על הקשר בין אוניברסליות לבין ערך אמנותי: בעקבות מאמרו של אסף ענברי על אמנות ציונית-דתית (טור 213)

בס”ד

 

במוסף שבת האחרון (פ’ אחרי-מות) פורסמה מסה של אסף ענברי על תרומתה של הציונות הדתית לספרות ולאמנות ולתרבות בת זמננו. כדרכו, ענברי מעורר גם כאן נקודות מעניינות ומציג טיעונים ששווים דיון ומחשבה. כאן אתמקד בעיקר בנקודה אחת, ואנסה לגעת בה קצת מלמעלה.

הערה על ההשפעה הפוליטית

רק כדי להוריד נקודה שולית מהשולחן, אקדים שענברי טוען כי השפעתה הפוליטית של הציונות הדתית גדולה לאין שיעור מזו התרבותית-אמנותית ומיצר על כך. גם אני מיצר על חוסר ההשפעה התרבותית, אבל דומני שאם הוא רואה השפעה פוליטית אין זה אלא מהרהורי ליבו. להבנתי, אין במדינה ציבור שמשפיע במישור הפוליטי פחות מהציבור הציוני-דתי. השפעתו כמעט לא קיימת. יתר על כן, להתרשמותי ההשפעה התרבותית שלו, על אף שהיא קטנה למדיי, גדולה לאין שיעור מהשפעתו הפוליטית.

אני חושב שהרושם על ההשפעה הפוליטית המכרעת נוצר מדמוניזציה נוסח “הארץ” שמעצים לאין שיעור את ההשפעה הפוליטית של הציבור הדתי (הכפייה, ההתנחלות ושאר מרעין בישין). נאדה. אלו הזיות שאין להן על מה שיסמוכו. השפעות דתיות על החברה והפוליטיקה בישראל נוצרות בעיקר על ידי החרדים, כשהציונות הדתית בדרך כלל נספחת אליהם (לצערי). השפעות של התנחלות כבר היו ואינן (מעבר למה שקיים ומתוחזק על ידי שלטון הימין). גם בתחום זה לדעתי לא היה קורה שום דבר שונה בלי המיזרוחניקעס בממשלה. רק שימו לב מי נוכח על הבמות בעצרות של הימין ומי נמצא בקהל (על הבמה אין כיפה אחת ובקהל אין ראש גלוי אחד). דומני שכיום עיקר ההשפעה היא בדאגה לחלקת אלוהים הקטנה והמגזרית של המיזרוחניקעס, ותוצאות הבחירות האחרונות מוכיחות זאת כמאה עדים. חזרנו למפד”ל ההיסטורית (גם אם לא בסיסמאות, בשטח זה לגמרי כך). אגב, הן מוכיחות שגם בתוך הציבור הדתי אין יומרה ממשית להשפיע מחוץ למגזר.

טענותיו של ענברי בקליפת אגוז

ענברי טוען בעיקר שתי טענות:

  1. תרומתה של הציונות-הדתית לאמנות והתרבות נחוצה מאד.

זאת בעיקר בגלל הרידוד שעוברת האמנות החילונית שהולכת ומתנתקת משורשיה היהודיים והלאומיים. פעם היו יוצרים חילוניים (ביאליק, כמשל) שהיו נטועים בעבר ויצרו בהווה. זה המשיך גם אצל גרוסמן ועמוס עוז שהיו (ועודם) בעלי שורשים תנ”כיים ועבריים חזקים, אבל כיום כבר כמעט אין צעירים כאלה. החרדיות לא עוסקת ביצירה אמנותית, ולכן הוא טוען שזהו תפקיד טבעי של הציונות-הדתית. עגנון, קורצווייל ואחרים, כל אחד מהם מוגדר אצלו באופן מגמתי משהו כלא ציוני-דתי (קורצווייל למשל הוא “ליברל חובש כיפה”).

  1. בפועל, תרומה זו כמעט לא קיימת.

ענברי טוען שעיקר היצירה הציונית-דתית עוסקת בקריאה של מקורות תורניים, כלומר עוסקת בעבר ולא בהווה ונגועה במגזריות. תרומה אחרת היא יצירת ספרים, סרטים ושירה, שגם הם בעלי אופי ‘מגזרי’. אין תרומה משמעותית לתרבות הכללית.

התגובות

אני נזהר מאד מהיגררות לנהי והיעלבויות כמו שמתבקש למקרא הדברים. אמנם יש בדבריו לא מעט טעויות (כמו הניתוח השטוח שהוא עושה לדבריו של הרב שרלו, ניתוח מגמתי ומוטה של תופעות שונות ועוד כמה וכמה נקודות ספציפיות), אבל קודם כל צריך להודות ביושר שיש הרבה מן הצדק בדבריו. נדמה לי שעדיין אין בציבור הציוני-דתי יוצרים בשיעור קומה בולט מאד. לפחות לא יוצרים שמוכרים ככאלה, ולכן לפחות במישור המעשי נכון שההשפעה אינה רבה.

