על השקפות לא מודעות וצירוף למניין (טור 191)

בס”ד

אתמול יצא לי לדון עם מישהו לגבי השקפות רווחות בין חוקרים במדעי המוח. כידוע, רבים מהם בעלי תפיסה מטריאליסטית-דטרמיניסטית, ונראה שמי שעוסק בתחום הזה כמעט לא יכול להימנע מתפיסות כאלו. זה נתפס שם כמובן מאליו. בעקבות השיחה הזאת הגעתי לחשוב על משמעותן של השקפות לא מודעות של אנשים, וכאן רציתי לגעת קצת בשאלה המעניינת הזאת.

הממשק הכושל בין מדע לפילוסופיה

בספרי, מדעי החופש, הסברתי שלדעתי הדיונים הפילוסופיים בתחום של חופש הרצון ומדעי המוח סובלים מכשל מובנה, שכן הם משלבים דיון מדעי מדיסציפלינות שונות ומגוונות במדעי הטבע (פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, מתמטיקה ומדעי המחשב, ביו רפואה, מיכשור רפואי והדמייתי, פסיכיאטריה ועוד) עם אספקטים מתחומי הרוח, כמו פסיכולוגיה, פילוסופיה ומשפט. בשילוב כזה נוצר מצב של כשל כמעט מובנה, שכן אנשי מדעי הטבע בדרך כלל לא מיומנים בחשיבה פילוסופית ואנשי פילוסופיה הם חסרי ידע ומיומנות במדעי הטבע. מטבע הדברים העיסוק במשמעות הפילוסופית של מדעי המוח נעשה בעיקר על ידי חוקרים מתחומי המדע השונים, שכן החומר המדעי פחות נגיש לפילוסופים, וכך אנו מקבלים אמירות שמשקפות חוסר הבנה, לעיתים משווע, במושגים ועקרונות פילוסופיים.

מטריאליזם ואתאיזם כהנחות מתודולוגיות

אחד ההיבטים הבולטים בתופעה הזאת הוא ערבוב בין הנחות מתודולוגיות לתפיסת המציאות. קורה כאן משהו מאד דומה למה שקורה סביב הוויטליזם בביולוגיה. הוויטליזם הוא תפיסה שמניחה שביצורים חיים יש מרכיב נוסף מעבר לחומר הדומם (מרכיב ויטלי). בביולוגיה של הדור האחרון הוויטליזם הוא מילה גסה, שכן לדעת רוב ככל החוקרים ניתן להסביר את תופעות החיים גם בלי להיזקק להנחה הזאת. בעצם ההנחה הזאת אפילו מזיקה למחקר המדעי, שכן אין לנו כלים מדעיים לחקור נשמות ונפשות. המדע שלנו עוסק בהתנהגות של חומר (מפיזיקה וכימיה עד ביולוגיה), לכן ההנחה שיש כאן עוד משהו מביאה לעצירת ההתקדמות המדעית. בעצם אומרים לנו לא להמשיך לחקור תופעות כלשהן כי עליהן אחראי משהו אחר שלא חשוף למכשור ולחשיבה המדעית שלנו. ההתקדמות בביולוגיה היא שהביאה לתפיסה שדוחה את הוויטליזם (כי הסתדרנו בלעדיו), אבל היא גם ניזונה מהתפיסה הזאת (אם היינו אוחזים בתפיסה ויטליסטית סביר שההתקדמות המדעית הייתה פחותה בהרבה).

זה בעצם מה שקורה גם במדעי המוח. גם שם ההנחה שיש בתוכנו נשמה ואנחנו לא רק מכונת מצבים (מכונת חישוב מכנית) היא הרסנית למחקר המדעי, שכן היא אומרת לנו לא לחקור תופעות מסוימות כי אפריורי ברור שלא נמצא עבורן הסבר מדעי בדיסציפלינות הקיימות. לעומת זאת, המחקר מתקדם ומוצא הסברים לעוד ועוד תופעות, ודווקא ההנחה שאין בנו מאומה מעבר לחומר היא שעומדת ביסוד ההתקדמות הזאת, וכמובן ההתקדמות חוזרת ומאששת אותה.

ניתן לדבר בהקשר דומה גם על אמונה באלוהים. בדיוק כמו בשאלת הנשמה בתוך האדם הבודד, עולה גם שאלת קיומו של אובייקט רוחני נוסף ביקום החומרי שלנו. האם היקום הוא רק החומר והיצורים שאנחנו רואים ומכירים בו, או שמעורב בו עוד מרכיב רוחני, אלוהים. וגם כאן ההנחה שיש אלוהים אינה מועילה ואולי אפילו מזיקה להתקדמות המדעית. המחקר באבולוציה מניח שאלוהים לא מעורב וניתן להסביר הכל במונחי חוקי הטבע. אמונה יכולה לגרום לעצירת ההתקדמות במחקר הזה, שכן אם אנחנו פוגשים מרווח בתהליך האבולוציוני אין לנו שום בעיה: כאן התערב אלוהים וגרם לקפיצה (god of the gaps). לעומת זאת, החוקר המטריאליסטי לא יניח זאת ולכן יחפש הסבר מדעי. כך קורה גם לגבי אמונה דתית ביחס לציונות ויוזמות חברתיות בכלל. ההנחה שאלוהים מניע את העולם ודואג לנו עלולה לשתק אותנו ולסרס את המוטיבציה לפעול. היא עלולה לגרום לפטליזם. עובדה היא שהדברים החלו להתקדם רק מעת שנוצר החילון, ולא בכדי.

בין הנחות מתודולוגיות לאמת

אם כן, בכל התחומים הללו יש הנחה מצמצמת שמביאה את התועלת המתודולוגית המירבית: המטריאליזם בביולוגיה ובמדעי המוח והאתיאיזם ביזמות חברתית. המתודולוגיה המדעית והאפקטיביות החברתית דורשות את הוצאת הרוחני מהמשחק. השאלה האם העובדה שזו הנחה יעילה ונכונה מבחינה מתודולוגית אומרת שזו גם האמת. לדעתי לא. העובדה שהביולוגיה  מתקדמת יפה יותר בהנחה מטריאליסטית נובעת מטבעה של הביולוגיה. פשוט אין לנו דרך מדעית לחקור נשמות ונפשות ויש לנו דרכים טובות מאד לחקור מנגנונים ביולוגיים ופיזיקו-כימיים. לכן אם נניח שהמציאות בה אנחנו עוסקים היא רק פיסיקו-כימית (וביולוגית), ברור שהדבר יועיל וייתן לנו מוטיבציה להתקדם במחקר ולא לזנוח שום פינה לא חקורה. אבל זו תוצאה של העובדה שאלו כלי המחקר שיש לנו (ואולי אין בכלל כלים אחרים. לא ברור האם זה מקרה או שזה טבע המדע החומרי מול התנהלות הספירות הרוחניות). אבל הדבר אינו אומר בשום צורה שאין לנו נפש. הוא רק אומר שאין לנו כלים אפקטיביים לחקור את הנפש, ולכן אין טעם לעסוק בה ואפילו להניח את קיומה במסגרת העבודה המדעית שלנו. אבל זה ממש לא אומר שבמציאות האמיתית באמת אין לנו נפש.

כאן חשוב להוסיף הבהרה. ניתן היה להבין שכשאני אומר שאני מאמין בוויטליזם כוונתי לדבר על מישור מקביל. כלומר טענתי היא שהביולוגיה יכולה להיות שלימה גם בלי ההנחה הוויטליסטית, והוויטליזם הוא רק הצהרה על קיומו של משהו מעבר לחומר אבל הוא לא משפיע על הביולוגיה שלנו (זו ההשקפה הקרויה אפיפנומנליזם). אם זה היה כך אז באמת לא היה טעם לדבר על וויטליזם, מפני שהוא לא היה רלוונטי לחיים שלנו. אם הנפש לא משפיעה על הגוף אז לפחות דה פקטו אין שום חשיבות אם היא קיימת או לא. הטענה הוויטליסטית המהותית אומרת שהנפש הזאת בהחלט משפיעה על מה שקורה, ובכל זאת ההנחה בדבר אי קיומה מאד מועילה מבחינה מתודולוגית. המדע לא יהיה שלם לגמרי בלי ההנחה הוויטליסטית כי יש חלקים לא נגישים למדע, אבל מכיון שהמדע הוא הכלי היחיד שיש לנו בינתיים, עדיף להתמקד בו ולהשיג באמצעותו את כל מה שניתן.

הוא הדין במדעי המוח. גם שם ניתן לדבר על הנשמה או הרוח שלנו כאפיפנומנה, כלומר כתופעה שנספחת או נטפלת למוח הביולוגי. הוא משפיע עליה והיא לא משפיעה עליו. אבל אז באמת התרוקנה מהותה של התפיסה הדואליסטית (זו שדוגלת בקיומה של רוח ביחד עם הגוף). הרוח הזאת לא משפיעה על מה שקורה, וההסבר המדעי ייתן לנו תמונה מלאה.

