על קהות חושים מוסרית: הפגנות, חובשי כיפות וזכויות בעלי חיים (טור 51)

בס”ד

בטור קודם (45) עסקתי באדישות שלנו לסבלם של בעלי החיים. במוצאי שבת האחרונה (פ’ וארא) החלטתי (בעזרתה האדיבה של בתי האלמותית רבקה הזכורה לטוב) לעשות משהו קטן בעצמי, והצטרפתי (יחד איתה ועם אחותה ברוריה ודפנה אשתי) להפגנה/תהלוכה בשדרות רוטשילד בתל-אביב כמחאה נגד “המשלוחים החיים”. הרי כמה מחוויותיי וכמה הרהורים.

כמה עובדות רקע

בשנה האחרונה הוסעו לישראל מעל חצי מיליון עגלים (!!!) בתנאי זוועה באוניות, רובם מאוסטרליה, מסע שנמשך כשלושה שבועות. הם מאוכסנים באוניה בצפיפות איומה, ולא מעט מהם נופחים את נשמתם בייסורי תופת בעת המסע בלב ים. יש שאבריהם נקרעים וכולם סובלים סבל נורא. המצב הסניטרי שלהם ושל אלו שעוסקים בעניין מזעזע. וטרינרית שליוותה משלוחים כאלה, וצוין שם שהיא לא טבעונית ולא פעילת זכויות בעלי חיים, כתבה זיכרונות שבהם היא מתארת מעשי זוועה איומים. שוחטים רבים מהם כשהם סובלים ומתפתלים בייסורים, וגוררים את גופותיהם וזורקים אותן לים (כמובן נגד תקני הבריאות של מי הים, נשפכת לשם כמות עצומה של פסולת, טונות רבות של שפכים ובשר נגוע ומזוהם). היא סיפרה שהדם שיצא מאחד הכבשים שנשחט על ידה גרם לה כווייה (!!!). היא מדדה את הטמפרטורה של הדם ומצאה שמדובר ב-47 מעלות (נשמע לכם מעט? יד סולדת בהלכה הוא חום של 45 מעלות. ראו חישוב מעניין על בסיס חום הדם של בעלי חיים בתחילת שמירת שבת כהלכתה). בין היתר דיבר שם מרצה בביה”ס לרפואה וטרינרית באוני’ העברית, שהיה אחראי על חוק צער בעלי חיים במשרד החקלאות, ואמר שהחוק פגום מיסודו מפני שאין שום סיכוי שבחוות גידול תעשייתיות למאכל יוכלו לשמור על תנאים מינימליים.

לשמחתי התברר שהגיעו לתהלוכה לא מעט אנשים. אני ציפיתי לכמאה איש (היה ערב רטוב, אם כי בזמן התהלוכה עצמה לא ממש ירד גשם), ובפועל להערכתי היו כאלפיים. נחשו כמה דווחו בחדשות? ככל שראיתי, כלל לא היה דיווח חדשותי (חיפשתי דיווח על ההפגנה ולא  מצאתי. היו דיווחים שעומדת להיות הפגנה כזאת. אמנם למחרת מצאתי כתבה אזוטרית בפינה על בע”ח של וואלה שכנראה אף אחד מכם לא קרא).

יחסי להפגנות

אני חייב להתוודות שאני לא נוהג להשתתף בהפגנות מכמה סיבות. ראשית, אני לא ממש אוהב שמדברים בשמי ומודיעים לעולם מה דעותיי בנושאים שונים. שנית, זו הרגשה די מבזה שאתה כאדם אינטליגנטי מוצא את עצמך מפגין כאחד האדם נגד אוסף השוטים שמקבלים כאן החלטות. שלישית, בהפגנה כזאת אתה חש כאחד מתוך המון, סוג של עדר, תחושה שלא חביבה עליי במיוחד. ובכלל, הפגנות בד”כ לא עוזרות, בפרט בנושאים שלא ממש מעניינים את התקשורת ואת הציבור, ובוודאי אם הנושא מנוגד לאינטרסים כלכליים (התעשיינים והמגדלים) ואנושיים (התאווה לבשר) מאד חזקים.

כאמור, הפעם החלטתי לצאת מגדרי ולהשתתף, ולו רק מתוך תחושת תסכול. כנגד ההכחשה הכללית במחוזותינו וכנגד ההתעלמות המחפירה (הם מגזימים, הם אינטרסנטים. ראו בטור ההוא), חשתי שאם אין לי יכולת להשפיע באופן אחר עליי לעשות משהו בכל זאת. המצב המזעזע הזה באמת דורש פעולה כלשהי.

הרכב המפגינים

עקב תחביבי כאנתרופולוג חובב, התבוננתי סביבי בתהלוכה כדי לראות מי ומי ההולכים. ודאי לא תתפלאו לשמוע שרוב האנשים שראיתי היו תל-אביבים צעירים. אין צורך לציין שכמעט אף אחד שם לא חבש כיפה, והתחושה היתה שאנשים דתיים נעדרים משם כמעט לחלוטין. היו כאלה שניגשו אליי ושאלו אם אני צועד איתם (או סתם נקלעתי לשם במקרה), כנראה מפני שהחזות הדתית שלי לא נראתה להם מתאימה לאווירה הכללית.

תהיתי לעצמי מדוע באמת זה המצב? למה חובשי הכיפות שכה מורגלים בהפגנות נעדרו משם לגמרי? אחד ההסברים שעלו בדעתי היה שהם עוסקים בהפגנות אחרות (עמונה, שטחים, מחבלים) ולכן אין להם אנרגיה נפשית להשקיע בנושא הזה. ובכל זאת, גם אנשי שמאל תל-אביבים עוסקים בהפגנות די דומות (עמונה, שטחים, מחבלים), והם בכל זאת הגיעו. לא היה נראה לי שהנוכחים הם כולם אנשי מרכז (מצביעי יאיר לפיד) שעתותיהם בידיהם. אם כך, זה כנראה לא ההסבר הממצה לתופעה. אז למה בכל זאת לא היו שם דתיים?

באותן שדרות רוטשילד התרחשו לפני כמה שנים האירועים של הפגנות הדיור, וגם שם לא היתה נוכחות דתית משמעותית. אבל שם הדבר נבע כנראה מהתחושה שההפגנות הן נגד הממשלה ונערכות באוריינטציה שמאלית מובהקת (כמו קרנבלי רבין המאוסים למיניהם). מעבר לזה, לא כל כך מתבקש להזדהות עם צעירים תל אביבים שרוצים לגור דווקא בתל אביב ולא מטר ימינה או שמאלה (מחירי הדיור גבוהים גם בשאר הארץ, אבל ההפגנות היו תל-אביביות מובהקות). אבל כל זה לא נכון במקרה דנן. אז למה כאן לא היו דתיים?

קהות חושים מוסרית

דומני שאין מנוס מהמסקנה שיש בציבור הדתי קהות חושים מוסרית כלשהי. שאלות מוסריות שלא עוסקות בנו, לא זוכות לתשומת לב רבה בציבור הזה. דאגה לאנשים סובלים בעולם הרחב, נפגעי אסונות, נפגעי טרור ורציחות, או מלחמות אזרחים, מהגרים ופועלים זרים, לא ממש מעניינים אותנו. ובוודאי שהדאגה לבעלי חיים גם היא לא בראש מעיינינו.

יש לנו כמובן תירוצים לרוב. יש המון בעיות קרובות יותר שבהן יש לטפל. האם חיסלנו את בעיית העוני, את יישוב יהודה ושומרון, את השחיתות הציבורית (שגם היא לא ממש מעניינת, אלא אם היא במחנה הפוליטי האחר), את הבעיות במערכת הבריאות וכדומה? אבל אם נתבונן במצב ביושר, דומני שנסכים כי רבים מאתנו במוצאי שבת האחרונה לא עסקו בצדקה וחסד עם בני עמם, בטיפול בשחיתות הציבורית, במערכת הבריאות, או בעניי עירם, אלא ישבו בבית ועסקו בענייניהם. הם יכלו לבוא להפגנה הזאת והדבר לא היה פוגע בפעילות החסד המבורכת והענפה שלהם. אז למה הם לא באו? דומני שאין מנוס מהמסקנה בדבר קהות חושים.

שורש העניין

ניתן היה לתלות את קהות החושים הזאת בהתמקדות בהלכה. אנשים שמחויבים לערכים ההלכתיים כבר עסוקים בהרבה חזיתות ולכן יש להם פחות התפנות נפשית לחזיתות האוניברסליות. אבל דומני שהאדישות הזאת אינה נחלתם של הדוסים שבינינו. לא רק “יהודי השולחן ערוך” מפתחים את קהות החושים הזאת (אם כי נראה שאצלם זה יותר אידיאולוגי). ההסבר שלי לעניין הוא אחר.