המסה הזאת עוררה דיון שמצוי רק בתחילתו, אבל כבר כעת הוא הצמיח כמה וכמה פירות מעניינים ואני מעריך שיבואו עוד בעקבותיהם. חלק ניכר מהתגובות שראיתי נוקט בעמדה אפולוגטית, כלומר מציע הסברים למצב (וגם מטיח האשמות, שיש בהן ממש, על חילונים שמדירים יצירה דתית). תגובה נוספת שקראתי לדבריו של ענברי, זו של נדב הלפרין, דווקא מסכימה ותולה את העניין בכך שקשה ליצור בתוך עולם דתי כתיבה משוחררת מכבלים ולא “מגויסת”. לכן הוא תולה את יהבו בכתיבה דתל”שית (שיכולה להיווצר גם על ידי דתיים). תגובה יפה נוספת של אמנון דוקוב מצביעה, בין היתר, על הנחת המבוקש החילונית של ענברי שרואה את חידוש ורענון התורה כעיסוק בעבר. אדם דתי רואה עיסוק כזה כעיסוק שעניינו לגמרי בהווה. שניהם גם מצביעים על כך שיש הדרה, מכוונת ושאינה כזו, של היצירה הדתית, ועל כך קשה להצמיח יצירה משמעותית בלי תשתית מסייעת (תקציב, פרסום, עידוד, למידה והדרכה ועוד). מעבר לזה יש כמובן את הקדשת המאמץ והאנרגיות ללימוד תורה שלא קיימות בציבור אחר, מה שמטבע הדברים בא על חשבון עיסוק ביצירה ובאמנות. יש כמובן גם הבדל בדגשים החינוכיים במוסדות הלימוד והחינוך שנובעים מסיבות שונות שלא קיימות במגזר החילוני (כן, גם זה מגזר), כמו הפחדים המובנים של היפתחות וחופש נטול בקרות. מעבר לזה, יש לקחת בחשבון את הזמן המועט שבו הציבור הציוני דתי בכלל עוסק במדיות הללו (זה לוקח זמן הבשלה והתבגרות) ולכן עוד מוקדם לצפות לתוצאות מרשימות יותר ועוד ועוד.

כל אלו טענות נכונות, אבל לדעתי יש כאן עוד משהו עמוק ויסודי יותר שנוגע יותר לאמנות ושיפוט אמנותי מאשר להבנת העולם הדתי ויחסיו עם העולם החילוני. אני חושב שבראש ובראשונה ענברי לא מדייק בתפיסתו את היצירה האמנותית ואת השיפוט וההערכה שלה.

על קריטריון האוניברסליות

ענברי מניח, כמשיח לפי תומו, שאמנות בעלת ערך חייבת להיות אוניברסלית. לכן לטענתו גם אם נוצרת ספרות שיש לה ערך מגזרי מקומי היא לא יכולה להיחשב כאמנות משמעותית (כמו ספריו של הרב חיים סבתו למשל, שלטענת ענברי מוערכים יתר על המידה בעולם הדתי). בו בזמן הוא מבכה את האופי של אוניברסליות יתר של הספרות והתרבות החילונית, שהולכת ומתנתקת משורשיה היהודיים. כלומר הוא מודה בכך שספרות שנוצרת בספירה האוניברסלית בדרך כלל חסרה עומק ומשמעות. נראה כי הספרות שאליה הוא מייחל צריכה לקיים שתי דרישות: שתנבע ממקורות עומק יהודיים-פרטיקולריים ובו בזמן שתהיה לה גם משמעות אוניברסלית. האם יש סתירה בין השתיים? אני טוען שלא.

הדבר מזקיק אותי להבחין בין שתי משמעויות של המונח ‘אוניברסלי’ שמשחקות בדיון הזה: 1. הספרות צריכה לעסוק בתופעות שיש להן משמעות אוניברסלית. עניינים שאומרים משהו לכל אדם בכל תרבות. 2. הספרות צריכה להיות נגישה ומובנת לכל אדם מכל תרבות. יש הבדל בין שתי המשמעויות הללו. לדוגמה, עגנון לא מובן במלואו למי שלא מודע לקונטקסט היהודי תורני שבו ומתוכו הדברים נכתבים. אבל אחרי שמצליחים לחדור את חומת הקונטקסט (שפה, מינוח, צורות התייחסות וחשיבה, הקשרים טקסטואליים), כל אדם יכול למצוא בו דברים שקשורים לעולמו. לכן עגנון לא לגמרי מקיים את דרישת האוניברסליות 2 אבל בהחלט מקיים את הדרישה 1.

חשוב להבין שההבחנה בין שתי המשמעויות הללו מקבילה לשתי הדרישות שדורש ענברי מספרות בעלת משמעות ועומק: נביעתה ממקורות פרטיקולריים הופכת אותה לעתים לבלתי נגישה (כלומר לא אוניברסלית במשמעות 2), וממילא אי אפשר להבחין באיכויותיה האוניברסליות גם אם יש בה איכויות כאלה (כלומר שהיא אוניברסלית במשמעות 1).

לא בכדי, הדוגמאות שמביא ענברי ליצירה תורנית בת זמננו הן הרב ליכטנשטיין, הרב ברנדס והרב בני לאו. כל אלו יוצרים בשפה ובעולם מושגי שנגישים לכל אדם ולאו דווקא למי שמעורה במינוח ובצורות החשיבה התורניים-יהודיים הקלסיים. בלשוני ניתן לומר שהם מקיימים את האוניברסליות במשמעות 2, ולכן הוא מצליח לראות בהם גם את האוניברסליות במובן 1 (גם אם באופן מסויג, לטעמו). אבל אם יש יצירות שלא מקיימות את הדרישה 2, אזי גם אם יש בהן משמעות אוניברסלית כבירה במובן 1, ענברי ודומיו לעתים לא יצליחו לראות זאת. זה לא אומר שהערך הספרותי והאמנותי האוניברסלי לא קיים שם, אלא שהוא לא בהכרח נגיש לכל קורא.

צריך להבין שהמחסום אינו רק מבחינת המינוח והשפה. מדובר בקונוטציות ומקורות השראה, משחקי מילים, זיקות וקונטקסט, וכמובן גם ניואנסים אנושיים ורעיוניים. מדובר בצורות חשיבה וערכים, במשמעות שניתנת למעשים ומחשבות שונות בחברה מסוימת ועוד ועוד. כל אלו הולכים ומתרחקים מהקורא החילוני הכללי, ולכן יצירה שנכתבת בקונטקסט דתי באופן טבעי נראית בעיניו פחות ופחות אוניברסלית. אבל הוא לא תמיד שם לב שמדובר בחוסר אוניברסליות במשמעות 2 אבל לא בהכרח במשמעות 1.