כשאני מדבר על וויטליזם או על דואליזם-אינטראקציוניסטי, כוונתי לומר שהממדים הרוחניים גם משפיעים על המציאות הפיזית. ובכל זאת, אני טוען שלא קונסטרוקטיבי להניח את קיומם במישור המדעי. הסברתי שבהקשר הביולוגי זה לא קונסטרוקטיבי מפני שאין לנו דרך לטפל מדעית בממד הזה. אבל יש כאן עוד נקודה חשובה. כל עוד אין רדוקציה מלאה ומפורשת של חוקי הביולוגיה של החיים על חוקי הפיזיקה והכימיה, הטענה המטריאליסטית ניצבת על כרעי תרנגולת. העובדה שניתן להסביר את כל תופעות החיים באמצעות חוקי הביולוגיה (גם כשיהיה ניתן, אם בכלל. זה עדיין לא המצב כיום כמובן) לא אומרת שאין לנו נפש. הטענה הוויטליסטית היא שהנפש היא זו שגורמת לגוף להתנהל לפי חוקי הביולוגיה. בעצם הטענה היא שהנפש והשפעותיה על הגוף, הן הן הסיבה לכך שאי אפשר להעמיד את הביולוגיה באופן מלא על הפיזיקה והכימיה. כלומר זה שאין לנו כיום תמונה רדוקציוניסטית מלאה של הביולוגיה זה בגלל הנפש. הנפש לא נדרשת כדי להבין את התנהלות היצור החי, שכן זו מוסברת על פי חוקי הביולוגיה. אבל הוויטליזם סובר שהנפש היא הסיבה לכך שיש חוקי ביולוגיה, מעבר לפיזיקה והכימיה.

בהקשר של מדעי המוח ההבחנה הזאת מופיעה בצורה מעט שונה. גם שם טענתי היא שהרוח משפיעה על המוח (והיא לא רק אפיפנומנה). ועדיין לא קונסטרוקטיבי להניח את קיומה במישור המדעי כי אין לנו כלים מדעיים טובים לטפל בה. אבל שם טענתי היא שלפחות הממד של רצון חופשי, להבדיל מכל שאר התופעות המנטליות, הוא השפעה ישירה של הממד המנטלי (הוויטלי, הרוחני) על הגוף/המוח, ואותה לא נוכל להסביר בכלים מדעיים. כפי שהראיתי בספרי, תפיסה ליברטאנית מניחה בהכרח שיש אלקטרון שזז בלא השפעת כוח פיזיקלי, או שיש כוח פיזיקלי שנוצר ממקורות לא פיזיקליים (מהרצון). משם והלאה האירועים פועלים לפי הסיבתיות הפיזיקלית-טבעית.

לכן בהקשר של מדעי המוח ההנחה שיש לנו רוח ורצון חופשי אינה קונסטרוקטיבית מסיבה מעט שונה מאשר בהקשר של הוויטליזם בביולוגיה. כאן הרוח מעורבת באירועים עצמם ולא נדרשת רק כדי להשלים את הרדוקציה כמו שם. אבל עדיין פעולתה של הרוח לא ניתנת להסבר מדעי. אם היינו מניחים לגבי כל תופעה לא מובנת שהיא תוצאה של השפעת הרוח לא היינו רואים צורך לחקור אותה. ההנחה שאין רוח מדרבנת את המחקר לנסות ולהסביר כל תופעה, ולכן זו ההנחה הנכונה יותר מתודולוגית. השאלה האם ההנחה הזאת אכן תסביר את כל האירועים שמתרחשים במוח? טענתי היא שלא. אם במקרה נפגוש את האלקטרון הזה שמתחיל לנוע בהשפעת הרצון, לא יהיה לנו הסבר פיזיקלי לתופעה הזאת. אבל הסיכוי שנפגוש אלקטרון כזה הוא אפסי, ולכן מתודולוגית לא כדאי להניח שיש בכלל דבר כזה. עדיף להניח שאין ולחפש הסבר לכל תנועה של כל אלקטרון, וכך להפיק את כל מה שניתן מהכלים המדעיים. אבל טענתי היא שבסופו של דבר לא באמת קיים הסבר כזה למקרים הנדירים של אלקטרונים שנעים בהשפעת הרצון. על פי הדואליזם, לא נגיע לתמונה מלאה בכלים מדעיים בלבד. לעומת זאת, הביולוגיה יכולה להגיע להבנה מלאה בכלים מדעיים. מה שיהיה חסר (בגלל הנפש) הוא הרדוקציה לכימיה ולפיזיקה.

למה בכל זאת להניח את הוויטליזם?

אם כן, העובדה שההנחה המטריאליסטית-דטרמיניסטית היא יעילה ומועילה לקידום המחקר המדעי אכן נכונה לדעתי. ובו בזמן אני טוען שלא נכון להסיק מכאן שזו גם התמונה המלאה של המציאות עצמה. לא בכדי חוקרי מוח נוטים לאמץ תמונה מטריאליסטית-דטרמיניסטית. זה מתבקש והגיוני לאור הנחותיהם המתודולוגיות. אלא שאני טוען כי אל להם לערבב את ההנחות המתודולוגיות שלהם עם תפיסת המציאות האמיתית.

ניתן כמובן לשאול, אם ההנחות הללו יעילות ומועילות יותר מתודולוגית, למה בכלל להניח שיש עוד משהו? נכון שזה לא הכרחי להסיק שאין נפש או רוח, אבל עדיין התער של אוקאם אומר לנו לבחור בתמונה הפשוטה ביותר, ואם אין סיבה להניח את קיומה של רוח או נשמה, למה לעשות זאת? שימו לב שזה כבר שיקול שמצדיק את הקפיצה מהמתודולוגיה לתפיסת המציאות. לכאורה זה לא סתם ערבוב אלא מסקנה הגיונית (גם אם לא הכרחית כמובן).

בספרי הנ”ל הסברתי שיש סיבות טובות להחזיק בתפיסה דואליסטית-ליברטאנית, אמנם לא סיבות מדעיות אבל סיבות פילוסופיות ואתיות. כאן רק אומר שהאינטואיציה שלנו היא כזאת וגם לזה יש משקל. אין סיבה לזנוח אינטואיציה בריאה אם אין הכרח לעשות זאת. ואם המסקנה על המציאות אינה תוצאה הכרחית של התמונה המתודולוגית, אזי לא נכון לקפוץ מהמתודולוגיה למציאות (כלומר למטפיזיקה) ולוותר על האינטואיציות שלנו. לא אפרט יותר, כי זה לא הנושא שלי כאן.

מנסיבות משפיעות לנסיבות שקובעות

סיבה נוספת שבגללה אנשים נוטשים את האינטואיציה הליברטאנית ורואים בה אשלייה היא העובדה שהוכח לא פעם ששינוי הנסיבות הפיזיות משפיע על התנהגות ואפילו על תכונות אופי. כך למשל ידוע שפגיעה במוח משנה תכונות אופי ואפילו אמונות. מכאן רבים מסיקים שאין אצלנו עוד משהו מעבר למוח, וגם הממד המנטלי שלנו אינו אלא פועל יוצא של המוח (הוא מגיח – emerges – מהמכלול הנוירוני. לכן גישה זו קרויה אמרגנטיות).

ושוב אני טוען שאמנם זוהי הנחה מתודולוגית בריאה ומועילה, אבל עד למטריאליזם הדטרמיניסטי כטענה על המציאות עצמה יש פער, והקפיצה מעליו אינה מוצדקת. כפי שהסברתי בספרי, יש הבדל בין הטענה שהנסיבות הפיזיות-נוירוניות משפיעות על ההתנהגות לבין הטענה שהן קובעות אותה. ליברטאן מפוכח לא יכחיש שהנסיבות משפיעות עלינו ועל התנהגותנו ואפילו אופיינו ונטיותינו. אבל הוא יטען שאלו רק השפעות חלקיות, ובסופו של דבר ההכרעה היא שלנו (כשאנחנו לוקחים בחשבון גם את ההשפעות). הסברתי זאת דרך המשל של המיתווה הטופוגרפי (ראה למשל במאמרי כאן).

מטריאליסטים-דטרמיניסטים אמיתיים ומדומים

מטריאליסטים-דטרמיניסטים רבים לא חושבים על הפער הזה, ולכן עוברים מבלי משים מהטענות על ההשפעה לטענות על הקביעה המוחלטת. בכך הם כמובן טועים. הוא הדין לגבי הוויטליזם, שגם בו ישנם אלו הקופצים מהמתודולוגיה למציאות, ולדעתי הם טועים בכך. כעת אתקדם צעד אחד הלאה ואשאל האם בגלל זה ניתן לראות אותם כליברטאנים סמויים על אף הצהרותיהם המטריאליסטיות-דטרמיניסטיות? הרי אם הם היו מודעים לפער הזה בהחלט ייתכן שהיו מודים שהם עצמם אינם דטרמיניסטים אלא הם רק חשבו שהם כאלה בגלל אי הבחנה בפער (הם שוגים בדיאגנוזה של תפיסותיהם שלהם עצמם). לכאורה ניתן לראות אדם שמצהיר על עצמו כמטריאליסט-דטרמיניסט, אם הוא הגיע למסקנותיו על סמך טעות, כדואליסט סמוי (שלא מאבחן את עצמו נכון). האינטואיציות שלו הן דואליסטיות, והוויתור שלו עליהן נעשה משיקול מוטעה.