בטורי הנ”ל הבאתי את דבריו של הראי”ה קוק שחושש מהדאגה היתירה לבעלי חיים, שכן היא עלולה להביא להשוואה מוחלטת בין בני אדם לבינם, ובכך לאבדן הפרופורציות המוסריות הנכונות. אם נדאג יותר מדיי לבעלי החיים נגיע לפגוע בבני אדם. כמעט כל מי שאני מדבר איתו על נושא ההתעללות בבעלי חיים עונה לי בדברי הרב קוק. דומני שהרב קוק היה מתהפך בקברו אם היה שומע שהוא נעשה הגורם העיקרי שמעכב את השיפור במצב בעלי חיים ובסבלם. הוא הציג בפנינו תמרור אזהרה בפני מדרון חלקלק ואנחנו גולשים בגללו בחוזקה ובעוצמה רבה לצד השני.

כך אלו החוששים מדיבורים על זכויות בעלי חיים ומקיצוניות שמביאה לפגיעה בבני אדם, נמנעים מפעילות למען בעלי החיים ומפתחים אדישות לסבלם. כפי שכתבתי בטור הנ”ל, לדעתי החשש הזה מוצדק. באמת דיבורים על זכויות של בעלי חיים הם אבדן פרופורציה מוסרית. אבל קשה להבין כיצד החשש המוצדק הזה מצדיק אדישות. האם אדישות כזאת היא מדרגה מוסרית נישאה יותר? המדרון החלקלק משתק אותנו ומביא לחוסר פעילות גם במקומות שבהם היא ודאי מוצדקת. הוא גורם לנו לקהות חושים מסוכנת מאד.

דומני שגם בנושא הסבל והמצוקות של בני אדם ממקומות ומעמים אחרים יש תופעה דומה. החשש של רבים מהציבור הדתי הוא שעודף דאגה לכל אדם באשר הוא עלול להביא לאבדן הלכידות הלאומית והאכפתיות לבני עמנו, בבחינת המרחם על אסקימוסים סופו שיתאכזר ליהודים. מי שרואה את כל באי עולם כשווים לנו יבוא לזלזל במחויבותו לבני עמו. שוב מדובר בחשש שיש בו מידה של צדק, אבל המדרון החלקלק הזה משתק אותנו ומקהה אותנו מוסרית. הוא גורם לנו לגלוש במדרון לכיוון השני.

עלה תאנה אורווליאני

דומני שמעבר לתוצאות הבעייתיות של החששות הללו (השיתוק שהם מולידים), יש מידה של חוסר יושר בחששות הללו עצמם. תחושתי היא שכל אלו הם תירוצים שמחפים על עצלות. נוח לנו להתעלם. אין לנו כוח להתייחס לכל זה. למי יש כוח לדאוג לבעלי החיים, ובוודאי כשהדבר יעלה לו בבשר שהוא כל כך אוהב לאכול? אנחנו מכחישים ומדחיקים, ומשתמשים בדברי הראי”ה קוק (שיש בהם משהו) כעלה תאנה. יש לנו אידיאולוגיה נוחה כל כך, שכן היא מאפשרת לנו להמשיך ולהפטיר כדאשתקד ועוד להיחשב צדיקים בעיני עצמנו. הרי כך ההתעלמות והאדישות שלנו נובעות מעודף רגישות מוסרית, כמה טוב ויפה… וכמה אורווליאני: מלחמה היא שלום; חירות היא עבדות; בערות היא כוח; וההתעלמות מהמוסר היא פסגת המחויבות והרגישות המוסרית. כך רבים מאתנו מסבירים לעצמם ולכולנו שדווקא אלו שמבטאים רגישות כזאת לוקים בחוסר מוסר או במוסר מעוות. כמה טוב וכמה נוח.

מודל המעגלים הקונצנטריים

אוניברסליזם הוא אכן מתכון בדוק לעיוותים מוסריים קשים, לדעתי לא פחות משוביניזם לאומי. הקומוניזם המיט על העולם לא פחות אסונות מהפשיזם. ההנחיה של חז”ל “עניי עירך קודמים”, וההעדפה המובנית של בני משפחתנו ובני עמנו לגבי צדקה ועזרה אינה עיוות מוסרי. להיפך, האוניברסליזם מביא למצב שבו אין לאדם סביבה תומכת, שכן כל אחד עוסק בכל העולם, וכך בעצם לא עוסק בכלום (כי מי יכול לדאוג לכל הסבל העולמי?!). אם כל אחד ידאג לסביבתו (לא רק הגיאוגרפית, אלא גם המשפחתית והלאומית) המצב של כולנו יהיה טוב יותר. אם מדינה תדאג לכל העולם ולא תעדיף את אזרחיה שלה, אזרחיה יהיו מסכנים. ואם כל מדינה תעשה זאת – אז כל העולם יהיה אוסף של מסכנים. הוא הדין למשפחות ולקהילות ולכל הקבוצות בכל היקף שהוא. יש היגיון רב בתפיסה של חלוקת הקשב, המשאבים והאנרגיה, לפי מודל של מעגלי קירבה. אני דואג יותר למי שמאכלס את המעגל הקרוב אליי ופחות לאלו המאכלסים את המעגלים הרחוקים ממני.

המודל אותו אני מציע הוא מודל של מעגלים קונצנטריים סביב ככל אחד מאתנו, כאשר הדאגה שלי למי שמאכלס אותם עומדת בפרופורציה הפוכה למרחק שלהם ממני. ועדיין יש להתחשב בפרופורציות. אם במעגל החיצוני אנשים נטבחים ובמעגל הפנימי אין להם גבינה צהובה אלא רק לבנה, יש היגיון להפנות משאבים ותשומת לב למעגל החיצוני. אם עם אחר עובר שואה, אז עם כל הכבוד למסכנינו שלנו, יש היגיון להפנות משאבים ואנרגיות לשם, גם על חשבון בני עמנו. זה לא מוחלט, כלומר לא נכון שכל עוד מישהו נרצח בעולם אין להשקיע ולו שקל בסבל מקומי, אבל בהחלט חשוב לשמור על פרופורציות סבירות בין המעגלים.

המעגלים הללו בנויים באופן שסביב כל אדם יש משפחה גרעינית, וסביבה משפחה רחבה יותר, ואחר כך ידידיו, ואחר כך בני קהילתו, בני עירו, בני עמו, דתו ומדינתו, ובני העולם כולו, ולבסוף החי, הצומח והדומם. כך כל באי עולם נמצאים בטווח רלוונטי כלשהו, אם כי ניתן לשמור על היררכיה ופרופורציות ולא להגיע לאבדן הדרך שממנו חוששים כולם. אחריות למעגל מצומצם מביא למחויבות אקטיבית, בעוד שאוניברסליזם הוא מתכון מסוכן לייאוש וחוסר מעש ולחלוקה לא נכונה של אנרגיות ומשאבים.

החשש מחששות

במונחי המודל הזה ניתן לומר שהרב קוק מצביע על סכנה אחת, שמחיקת הגבולות בין המעגלים תטשטש את המחויבות שלנו למעגלים הקרובים. מאידך, כאן אנחנו רואים סכנה הפוכה, שהתמקדות במעגל הקרוב מטשטשת את המחויבות למה שקורה במעגלים הרחוקים. למיטב שיפוטי המודל הנכון הוא לא הקיצוניות הלאומית ולא הקיצוניות האוניברסלית, אלא המודל הממצע והפרופורציוני של המעגלים. את החששות והמדרונות החלקלקים, גם אלו המוצדקים, בדרך כלל כדאי להניח בצד.

כל אחד מהצדדים, האוניברסלי והפרטיקולרי, מתבצר במודל הקיצוני שלו מחשש מפני סכנותיו של המודל הקיצוני ההפוך, וכך כולנו מוצאים את עצמנו אוחזים במודל קיצוני ולא סביר. אלו דואגים לכל העולם, גם על חשבון בני עמם, ואלו לא דואגים לאף אחד פרט לקרוביהם ובני עמם. אבל שני אלו הם מודלים מעוותים. כשהחששות מנהלים את העולם, אז מרוב מדרונות חלקלקים מתקיים בנו מאמר חז”ל “האמת תהא נעדרת”.

לסיום רק אציין שהתופעה הזאת של ניהול החיים לאור חששות מלווה אותנו בתחומים נוספים. אנשי שמאל לעולם לא יודו שהימין צדק מחשש למדרון חלקלק, ולהיפך. כל שאלה בעולם מחולקת בפריזמה של ימין-שמאל, ואי אפשר לשמוע עמדה עניינית ומורכבת יותר, ובוודאי לא הודאה בטעות. כך כולנו מוצאים עצמנו משויכים למחנות קיצוניים שגם אנחנו עצמנו לא באמת מאמינים בהם. החששות הורסים לנו את החיים ומונעים מאתנו לפעול נכון.