נדמה לי שגם עגנון, שערכו הספרותי לא מוטל בספק, איבד הרבה מזוהרו בשנים האחרונות, ולא בכדי. בעבר, הניסוח וההקשרים שלו היו נגישים לאנשים לא מעטים, לאו דווקא דתיים. הרב סבתו, שענברי טוען שבניגוד למה שחושבים הצלחתו היא בעיקר בעולם הדתי, פועל בעולם אחר. כיום רבים מהצעירים לא יצליחו ליהנות מיצירותיו בגלל חוסר הנגישות הלשונית והאחרת אליהן. זה לא בהכרח מעיד על הבדלים מהותיים בינו לבין עגנון (בלי לטעון לגופו של עניין). גם עגנון כיום כנראה לא היה מצליח כפי שהצליח בזמנו.[1]

מי כאן המנותק?

אני נזכר כעת במאמר של תום שגב שנכתב בעקבות הלוויה של רבי שלמה זלמן אויערבאך. הוא מספר שראה לוויה של אדם אנונימי שמעולם לא שמע את שמעו וגם חבריו לא שמעו עליו (ומדובר באנשים אינטליגנטיים ומשכילים שמעורים היטב בישראל ובחברה הישראלית), ולתדהמתו הוא גילה שאחרי מיטתו של ה”אנונימי” הנ”ל הולכים כשלוש מאות אלף איש (כ-5% מתושבי המדינה) שבורים ובוכים. העובדה היא שהחרדים לא מכירים את הידוענים החילונים והחילונים לא מכירים את הידוענים החרדים. אבל הוא כותב שלא ברור מי בעצם מנותק כאן, החילונים או החרדים. זוהי דוגמה מובהקת לחוסר נגישות שלא מאפשר להכיר באיכויות של אדם או במשמעויות אוניברסליות שקיימות בטקסט.

יתר על כן, להבנתי הדתיים מכירים את החילוניות יותר מאשר החילונים את הדתיות. מכמה סיבות יש אסימטריה בין שני הצדדים, שכן השפה והתרבות החילונית מוכרת יותר לדתיים מאשר השפה והתרבות הדתית לחילונים. זה גם בגלל שהמרחב הציבורי נשלט על ידי השיח החילוני ומספרית יש רוב חילוני, אבל גם בגלל שכל דתי הוא חילוני בקומה א ועל גבי זה יש עוד קומה דתית, בעוד שהחילוני מצוי בקומה א (זו תזת “העגלה הריקה”, שלמרות כל מחאות ויבבות התקינות הפוליטית לא יכולות לשנות את העובדה הלוגית הזאת).

הדבר מזכיר לי אירוע מתקופת הבחירות של אהוד ברק, עת לימדתי בישיבת ההסדר בירוחם. יום בהיר אחד התבשרנו שהברנש הזה רוצה להגיע לשוחח עם תלמידי הישיבה והצוות. למי שזוכר, המוטו שלו באותה מערכת בחירות היה אנטי ימני ועוד יותר מזה אנטי דתי קיצוני. שלטי חוצות ענקיים הסבירו לציבור שהדתיים והימניים הם עלוקות ואהוד ברק לא ייכנע להם. אני ניסיתי להשפיע שלא נסכים לביקור שלו בישיבה אבל דעתי נדחתה בטענה שחשוב שהוא ישמע אותנו מכלי ראשון. הנ”ל הגיע לישיבה, בלבל לנו את המוח עם הסיסמאות השטוחות שלנו שיכולנו לקרוא כל יום כל היום תחת כל עץ רענן, אבל חיכינו כל הזמן בסבלנות לתורו של ראש הישיבה, הרב בלומנצווייג, לומר את דברו. אהוד ברק לא באמת יכול לשמוע את דעותיו בתקשורת ולכן סביר היה שדבריו יהיו העיקר בדיון הזה. הרב בלומנצווייג דיבר במתינות רבה, כדרכו, ואחרי חמש דקות קם אחד מעוזריו של ברק וקטע את הדברים בטענה שהמסע חייב להמשיך, ו”לצערם” הם חייבים לעזוב.

בעקבות הדברים אני ממש רתחתי, ולטובת ליבם של כמה מהקוראים וחבריי מהישיבה בירוחם לא אפרט כאן מה כתבתי ומה עשיתי אז. בכל אופן, בעקבות הסערה הסברתי לתלמידי הישיבה מדוע כל כך כעסתי. ראיתי שאהוד ברק (שבעיניי הוא איש עלוב  נפש וחסר כל עומק ואיכות אנושית) יושב ליד הרב בלומנצווייג (אדם שאני מעריך מאד את שכלו הישר והעומק שלו) ומדבר כאילו שמלוא כל העולם כבודו ושכלו (שכאמור הערכתי אליהם מוגבלת מאד), בעוד הרב בלומצווייג שבעיניי הוא איש מעלה אמיתי ישוב שקט לצדו וגם כשהוא מדבר הוא מצטנע בדיבור מתון ומינורי שלא מאפשר לאף אחד שלא נמנה על תלמידיו ומכיריו להבין את משמעותו. ובסוף הוא אפילו לא יכול היה לומר את דברו.