אם כן, אני לא מדבר כאן על דטרמיניסטים אמיתיים. טענתי היא שישנם כנראה לא מעט אנשים שיש להם אינטואיציה ליברטאנית, ובכל זאת הם כופים את עצמם לזנוח אותה. הצגתי כאן שתי סיבות לכך (יש עוד), אי הבחנה בפער בין הנחות מתודולוגיות לקביעות עובדתיות ואי הבחנה בין הטענה שהנסיבות משפיעות על התנהגותנו לטענה שהן קובעות אותה. אני מדבר על כאלה שאחרי שישמעו את הטענות הללו יודו שאין טעם לזנוח את התפיסה האינטואיטיבית שלהם שהיא דואליסטית-ליברטאנית. ענייני כאן הוא בשאלה כיצד עליי להתייחס לסוג האנשים הללו. האם הם דטרמיניסטים כפי שהם מציגים את עצמם, או שמא כיון שהם זונחים את תפיסתם האמיתית (שקיימת בתוכם) בגלל סיבות שגויות הם לא באמת כאלה? לפני שאגע בדיון הזה, אקדים משהו על ההשלכות שלו.

ההשלכות של הוויכוח: מוסר והלכה

אני מסביר בספרי הנ”ל, שבניגוד להשקפה הרווחת כמעט אין השלכות לוויכוח בין דטרמיניזם לליברטאניזם (ועוד פחות השלכות יש לוויכוח בין מטריאליזם לדואליזם). מטריאליסט-דטרמיניסט ודואליסט-ליברטאן ינהגו בדרך כלל בצורה דומה בכל הסיטואציות. בשתי תמונות העולם אפשר לשפוט אנשים ולגנות אותם, אפשר לקבל החלטות, להפעיל שיקול דעת ולבחור ערכים וכדומה. אלא שבתמונה המטריאליסטית-דטרמיניסטית מדובר בפסאדה של שיקול דעת, קבלת החלטות ושיפוט. לדעתם אלו תהליכים דטרמיניסטיים שרק מכונים אצלנו שיפוט והכרעה, אבל משמעותם האמיתית לגמרי שונה. המושגים הללו אמנם מופיעים כולם גם בתמונה המטריאליסטית, אבל הם משנים את משמעותם.

מעל הכל, ברור שתמונת האדם כיצור שונה ומיוחד נפגעת אנושות בתמונה המטריאליסטית-דטרמיניסטית. אין מקום לראות את האדם כיצור מיוחד בעל זכויות שנושא באחריות למעשיו אם מדובר במכונת חישוב, מורכבת ככל שתהיה. אנחנו נשפוט אותו בדיוק באותה צורה כמו בתמונה האחרת, אבל המוטיבציות והמשמעות תהיינה לגמרי שונות (נשפוט אותו כדי להשפיע על החלטותיו בעתיד, ולא כ”ענישה” כלומר סנקציה על רוע ורשע). עדיין אפשר כמובן לומר שאנחנו “שופטים” אותו ומתייחסים אליו באופן ייחודי רק במובן טכני, בלי התיאוריה של הזכויות והייחוד שמתלווה לכך, אבל זו שוב אותה פסאדה. אנחנו לא דנים ולא שופטים, ולאדם אין זכויות יותר מאשר לחרגול, וגם הריגתו לא שונה מהותית ממעיכת חרגול, פרט להתניות שרירותיות שטבועות בנו.

כל זה במישור הפילוסופי והיומיומי. אבל בהקשר הדתי יש לכך השלכות נוספות. לדוגמה, לדעתי אין  לצרף למניין יהודי שמחזיק בתפיסת עולם מטריאליסטית-דטרמיניסטית. אדם כזה יוצא מנקודת מוצא שמה שלא נתפס במכשירי המדידה המדעיים שלנו לא קיים. אם כן, הוא לא יכול גם להאמין באלוהים (שהרי הוא יצור לא מטריאלי, ואין סיבה להניח את קיומו. זה בדיוק כמו להניח את קיומה של נשמה). הוא כמובן יכול להצהיר על אמונה ולנהוג כאדם מאמין, ושוב תהיה זו פסאדה של אמונה ומחויבות דתית. אני מכיר אנשים דתיים שמחזיקים בתפיסת עולם מטריאליסטית-דטרמיניסטית, אבל בגלל שמדובר בפסאדה לדעתי אי אפשר לצרף אותם למניין. באופן מהותי הם אתאיסטים. זו השלכה מעשית-ערכית של הוויכוח הזה לפחות מבחינתי.

מאונטולוגיה לפסיכולוגיה[1]

נשאל את עצמנו למה אנשים כאלה בכלל באים להתפלל. רבים מהם יאמרו לכם שהם מאמינים כמוני כמוך. כיצד ניתן להאמין באלוהים אם אתה דטרמיניסט? לא יודע. אחרים יאמרו לכם שהם מחויבים למצוות ולהלכה מסיבות שונות (הפסאדה מכה שנית). יש שמזדהים עם קבלת עם ישראל את ההלכה, או עם מורשתו ההיסטורית והלאומית (בדומה לתפיסתו של אחד העם). אחרים יאמרו לכם שאלוהים הוא בין כה וכה יצור שאנחנו המצאנו, לכן גם אלו שמצהירים על תפיסה דואליסטית ואמונה במובנה המקובל, חיים בסרט. הם ממציאים לעצמם חבר דמיוני כי כך הם חשים. אז גם אני המטריאליסט בנוי כמו אחיי הדואליסטים שמאמינים וגם אני כמוהם חש נוחיות בהנחה הזאת, ולכן גם אני מקיים את הפולחן הזה. לא צריך סיבות נוספות. לחלופין, אני חש צורך פסיכולוגי לקיים מצוות, ודי לי בכך. אין לי צורך בהצדקות תיאולוגיות, בפרט שגם מי שמעלה אותן חי באשליה.

אגב, תשובות דומות תקבלו לגבי המחויבות למוסר.[2] בעולם מטריאליסטי ההסברים הם בדרך כלל שאני פועל מוסרית, מחויב למוסר ושופט אנשים במישור המוסרי, פשוט מפני שכך אני בנוי. התרגלתי, כי גם בתוכי יש את “קול המצפון” (פיקציה פסיכולוגית) כמו בכל אדם אחר (שמבחינתי כמטריאליסט גם אצלו זו פיקציה), ודי לי בכך. כאמור, כל התירוצים הללו לא משכנעים אותי לגופם (ראה עוד להלן), אבל כך או כך טענתי היא שאי אפשר לראות את מי שמחזיק בהם כאדם מוסרי או כאדם מאמין. זוהי פסאדה של מוסריות ואמונה, אבל בעצם מדובר באתאיסט גמור שיש בתוכו תחושות וחוויות רליגיוזיות, ובאדם שנוהג מעשית באופן מוסרי אך מהותית אינו מחויב למוסר.

לכן כפי שכתבתי אני לא אצרף אחד כזה למניין, לא בגלל שאני כועס עליו או שמגיע לו עונש (סנקציה על רשעותו), אלא פשוט מפני שהוא לא מתפלל. תפילה היא עמידה מול הקב”ה, ולכן היא זוקקת אמונה שיש מישהו שמולו עומדים. אדם שמתפלל לפיקציה פסיכולוגית שבתוכו אינו מתפלל באמת.[3] כמו שלא אצרף למניין אתאיסט שלקח כדורי הזיה ומתחיל לחוש חוויות רליגיוזיות. הדבר אינו מעיד על אמונה או עמידה לפני ה’ אלא על אירועים נפשיים שנוצרים בתוכו מסיבה צדדית זו או אחרת.

כפל תודעתי

אלא שהמצב אינו כה פשוט. כעת עולה השאלה בה ארצה לגעת כאן. להערכתי, ברוב המקרים שתיארתי אותם אנשים אינם באמת אתאיסטים. התחושה הרליגיוזית שבתוכם נובעת מאמונה אמיתית באלוהים שמקננת בהם. אבל כשהם מנסים לבחון אותה בכלי ההיגיון והמדע הם מגיעים למסקנה שמדובר באשליה, מפני שאין להם הסבר רציונלי מדוע הם חשים כך ומה האינדיקציה לזה שבאמת יש אלוהים (אין להם “הוכחות”). לחילופין, אותם חוקרים שתיארתי למעלה שמערבבים את המישור המתודולוגי עם המישור האונטי, כלומר מניחים שמה שמועיל מתודולוגית הוא גם מה שנכון במציאות עצמה, במקרים רבים בעצמם לא שמים לב שמדובר בערבוב. הם עושים את הקפיצה הזאת כמשהו מובן מאליו ובכלל לא שמים לב שמדובר בקפיצה לוגית. לכן לדעתי אנשים אלו הם וויטליסטים סמויים למרות שהם מתנגדים ושוללים את הוויטליזם. האינטואיציה הוויטליסטית שלהערכתי קיימת כמעט בתוך כל אדם כזה, מושתקת כי לדעתו (המוטעית, להבנתי) אין לה מקום ומדובר באשלייה. ושוב, איני מדבר כאן על אנשים שמודעים לפער הזה ובכל זאת קיבלו החלטה והגיעו למסקנה מטריאליסטית. אלו ודאי מטריאליסטים למהדרין. אני מדבר על אלו שתפיסתם הלא מודעת שונה מזו המוצהרת.