צריך להבין שאימוץ תפיסה לא נכונה בגלל חשש הוא אולי מוצדק, אבל יש בו מישכון של האמת בגלל חשש משקר, כלומר העדפת שמא על ברי. אנחנו מחליטים בנפש חפצה לפעול עכשיו לא נכון רק בגלל חשש שאולי נגיע לעמדות לא נכונות בעתיד. השמא גובר על הברי. התנהלות כזאת מוצדקת רק במקרים קיצוניים ובמשורה. בדרך כלל כדאי לפעול בדרך שאנחנו באמת חושבים שהיא הנכונה והראויה. ובוודאי כשיש חששות מוצדקות משני הצדדים, הדרך הסבירה יותר היא לפעול לפי הראוי ולא להתחשב בחששות.

50 מחשבות על “על קהות חושים מוסרית: הפגנות, חובשי כיפות וזכויות בעלי חיים (טור 51)”

  1. תוכל בבקשה לכתוב או להפנות לבתך שתי שאלות

    א. היכן יש ביצים של ניר צבי או אורגניות על אמת בירושלים?
    ב. אם ברצוני להמשיך לאכול עופות בירושלים, איך אני עושה זאת הכי פחות אכזרי?

    ושאלה נוספת, לא הזכרת דגים. מה לגבי דרך הגעתם לשולחננו?

    1. לשלומי, לגבי ביצים אורגניות על אמת, למיטב ידיעתי אין הבדל בין הביצים של ניר צבי לכל ביצי חופש אחרות מכיוון שעיקר הבעיה של שתיהן שהם קונים אפרוחים ממדגרות רגילות שבהן הזכרים נטחנים. לכן, הרע במיעוטו הוא ביצי חופש רגילות שאפשר לקנות כמעט בכל סופר גדול, או בחנויות טבע סטנדרטיות שיש לא מעט כאלו בי”ם.
      לגבי אכילת עופות, תחפש “משק מלמד” בגוגל, זה משק לגידול עופות חופש אורגניים. לגבי בקר חופש תחפש “חי בריא” בגוגל.
      לגבי דגים, למיטב ידיעתי תנאי הגידול שלהם הרבה יותר סבירים מאשר חבריהם על האדמה בכל אספקט אפשרי, וזאת גם הסיבה שצמחונים רבים ממשיכים לאכול דגים (piscaterian) וזאת כנראה גם הסיבה שלא קמו חוות לגידול “דגי חופש” או דברים דומים. מעבר לזה, לדעתי ככל שיורדים בסולם האבולוציוני, הרגישות לכאב פוחתת, כך שהאדם הכי רגיש, אחריו, הבהמה ושאר יונקים, העוף, הדג ולבסוף חרקים.

    2. אורן ושלומי שלום.
      ככל הידוע לי, ביצי חופש הן כמעט כמו ביצים רגילות. לא הרי ביצי חופש כהרי ביצים אורגניות, גם מבחינת משרד החקלאות. נכון שגם ביצים אורגניות אינן מושלמות כי אף שהגידול הוא בתנאים סבירים המקור שלהם בעייתי (כמו שהסביר אורן).
      לגבי דגים, המצב כנראה יותר טוב אבל עדיין בעייתי מאד. אבל אין לי מידע מסודר בנושא, ושווה לבדוק ברשת. אני מניח שזה תלוי בסוג הדגים כי גל אחד נידוג במקום ובטכניקה אחרת.

  2. רציתי להציע כמה לימודי זכות על הציבור הדתי:

    1) בתפיסה חילונית, המדרג בין אדם לבהמה הוא הרבה פחות חד מאשר בתפיסה דתית, ולכן ברור שאצל חילונים תהיה יותר רגישות לבע”ח. קל וחומר למדרג בין יהודי לגוי שאצל חילונים בקושי קיים. מה שמסביר את הרגישות היתרה של חילונים למצוקות הגוים.
    2) בתפיסה הדתית, הקב”ה נתן לבני האדם את החיות לאכלה כדשא עשב, ואילו בתפיסה חילונית אין הצדקה חזקה לאכילת בע”ח בכלל (גם כאשר הם מגודלים בלי סבל).
    3) הדתי הממוצע שאצלו הגבול בין הלכה למוסר מטושטש מאוד עד כדי לא קיים התרגל שלא להתערב בבחירות ההלכתיות-מוסריות של הזולת מחשש שייתפס כקנאי/קיצוני/מציק/חופר, וגם בגלל שהוא מבין שהוא עצמו לא טלית שכולה תכלת, וזה מביא אותו לתפיסה של “מי אני שאוכיח אחרים על מעשה פסול, קודם עלי לתקן את עצמי”.
    4) אצל החילונים אין סמכויות מוסריות כמו רבנים, כך שכל אחד הוא “רב ופוסק לעצמו” (כל אחד חושב באופן עצמאי כמיטב יכולתו). הדתיים התרגלו להתנהל בצורה שיש אוטוריטות שמנחות אותם לאיזה הפגנות ללכת אם בכלל. האדם הפרטי הדתי לא חושב באופן עצמאי כמו מקבילו החילוני כי יש לו על מי להישען, מי שיחשוב בשבילו ויקבל החלטות בשבילו. לגבי מובילי הדעה בציבור הדתי, נראה לי שהם מעדיפים לשמור את קריאות ההפגנה שלהם לעת צרה יותר גדולה (ענייני דת ומדינה, התיישבות וכדומה) כדי שלא להוזיל את קריאותיהם להפגנה.
    5) החשיפה הישירה של החילוני הממוצע לבע”ח היא יותר גדולה מכיוון שיותר מצוי אצל חילונים לגדל חיות מחמד כמו כלב/חתול בבית (ואם לא בבית, אז אצל אחד מהחברים/משפחה), ולכן אך טבעי שהם יגלו יותר רגישות לבע”ח. בחברה הדתית, כל עניין חיות המחמד הרבה פחות נוכח מסיבות שונות.
    6) התפיסה הרווחת היא שמי שמפגין למען בע”ח צריך להיות צמחוני או טבעוני, וכל אפשרות ביניים (כמו צריכת בשר חופש) נתפסת כצביעות. אצל הדתיים צריכת הבשר נתפסת כחלק אינטגרלי מאורח חיים דתי (אין שמחה אלא בבשר ויין).
    7) הצד החילוני נוטה יותר לליברליות ופתיחות לשינויים באורח החיים (מעבר לצמחונות), ואילו אצל הדתיים יש יותר נטייה לשמרנות ושימור אורח החיים של העבר.
    8) חוסר ההפרדה המגדרית וריבוי הנשים שלבושות בצורה לא צנועה מדירה חלק ניכר מהגברים הדתיים מהפגנות כאלו.
    9) ת”ת גדול ממצווה שיכולה להיעשות ע”י אחרים.
    10) נשים דתיות יותר עסוקות בגידול הילדים מאשר נשים חילוניות (בממוצע), ולכן הן פחות פנויות להפגנות.

    1. הרוב המכריע של החילונים אוכלים בעלי חיים בלי שום הגבלה. הזועקים נגד צער בעלי חיים הם קבוצת שוליים זניחה, שהתנהגותה מליאת המשטמה והאלימות כלפי בני אדם, עיין ערך גארי יורופסקי, מעוררת אי אמון כלפיהם הן מצד דתיים והן מצד חילונים.

      מי שפועל ככל יכלתו למניעת צער בעלי חיים בתעשיית המזון הוא שר החקלאות אורי אריאל, והיותו דתי כנראה תורמת למוטיבציה שלו לקדם את הנושא. אף רבה של ירושלים, הראש”ל הגר”ש עמאר, פסק בשעתו שאין ליתן הכשר לאווזים מפוטמים משום הצער שבתהליך הפיטום, והסכים עם הוראתו הגר”ע יוסף זצ”ל.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      קראתי השבוע כתבה אי שם במרחבי הרשת על הרפת המניבה ביותר בישראל, שהיא הרפת בקיבוץ הדתי סעד, ומנהל הרפת אודי שוהם, מספר שסוד הצלחתם הוא הדאגה לרווחתן של הפרות. כשיש לפרה מרחב מחיה נאות, איוורור כל ימות השנה וטיפול מסור ומיידי בכל בעיה המתעוררת – עולה תפוקת החלב שלה.

    2. שצ”ל, אתה נאיבי או מיתמם.
      אורי אריאל אשם (לא לבדו כמובן) בלא מעט בעיות ולא ממש מטפל בבעייתיות הזאת למרות הבטחותיו. אבל אין לי עניין להיכנס לנושאים פרסונליים. העובדה שיש אנשים שפועלים באופן פרוע רק אומרת שהיה עלינו לנהל את המאבק ולעשות זאת אחרת. השתמטות בגלל זה דומה בעיניי כהשתמטות מהצלת אנשים כי יש אחרים שמצילים אותם באופנים לא ראויים, או השתמטות ממתן צדקה כי יש נותני צדקה לא ראויים (מה אשם העני?).

      לגבי החילונים, לפחות אצלם את המיעוט הזה, משא”כ אצלנו.

      לגבי סעד, מעניין ששאר המגדלים לא גילו את סוד ההצלחה הכלכלית הזאת והם ממשיכים להפסיד לעצמם במרץ.