בעיקר הכעיס אותי שזהו בעצם מודל למה שקורה גם במרחב הציבורי. גם שם יכולים להיות אנשים בעלי עומק ורוחב יריעה אדיר, אלא שהוא לא נגיש לקהל הרחב. אנשים ברחוב לא מבינים את היכולות האנליטיות והאחרות ואת הגובה והעומק האנושי שלהם. אלו מתבטאים בחידושי תורה, בצניעות, בניתוח מציאות בכלים תורניים, במידות ואורח חיים פשוט וכדומה. לפעמים זה אפילו נראה לרבים מהחילוניים, כמו גם להרבה דתיים, כעולם אנכרוניסטי, פרימיטיבי ושטחי. כל אידיוט שמדבר במינוח לועזי ואקדמי נחשב אינטלקטואל ויוצר בעל שיעור קומה, בעוד שאנשים שקוטנם עבה ממותניו לא זוכים לשום הערכה, וזאת בעיקר מפני שמשנתם אינה נגישה. ואז כמובן יאמרו לי שרק אצל חילונים יש עומק ומשמעויות. הצחקתם אותי…

השלכות על טיעוני ההדרה

צריך להבין שאם הייתה כאן מזימה היה אולי קל יותר להתמודד עמה. אבל להערכתי ברוב המקרים מדובר בהתייחסות תמימה, מה שמאד מקשה על ההתמודדות. ממה שתיארתי עד כאן עולה שההדרה שהוזכרה למעלה יסודה בעיקר בחוסר נגישות שגורם לאנשים לא להבחין בקיומו של חומר איכותי. סרט דוסי הוא לא אוניברסלי ולכן נתפס כלא מוצלח ולא ראוי לתקצוב. ספרות או שירה שבנויות על ניואנסים שלא מובנים לאדם שלא מודע לקפלי התרבות והשפה הדתית נראים בעיניו באופן טבעי חסרי ערך. אגב, גם בהקשר הפוליטי והאקדמי ההדרה והאפלייה במקרים רבים אינן מכוונות. יש קבוצות שבעיניהן אדם בעל תפיסות עולם שמרניות הוא אדם לא אינטליגנטי ולכן באופן טבעי ובתום לב הם לא מקדמים אותו ולא מכירים באיכויותיו. הם באמת ובתמים חושבים שהוא לא ראוי. טענתי היא שמדובר כאן בעיוורון יותר מאשר בהדרה, אבל זה דווקא מחמיר את המצב.

הערה על חומות בכפר הגלובלי

למרות התחושה שאנחנו חיים בכפר גלובלי, מתברר שגם בכפר הגלובלי שלנו ישנה עדיין חומה (טבעית, וכאמור בדרך כלל לא מכוונת) בין הציבורים וקשה מאד לחדור אותה. רבים מאשימים את הדתיים שלא נפתחים לתרבות הכללית, אבל משום מה החילונים שלא מבינים מאומה בעולם הדתי והתורני הם בסדר. הרי הם לא מגזר (כמו שההונגרים או הפולנים אינם עדה. רק המרוקאים או העיראקים), ולכן היצירה שלהם היא אוניברסלית בהגדרה. כל האחרים צריכים להתאים את עצמם אליהם כדי להיחשב יוצרים בעלי משמעות. ענברי לא מעלה בדעתו שאולי כדי להיפגש עם הממדים האוניברסליים בספרות הדתית החילוניים צריכים גם להתקרב אליה ולא רק לדרוש מהדתיים להגיע אליהם ולדבר בשפתם.

כדוגמה לחומה הזאת אביא מעשה שהיה בדידי. כשסיימתי לכתוב את ספרי שתי עגלות, שלחתי את כתב היד לכמה הוצאות גדולות, והסברתי שמדובר בספר פילוסופי ולא בטקסט שעוסק ביהדות. רובן לא טרחו לענות, אבל קיבלתי תגובה מאחת ההוצאות שהם כבר הוציאו לא מזמן ספר דומה ולכן כעת זה לא מתאים להם. די הופתעתי. חשבתי שספרי ייחודי והנחתי שהייתי מכיר ספר דומה שיצא באותה עת, לכן שאלתי את העורך שקיבל את ההחלטה (וטען שקרא את כתב היד) במה מדובר. הוא ענה לי שכוונתם הייתה לספר הכיפה הסרוגה של לוי יצחק הירושלמי. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. אני מניח שהם כלל לא טרחו לפתוח את כתב היד של איזה דוס שכותב דברי תורה.

אבל זה לא סוף הסיפור. כשהספר יצא (בספריית בית אל) ונמכר בצורה מפתיעה למדיי בציבור הדתי, ונקרא בהיקף עוד יותר מפתיע (שוב, כמעט רק בציבור הדתי), אני מופתע בכל פעם מחדש לגלות שכמעט אף חילוני לא שמע מעולם את שמעו. זה ספר שהיה רב מכר במונחים של הציבור הדתי, אבל החילונים כלל לא שמעו עליו. כאמור, הספר אינו ספר דתי או יהודי אלא טקסט שמטפל בשאלות פילוסופיות כלליות של אמת, ספקנות ווודאות, שמטרידות לא מעט אנשים (בעיקר צעירים) מכל הציבורים. ובכל זאת אף אחד מאלו לא שמע עליו. אין צורך לומר שאת חומתו של “הארץ” כלל לא ניתן היה לחדור (שלחתי שלושה עותקים לשלושה אנשים שונים שקשורים למערכת והכרתי אותם אישית. באותה תקופה הייתי מוכר במערכת היטב מתגובותיי למוסף הספרים שלהם. כנראה זו הייתה חלק מהבעיה).[2] אין בכוונתי לקונן כאן, אלא רק להדגים את אותה חומה, מכוונת או לא, שמפריעה ליצירה שנוצרת בציבור הדתי להגיע לקהל הרחב ולהשפיע עליו.

חשיפת האוניברסלי מתוך הפרטיקולרי

בעידן הפוסטמודרני אנחנו לא נוטים לקבל טענות לגבי ערך אמנותי אובייקטיבי. אבל כל הדיון כאן מניח את קיומו של ערך כזה. ענברי קובע אלו יצירות הן בעלות ערך ואלו לא, כאשר הוא לא מציג קריטריונים. על בסיס מה הוא קובע שיצירות שנוצרות בעולם הציוני-דתי אינן כאלה. אולי הקריטריונים שלו מוטים ותלויי תרבות וקונטקסט? לכאורה ניתן לטעון נגדו שהטענה שלו מניחה שערך אמנותי הוא הערך שמבוסס על אמות המידה שלו עצמו, ולכן בהגדרה לא יכולה להיווצר יצירה בעלת ערך אמנותי גבוה בעולם תרבותי שונה משלו. אבל אני, כמי שמסתייג מפוסטמודרניות ומניח שיש יצירות שוות יותר ופחות ולא הכל תלוי קונטקסט ותרבות, דווקא מקבל את ההנחה שלו. ובכל זאת, חשוב כאן לשים את האצבע על הבחנה יסודית שלהערכתי מאד מבלבלת את בני דודינו הפוסטמודרניים.

