.

    4. mikyab מאת

      זו בעיה רק בגלל שאתה מחפש קריטריונים לוגיים חדים. אין כאלה. האינטואיציה והניסיון אומרים שיש הסברים סבירים ויש שלא. אחרי שעוברים את המחסום הזה עושים בין אלו הסבירים השוואה אוקאמית.
      שאלתי אותך לגבי ההסבר לכל היקום על בסיס חלקיק נקודתי. מה דעתך לגביו? שים לב שאם אינך מקבל אותו אתה ב”בעיה עצומה”, כלשונך. 🙂

  10. אפרת

    הרי זה ברור, לבעלי החיים שפה אנושית היא חרטא לאנושיים שפת בעלי החיים היא חרטא לילידים בערבות יערות הגשם האנגלית היא חרטא כשאינך דובר סינית הסינית היא חרטא לשקרן האמת היא חרטא הווי אומר למי שאין רוח בתודעתו מדעי הרוח הם חרטא וכיוצא בזה.
    שלושה דברים מוציאין את האדם מהעולם הקנאה התאווה והכבוד
    והיאך מוציאין? על ידי כך שהופכים חלקים נרחבים ממנו לחרטא ונשאר הוא כלוא ברווח הצר שנותר.

  11. מ80

    האוניברסיטה המודרנית היא פסטיש ושריד למגמות שונות בחינוך הגבוה המערבי. תחומי המדעים עוסקים במחקר ובהרחבת הידע, לפי כיוון שכוננו ההוגים של הנאורות. תחומי הרוח אמורים לעסוק בלימוד קריאה וכתיבה, פרשנות, וחינוך למידות ומושכלות, לפי כיוון שייסדו ההומניזטים בתקופת הרנסנס או התיאולוגים בימי הביניים. אם במדעים אפשר לרכוש השכלה איכותית תוך 10 שנים, הרי שבתחומי הרוח זה לוקח לפחות 30-40 שנה. מאחר שהחינוך ההמוני בבתי הספר משרת בעיקר את המדעים, כמעט כל הסטודנטים המגיעים ללמוד בתחומי הרוח הם חסרי השכלה משמעותית ומתחילים את לימודם יש מאין. התוצאה המתמשכת היא שרוב המרצים בתחומי הרוח הם גם חסרי השכלה, ולפיכך יצרו שפות מיוחדות לתחומם, מעין חיקוי של שפה של אינטלקטואלים, מעין חיקוי של מדעים, כאלה שאפשר ללומדן תוך שנים ספורות ממש כמו בתחומי המדעים. השפות הללו קשות להבנה, מה שגורם לסטודנטים להשקיע את מירב המאמצים בלימודן, והם נותרים עוד יותר חסרי השכלה. התוצאה שמחד הפקולטות של המדעים מביאות לאפיקוריזציה של האנושות ומאידך תחומי הרוח נעדרים רוח או מצליחים לדבר רק למעט אנשים.

  12. ההבדל בין רוח לטבע, מביא להבדל בחקירתם

    בס”ד כ”ט בחשון ע”ט

    הבעייתיות של מדעי החברה והרוח לא התחילה עם המרכסיזם או הפוסטמודרניות. הבעיה הקושי להגיע למסקנות המגובות בראיות חותכות ‘כבחכמת התשבורת’, נובע מהעובדה שכאן לא עוסקים כבמדעי הטבע בעצמים הכפופים במאה אחוזים לחוקי טבע קבועים. כאן עוסקים בבני אדם, בעלי דעת ובחירה ובעלי רצונות ונטיות נפשיות שונות, מודעות ולא-מודעות, המשפיעות על המחשבות הרגשות והמעשים..

    לא תמיד האדם עצמו מודע לכל השיקולים המניעים את מחשבותיו ומעשיו, ושבעתיים קשה לחוקר להיכנס לנבכי ליבו של מושא-מחקרו ולהבין מה באמת מביאו לנקוט בדרך זו או אחרת.. הואיל ובכל זאת מנסה המחקר להבין את המניעים ודפוסי הפעולה – טבעי הוא שתימצאנה שיטות שונות להבנה.

    מרקס יראה את הקנאה כגורם העיקרי המניע את האדם; אדלר יראה את העיקר בשאיפת הכבוד והמעמד החברתי, ופרויד יראה בתאוה את המניע העיקרי. לעומתם יראה הוגה הדיעות האופטימי את המניע העיקרי בשאיפה להבין ולהשכיל או בשאיפה לאהבה וסולידריות חברתית או בשאיפה לקרבת אלקים.

    ומסתבר מאד שכולם צודקים, ונפשו של אדם מורכבת מנטיות רבות ושונות שכל אחת תובעת את חלקה, והמחקר צריך לחשוב את המורכבות של הרצונות השונים, ולעמוד על חשיבותן של הנטיות השונות וגם על הסיכונים הטמונים בהם, ומתוך יהא ניתן להגדיר את התחום והמינון הראוי שייתן מענה מאוזן לכל נטיות הנפש.

    בברכה, ש”צ לוינגר

השאר תגובה