      הו, נאיביות קדושה…

    3. אורן שלום.
      אכן לימוד זכות מרשים. אני מסכים לרוב הנקודות, ועדיין המצב זוקק שיפור. לגבי הדיון שלנו, חשוב לחלק בין טיעונים שמסבירים מדוע יש פחות מוטיבציה להפגין ולפעול (כמו אין זמן) לבין טיעונים שמבטאים חוסר רגישות מוסרית (כמו ההבדל בין בני אדם לבעלי חיים). הטיעונים מהסוג האחרון דווקא אם הם נכונים זה מצביע על קהות מוסרית שיש להיזהר ממנה. אם ההבחנה בין אדם לבע”ח מובילה אותנו לקהות מוסרית – על דא קא בכינא. אם היינו כולנו במצב שכל זה מאד מפריע לנו אבל אין לנו זמן או מוטיבציה לפעול – ניחא. אבל תחושתי היא שאנחנו פחות חשים את עצם הבעייתיות, וזה מה שכיניתי בדבריי קהות מוסרית.
      אני לא מניח שיש לנו חומרה שונה מחילונים, כלומר שבאופן מובנה אנחנו פחות טובים. בני אדם הם בני אדם. לכן ברור לי שמדובר בעיקר בהבדלי תוכנה. ועדיין כדאי להיות מודעים לזה שיש באגים בתוכנה שלנו.

    4. בס”ד ה’ בשבט ע”ז

      לרמד”א – שלום רב,

      סיפוריה הזוועתיים של הוטרינרית שליוותה את מסע העגלים, מעוררים את השאלה הפשוטה: איפה היתה בזמן אמת? מדוע אישרה את מעשה הזוועה? גם הסיפור על כוויה ב-47 מעלות נשמע הזוי. ומי שהיה אחראי על צער בעלי חיים במשרד החקלאות – מדוע שתק כשהיה בתפקיד, ונזכר שהכל פגום דווקא אחרי שסיים את תפקידו? אל תהיה נאיבי.

      על כל פנים, הצעותו של השר אריאל להתקין מצלמות פיקוח בבתי המטבחיים, יכולה לפתור גם את בעיות ההובלה באניות. אף הצעתו לדרג את בתי המטבחיים, ולתת נקודות זכות למהדרים במניעת צער בעלי חיים מעבר לתקן הנדרש בחוק – מהווה תמריץ להשתפרות

      עם כל הכבוד לייצור המזון האורגני וגידולי החופש – רוב הציבור אינו יכול לעמוד כלכלית בעלויות שלהם ונזקק לייצור התעשייתי הרגיל. יש לעודד את המהדרין במניעת בע”ח, אך לא פחות מזה – לפעול בהדרגה להעלאת הרף של התקן של הייצור התעשייתי.המשרת את כלל הציבור.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    5. התייחסות השר אריאל למשלוחי העגלים מאוסטרליה

      התייחסות מפורטת של השר אריאל לסוגיית ייבוא עגלים חיים מאוסטרליה, בדבריו בדיון בועדת הכלכלה בנושא ‘המשלוחים החיים’ (מיום 25.7.16), באתר ‘כנסת פתוחה’.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    6. קצת דברים מהדיון בועדת הכלכלה בנושא

      בס”ד ו’ בשבט ע”ז

      ציינתי בתגובתי הקודמת את הדיון בנושא ‘המשלוחים החיים’ בועדת הכלכלה של הכנסת (ביום 25.7.16), אציין כאן כמה דברים הראויים לענ”ד לציון, ואני ממליץ לקורא לא לסמוך עליי ולעיין במקור הדברים (באתר ‘כנסת פתוחה’.).

      שר החקלאות אורי אריאל אמר שמשרדו פועל בכמה כיוונים: מנסים לקבל אישור לייבא מאירופה או מדרום-אמריקה בשר מצונן (שהוא מצב ביניים בין טרי לקפוא) שיישחט שם, דבר שעשוי לצמצם את הצורך בהובלת עגלים חיים. כן קיים מגעים עם נציגי שלטונות אוסטרליה בדרישה שיהדקו את הפיקוח על המשלוחים באניות. כיוון אחר שבודקים את היתכנותו המשפטית הוא התליית רשיון היבואנים בקיום הוראות חוק צער בעלי חיים. כן ציין השר אריאל, שחלק משמעותי מהעגלים והצאן מאוסטרליה מגיע לרשות הפלסטינית (וחלק ממנו מוברח לישראל)

      יואב צור (מנציגי מגדלי הבקר) וח”כ יצחק ועקנין הצרו על עצם פתיחת הדלת למשלוחים מאוסטרליה, היוצרים תחרות בלתי הוגנת נגד המגדלים בארץ. יואב צור תיאר את המצב שהיה לפני ביטול המכס על עגלים חיים מאוסטרליה (שנעשה ע”י שר האוצר יאיר לפיד). הואיל וההיצע של עגלים שגדלו בארץ לא הספיק, היו מביאים עגלים צעירים מאד במטוסים מאירופה שהיו מגיעים לארץ תוך שעות ספורות וגדלים בארץ. מטרת החשיפה ליבוא היתה הוזלת המחירים לצרכן, מטרה שלא הושגה, והעגלים מובלים בים מאוסטרליה במסע ארוך וקשה..

      עמדת ארגון ‘חותם’ (שהוגשה לועדת השרים הדנה בהצעת חקיקה בנושא) היתה שלא לבטל בפזיזות כליל את הייבוא מאוסטרליה מחשש שהדבר יביא להאמרת מחיר הבשר, אך יש להתקין תקנות למניעת צער ב”עח בהובלה, להדק את הפיקוח על המשלוחים ולהתנות רשיון היבוא בהקפדה על הההוראות. ולבחון חלופות אפשריות – בשר קפוא או מצונן, ייבוא ממדינות קרובות או ייבוא עגלים צעירים יותר במטוסים. ראו בעתבה: ‘חותם: למנוע צער בעלי חיים במשלוחים’, באתר ערוץ 7, מיום ג’ בטבת תשע”ז..

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    7. השפעת הטרגדיה האנושית על סבל בעלי החיים

      בס”ד ט’ בשבט ע”ז

      עצם הצורך לייבא עגלים וטלאים מאוסטרליה הרחוקה למזרח התיכון (לישראל, ירדן ומדינות המפרץ), הוא תוצאה של המצב הטרגי של מלחמות הזורעות שכול וחורבן באיזור. הרי ארץ הבשן שבסוריה נודעה במקרא כמקום גידולן של פרות הבשן המשובחות. ‘צאן קדר’ ו’אילי נביות’ הם הדוגמא המובהקת לצאן משובח העתיד (כדברי ישעיהו ס,ז) לפאר את מקדש ה’. כשיזכו בני האדם באיזורנו לשלום ובטחה – תבוא רווחה אף לבהמות שיתענגו במרעה דשן! ‘אדם ובהמה תושיע ה”.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. שלום וברכה

    אלא שיש להרהר ביחס לקהות החושים המוסרית שיהא המפתח להבדל בין הדתיים לחילוניים: עד שאנחנו שואלים מדוע הדתיים לא מפגינים נגד בעלי חיים (ועונים שחוששים מסולידריות כלפי בע”ח שתבוא על חשבון זו לבני אדם באמתלא וכיסוי לקהות חושים) נשאל מדוע אלו שאינם דתיים,מפגינים באחוזים ניכרים ביחס לסבלם של בעלי החיים ולא ביחס לסבל הניכר של בני אדם הן בארצות הסמוכות והן ברחוקות? הלא סבל בני האדם בוודאי עצמתי יותר ולא מוסרי יותר . וכי יש רגישות מוסרית סלקטיבית?? ואם כן,ונראה שכן -ויש לפענח מדוע ועד כמה ובאילו מישורים- אזי שמא גם ביחס לדתיים ניתן לנהוג בהתאם לעקרון החסד ולמצוא את המישורים המוסריים הסלקטיביים שהם בוחרים להתעסק בהם לפי סדרי עדיפויותם.

    1. גיל שלום.
      ראשית, עת לכל וזמן לכל חפץ תחת השמים. עת להטות חסד ועת לבקר. כשמבקרים אין טעם להביא תשובה שמליצה יושר, שכן מטרת הביקורת אינה לשפוט אלא להביא לתיקון. ובמצב כזה הלצת יושר מונעת את התיקון (כי היא יוצרת שביעות רצון ממצב לא ראוי).
      שנית, אתה טועה או מטעה לגבי החילוניים. הם מפגינים יותר למען בני אדם מאשר למען בעלי חיים, וכל זאת לא פחות ואולי יותר מאשר הדתיים. צא וראה את ההפגנות למען עובדים זרים ומהגרים, את ההתגייסות למען סובלים ואסונות טבע. הפגנות למען הפלסטינאים (בלי קשר לשאלה אם אתה או אני מסכימים, אבל זו דעתם), מחסומים ונשות ווטש ובצלם וכדומה. דומני שבכל אלה הם טובים מאיתנו (ושוב, ניתן כמובן להתווכח על כל פעולה כזאת, האם היא מוצדקת או לא). אמנם כעת ראיתי בארגון סורים על הגדרות את פעילותו המבורכת של בנו של הרב פורמן.