טענתי היא שערך אמנותי של יצירה לא יכול להימדד במנותק מהפרספקטיבה והקונטקסט, ובכל זאת יש ליצירות ערך אמנותי שאינו תלוי בהם. כיצד זה ייתכן? כדי להסביר זאת, בואו ניטול לדוגמה בדיחה טובה, כמו זו השואלת כמה בתי כנסת צריך יהודי שחי על אי בודד. התשובה היא (סליחה על הנדושות) שניים, אחד כדי להתפלל בו והשני כדי לא להתפלל בו. הבדיחה החבוטה הזאת, לפני שהפכה להיות כזאת היא בדיחה מוצלחת וקולעת מאד (בגלל זה היא נחבטת כל כך הרבה). אבל ברור שמי שאינו מצוי בתרבות היהודית הדתית לא באמת יבין אותה לעומק. אפשר להסביר לו את העניין והוא כנראה אפילו יבין, אבל הוא לא יצחק. כלומר הוא לא באמת יבין את עומק המשמעות שלה. הקונוטציה שמתלווה לבדיחה הזאת היא חלק ממנה וממשמעותה. האם זה אומר שאין לבדיחה הזאת ערך הומוריסטי אובייקטיבי? אני חושב שלא. בהחלט יש לה ערך כזה, והוא  קיים ביחס לכל אדם, למרות שהוא לא יהיה נגיש לרוב בני האדם (אלו שלא מעורים בתרבות הדתית היהודית). כוונתי לומר שאם אדם יצליח להיכנס לתוך הנעליים התרבותיות היהודיות הוא יבין את הבדיחה ואז גם הוא ייווכח בערכה ובמלוא משמעותה. לשון אחר, טענתי היא שהערך והמשמעות הללו הם אובייקטיביים ואוניברסליים והבעיה היא רק הנגישות. לכן כל אדם שיצלח את מחסום הנגישות יוכל גם להעריך את משמעותה וערכה ההומוריסטי של הבדיחה הזאת.

אם אשוב לנמשל, טענתי היא שהקונטקסט היהודי הדתי הוא רק תווך שדרכו מועבר הערך ההומוריסטי, ובלעדיו לא ניתן להיווכח בו. אבל אחרי שמבינים ומפנימים את התווך הזה (מתגברים על חוסר אוניברסליות 2) מגלים את הערך אוניברסלי (במשמעות 1) שיש בה.

גם ביחס ליצירות אמנות או ספרות אני טוען שדרושה הכרה של התווך שבתוכו מתרחשת היצירה, על כל הניואנסים שבו. אבל בהינתן שצלחנו את הקושי הזה נוכל לגלות ערך אמנותי אוניברסלי של היצירה. זה כמובן לא שחור-לבן. ככל שנכיר יותר את התווך ניווכח בעוד ועוד קפלים שחבויים ביצירה ונוכל להעריך אותה יותר. לכן תיתכן יצירה בעלת ערך אמנותי גבוה מאד, שתוערך על ידי אנשים מביני עניין ברמות שונות בגלל רמות היכרות שונות שיש להם עם התווך שבו היא מתרחשת ונוצרת.

משל לדבר הוא הלוגיקה. היסק לוגי גוזר מסקנה מתוך כמה הנחות. התקפות של ההיסק לא תלויה באמיתיות של ההנחות ושל המסקנה אלא רק בקשר שביניהן. יתר על כן, אותו מבנה היסקי יכול להופיע דרך כמה תווכים שונים. כך למשל ההיסק כל הצפרדעים הן בעלות כנפיים, הכיסא שלידי הוא צפרדע ולכן הוא בעל כנפיים, גוזר מסקנה שקרית מתוך הנחות שקריות, אבל ההיסק הוא תקף. הלוגיקה של הטיעון לא תלויה בהנחות ולא במסקנה, אלא רק ביחס ביניהם. הטענות שמרכיבות את הטיעון (ההנחות והמסקנה) הן רק התווך שדרכו עובר אלינו הטיעון. אדם מתרבות אחרת שלא יודע מהם כיסאות, כנפיים, או צפרדעים, יוכל ללמוד את טיבו של אותו היסק לוגי ממש דרך טיעון שונה לגמרי, למשל: כל העננים עשויים נחושת, הדשא שלידי הוא ענן ולכן הוא עשוי נחושת. זהו טיעון בעל אותו מבנה לוגי ולכן מכיל את אותו תוכן לוגי. אבל התוכן הלוגי הזה עצמו עובר כאן דרך תווך שונה בתכלית.

זה מזכיר לי סיפור שראיתי בספר זן ואמנות הקשת, מאת אויגן הריגל. הריגל היה פרופסור גרמני לפילוסופיה בתחילת המאה העשרים שהתארח אצל ידיד שהיה פרופסור יפאני למשפטים באוניברסיטת טוקיו. הוא ביקש ממנו להציג אותו בפני מורה זן כדי שילמד אותו. כשהגיע הריגל למורה הלה שאל אותו האם הוא רוצה ללמוד שזירת פרחים, קליעה למטרה בחץ וקשת או סיוף. הריגל ענה שהוא לא רוצה שום דבר מכל אלו. מטרתו היא ללמוד זן. המורה הסביר לו שהוא הבין זאת היטב, אבל כך לומדים זן. מי שרוצה עושה זאת דרך שזירת פרחים, סיוף, או ירייה בקשת, אבל בכל ההקשרים הללו לומדים את אותו דבר עצמו. הסיוף או שזירת הפרחים הם רק סוגי תווך שונים שדרכם מעבירים את אותו מסר מופשט עצמו (=הזן). בהחלט אפשרי שיש אדם שיקלוט את המסר טוב יותר דרך שזירת פרחים בעוד חברו קולט זאת בעיקר דרך ירייה בקשת. הם לומדים את אותו דבר שיש לו אותה משמעות ואותו ערך, אבל עושים זאת דרך תווך ועולם תרבותי ומושגי שונה. אם הראשון היה לומד זאת דרך ירייה בקשת הוא אולי לא היה יורד למלוא המשמעות של הזן שלמד, כי ההקשר הזה לא מדבר אליו. ראה גם את הערתי כאן על גאונותו של באך ואת טור 143 בכלל, וכן את הרצאתי על ההלכה (שגם לגביה אני טוען טענה דומה).