מה מעמדן של תפיסות עולם לא מודעות?

כאן הגענו לשאלה שהיא נושא הטור הזה: האם אנשים כאלה יכולים להיחשב כמאמינים וניתן לצרפם למניין? הם בעצם מאמינים באלוהים אלא שאינם מודעים לכך. הרציונליזציה שהם עושים גורמת להם לדחות את האמונה שמקננת בתוכם ולראות בה אשלייה, למרות שהם טועים בכך. הטיעונים הללו לא באמת אמורים לגרום להם לזנוח את האינטואיציה שלהם. זו לא אשלייה אלא אמונה אמיתית, אבל הם לא מבינים זאת (לדעתי). אדם כזה, במודע שלו הוא מטריאליסט-אתאיסט (האמונה שלו היא פסיכולוגית בלבד), אבל בתת מודע כפי שאני מבין אותו הוא מאמין. הוא אתאיסט מודע ומאמין סמוי (בתת מודע). האם מאמין לא מודע שכזה שבא לבית הכנסת להתפלל יכול להצטרף למניין, שהרי בתוכו הוא כן מאמין? בשיח המקובל (שמעצבן אותי מאד)[4] ניתן לומר ש”הנקודה היהודית” או “הנקודה האלוקית” קיימת גם בתוכו.

ככלל, אני נוטה לא להכיר, או לפחות לא לייחס חשיבות לתפיסות לא מודעות. כבר כתבתי כאן בעבר שבעיניי החלוצים שייבשו ביצות לא קיימו את מצוות ישוב ארץ ישראל, מפני שרובם היו אנשים לא מאמינים, ומצוות צריכות אמונה (גם לשיטה שמצוות לא צריכות כוונה).[5] ישנה כמובן הספקולציה המקובלת (ע”ע הנקודה היהודית/אלוקית) שבתוכם פנימה, בתת מודע שלהם, הייתה אמונה שהניעה אותם לעשות זאת. אני ממש לא מקבל זאת. לדעתי הם עשו את מעשיהם כמו כל גוי שפועל ומקריב את עצמו למען עמו, כחלק מתופעת אביב העמים והתעוררות הלאומיות במאה התשע-עשרה והלאה. אבל גם אם הייתי מקבל את הספקולציה הזאת, בעיניי אין לה שום ערך. מה שאדם כזה עושה אינו יכול להיחשב כמצווה אם בתודעתו הוא לא מאמין. גם אם בתוכו פנימה הוא מאמין במובן כלשהו, מה שקובע את תפיסותיו מבחינת השיפוט שלי אותו זה אך ורק מה שהוא מכריע באופן מודע. מה שנמצא בתוכו פנימה אינו תוצאה של הכרעה אלא של הבנייה מולדת או נרכשת (או הכרה לא מודעת באמת), ולכן זו לא יכולה להיחשב כעמדה שלו. עמדה של אדם היא העמדה שאליה הגיע בשכלו, הכרתו והגיונו. לכאורה אין מקום להתלבטות שהצגתי כאן. יש להתייחס למאמין הסמוי שתיארתי כאתאיסט.

אבל לגבי תפילה נדמה לי שיש בכל זאת מקום לדון. כאן השאלה אינה האם הוא מקיים מצוות תפילה אלא האם הוא מתפלל. האם בפועל הוא עומד מול הקב”ה. במודע הוא אמנם חושב שהוא עומד בפני תופעה פסיכולוגית, אבל האמת היא שהוא עומד בפני הקב”ה, והוא גם חש כך. לכן יש מקום לסברא שניתן לצרף אחד כזה למניין על אף אמונותיו המוצהרות. הדבר נכון לפחות אם מניחים שצירוף למניין דורש שהאדם יתפלל ולא בהכרח שיקיים את מצוות תפילה. מצוות תפילה הוא ודאי לא מקיים כי כפי שהסברתי הוא אדם לא מאמין מבחינה מהותית (מבחינת הכרעתו), ומצוות דורשות אמונה. אבל אם אשאל האם עובדתית הוא עומד לפני ה’ ומתפלל, התשובה יכולה להיות חיובית גם אם הוא עצמו לא מודע לזה.

דיני ספיקות וחזקות

זה כמובן לא נכון לגבי כל מי שאינו מאמין, אלא רק לגבי מאמינים סמויים. לכן עדיין נותרת השאלה כיצד עליי להתייחס לאדם שבמוצהר אינו מאמין שבא לביהכ”נ להתפלל? האם עליי לעשות לו תשאול מקיף כדי לברר את עמדתו הלא מודעת? לא סביר. האם יש חזקה כלשהי לגבי מצבו של אדם כזה, שאותה אני יכול להניח גם בלי לחקור אותו? איני יודע. תחושתי היא שאצל רוב האנשים שבאים לביהכ”נ (אבל לא רוב האנשים בכלל), קיימת חזקה שאם הוא בא ומתפלל, אזי גם אם הוא מצהיר שאינו מאמין במובן האונטי (אלא רק במובן הפסיכולוגי), הוא כנראה מאמין אונטי לא מודע. לכן אין צורך לתשאל אותו ואפשר לצרפו למניין.

האם יש ערך לתפילה כזאת מבחינתו? אני חושב שלא, כי ערך כזה קיים רק כשמקיימים את מצוות תפילה. לכן לדעתי גם אין שום ערך בהנחת תפילין לאתאיסט ברחוב (להבדיל מהנחת תפילין למסורתי או אדם מאמין שעדיין לא הניח תפילין היום), גם אם אני מניח שייתכן שהוא מאמין בתת מודע שלו. כאן  השאלה היא האם הוא קיים מצות תפילין, ולזה תשובתי שלילית. לעניין זה מה שקובע הוא האמונות המודעות. אבל לעניין צירוף למניין, כפי שהסברתי, הדבר אולי תלוי רק בשאלה העובדתית האם הוא מתפלל ולא בשאלה הנורמטיבית האם הוא מקיים מצוות תפילה.

[1] בהקשר זה כדאי לראות בטור 7, וקצת גם בטור 168.

[2] ראו על כך בטור 86.

[3] ראה על כך בטור 97 על “תפילות חילוניות”.

[4] הוא מעצבן אותי מפני שמבחינתי הטענה שיש בתוכו אמונה לא מודעת היא תוצאה של ניתוח הגיוני ופילוסופי כפי שעשיתי כאן, ולא הנחה מטפיזית בדבר אופיו הייחודי של היהודי מול הגוי. לכן אני מניח זאת לגבי כל אדם (או לפחות בני אדם רבים), מכל הדתות והתרבויות, ולא רק לגבי יהודים. זו לא תוצאה של משהו ששתל בנו הקב”ה בהיותנו עם סגולתו, אלא אינטואיציה פילוסופית-הכרתית שקיימת בתוך אנשים רבים, יהודים ושאינם כאלה.

[5] לפירוט, ראה במאמרי על הכשלת חילונים בעבירה.

55 מחשבות על “על השקפות לא מודעות וצירוף למניין (טור 191)”

  1. כתבת בקשר לויזטליזם ש”הנפש היא זו שגורמת לגוף להתנהג לפי חוקי הביולוגיה”.
    האם יש למשפט זה בכלל מובן? האם חוק טבע צריך “שוטר” שיאכוף אותו? כלומר, דברים הם מה שהם. למשל, כאשר חפץ נופל ארצה האם צריך מהות רוחנית שתגרום לחפץ להתנהל ע”פ חוק הכבידה? או שאתה פשוט מניח מראש שחוקי טבע הם גילויים של “רוחניות”? וכיצד ניתן להפריך קיומה של רוחניות, אם בכלל?

    1. הטענה היא הבאה: חומר דומם מתנהל על פי חוקי הפיזיקה והכימיה. החומר החי מתנהל על פי חוקים אחרים – הביולוגיה. כעת יש שתי אפשרויות: 1. ניתן להעמיד (לעשות רדוקציה) את חוקי הביולוגיה על הפיזיקה והכימיה. במקרה כזה כמובן אין צורך להניח שום דבר נוסף. זוהי התפיסה האנטי וויטליסטית. 2. לא ניתן להעמיד את חוקי הביולוגיה על הפיזיקה והכימיה. במקרה כזה סביר שיש בחומר החי עוד משהו מעבר לחמר דומם, והוא שגורם לו להתנהל על פי חוקים אחרים (ומפריע לרדוקציה).

  2. ר’ מיכאל, אשר לשאלת העודפות האנושית, מה דעתך על ספרו של ריימונד טאליס משנת 2011, ‘קיפוף האנושות’ (Tallis, Aping Mankind, כפי שתרגם זאת אריק גלסנר במאמרו על טליס בקובץ ‘העידן הפוסט-אנושי’), ועל מחלות ה’דרוויניטיס’ וה’נוירומניה’ אותן מאבחן טליס בשיח המדעי המודרני?