  4. בוקר טוב,
    לעניין אי ההשתתפות בהפגנה-
    כיון שהעדת על עצמך כמי שלא חובב הפגנות, נראה לי שחסרה נקודה אקוטית היושבת בבסיסה של כל הפגנה. לטוב ולרע הפגנות הן אירוע חברתי. אמנם הן נעשות בשם אידאולוגיה, אך ברובן הן מאגדות אנשים בעלי אופי/רקע דומה. מעבר להסברים הנכונים שהובאו, מעל כולם יש את העניין שדתיים לא ילכו להפגנה של חילונים-שמאלנים וכן להפך, ולא משנה מה נושא ההפגנה. לו הייתה מתקיימת הפגנה כזו שמאורגנת על ידי דתיים, הם אולי היו מגיעים. לכן, השאלה שצריכה להישאל היא מדוע הציבור הדתי לא מארגן הפגנות כאלה ומדוע הוא לא רגיש לבעיות מוסריות כגון אלה (על זה עניתם כאן למעלה בתשובות לא רעות). כפי שהציבור השמאלני חילוני רגיש לבעיות מוסריות מסוימות ולא לאחרות. אנשים פנו אליך לא בגלל שטכנית לא הגיעו דתיים, אלא בגלל שאתה נטע זר ובולט באירוע של חברה אחרת.
    בעיני זה רק ממחיש שהמוסר אינו אובייקטיבי אצל אף אחד (למרות ניסיונות להציגו ככזה) וכולם נגועים ומושפעים מדעותיהם ומהחברה אליה משתייכים. לא בכדי מרבית הרגישים לצער בעלי חיים שיוצאים להפגין, לא יפגינו על דאגה למצב מפוני גוש קטיף (שיושבו שם בעקבות תכנית 5 האצבעות של יצחק רבין ז”ל) ולא מרגישים כמעט דבר כלפיהם וכן להפך. מעניין שכמעט ולא נמצא אנשים מוסריים שלמים שרגישים לבעיות מכל המינים והסוגים ללא הבדל דת, גזע ודעה פוליטית.. כל אחד תופס לעצמו מה שמתאים ונוח לו ואפילו מפתח זלזול בצד האחר (מימין יטען שהשמאלנים יפי נפש ומשמאל יטען שאין לרחם על כובשים).
    גם מבחינה טכנית, אי אפשר להיות רגיש לכל דבר ולהימנע מכל הקשור בעוולה מוסרית. האיש המוסרי השלם לא יקנה מה שיוצר במזרח בתת תנאים ומחנות כפייה וזה כבר רוב מוחלט של מה שאנו משתמשים בו. אז כל מי שנוטה למוסריות בוחר לו (לפי אופיו, שיוכו החברתי וסתם נוחות) כמה תחומים מצומצמים עליהם הוא יוצא להפגין ולפיהם הוא ישנה את אורחות חייו.

    לעניין הבשר עצמו, נראה לי שפשוט הורגלנו להיות גסים בצערם של בעלי החיים ונוח לנו להמשיך בזה כי אנו אוכלי בשר וכך היינו מאז ומעולם (עד כדי כך שיש המנסים לחזור דווקא לתקופת האדם הקדמון ואוכלים לפי ה’פליאו’).

    הערה צדדית אך חשובה- כנראה למרות שיש אמת בחלק מהטענות שהעלו בהפגנה, האמת לאו דווקא כזו. בשבוע שעבר התראיין ברדיו איש מקצוע מול פעיל זכויות בעלי חיים, הראשון הסביר שמדובר בעיוות ושקרים של האחרון. אז איני יודע היכן האמת, אך אני יכול להניח שזה לא שחור לבן. בטח לא כפי שעולה בהפגנה ייעודית ומוטה של כאלה שלא אוכלים בשר כלל, גם כזה שגדל בטבע ומת מוות טבעי (ולא בגלל שלא נשחט כדת).

    יום טוב,
    יובל

    1. יובל שלום.
      כפי שכתבתי לזה שמעליך, עת לכל. כשיש ביקורת שבאה לתקן אין טעם ולא נכון להליץ יושר. הציבור הדתי לא עומד למשפט אלא נקרא להתעורר. מה שכתבת נכון בחלקו, אבל אין בו הצדקה לגופו של עניין.
      משום מה, הציבור הדתי בוחר לשמוע ל”איש המקצוע” והחילוני לפעיל זכויות בעה”ח. זאת בלי לבדוק באמת. אז אתה מבין שזה פשוט נוח להקשיב לו. הרי בפשטות הוא הנוגע בדבר שכן זה עיסוקו והאינטרס שלו והם פועלים ממניעים ערכיים. ברור שייתכנו עיוותים והגזמות בדיווחים אלה או אחרים, אבל אין לי ספק שהמצב קטסטרופלי.
      ההשוואה לרגישות אנשי גוש קטיף לא רלוונטית, שכן שם מדובר על ויכוח אידיאולוגי. ברור שהם לא יהיו אמ]פתיים לאנשים שלדעתם הם רשעים וסוחטים את המדינה וגורמים לה לאבדות ולנזקים גדולים. מה אתה מצפה, שאנשי שמאל יצאו להפגין למען אנשי גוש קטיף? זו היתממות.

    2. כן, בהחלט הייתי מצפה שרגישות חברתית תהיה ללא הבדל. לא ביקשתי שיפגינו נגד הפינוי עצמו שעבר לכאורה בצורה חוקית ואף תואם את דרכם. אלא שיפגינו על הטיפול הלקוי והמזלזל שפגע באנשי חוק שישבו במקום על פי חוק (כאמור, נשלחו על ידי רבין) וכעת נגדע מטה לחמם והפתרון לכל מתיישב לא נראה באופק זמן ממושך. רק הדגמתי שהרגישות החברתית מושפעת מאידאולוגיה שגורמת לבחירת העוולה ועצמתה לפי מה ומי שאנו אוהבים להרגיש כלפיהם אמפתיה ולפי מה שנוח לנו לביצוע (לא ראיתי השלכת מכשירים מייד אין צ’יינה המונית) ולא ממניעים טהורים של מוסר. כי אין כזה!
      לכן המסקנה היא אחת- לכל אחד יש רגישות מוגבלת והיא מתועלת לפי מי ומה שהוא. קשה לבוא בטענות ולצפות לרגישות מושלמת, כי היא נדירה וכמעט אינה קיימת.

      יש בלי סוף עוולות ולחלק יש לנו קשר כלשהו. גם אתה וגם אני בוחרים למה להתייחס וממה להתעלם. הרוב המוחלט פשוט מתעלם ממרבית העוולות בלי לחשוב, כי נוח לנו לא לחשוב על מה שקורה אי שם מעבר לתחום הראייה ורק ליהנות מהפירות בלי לחשוב יותר מדי. אנשים שנוטים לרגישות יתירה או חשיבה מרובה על פרטים, יבחינו ויתייחסו ליותר דברים, אך רוב האנשים אינם כאלה. לכן נראה לי שהקריאה חסרת סיכוי.

      פרומן שהזכרת בתגובה מעלי, זו דוגמה נהדרת. שיבי מייצג זרם חברתי-שמאלני בתוך הציבור הדתי, הוא במיעוט ולא בכדי (יחד עם הרב בני לאו וכדו’). הדעות שלו נתפסות כהזויות בתחומים רבים. בניגוד אליך שזה בא ממקום של מחשבה לוגית, נדמה לי שאצל רוב אנשי השמאל החברתי, הרגישות היתירה מגיעה ממקום רגשי לא לוגי (זה הומחש באופן אבסורדי בתגובה ההזויה של אשתו על הדוקר שניסה לקפח את חייה והיא ניסתה להבין ללבו). כיון שכך, זה יכול לעוות את המציאות. הרגישות לא מייצגת אמת אלא תחושה סוביקטיבית. כך אנו מקבלים בקצה הסקאלה עיוות של אוהבי בעלי חיים שלא ינקפו אצבע לאדם ששונה מהם אך סיבלו לכאורה אמור להיות קרוב להם יותר. זה ממחיש שוב את טענתי שיש לנו מוסריות מוגבלת וכולנו בוחרים (לאו דווקא במודע) על מה ליישמה. לא נראה לי שקריאתך תשנה משהו בציבור הד”ל שבאופן מסורתי לא שייך לשמאל החברתי ואף סולד ממנו ומצד שני גם לא חושב עצמאית בצורה לוגית כמוך. ושוב תופעת העדר שאתה כה לא אוהב.