ובחזרה לענייננו, טענתי היא שיצירה שנוצרת ומתרחשת בסביבה לגמרי שונה יכולה לא להיות מובנת לקורא שנמצא מחוץ לקונטקסט הזה, ואז הוא לא יוכל לגלות את ערכה האמנותי ואת מלוא משמעותה, גם אם יש לה כאלה ברמה ובאיכות גבוהה מאד. כדי לחלץ את המשמעויות האוניברסליות של יצירה צריך להבין טוב את התווך הפרטיקולרי שבתוכו היא נוצרת ומתרחשת.

ברור שיש יצירות לא מעטות שנוצרות בתרבויות זרות ומשונות והקוראים בכל זאת יכולים לעמוד על ערכן האמנותי (כמו למשל מאה שנים של בדידות, של גבריאל גרסיה מרקס ועוד רבים כמותו). זה נכון בעיקר בימינו כשהכפר הגלובלי מאפשר לנו להבין מעט את הקונטקסט. ועדיין ברור שהיכרות עם הניואנסים יכולה לשפר פלאים את ההבנה וההערכה שלנו ליצירה. מי שמכיר היטב את התווך והקונטקסט יוכל למצוא ביצירה הזאת איכויות ומשמעויות נוספות שיהיו חסומות בפנינו כזרים. יתר על כן, גם אם יש סופר שלא ניחן ביכולת לתרגם את התרבות שבתוכה הוא חי ופועל לקוראים זרים, אם הוא יוצר משהו שהוא בעל משמעות רבה רק לחברי קבוצתו שלו, עדיין אין זה אומר שהיצירה היא לא בעלת ערך אמנותי גבוה. גם אם היא לא אוניברסלית במשמעות 2, היא יכולה להיות אוניברסלית במשמעות 1.

סיכום: הקשר בין שתי טענותיו של ענברי

לסיום אשוב לענברי. הוא צודק בכך שההנגשה חשובה כדי שתיווצר השפעה תרבותית על החברה הכללית. הוא לא צודק בטענתו (לפחות בסאב טקסט) שבגלל הפרטיקולריות אין ליצירות הללו ערך אמנותי אוניברסלי (במשמעות 1). חשוב להנגיש את היצירה לציבורים רחבים, אבל זה לא תנאי הכרחי להיותה בעל ערך אמנותי גבוה ואף אוניברסלי. המסקנה היא שהדרך לשפר את המצב אינה בהכרח על ידי התקרבות של היוצרים הדתיים לעולם המושגים ולקונטקסט החילוני, אלא לא פחות מכך התקרבות של הקורא החילוני לעולם שבתוכו היצירות הללו נוצרות, חיות ומתרחשות. בלי זה, כמה שלא נתקרב לשם אי אפשר יהיה להבין את מלוא האיכות והמשמעות של היצירות הללו. ושוב, אין בכוונתי לומר שיש בציבור הציוני דתי יוצרים באיכויות של דוסטוייבסקי או עמוס עוז. אני לא יודע זאת, אבל עיקר טענתי היא במישור העקרוני.

מדבריי כאן עולה שיש קשר בין שתי הטענות של ענברי, ודומני שדוקוב גם עמד על כך בסגנונו. העובדה שאין יצירה דתית משמעותית (טענה 2 שלו) קשורה לזה שהיא נצרכת (טענה 1 שלו), וזאת בגלל דלדול הרוח החילונית. כפי שראינו, אלו כנראה שני צדדים של אותה מטבע, והם מקבילים לשתי הדרישות של ענברי מיצירה יהודית משמעותית (שתבוא מתוך הקונטקסט הפרטיקולרי ועם קשר אליו אבל תדבר לכל קורא). כאמור, המוצא המתבקש הוא לא בהכרח התקרבות של היוצר הדתי לשפה ולעולם החילוני אלא לא פחות מכך התקרבות של העולם החילוני לשפה ולתרבות הדתית, מה שיאפשר לו לחשוף עוד ממדים אוניברסליים מבין קפלי התווך הפרטיקולרי.

יש עוד הרבה מה לדון כאן, אבל מטרתי הייתה להתמקד בנקודה המסוימת הזאת. כאמור, היא נוגעת לשאלה מהי אמנות וכיצד נפגשים איתה, יותר מאשר לשאלת היחס בין דתיים לחילוניים. טענתי היא שמאמרו של ענברי לא שגוי לגמרי. כאמור, לדעתי יש בו הרבה מן הצדק, ועדיין אני חושב שבסאב טקסט טמונה בו לא רק אי הבנה של העולם הדתי, אלא לא פחות מכך גם אי הבנה לגבי מהי אמנות ומהי האוניברסליות הנדרשת ממנה, וכיצד היא צריכה להיות מחולצת דווקא מתוך קונטקסט פרטיקולרי.

[1] מאז ומעולם השתאיתי כיצד חברי ועדת פרס נובל הצליחו להבין את העוצמה והאיכויות של עגנון. איך אפשר לתרגם את זה בלי לפספס כמות גדולה מדיי של ניואנסים ומשמעויות?!