  3. א. אתה עושה לעצמך טיפה ‘הנחה’ כשאתה אומר שעדיף מתודולוגית להניח את המטריאליזם. הרי גם אם החלק הלא מטריאלי במוח הוא אלקטרון בודד היינו מצפים שהוא ימלא תפקיד מאוד מרכזי במוח ולכן ההיעדרות שלו בהחלט אומרת דרשני.
    ב. לשיטתך האפלטונית, שקיימות בכולנו אינטואיציות חזקות שאם רק נקשיב להן כראוי נגיע לאמת, מה ההבדל בין מאמין סמוי לבין כופר?

    1. א. לא יודע על סמך מה אתה קובע שזה כל כך משמעותי. בכמה אירועים שבהם המוח נבדק במכשור אני עוסק בבחירה? וגם באירוע הזה מדובר בתזוזה של אלקטרונים בודדים שמתחילים את שרשרת העשייה, ולכן לא סביר שנראה אותם ונבחין שלא פועל עליהם כוח. להערכתי אין שום סיכוי להיתקל באלקטרון כזה בניסוי.
      ב. לא אמרתי שקיימות בכולנו האינטואיציות הנכונות. אני מניח שיש לא מעט כופרים שבתוכם אין אינטואיציות כאלה. הזכרתי זאת גם בטור כאן. אם כי, המחויבות למוסר גם היא בעיניי אמונה סמויה, וזה באמת כבר כולל לא מעט אנשים.

  4. כבוד הרב כותב-

    “ניתן לדבר בהקשר דומה גם על אמונה באלוהים. בדיוק כמו בשאלת הנשמה בתוך האדם הבודד, עולה גם שאלת קיומו של אובייקט רוחני נוסף ביקום החומרי שלנו. האם היקום הוא רק החומר והיצורים שאנחנו רואים ומכירים בו, או שמעורב בו עוד מרכיב רוחני, אלוהים.”

    וכבוד הרמב”ם כותב-

    מורה נבוכים חלק א’ פרק נ”ח

    אמנם תארי ההרחקה הם אשר צריך שיעשו – להישיר השכל למה שצריך שיאמינו בו ית’; מפני שלא יגיע מצדם רבוי בשום פנים והם יישירו השכל לתכלית מה שאפשר שישיגהו האדם ממנו ית’. והמשל בו – שהנה התבאר לנו במופת חיוב מציאות דבר אחד זולת אלו העצמים המושגים בחושים ואשר כלל ידיעתם השכל – ואמרנו על זה שהוא נמצא הענין – כי מן השקר העדרו; ואחר כן השגנו שזה הנמצא אינו כמציאות היסודות על דרך משל אשר הם גופות מתות – ואמרנו שהוא חי הענין – שהוא ית’ אינו מת; ואחר כן השגנו שזה הנמצא גם כן אינו כמציאות השמים אשר הם גוף חי; – ואמרנו שהוא אינו גוף; ואחר כן השגנו שזה הנמצא אינו כמציאות השכל אשר אינו גשם ולא מת אבל הוא עלול – ואמרנו שהוא ית’ קדמון הענין – אין לו סיבה המציאתו; ואחר כן השגנו שזה הנמצא – אין מציאותו אשר הוא עצמו מספיק לו אמנם שיהיה נמצא בלבד אבל שופעות מאתו מציאויות רבות – ואין זה כשפע החום מן האש ולא כחיוב האור מן השמש אבל שפע שימשיך להם תמיד עמידה וקיום וסידור בהנהגה מתוקנת כמו שנבאר – ואמרנו בו מפני אלו הענינים שהוא יכול וחכם ורוצה והכונה באלו התארים – שאינו לואה ולא סכל ולא נבהל או עוזב; וענין אמרנו ‘לא לואה’ – שמציאותו יש בה די להמצאת דברים אחרים זולתו וענין אמרנו ‘לא סכל’ – שהוא משיג – כלומר חי כי כל משיג חי – וענין אמרנו ‘לא נבהל ולא עוזב’ – כי כל אלה הנמצאות הולכות על סדר והנהגה לא נעזבות והוות כאשר יקרה אלא כהיות כל מה שינהיגהו הרוצה – בכונה ורצון. ואחר כן השגנו כי זה הנמצא אין אחר כמוהו – ואמרנו ‘הוא אחד’ הענין – הרחקת הריבוי:

    לפיכך, אין לומר על הקב”ה שהוא “רוחני” חלילה כשם איננו “גשמי” ואיננו “נמצא” כלל.
    נראה לי שאם לא נקבל למניין בגלל תפיסת אלוהים לקויה, אז גם מי שאוחז כרמב”ם לא היה מקבל למניין את כבוד הרב…. במחילה. אין לדבר סוף.

    (ואגב, הרמב”ם מדגיש אפילו במשנה במשנה תורה שהקב”ה אינו “כח בגוף” למרות שכח הוא “רוחני”.)

    1. איפה כתבתי לא לקבל למניין אנשים שטועים בתפיסת האלוקות שלהם? אולי בטעויות דרמטיות זה נכון. וחוצמזה אם הרמב”ם לא היה מקבל אותי למניין אז לא. למה זו קושיא?

    2. קודם כל, כבוד הרמב”ם אוסר לצטט את מורה הנבוכים, אם תעיין בהקדמה, וזה מחשש שלא הבנת אותו נכון ותוציא דברים מהקשרם.

      אבל גם בלי זה, ההגדרה של “רוחני” היא “לא גשמי”. אינני מכיר דברים “רוחניים” במציאות, אשמח אם תספר לי אתה על כאלה. שמעתי את הטענה בעבר והיא לדעתי לא נכונה. לומר שמישהו שמשתמש במושג “רוחני” כשלילה של גשמיות מכחיש את קיומו של הבורא זה מוגזם

  5. לגבי הפער בין הנחות מתודולוגיות לאמת

    נראה לי שיש בנותן טעם לציין שלפי תורת האמת הפרגמטית, כל הנחה מתודולוגית מועילה ופורייה היא גם הנחה אמיתית. כך שישנה גם הצדקה פילוסופית ל’קפיצה’ שעושים העוסקים במדעי המוח ובביולוגיה.

  6. שלום וברכה (ברוך מחיה המתים)
    לגבי עצם הדיון,
    אדם שטועה בחישוב ורק אם היינו מצבעים על טעותו מיד הוא היה מקבל, ומתקן את טעותו,
    האם ניתן לומר, שאפילו שכרגע הוא לא עמד על טעותו אבל עצם זה שודאי יתקן אותה אם הוא יהיה מודע לה, כבר עכשיו הוא בעל תפיסה אמיתית בתת מודע ולכן הוא נחשב כמאמין,
    כל כופר או עובד עבודה זרה או אפיקורוס אם רק יהיה מודע לאמת הוא יחזור בתשובה (חוץ מאם הוא רשע שמאמין למה שהוא רוצה להאמין)
    דיונך הוא דיון כללי לגבי כל סוגי הכפירה שנובעים מטעות או רק לגבי כפירה שנובעת מטעות זו?

    בשולי הדיון:
    אתה מקבל את ההנחה שמבחינה מתודולוגית אין יכולת להתקדם בלי הנחה מטריליסטית במדעי המוח או בביולוגיה משום שאין כלים מדעיים לחקור בהם את המרכיב הרוחני,
    זו ודאי הנחה נכונה עד כמה שאין כלים לחקור את הרוח.
    ודאי שעם כלים של מחקר בתחום הפיזיקה והחומר אין סיכוי להגיע למשהו בתחום הרוח, האסון של “מדעי הרוח” ( מדעי החרטא בלשונך) כגון פסיכולוגיה הוא הרצון להשתמש בכלים הלא נכונים לחומר הנידון,
    המצב הזה שאין כלים מדעיים ואין מתודולוגיות מחקריות בתחומי הרוח זה מצב שודאי לא ישתנה?
    אין אפשרות שתמצא פריצת דרך גם בתחום הזה?

    1. כאן לא דיברתי על מי שייחשף לטיעונים נכונים, אלא על מי שיש לו אינטואיציה נכונה והוא נוטש אותה בגלל טיעונים שגויים. זה לא אותו דבר. אתה מדבר על אנשים שאין להם נקודת מוצא אינטואיטיבית כלשהי והם מגבשים את דעתם על בסיס טיעונים. אנשים כאלה שגיבשו עמדה על בסיס טיעונים שגויים והגיעו לאתאיזם הם אתאיסטים (אחרת אין אתאיסטים בעולם). אני דיברתי על מי שיש אמונה בליבו, אבל מכוח טיעונים שגויים הוא מוצא עצמו נאלץ לנטוש אותה.

      אפשר שתימצא דרך לחקור מדעית את הרוח. בינתיים אין כזאת. ספציפית לגבי הרצון אני משער שלא תהיה דרך כזאת גם בעתיד, כי החופש שלו (אני ליברטאן) פירושו שאין למצוא לו הסברים סיבתיים.