    3. שלום יובל.
      אני שוב לא מסכים. אין להשוות בין פינוי גוש קטיף לכאן. שם הם היו אשמים במצבם (לא שיתפו פעולה עם הפינוי) והיתה להם אצבע במערכת הדמוקרטית שלנו שקיבלה את ההחלטה, מה שאין לבעלי החיים. מעבר לזה, אני לא מצפה מאדם לגלות אמפתיה למי שמבחינתו הוא אדם לא מוסרי שמקדם מדיניות הרסנית. להיפך, במקום אנשי השמאל הייתי רק שמח ממה שקרה שם. מה לזה וליחס לבעה”ח? אין בכלל מקום להשוות.

      נכון שלכל אחד יש רגישות מוגבלת, אבל זה לא תירוץ גורף לכל אדישות. אמירות אלו הן תירוצים לאדישות.

      אני גם לא חושב שהקריאה שלי היא חסרת סיכוי. הנה, אצל החילונים זה עבד (קצת), אז למה לא אצלנו? אכן דבריי כאן הם חלק מהמלחמה נגד תופעת העדר, אבל אני אופטימי. גם אם זה ישנה קצת אצל מעט אנשים – עשינו משהו. ואם זה לא נחשב הישג בעיניך, אז זו עצמה ראיה של עדר. לשינוי והשפעה על כל אדם יש חשיבות, ולא רק לשינוי מהלכו של העדר כולו.

      לגבי שיבי פרומן, דומני שהיחס שלך אליו הוא חלק מהכשל. אני לא מכיר את דעותיו, אבל מה עניין יחסך לפעולותיו למען הסורים לשאלת השקפותיו הכלליות? למה צריך לגבש עמדה גורפת ביחס לכל מה שהוא עושה? האם אינך יכול להסכים עם משהו אחד ולחלוק עליו במשהו אחר? השאלה האם הרגישות באה ממקום פילוסופי או רגשי היא שאלה מעניינת, ואפשר להתווכח עליה. גם אני נוטה לחשוב שהשמאל הוא אמוציונלי מאד, וגם כתבתי זאת כאן. אבל השאלה הזאת לא ממש חשובה בעיניי, או לפחות אומר שיש לה חשיבות פילוסופית ולא מעשית. תכלס שם יש רגישות שאצלנו אין.
      [אגב, הניסיון להבין את נפשו של הדוקר הוא דוגמה נהדרת. לדעתי גישה כזאת היא דווקא מאד לא אמוציונלית. להיפך, זהו רציונליזם צרוף שמתעלם מהרגש הסוער נגד הדוקר. לכן לדעתי כאן טעית בגדול. זה דווקאא החלק המאד רציונלי ופילוסופי במחשבת השמאל. מה שאמוציונלי אצלם הוא המוכנות לקחת את ההבנה הזאת כאילו זו כל התמונה ולהתעלם מהגינוי שמעשה כזה חייב לקבל מצד עצמו. ההבנה לנפשו של האויב לא צריכה לחפות על כך שהוא אויב, אבל כן חשוב לנסות ולהבין אותו. כאן אכן יש אמוציונליות שמאלית. מאדם שכלי הייתי מצפה לנסות ולהבין את מי שדוקר אותו, אבל אחר כך להיות יכול לטפל בו כראוי לו (אולי עם קצת התחשבות בהבנה ההיא, אבל רק כחלק מכלל השיקולים). שוב זו גישה מורכבת ונכונה יותר.]

  5. שלום הרב מיכאל אברהם,

    קראתי את הפוסט שלך אודות ההפגנה למען זכויות בעלי החיים בה השתתפת, בה הבעת חוסר נוחות מהשתתפות בכל הפגנה.
    זה הזכיר לי קטע מספרו של מילן קונדרה – הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. חשתי שזה מסביר מדוע אני לא חש בנוח להשתתף בהפגנות, אולי גם אתה תמצא בזה עניין, להלן צילום הקטע:
    https://drive.google.com/open?id=0BwJAdMjYRm7IODhfZHdpbWtZZjg

  6. תודה על הקטע היפה הזה. אכן מתאר בערך את תחושתי.
    לעצם התיאור יש לי הסתייגות קטנה. אני לא חושב שאוסף אנשים שצועדים ומוחים הוא בהכרח רע. אני חש לא בנוח להשתתף בדבר כזה. זה יותר פסיכולוגיה מאשר ערכים. אם כי נכון שיש בזה משהו בעייתי.

    1. חן חן.
      אני לא כ”כ אוהב בירורים של דעת פלוני על נושא אלמוני. כדאי להעלות את הטיעונים עצמם בלי קשר לטוען. אם הטיעונים טובים יש ליישמם גם בללי להוכיח שהרב קוק אמר אותם, ולהיפך.

  7. מזדהה עם כל מילה. אסביר למה [וסליחה על האריכות…]
    דוגמה 1: אנחנו משפחה מעורבת. כך שבהפגנה של דוסים יש נציגות שלנו, ובהפגנה ממול של שלום עכשיו – יש גם נציגות שלנו. מה בכל זאת ההבדל? הדוסים שם כי הרבנים אמרו, החילונים באו בצו מצפונם…
    דוגמה 2 זהה: סבתא שלי, ניצולת שואה, גרה בקיבוץ של השומר הצעיר בצפון, הילדים היו 22 שעות בבית ילדים (אם תרצו: בית יתומים) ובשעתיים שנועדו לפגישת ההורים עם ילדיהם – היא הייתה מתנדבת לעזור לזקנים… אמא התלוננה על כך כל חייה, אך הלכה בעקבותיה: הורי היו רצים כל חייהם לעשות חסדים עם בני אדם, והיו חסרים לי בבית בתור ילד…
    דוגמה 3 – הפוכה: אז אני אומר לעצמי, אני מעדיף להיות יותר בבית עם ילדיי, ותכלס – אין לי סבלנות אליהם… האם אני מעדיף לדאוג למעגל הקרוב -למה אני לא ממש דואג לו?.. הורי היו אמפתיים לכאב של הזולת, ואילו אני רגיש בעיקר לעצמי…
    דוגמה 4: נדמה לי שמשום מה הדור-הראשוני היו יותר אידאליסטים, אבל זה לא התבטא בהשתייכות מגדרית לקהילה שלהם כמו באכפתיות ובאמפתיה לערכי אנוש ועזרה לזולת, ואילו אנו עסוקים ביותר מדי ססמאות מוחצנות והרבה פחות כנות. בשבט שלנו? החילונים שבינינו ממציאים לעצמם ערכים פשוט כי זה חשוב להם שיהיו להם כאלו, והדתיים שבינינו מסתפקים בקיום המצוות שנגזרו עליהם…
    דוגמה 5: מהי כת? ההגדרה של כת היא קבוצה וולונטרית של מחאה, המגדירה זן-חדש של זר ומפעילה כנגדו את הכללים שהיו קיימים לגבי הזרים המקוריים, והדורשת הקרבת זהות; וככל שהיא קיצונית – הקרבת הזהות רצינית יותר; והיא קבוצה שוויונית אך זקוקה כדי להתקיים לארגון בתוכה כדי לשמר את עצמה. מה זה אם לא לצמצם את המעגל הקרוב ולהתכחש לאנושות החיצונית??
    דוגמה 6: אגב, אני נולדתי בקיבוץ שמאלני, והמשפחה בחלקה עברה תהליך תשובה. אחותי שהתניעה את התהליך היא אולטרה-דוסית, ואילו אחי שייך לשמאל-הרדיקלי. מה איתי? הלכתי אחרי הורי, נכנסתי לציבור החרדי, עשיתי הכל להשתלב: שחור-לבן, זקן, סיום ש”ס, תעודת רבנות וכולי… ובכנות? הורי היו אנשים ערכיים, ואילו אני… בכנות? כל הפעולות הללו לא הופכים אותי לכזה…
    דעתי האישית: כאקזיסטנציאליסט אני מאמין בכנות-פנימית ובהסתכלות יותר אוניברסלית ופחות דוגמתית, בעיני הדת והאמונה אמורים לפקוח את העיניים ולא להיות כסות-עין או עלי-תאנה…
    דוגמה 7: אצל החרדים אומרים: מי שמנשק כלבים בסוף יהרוג אנשים. ואני אומר: יש יותר סיכוי שמי שמתאכזר לכלבים יתאכזר לאנשים…
    משאלה: החלום שלי לראות את עצמי – ואת סביבתי הדתית – עם יותר אמפתיה כנה ולא רק עם עדינות נעימה ומתחסדת. אכפתיות לכל אדם, בעל חיים, שמירה על הטבע. אותה כהות חושים כללית, גורמת לכך שאנו מקבלים את המצוות כעובדות פורמליות, ואנו שומרי חוק, במקום לחפש את האמפתיה החסד והאהבה שבתוכן? ובכלל אמונה אוניברסלית הממלאת את העולם כולו ופרטי החיים, ולא רק את העדה והטקסים והדקדוקים כמו איזו קבוצה שתקועה עם הראש בתוך עצמה.
    דוגמה אחרונה: אבל האמת אני אודה בכאב… כשאבא שלי ז”ל היה חולה וסיעודי, החרדים ביותר הביאו אותו הביתה וטיפלו בו (עם כל הילדים הרבים והצפיפות והמחסור) ואילו אנו ביקרנו מדי פעם… מסירות הנפש לחסד הייתה אצלם…
    שורה אחרונה: הניתוח המעמיק מדויק מאין כמוהו: צריך למצוא את האיזון הנכון בין הזנחת המעגל הקרוב ואיבוד הזהות הקהילתית לבין אדישות והרגשת זרות אל כל מי שאינו סביבתי הקרובה.