[2] אגב, אני נוטה לשער ששם זה כן היה מכוון ומגמתי. גם ספריי בהוצאת ידיעות, שפנו לקהל כללי ולא הוצגו כיהדות, לא נסקרו ב”הארץ”, למעט אלוהים משחק בקוביות שקיבל סקירה שמוכח מתוכה שהסוקר אפילו לא טרח לעבור את הכריכה (מה שלא הפריע לו לספר על אכזבותיו מהספר).

18 מחשבות על “על הקשר בין אוניברסליות לבין ערך אמנותי: בעקבות מאמרו של אסף ענברי על אמנות ציונית-דתית (טור 213)”

  1. נדמה לי שלא העדר יכולת לפענח קודים לשוניים דתיים יש כאן, אלא העדר רצון ומוטיבציה. מה יש לנו ללמוד כבר מהילד הרשע\הלא מוסרי\הפרימיטיבי\הטיפש (בחר את האפשרות הנכונה) של הכיתה?

  2. אני לא מסכים שכל דתי הוא בהכרח חילוני בקומה א. זאת אומרת, זה אולי נכון, אם החילוניות שאתה מתכוון אליה היא הצרכים הבסיסיים של לחם לאכול ובגד ללבוש (ואז אתה מניח מראש את העגלה הריקה). אבל אם הכוונה היא למכלול החיים החילוניים, על התרבות, הידע והנורמות שלהם הרי שזה נכון לגבי דתיים לאומים. חרדים הם ממש לא חילוניים בקומה א.

    1. זו טעות לוגית שאליה התכוונתי. חילוניות פירושה היחיד הוא “אי דתיות”. כל מה שמעבר לזה הוא השקפות עולם כאלה או אחרות שכל אדם בונה לעצמו כהבנתו, אבל הן לא ביטוי לחילוניות שלו. במובן הזה כל דתי הוא חילוני בקומה א. זה פירושה האמיתי של טענת העגלה הריקה. זו טענה תיאורית ולא שיפוטית ולכן אין מה להיעלב. סתם לוגיקה. אתה צודק שחרדים פחות מכירים את התרבות או התרבויות שהתפתחו בקרב החילונים (ולא את החילוניות, שאותה כאמור אין בעיה להכיר ולהבין). אני אכן דיברתי בעיקר על דתיים מודרניים. (אגב, לא נכון כאן לדון בציונות דתית. נקטתי בזה רק בעקבות ענברי. צריך לדבר על דתיות מודרנית.)

  3. תודה לכבודו על מאמר מעניין (למרות שמופיע בלשון פרוזה 🙂

    נקודה למחשבה שלא בטוח קשורה לנושא שלך, ואלי בכ”ז כן..

    למיטב שיפוטי אין אמנות- לכל הפחות אמנות טובה- שאין בה מה”קדושה” הדתית.
    בעולם החילוני אולי יקראו לזה אוניברסליות אבל מבחינה פילוסופית יש לדעתי צידוק רב להעניק למושג תואר דתי שכזה.
    זה נובע מהנחת היסוד שלי (שנדמה לי שאתה עצמך תיטה לקבל), שהאסתטי הוא חלק מהרוחני בכלל, והרוחני עצמו מקורו באלוהי.

    יוצא שהאמן המוצלח והטוב הוא מי שנאמן יותר לאותה “קדושה”.

    כמובן שאם אני צודק הרי עולה שהאמן החילוני המצהיר על עצמו ככזה איננו יודע מהו סח. בתוך תוכו כאמן הוא מה שאתה אולי היית קורא “מאמין נסתר”.

    לגבי השאלה האם באמת יש בעיה לצרכני ויצרני האמנות הדתיים לעומת החילוניים, אין לי דעה של ממש. אני נוטה לחשוב שעדיין המכנה המשותף לשני הצדדים היא התפיסה המודרנית לפיה אין כל קשר בין אמנות לבין אמת (לדעתי מדובר בתפיסה שטחית ושגויה).
    בהינתן שהתפיסה הזו עדיין שלטת ברקע, גם אם באופן לא מודע, יתכן שהאמן הדתי יוצא ניזוק ממנה יותר מחברו החילוני. אולי משום שבתפיסתו (הכוזבת) הוא נדחף להפנות עורף לערכים אסתטיים אוניברסליים. במילים אחרות: בבואו ליצור או לצרוך אמנות הוא דווקא מרחיק את עצמו מה”קדושה” (משום שהיא מזוהה בעיניו בטעות עם אוניברסליות חילונית משוקצת).

    1. אני מסכים לעיקרון של אמונה מובלעת, כפי שכבר כתבתי לא פעם. אבל בהקשר של אמנות אני ממש לא בטוח שהיא קשורה תמיד לאמונה ולדת. אולי יש שם רגש רליגיוזי, אבל רגש כזה לא בהכרח מבטא אמונה. ואולי כן… אני דווקא נוטה לחשוב שאנשים מחפשים לעצמם מושגי קדושה בעולם מטריאלי וחילוני, ולכן יוצקים קדושה פיקטיבית במקומות שבהם היא לא באמת מצויה. מקדושת השואה והזיכרון, קדושת האמנות וחופש היצירה, ושאר קדושות מטופשות כגון דא.

  4. אני חושב שאמנות, לכל הפחות הדחף האסתטי המוביל לאמנות, הוא אכן בבסיסו רגש רליגיוזי. לדעתי המושגים “אמונה מובלעת” ו”רגש רליגיוזי” הם פחות או יותר אותו דבר עצמו.
    בכל מקרה אמונה היא כנראה יחס אונטולוגי של אדם לבוראו, עוד לפני שהיא מודעת ומומשגת, והדחפים האסתטיים האנושיים הם ביטוי מסוים לאותו יחס.
    כמובן שאני מסכים לדבריך על קדושות פיקטיביות.
    בהקשר של אמנות ואסתטיקה מרתק להתבונן על התפנית שנוצרה בעולם המודרני שניסה (ומנסה) לבסס את האוטונומיה של האמנות, כלומר להרחיקה מהרגש הרלגיוזי הבסיסי שמכונן אותה ואו אז “לקדש” אותה. מכאן ההילה הרומנטית של האמנות בתפיסות מודרניות חילוניות.
    (מזכיר לי את ההילה הרומנטית הנקשרת בתורות המזרח שדיברנו עליהן).