  7. מבחינתי אצרף למניין את זה שיש לו בעיה לוגית עם קיומו של אלוהים יחד עם זה שמצהיר שמבחינתו “התפילה לא באמת עוזרת ברוב המקרים והתפילה לא באמת משפיעה משמעותית על חיינו”. וזה נכון שרובנו לא באמת חשים בקיומו של אלוהים מולנו, ופוק חזי איך אנחנו מתנהגים, אבל אנחנו לפחות מכירים באמת ושואפים להגיע אליה. אבל שני החבר’ה הנ”ל, כאשר הם עומדים להתפלל, הם בעצם לא עומדים לפני אלוהים.

  8. שתי הערות:
    א. דומה שהוא הדין ל”אמונה וביטחון”. מבחינה “מתודולוגית” ראוי להיות קטן אמונה ולא לחשוב שהקב”ה עובד אצלך. (עשה מעקה לגגך, שמור על בריאותך, רכוש מקצוע ועבוד לפרנסתך וכו’). אבל הישמר לך לחשוב “כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה”.
    ב. בקשר לדיון על “מאמינים סמויים”, זה מזכיר לי קצת את הוויכוח בין הרמב”ם לראב”ד על מי שמגשים את הבורא בגלל שטעה בפירוש הכתובים והאגדות (הלכות תשובה פ”ג ה”ז והשגת הראב”ד שם, וראה תשובת הרמב”ם להשגה זו במו”נ, נשמט מזכרוני המ”מ המדוייק). אולי הדברים קשורים גם לדבריו המפורסמים של הרמב”ם בהלכות גירושין (פ”ב ה”כ) על גט מעושה.

    1. א. אכן נכון. אני רק לא מקבל את האזהרה בסוף. אני מפרש כדרשות הר”ן הידוע וכפשט הכתובים ש”כוחי ועוצם ידי” אכן עושה לי את החיל הזה. אבל זה בזכות הקב”ה שנתן לי את הכוח לעשות חיל. אם אתה מקבל את הפירוש הרווח שהקב”ה עושה הכל, אז ההשתדלות הופכת להיות משהו תימהוני, גזיה”כ חסרת טעם.
      ב. ראה תשובתי למעלה על ההבדל בין מי שיש לו אינטואיציה נכונה והוא מכחיש אותה מכוח טיעונים שגויים לבין מי שמגבש תפיסת עולם על בסיס טיעונים שגויים. הדיון לגבי ההגשמה עוסק בשאלת האשמה (האם הטועים הללו אשמים), אבל אין שם טענה שהם באמת מאמינים בדבר הנכון כי בסתר ליבם יש את האמונה הנכונה.

  9. היי

    אני שואל שלא ע”מ להתריס או להתווכח (ממילא לא אתה ולא אני שינינו את דעתנו בעניין).

    האם אתה לא חושב שמרכיב מרכזי בטיעון העד (שמקנה לו את כוחו) הוא שהתורה היא מכלול אחד? עפ הבנתי אם נדחה את עיקרון המכלול עצם הסבירות של מעמד הר סיני תיחלש. במילים אחרות: האם קביעתך לעיל (שהשאלה מה בדיוק כלול בתורה היא שולית) היא לא דחייה בפועל של טיעון העד?

    1. אין לי שום בעיה עם שאלות שמיועדות להתרסה. רק שהשאלות יהיו טובות.
      לעצם העניין, אני ממש לא מסכים. כפי שהסברתי באורך במחברת החמישית, טיעון העד מיועד לאשש את הטענה שהייתה התגלות ונמסר בה משהו. אין לגזור ממנו אמינות של כל הפרטים. למה שזה יהיה תלוי בזה?

  10. אוקיי אבל אם אמינות הפרטים אינה חשובה וכל מה שניתן לומר זה שהייתה התגלות על ההר (ושבה נמסר ״משהו״), הרי אין בכך כדי להגן על הבלעדיות של היהדות. דתות אחרות יאמצו (ואימצו בפועל) בחום את דרישת המינימום הזו אבל יגזרו ממנה את המסקנות הנוחות להם.

  11. הרמב”ם הוא אולי הפוסק היחידי שפוסק הלכה למעשה שתפילה ללא כוונה אינה תפילה (אע”פ שמצוות לא צריכות כוונה, ודנו בזה הרבה מפרשים והסבירו מדוע בתפילה דווקא זה שונה)
    רמבם תפילה ד, א:
    “חמשה דברים מעכבין את התפלה אף על פי שהגיע זמנה, טהרת ידים, וכיסוי הערוה, וטהרת מקום תפלה, ודברים החופזים אותו, וכוונת הלב.”
    “טו
    כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה, מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מיצר אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, אמרו חכמים ישהה שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואח”כ יתפלל.”

    על אף שאין לי שום מניעה לקבל את דבריך לעניין מצוות בכללי, דווקא בתפילה קשה לי לקבל את זה. ממושג הכוונה (שייחודי כאן לעניין תפילה) נראה שלפי הרמב”ם אף אנחנו לא אמורים להתפלל היום מעיקר הדין (הלכה למעשה, פשוט איננו פוסקים אותו כמו שכותב ההגהות מיימוניות ועוד)

    ואם אדם שיודע מי הוא בוראו ואינו מכוון לא יכול להתפלל – קל וחומר לאדם שאינו יודע כלל מי בוראו [כי אינו מאמין באופן מודע]

    הצגתי את העמדה כאן על בסיס הרמב”ם רק משום שהוא פוסק כוונה בתפילה הלכה למעשה. ואילו שאר הראשונים משאירים גם את מצוות התפילה כשאר מצוות שאינן צריכות כוונה (ויש הרבה שעשו חילוקים בין מושגים שונים של “תפילות”) – אבל בכל מקרה ממאי נפשך: או שתפילה דווקא מיוחדת יותר משאר מצוות לעניין כוונה ואמונה (ודווקא שם לא אקבל מי שאינו מאמין באופן מודע) או שהיא כשאר מצוות (ואז אותה השלכה תהיה בכל נושא, בין בתפילה או תפילין ונענוע לולב…)

    לכן דווקא בתפילה לא נראה לי שאפשר לומר זאת..

    1. אני בכלל לא מדבר על כוונה אלא על אמונה. ראה על ההבחנה הזאת לגבי מצוות (שצריכות אמונה גם למ”ד שלא צריכות כוונה) במאמר כאן:
      https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%91%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F-%D7%94%D7%9B%D7%A9%D7%9C%D7%AA-%D7%97%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%99-%D7%91%D7%A2%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%94/
      אגב, גם בנושא הכוונה, בלי כוונת המילות לא עשית כלום. נענוע שפתיים אינו דיבור. זו סברא פשוטה, בלי קשר לדעות של פוסקים אלה או אחרים.

    2. אם תפילה היא עמידה לפני ה’ בלבד – מה לי כוונה ומה לי דיבור?
      אם התפילה דורשת שיח עם ה’ – עלי להכיר (לפחות באופן פשוט ו”מגשים”) עם מי אני מדבר. (ולרמב”ם – עלי גם להבין מה אני אומר – כוונה)

      הכוונה בתפילה היא ע”ג הדרישה הרגילה במצוות. זה בדיוק הסיבה שלא ניתן לומר סברא זו בתפילה.

    3. גם בסיכום מאמרך אמרת שם שמי שאינו מאמין אינו בר עבירה, וכ”ש שאינו בר מצווה.
      אני מוכן לקבל זאת, אבל מדוע שמצוות התפילה תהיה קלה יותר בנושא זה? אנחנו רואים שדווקא בתפילה החמירו עוד יותר במשמעות הדברים, בהבנה מול מי עומדים ומה אומרים. (לפחות לפוסקים כוונה)

      ממה נפשך? אם התפילה אינה דורשת אמונה [מודעת], מדוע שבכלל יצטרך כוונה? אדם שמנהל שיח עם עצמו צריך לכוון בדבריו? ברור שלא!

    4. תפילה היא עמידה לפני ה’ בתפילה (=דיבור אליו). אתה יכול גם לעמוד ולשתוק, אבל זו תהיה עמידה אבל לא תפילה.
      אכן אתה צריך להכיר, ולטענתי ייתכן שהוא מכיר אבל במובלע. [שוב, העליתי זאת רק כאפשרות]
      מצוות תפילה תהיה קלה יותר בגלל מה שהסברתי. שצירופו למניין תלוי בעובדה שהוא מתפלל ולא קיום מצוות תפילה. הרי כתבתי להדיא שאין לו קיום מצווה של תפילה, לכן לא הבנתי היכן ראית בדבריי שמצוות תפילה קלה יותר. אני לא מדבר על מצוות תפילה אלא על צירופו למניין (שכינה ששורה בעשרה מישראל).

    5. אם מה שיוצא מדבריך הוא שאדם שאינו מקיים מצוות תפילה, עדיין יכול להיות חלק ממניין משום שהוא עושה את פעולת התפילה (והוא מכיר במובלע) אז סבבה… אבל אז אני צריך להבין מדוע יהודי שכופר לחלוטין באופן מודע (מה שקראת לו מטריאליסט למהדרין) לא יכול? הרי אין קשר בין ביצוע הפעולה (כי אותו מטריאליסט אוהב אותי ורוצה שארגיש טוב..) לבין האמונה או הכוונה..