    נ.ב. ניטשה אמר כבר שהמחלות הקשות ביותר של האנושות הם האדישות הצביעות והפחד…

    1. שלום רב.
      רק אוסיף שאני לא חושב שמחויבות למצוות יוצרת אדם מוסרי יותר. היא גם לא אמורה לעשות זאת. למצוות יש מטרות דתיות (ראה טור 15). מה שביקשתי לומר הוא לא שהדתיים צריכים להיות יותר מוסריים בגלל הדתיות שלהם, אלא שחבל שהדתיות לפעמים מפחיתה את המחויבות המוסרית. זו אמורה להישאר בלי קשר למחויבות למצוות. במחברת הרביעית עמדתי על כך שאמונה באלוהים היא תנאי פילוסופי למוסר ולמחויבות המוסרית, אבל בפועל ברור שיש אנשים מוסריים כאן וכאן (ואיני יודע היכן יותר).

      לגבי השאלה מהי כת, ראה דבריי בטור 19.

    2. דוגמא אחרונה מאלפת

      בס”ד ה’ בשבט ע”ז

      myanimasite כותב (בפיסקה האחרונה) ‘כשאבא ז”ל היה חולה וסיעודי – החרדים ביותר הביאו אותו הביתה וטיפלו בו עם כל הילדים הרבים והצפיפות והמחסור… מסירות הנפש לחסד היתה אצלם’

      ואין זה מפתיע. התורה תחילתה חסד וסופה חסד. כשגדלים על מורשת דורות המליאה חסד – הופך החסד לטבע. מימי האבות עד היום – אין לך קהילה בישראל שאין בה מוסדות צדקה וגמילות חסדים, הנותנות סיוע כספי ופיזי ועידוד לכל נזקק.

      מורשת החסד של דורות, הטביע את חותמה גם על אלה שנתרחקו מקיום מצוות. בחו”ל מצוי שאדם נופל ברחוב ואיש לא ייגש לעזור לו, מציאות שלא תעלה על הדעת בין יהודים. די להשוות את העונשים הדרקוניים שנגזרים בבתי משפט בארה”ב לענישה המתונה יחסית בישראל (המעוררת ‘הרהורים נוגים’ אצל פלוני שמוכן לכלוא גנב לכל החיים… 🙂

      על אחת כמה וכמה שיהודים בני תורה מובילים בארגוני חסד ועזרה רפואית, המושיטים סיוע לכל נזקק, דתיים כחילונים. ידוע המקרה של חבר מועצת עיריית ירושלים מטעם מר”ץ, ארנן יקותיאלי, שכשחלה במחלה קשה – דאגו ארגונים חרדיים לממן לו טיפול רפואי יקר בחו”ל…

      ביום קשה זה, שבו גזרו אכזרים אטומי לב חורבן על יישוב שלם, לא בצדק ולא במשפט – עלינו להתפלל שה’ יעזרנו לחזור לטבע היהודי הבריא – ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  8. לא רוצה להיות בבחינת מכחיש שואת בע”ח, אבל הסיפור של המשלוחים לא מובן לי. כל ראש בקר שמת שלא השחיטה זה הפסד של מאות ואף אלפי שקלים. אני מסכים שלתעשייני הבשר לא אכפת מבע”ח, אבל מכסף בודאי אכפת להם. לכאורה זה אינטרס שלהם לא לזרוק בעלי חיים לים.
    אתה יכול להסביר לי את ההיגיון הכלכלי בסיפור שכתבת?

    1. כנראה שבשורה התחתונה והכללית יותר משתלם לייבא מיליוני עגלים ושרובם ישרדו (אם כי בסבל רב ומחלות) ו”רק” כמה מאות ימותו בדרך מאשר לייבא אלפים בתנאים הוגנים ושכולם ישרדו.
      בלי ידע, רק שכל ישר..
      סמוך עליהם שחישובים כלכליים הם עשו..
      בואו נתרכז במוסרי ולא בשיקולי הכלכלה

    2. בני שלום.
      ברוריה (בתי) כבר ענתה לך היטב. הובלה בצפיפות מאד משתלמת כלכלית (ראה במשאיות שבדרכים), גם אם המחיר הוא תמותה של ראשי בקר בדרך. חשוב בדרך משל שהצפיפות יכולה לחסוך לך חצי מהאניות אניה אחת במקום שתיים), והתמותה מורידה לך עשירית מהתכולה. כך שסה”כ זה משתלם היטב.
      באופן כללי אומר שיש עובדות וחבל להתכחש להן בגלל טיעונים אפריוריים, טובים יותר או פחות.

  9. אין לי ספק שאופן המשלוחים של עגלים מאוסטרליה לארץ זו שערוריה. אך קשה לי להבין אנשים שמעדיפים להפגין עבור עוולות שעושים לבני אדם מול עוולות לבע”ח. בעיני, הצו המוסרי העליון הוא “אל תעשה לרעך מה ששנאוי עליך”.ולזה אני מכוון את האנרגיות שלי. אני עובד כבר 40 שנה בתחום גידול בע”ח, בעיקר עופות. נוכחתי לדעת שארגונים כמו אנונימוס הפכו את נושא רווחת בע”ח, נושא בהחלט חשוב מפני עצמו, לדת קיצונית, אלימה, לפעמים ללא קשר למטרה שלמענה הם פועלים. רובם רוצים לכפות את הטבעונות שלהם בכח ומתעלמים מצרכי האנושות ומהרעב בעולם. אני מודה שהרבה יותר כואב לי לראות ילד רעב מאשר תרנגולת שגודלת בלול סגור ולא בטבע.

    1. שלום גיל.
      גם לי יותר כואב, אבל עדיין יש כמה הבדלים:
      1. הסבל שעוברים בעה”ח הוא תוצאה של מעשיי שלי. אני הצרכן שבשבילו כל זה נעשה.
      2. קל יותר לטפל בסבל של בעה”ח מאשר במצב הכלכלי של ילדי/אנשי העולם.
      3. דומני שהסבל של בעה”ח הוא חמור אלף מונים מהסבל של ילדים עניים, ואני ממש לא מזלזל בזה (וגם לא משווה בני אדם לבע”ח). שם מדובר בשואה מכוונת ומתוזמרת ממש. לא מדובר על חיים בלול סגור ולא בטבע. אם זה היה המצב החרשתי. אתה מגחיך בעיה אמיתית וחמורה, ולדעתי זהו ביטוי של ההכחשה שעליה דיברתי.
      4. אין סתירה בין זה לזה. כשמתריעים על בעיה אחת אין זה אומר שאין עוד בעיות. חביבה עליי מימרתו של הרב קוק שעדיף להיכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם, כשעל זה אני מוסיף: הכי טוב לא להיכשל בשניהם. יש איזו הנחה שחייבים להיכשל או בזה או בזה. אבל אפשר לנסות ולהימנע מכישלון כאן וכאן.
      5. כבר כתבתי כאן שהעובדה שיש כאלה שהפכו זאת לדת ושנוהגים לא כראוי לא אומרת שהבעיה לא צריכה טיפול.

  10. שלום
    בעיה כאובה זו מעסיקה אותי שנים. עסקתי בה רבות גם מהבחינה ההלכתית ומצאתי שגם מבחינה זו ההתר לצער בע”ח בצורה אכזרית שכזו מפוקפק למדי. ולכל הדעות בוודאי מידת חסידות להימנע מכך.
    דנתי בנושא בפורום רבנים עם עשרות רבנים – אך ללא הצלחה רבה. (יש בידי חומר הלכתי רב, וגם קצת חומר ממחשבת היהדות. לכל המעוניין).
    אני מהרהר שמא הכח לקדם את הנושא תלוי דווקא במגזר הדתי וברבנות הראשית. אילו יימצא אדם נמרץ שייזום קו ייצור ‘למהדרין ללא חשש צעב”ח’, בו יקפידו על רווח לעופות בלולים וכדומה, בהמלצה של רבנים ידועים, נראה לי שאנשים רבים מהמגזר הדתי, וגם מהציבור הכללי, יצרכו מוצרים אלו, גם אם יהיו יקרים בכמה אחוזים.
    מתפלל לשינוי. יוסי

    1. ייש לולים ורפתות המהדרים במניעת צער בע"ח (ליוסי)

      ראה במה שציין אורן בתגובה השניה בפוסט זה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      יש גם התקדמות איטית גם בתקנים הממשלתיים. לפני כמה שנים יצאה תקנה שחייבה הגדלת הלולים. פיטום אווזים נאסר בעקבות פסיקת בג”ץ לפני כעשר שנים (אך לא אסרו ייבוא כבדי אווז מחו”ל.. לגבי פיטום אווזים הורה הגר”ש עמאר שאין לתת להם הכשר משום צעב”ח, והסכים עמו הגרע”י זצ”ל…

      לגבי ‘משלוחיים חיים’ היתה רגרסיה ב-2014 כששר האוצר לפיד ביטל את המכס על ייבוא עגלים באניות מאוסטרליה במסע הנמשך שבועות (בעוד שלפני כן היו מביאים מאירופה במטוסים בתוך שעות ספורות. כיום נמצא נושא ‘המשלוחים החיים’ על שולחנה של ועדת השרים לחקיקה (לעיל הבאתי את עמדת השר ר’ אורי אריאל, ח”כ ר’ יצחק ועקנין ורבני מארגון ‘חות”ם’ בסוגיא זו.