    1. לדעתי אין קשר. רגש רליגיוזי יכול להיות רגש בעלמא. אמונה מובלעת היא אמונה אמיתית אי שם בפנים אלא שאין אליה מודעות. ניתן אולי לחשוב שגם רגש רליגיוזי מבטא אמונה מובלעת אבל אין הכרח. זו יכולה להיות גם שארית משלב אבולוציוני קדום שבו אנשים האמינו.

  5. ההנחה שאי ההכרה באיכות היצירה הדתית נובע מהעדר נגישות אינה פשוטה.
    ספר איוב הינו אולי הספר הבלתי מונגש האולטימטיבי, ובכל זאת קיימת הסכמה רחבה על איכותו המופלאה.
    כבודו תמה כיצד הבחינה ועדת פרס נובל באיכות ספרי עגנון, שמא התשובה היא שניתן להבחין באיכות יצירה מבעד למעטה אי נגישותה, די בהבנה חלקית כדי להבחין ביצירה גדולה.

    1. כבודי כתב זאת להדיא בטור. רק אמרתי שככל שאתה מרוחק יותר כנראה תבחין בפחות ניואנסים.
      באשר לעגנון, אני מניח שגם אם חברי ועדת הפרס הבינו שמדובר בספרות חשובה (אגב, אני די בספק. לדעתי סביר יותר שהם נשענו על חוות דעת של אנשים שמבינים את הטקסטים המקוריים), ועדיין ברור שהבינו פחות ממי שמעורה בתרבות הזאת.

  6. מיכי
    אני באמת מאמין שבבסיס כל הרגשות שלנו אכן שוכנות תבניות שהתגבשו בתהליכים אבולוציוניים, בכלל זה גם בבסיס הרגש הרליגיוזי. אבל מכיוון שידוע לך שאלוהים כן משחק בקוביות אני נוטה לחשוב שיש בסיס אונטולוגי לאותו מבנה פסיכו-ביולוגי דרוויניסטי.

    נעם
    לדעתי עצם הודאה בקיומה של מה שאתה קורא הבנה חלקית משמעה שבכז הנגישות כבר קיימת.

  7. דברים ראויים למי שאמרם.

    לגבי היחס בין הכלי (שזירת פרחים, ירי חץ, או “שני בתי כנסת”) לבין עומקו (זן, או הערה על דרכם של דוסים) –
    אני חושב שעולם הממטיקה (בהתעלם מהטענות הדרוויניסטיות השזורות בו) מצביע בדיוק על זה. הבסיס של המחקר שם מתחיל מכך שיש תופעות וחוויות החוצות מגזרים ותרבויות. גם אם הן נחוות בהקשרים שונים לחלוטין, הן יכולות לדבר אלינו באותה מידה (כמו שסיפור טוב של עגנון, שתלוי בהקשר של ימים נוראים, מצליח לדבר אל אנשים דניים. ואכן, אני מעולם לא הבנתי איך הם ידעו מספיק עברית כדי להעריך את עבודתו באמת).

    מדוע אותה תמונה חוצה כל כך הרבה תרבויות והקשרים? כיצד יתכן שאותו סרטון בן 3 שניות מתאים לפוליטיקה הבריטית, למלחמה בסוריה, לקושי זוגי, ולמכירת חמץ?
    אני חושב שיש שם את אותה ההבחנה שהרב עושה בטור. אמנם מי שלא יודע מהי מכירת חמץ לא יבין את המם, אך המם והשימוש בו יכולים להיות קולעים לא פחות מאשר כל שימוש אחר.

    אם הבנתי נכון, זו בדיוק הטענה של הרב. החוויות בסרט “אושפיזין” פונות אל כל אדם שיכול להעריך את המתחים הנמצאים שם. זה שהכלי הוא כלי של הלכות ארבעת המינים אינו אומר שהחוויות הן חוויות של שומר תורה ומצוות בלבד.
    דבר דומה יש בתורתו של יונג, שהרחיב מאוד בעניין הארכיטיפים. ועיין בתזה של אשתי שתחי’, שהראתה שהארי פוטר וג’יין אייר הם בעצם אותו הסיפור בכלים שונים.

  8. שלום הרב,
    מאמר מרתק . תודה!
    בשולי הדברים ובהקשר לבדיחות, הבדיחות של דרויאנוב מושתתות על ידע ביהדות ומי שלא יודע, פשוט לא מבין.

    דוגמא מבדיחות השידוכים-
    שדכן פוגש בחברו ומספר לו על בחור שמסרב לשידוך שהוצע לו. שואל אותו השני- “מה חרי”?
    עונה השדכן- “האף הגדול הזה”. אומר לו חברו- אל תדאג, “מתן בסתר יכפה אף”.

    1. 17.
      ברור לגמרי שיש כאלה. אני לא יודע לאיזה מספר אתה מצפה כתשובה. אני גם לא יודע לומר מה ערכן של היצירות הללו, אבל טענתי היא שגם הם (כמו ענברי) לא יכולים לדעת זאת כי אינם מבינים את כל הניואנסים.

  9. אגב קראתי פעם שעגנון קיבל נובל בעיקר בגלל שבועדת הפרס הבינו שהמעמד שלו בתרבות לשון הקודש הוא היסטורי וכמעט היסטרי ולא לתת לו יהיה עוול אמיתי (לא לעגנון, לפרס). התרגומים הזרים לספריו היו יותר מחלשים, באופן טבעי.

השאר תגובה