  12. כהערת אגב, להתרשמותי רוב ההתנגדות בקרב הביולוגים לוויטליזם מכוונת כלפי כל מיני שיטות של “רפואה” אלטרנטיבית, שעושות בוויטליזם שימוש במישור של התיאוריה המדעית, ורוב רובם של הביולוגים כלל לא מתעסקים בשאלות הפילוסופיות הקשורות. לא לחיוב ולא לשלילה.
    אולי בקרב העוסקים בחקר המוח המצב שונה..

  13. שלום הרב,
    ראיתי פוסט מעניין מאיש משכיל על ענייני דואליזם ומטראליזם, אשמח לדעת מה הרב חושב על כך:
    הוא מציג מדוע הוא מטראילסט ומדוע הוא לא כופר בשאר ההבנות שלו למשל קיום העולם החיצוני.
    “אני לוקח כעמדת מוצא את קיום העולם כי הרבה לפני שלמדתי שיש לי נשמה ובחירה חופשית, למדתי שהעולם עובד עם חוקים פנימיים שלא מגיבים לשום כלי לא גשמי. ולכן, בהצטרף עם האינסטינקט האינטואיטיבי הטבוע בי עמוקות משחר ילדותי (אם לא מלפני כן) של תער אוקאם, אני לא מאמין בהימצאות כוחות תבוניים הנעלים על הטבע ושולטים בו בדרך שהיא לא בחוקיו הפנימיים.”

    אשמח לתשובה,
    Y

    1. אין שום דבר שקודם להבנה שיש לנו שיקול דעת והכרעה חופשית. בלי זה אין משמעות לכל שאר התובנות שלנו שכן הן כפויות עלינו.
      מעבר לזה הוא לא למד משום מקום שהעולם הגשמי לא מגיב לדברים רוחניים, שהרי הוא כלל לא מכיר בקיומם של דברים כאלה.
      באשר לתער של אוקאם, העיקרון הזה משמש אותנו לברור בין תיאוריות שמסבירות את כל העובדות בצורה סבירה. מביניהן בוחרים את הפשוטה ביותר. אבל כשיש תיאוריה שלא מציעה הסבר סביר אין טעם לבחור בה בגלל עקרון התער. המכניקה של ניוטון פשוטה יותר מתורת הקוונטים ומתורת היחסות, אז נבחר בה?
      הארכתי בעניין זה בספרי מדעי החופש, וגם במאמר כאן באתר:
      https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%91%D7%98-%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%AA%D7%99-%D7%A2%D7%9C-%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%A9-%D7%94%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%9F/

    2. לילד אין כאלו דעות. הדעות היותר משמעותיות זה הקיום האישי של הסביבה החיצונית לנו.
      כל שאר הדעות של עצמאיות בחירתית ושיקול דעת הם דעות שהגיעו בעקבות הסביבה מבחוץ. זהו זיהום חשיבתי. ולכן ראוי להתחיל להכיר את העולם עפ הדעות הכי הכי בסיסיות שיש שזהו קיומו נמטראליסטי של העולם בלבד.

      Ps
      אני מכיר גם את המאמר וגם את הספר.

    3. הנחת המבוקש היא הדרך המומלצת להגיע למסקנה המסומנת מראש.
      את מי מעניין מה חושב ילד? למה אתה מניח שזה נקי ומה שהסקתי בהיגיון בוגר הוא “זיהום חשיבתי”? אתמהה!

    4. תודה רבה, אבל משהו לא ברור

      ככל שהילד שמע פחות דעות שחיצוניות להבנות הבסיסיות שלו, אז ההבנות הבסיסיות שלו נשארות המדויקות ביותר למה שהוא נולד איתם. ועל כן, סביר להניח שאם קיימת אמת, או לפחות אם אנו מסופקים באילו אקסיומות ראוי לנו לבחור. אז כדאי שנבחר באקסיומות של הילד שהם יהיו האקסיומות שאיתן נעבוד. הרי הם הטבעיות ביותר עבורנו.

      ובעניין ה’זיהום החשיבתי’ של אדם בוגר. אני חושב שזה פשוט שככל שאדם מתבגר ומודע ליותר ויותר דעות פילוסופיות מתערערים אצלו ההבנות הבסיסיות שלו. וכפי שאנו רואים בגלל שיש המון דעות שונות שאינן יכולות להתקיים יחד (כולם נכונות), אז רואים מפה שככל שמתבגרים הדעות הופכות להיות פחות ופחות נכונות ביחס למקורם הראשון.

    5. ראיתי, ואין לי מה להוסיף. אתה מניח שמה שנולדנו איתו הוא הכי סביר ואמין ואני ממש לא חושב כך. בעיניי שיקול הדעת והאינטואיציה של אדם בוגר שווים יותר מדעתו של ילד. וההשפעות הפילוסופיות ה”מזהמות” הן דווקא מבורכות כי הן מעשירות את שיקול הדעת שלו.

  14. האם החזקה לצרף מטריאליסטים ע”ס הנחה שהם פסאודו מטריאליסטים עשויה לדעת הרב להיות תלויה במיקום? למשל אין דין אונ’ בר אילן כדין חברון (באונ’ מן הסתם יש יותר כופרים שכופרים באמת, או שמא להפך?)

  15. שלוש שאלות

    1) באחת התגובות לעיל כתבת:
    “כאן לא דיברתי על מי שייחשף לטיעונים נכונים, אלא על מי שיש לו אינטואיציה נכונה והוא נוטש אותה בגלל טיעונים שגויים. זה לא אותו דבר. אתה מדבר על אנשים שאין להם נקודת מוצא אינטואיטיבית כלשהי והם מגבשים את דעתם על בסיס טיעונים. אנשים כאלה שגיבשו עמדה על בסיס טיעונים שגויים והגיעו לאתאיזם הם אתאיסטים (אחרת אין אתאיסטים בעולם). אני דיברתי על מי שיש אמונה בליבו, אבל מכוח טיעונים שגויים הוא מוצא עצמו נאלץ לנטוש אותה.”

    האם תוכל לפרט?
    האם אתה מניח, לאור התפיסה שלך את האינטואיציה, שיש אנשים שפשוט אין להם אינטואיציה בכלל?

    2) לאור מה שאתה אומר לגבי מצוות תפילה, אם הנטייה שלך שניתן לצרף את המאמין הלא מודע למניין,
    האם זה לא אומר שהמאמין הלא מודע גם מקיים את מצוות התפילה עצמה?

    כיצד ניתן לעמוד בפני ה’ אך לומר שהוא לא מתכוון לעמוד לפני ה’ ולכן לא מקיים את הנורמה?

    3) לגבי ההערה הרביעית על ה”נקודה הא-לוקית”.

    ראשית, אינני מבין מדוע אתה כועס שיש כל מיני אנשים שהגיעו אינטואיטיבית לאותה תובנה שהגעת אליה בניתוח פילוסופי הגיוני (על אף שהמסקנה ההלכתית והנורמטיבית לגבי המשמעות של אותה תובנה היא שונה).

    אבל יותר מכך, מדוע אתה שולל הנחות מטא-פיזיות לגבי הסטטסיטיקה של עוצמת החשיפה האינטואיטיבית לא-לוקים?
    האם זה דבר שהוא בכלל בר ניתוח פילוסופי או מדידה?

    אם אני אגדיר שהנחת ה”נקודה הא-לוקית” היא שההתפלגות והעוצמה של החשיפה האינטואיטיבית לא-לוקים היא חריגה בקרב העם הנבחר, ולכן היחס שלי לאמונה הלא מודעת אצל יהודי הוא שונה מהותית מאשר היחס שלי לאמונה לא מודעת בקרב גוי.
    ואני אפילו יכול להצדיק את הטענה אינטואיטיבית…

    האם יש דרך לשלול אותה?
    איך בכלל ניגשים לשאלה כזו בניתוח פילוסופי הגיוני?

    1. 1) אפרט באחד הטוריים הבאים. טענתי היא שאם יש למישהו אמונה אינטואיטיבית והוא דוחה אותה מכוח טיעונים שגויים (שאם היה שומע אותם היה חוזר בו) יש מקום לראות אותו במאמין סמוי. לא דיברתי על מי שאין לו אינטואיציה כזאת (ולא שנכרתה לו אונת האינטואיציה המוח).

      2) הסברתי בדבריי. מה יש כאן להוסיף?!

      3) אני לא כועס על אף אחד. אני פשוט לא מקבל אמירות מיסטיות לא מנומקות. זה שמגיעים למסקנה דומה משיקול שגוי לא אומר שאין מה לדחות בדבריהם.

      לא הבנתי את המשפטים האחרונים. לא הנחתי שום דבר סטטיסטי. אני מדבר על שיקוליו של אדם בודד.

    2. תודה על התשובה.

      1) לא הבנתי איך אתה מבדיל בין מישהו שיחזור בו היפוטתית למי שאין לו אינטואיציה.
      אם ניסית לשכנע אותו והוא לא חזר בו, זה כי לא השמעת לו את הטיעונים הנכונים או כי אין לו אינטואיציה?
      האם המדד היחיד לאינטואיציה מודחקת היא שהאדם מודה שזו התחושה שלו והוא מתכחש לה?

      2) טענת לגבי המאמין הלא מודע ש “גם אם בתוכו פנימה הוא מאמין במובן כלשהו, מה שקובע את תפיסותיו מבחינת השיפוט שלי אותו זה אך ורק מה שהוא מכריע באופן מודע.”
      אולם מצד שני לגבי המניין אמרת ש”כאן השאלה אינה האם הוא מקיים מצוות תפילה אלא האם הוא מתפלל. האם בפועל הוא עומד מול הקב”ה.”

      אולם אם האדם בפועל עומד מול הקב”ה, מכוח החלטתו להתמסר לאותה נקודה שהוא רואה כפסיכולוגית ואתה טוען שהיא אמונה לא מודעת, הרי זו גם הכרעה.
      אם בכוח הכרעה זו הוא אכן עומד בפני הקב”ה, ולא סתם משחק בפסיכולוגיה של עצמו, אז מדוע זו לא הכרעה מספקת על מנת לומר שהוא גם מקיים את המצווה?

      או בניסוח אחר: מדוע לגבי אותו מעשה אתה מחליט לעשות פלגינן דיבורא, ולקבל את ההכרעה שלו חצי כפי איך שהוא תופס אותה וחצי כפי איך שאתה תופס אותה?

      3) ההנחה הסטטיסטית שלך הייתה שהאמונה הלא מודעת “זו לא תוצאה של משהו ששתל בנו הקב”ה בהיותנו עם סגולתו, אלא אינטואיציה פילוסופית-הכרתית שקיימת בתוך אנשים רבים, יהודים ושאינם כאלה.”
      אני הבנתי שאתה מניח שאין שוני בקיום אמונה לא מודעת אצל יהודים ושאינם יהודים.

      אני לעומת זאת רואה בדיבור על “נקודה יהודית” אמירה איכותית ו/או כמותית לגבי האמונה הלא מודעת. גם בלי לשלול את האפשרות לאמונה לא מודעת בקרב לא יהודים, הדיבור על “נקודה יהודית” יכול לכלול תפיסה רכה יותר הטוענת שהאמונה הלא מודעת חזקה יותר אצל יהודים.

      השאלה שלי היא מה מקור ההנחה הזו, שמדובר בהתפלגות שווה בכל האוכלוסייה.
      איך בכלל ניגשים לטענה כזו? אם אכן הדיבורים על “נקודה יהודית” הם “אמירה מיסטית לא מנומקת”, אני תוהה כיצד ניתן לגשת להנחה כזו בצורה מנומקת ועם אילו כלים.

      (בדרך כלל הצירוף “מעצבן אותי מאוד” נובעת מרגש של כעס, בעוצמה כלשהי. עם המתעצבנים ואינם כועסים הסליחה)

    3. 1. למה אני צריך להבדיל? וכי חובת הדיאגנוזה היא עליי? כל אחד יודע היכן הוא עומד. ואם אני צריך לדעת זאת אני יכול לשאול או להניח הנחות וחזקות כלשהן. הדיון כאן הוא עקרוני ולא בהכרח מעשי.
      2. לא הבנתי את הפלפול כאן. הסברתי את הדברים היטב. מבחינתי קיום מצוות תלוי בהכרעה המודעת, אבל עצם היותך מתפלל יכול אולי להיקבע על בסיס המציאות הלא מודעת. הדברים הללו יוסברו יותר בטור הבא.
      3. אין כאן שום דבר סטטיסטי. גם לא הנחתי כאן התפלגות שווה בכל האוכלוסיות, למרות שאכן זו הערכתי. פשוט מפני שאין לי שום אינדיקציה אחרת.
      מה שאני עשיתי הוא לגשת לעניין בכלים לא מיסטיים.

  16. שלום!
    לא הצלחתי להבין למה הרב חושב ש”אי אפשר להעמיד את הביולוגיה באופן מלא על הפיזיקה והכימיה. כלומר זה שאין לנו כיום תמונה רדוקציוניסטית מלאה של הביולוגיה זה בגלל הנפש.” בהרבה מקרים בהחלט מצליחים להסביר את חוקי הביולוגיה ע”פ מנגנון כימי עד רמת המולקולה הבודדת, לכן הרבה יותר סביר שהקושי לעשות את זה הוא לא בגלל הנפש אלא בגלל זה שכלי המחקר הביולוגיים לא יורדים בדרך כלל לרזולוציה כל כך נמוכה.
    גם אני מאמין שהעולם שלנו הוא לא מערכת דטרמיניסיטית סגורה, אך לא חושב שניתן לבסס את זה על כך ההפרדה המלאכותית שקיימת בין ביולוגיה לכימיה ופיזיקה, אלא יותר כמו הדוגמא שנתת ביחס למח- שאכן יש אלקטרונים בודדים שיכולים לנוע ע”פ הרצון של נפש האדם.
    תודה!

    1. אין לי עמדה ממש נחרצת לגבי הוויטליזם. האינטואיציה שלי אומרת שאי אפשר להעמיד את הביולוגי על הפיזי. אבל כל זה לא קשור לשאלת הדטרמיניזם אלא לשאלת הדואליזם. גם ביולוגיה לא רדוקטיבית יכולה להיות דטרמיניסטית (כמו אצל בעלי חיים). במינוח קבלי, החומר הוויטלי הוא נפש, הבחירה היא ברוח או בנשמה ומעלה.
      טענתי הייתה רק שמעצם העובדה שזו הנחה מתודולוגית מועילה לא נובע שזו אכן המציאות. השאלה האם זו המציאות או לא, היא שאלה אחרת.

  17. בס”ד ט”ז בטבת ע”ט

    לגבי הטיעון שמטריאליסט הוא בהכרח אתיאיסט – אין זה מוכרח. מטריאליסט דן לגבי המציאות הנצפית ומניח שאין בעולמנו רוח ללא חומר. אין זה אומר שהוא ישלול את קיומו של בורא העולם, שהוא אינו חלק מהעולם, ואינו כפוף לחוקיות שלפיה מתנהגים היישים שבעולם.

    לגבי שאלת אי הצירוף למניין של מי שאינו מאמין. השאלה היא אם אי-הצירוף הוא בגלל ה’גברא’ שיצא ח”ו מכלל ישראל עקב כפירתו, ואז ניתן לומר שאדם שאינו מאמין בשל היותו בחברה שבה הכפירה מוצגת כ’אמת מדעית צרופה – והרי הוא בגדר ‘שוגג הקרוב לאונס’ שאין הקב”ה בא עימו בטרונייא על טעותו, ואף הוא מצטרף להשראת השכינה בעשרה.

    או שמא בעיית הצירוף למניין היא מחמת ה’חפצא’ של התפילה או קריאת התורה, המצריכה עשרה שותפים למעשה, ואז יש מקום לומר שמי שאינו מאמין בעניינה של התפילה או התורה – אינו יכול להיות שותף לתפילה או ללימוד. ולפי זה גם ‘שוגג הקרוב לאונס’ לא יכול להיות חלק מהתפילה או לימוד התורה שבה בפועל אינו מאמין.

    למעשה דומני שהשאלה לא כל כך מצוייה, מפני שרוב האנשים יש לכל הפחות ‘אמונה עמומה’, אינם כופרים בוודאות מוחלטת, אלא נותנים מקום לאפשרות של אמיתות האמונה, אלא שיש להם קושיות וספיקות שונים המציקים להם.

    . ולפעמים דווקא מי שמתווכח בלהט כנגד האמונה, עושה זאת מכיוון שמציק לו הספק שמא ‘יש בזה משהו’. ואם אדם כזה מוכן להצטרף למניין, וכ”ש אם מתפלל דרך קבע – יש יסוד סביר להניח שיש בו ‘אמונה עמומה’ לכל הפחות כ’אולי’, ובמצב כזה יש לכאורה סברא שהצטרפותו למניין של מתפללים או לומדים תחזק בו את צדדי האמונה הקיימים אצלו.

    בברכה, ש”צ לוינגר

    1. ברור שאין הכרח, אבל בפועל זהו המצב בד”כ. המטריאליסט מניח שמה שלא ראה אינו קיים, ואם כן הוא הדין לאלוקים.
      גם אין הכרח שמטריאליסט יהיה דטרמיניסט, אבל בד”כ זהו המצב. הוא מניח שהעולם פועל על פי חוקי הפיזיקה וממילא הוא דטרמיניסט.
      הכופר לא מצטרף למניין לא כסנקציה או עונש. לכן היותו תינוק שנשבה אינה רלוונטית. הוא לא מצטרף מפני שביחס לתפילה הוא כעציץ.

  18. סברת כרס בעניין האלקטרון:
    אפשר אולי לשער שהאלקטרון נמצא בנק’ שיווי משקל לא יציב (לדוגמא בראש גבעה), והרצון החופשי גורם לו לנוע דווקא בכיוון מסוים. האנרגיה הדרושה לשם כך היא “קטנה כרצוננו” ולכן בדרך זו השפעת הרצון החופשי לא מפרה את חוקי השימור.

השאר תגובה