  11. בתור ממלכת כוהנים, אני מוסר הודעה לאורייתא: העולות, הפרים, האילים, השעירות והשעירים ולא נשכח ח”ו את הפרות האדומות – כול אלה יוקרבו רק בסמיכה, השחיטה וארבע העבודות של קבלת הדם וגו’ – יבוטלו – אדם ובהמה תושיע ה’
    והוקרה למיכי שמשום שלום בית הצטרף לבנות משפחתו, כי רבות הבנות עשו חיל
    תופעת העדריות קיימת מקדמת דנא
    אז על מה-מו-מי המהומה…….מה…..מה (כגעיית הפרה ופעיית הטלה)
    ,

    1. למרן שליט”א רועה העורות וטוחנן זה בזה, אביהם של כל רועי בקר ולוחכי עשב, נוהג עדרו הולכי שתיים כהולכי ארבע, אשר מילא פיו חכמה ותבן הביא לעפריים, ואין עצה ואין תבן נגד ה’.

      מילא ללקות בהבנת הנקרא, כבר מצינו. מילא להיות רשע בסתר ובגלוי, גם את זה מצינו. אבל להתגאות בזה בפומבי ולהפוך את זה לאידאולוגיה? אמנם גם את זה מצינו, אבל אדון אותך לכף זכות שזהו ביטוי מובהק לאותה הכחשה שעליה דיברתי, שמטרתה כנראה להתחמק מתחושות האשמה (שאני מקווה שקיימות אף ברועה בקר כמוך). דומני שהפרשנות האלטרנטיבית הרבה יותר גרועה.
      והנה יש לדון בג’ רועי בקר שנפסלו לעדות ודיינות (אלא אם קבלו עלייהו), האם משום רשעות נפסלו או משום עמארצות. ובהא תליא שני פירושים אלו לגבי דידך. אמנם ראה סנהדרין כה ע”ב – כו ע”א שהוא משום רשעות, אבל מה אעשה דקי”ל שיש לדון את כל האדם לכף זכות, וצל”ע בזה.
      אגב, טעות נפלה בידך. את ההודעה שלחת לאתר כאן ולא לאורייתא (אמנם אולי התכוונת למודעא, ולכאורה מוכח כפירושא בתרא דלעיל וק”ל).

    2. יודע צדיק נפש בהמתו (לרועי)

      בס”ד ז’ בשבט ע”ז

      לרועי – שלום רב,

      אם נדלג על מסכת עוקצ”ין – יש בדבריך השגה צודקת על התפיסה השוללת מכל וכל שחיטת בעלי חיים, שהרי גם לימות המשיח יוקרבו קרבנות כפי שלימדנו הרמב”ם שמלך המשיח יבנה את בית המקדש ויחדש את עבודת הקרבנות. אף לפני המבול, כשהיתה אסורה אכילת בעלי חיים – היו קרבנותיו של הבל מבכורות צאנו לרצון לפני ה’.

      ברם לגבי שחיטת בעלי חיים לאכילה, גם אם אנחנו רחוקים ממצב זה – צריכה להיות שאיפה שנחזור אי פעם למצב שבו לא ניזקק ל’בשר תאוה’. כך למשל מסתבר שמצוות כיסוי הדם מבטאת תחושת אי נוחות שצריכה להיות לנו ב’ציד חיה ועוף’.

      אך מה שמעורר כאן רמד”א הוא עניינים הרבה יותר פרוזאיים: בימי קדם היה הרועה הדוגמא המובהקת ליחס אוהב לצאן מרעיתו. וכפי שמתואר מלך המשיח: ‘כרעה עדרו ירעה, בזרעו יקבץ טלאים ובחיקו ישא, עלות ינהל’.

      וכיום עם כל שכלולי העולם המודרני שמילא את העולם נוחות ורווחה, היינו מצפים שגם צאן מרעיתנו ייהנה מרווחה זו. ולצערנו, ההיפך הוא שקורה. אם פעם היו העופות הצאן והבקר חיים באויר פתוח, ב’מרחב מחיה’ נאות, נושמים אויר נקי ואוכלים מזון בריא – כיום אנחנו דוחסים אותם בצפיפות ובזוהמא. המודרנה היתה לקללה במקום לברכה.

      יש הרבה אילוצים שאין לנו בשלב זה מענה מערכתי הולם, שיחאפשר לתת מרחב מחיה נאות לבעלי החיים בלי שהדבר יגרום לייקור עצום במחירי הבשר החלב והביצים ולקושי כלכלי רציני למרבית האוכלוסיה. אך אין זה פותר אותנו מהחובה לחתור לשיפור המצב.

      כשיש חתירה מתמדת לתיקון ולשיפור, יש הבטחה של חז”ל ‘יגעת ומצאת – תאמין’, ובע”ה ‘קמעא קמעא’ נמצא את הדרכים גם להביא לייעול. בסך הכל, הסברא נותנת שבעל חיים החי ביתר נוחות ורווחה – ייתן תפוקה’ טובה יותר, הן בכמות והן באיכות’

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      .

    1. כוונתך למוצרי בשר? חלב? ביצים?
      לפחות לגבי בשר ספק רב בעיניי אם יש כאלה. איני מכיר בכלל מקומות כאלה גם בלי “הכשר מהודר” (אני מניח שכוונתך להכשר חרדי). לגבי ביצים אין צורך בהכשר, ולגבי מוצרי חלב זה נראה לי פחות קריטי (אפילו לחלב עכו”ם רחוק בעיניי לחשוש בימינו). פשוט לחפש ברשת מוצרים בגידול אורגני.

    2. כבר ציין לעיל אורן (ליוסי)

      בס”ד עש”ק משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ע”ז

      ליוסי -שלום רב,

      אורן ציין לעיל לעופות חופש של ‘משק מלמד’ ולבקר חופש בפיקוח ‘חי בריא’. באתר שלהם מצויין מפעל בקצרין לבשר חלק המציע משלוחים בכל הארץ , ומסעדת ‘אמא’ בירושלים, שאף בה ניתן לרכוש בשר כשר להדרין בתקן של ‘חי בריא’.

      ואולי פשוט לגדל בבית כחיות מחמד כבשה ושתי תרנגולות, ואז יש גם אספקה סדירה של חלב וביצים, צמר לסריגה וזבל לגינה, וגם עיסוק מרתק וחינוכי לילדים. במקום לשקוע במחשב ובסמרטפון – יטפלו בכבשה ובתרנגולות. לקראת החגים אפשר לרכוש באחד המשקים בן בקר רך וטוב, לקחתו אל השוחט, וכך יהיה לכם בשר לכמה חודשים!

      בקיצור: להכניס את העז לבית ולזרוק את הסמרטפון 🙂

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  12. תודה.
    הדברים רק מחזקים את התמיהה מדוע לא קם מישהו ומקים משק מהודר, נקי מחשש צער בעלי חיים, גם במחיר יקר יותר – האם הסיבה היא חוסר כדאיות כלכלית או סיבה אחרת?

    1. חלק מהכשרויות במשקי חי בריא הן מהודרות. מציע לך לבדוק מול “אטליז רופא” ברחוב דהומיי 3 י”ם, ומול “מסעדת אמא” ברחוב שמואל ברוך 55 י”ם. מעבר לזה, יש הידור נוסף בבשר מ”חי בריא” מכיוון שזה בשר שנשחט בדר”כ בשחיטה פרטית (שחיטה שלא בפס ייצור) ובקבוצות קטנות מאוד (בודדים). ידועות הבעיות בשחיטת פס ייצור שהשוחטים עובדים שעות רבות מה שמביא לעייפות ורעידות בידיים בעת השחיטה, לא בודקים את הסכין בין שחיטה לשחיטה (כי צריך לעמוד בקצב מהיר של פס הייצור), ואם מתגלה פגם בסכין לאחר קבוצת שחיטה, לפי ההלכה כל הקבוצה עד הבדיקה האחרונה צריכה להיפסל, אבל השוחטים פוחדים לפסול קבוצה גדולה מכיוון שאז בעל הבית יפטר אותם ויביא שוחט שלא פוסל קבוצות שלמות (מדובר בהפסד עצום לבעל הבית). ראה שולחן ערוך יורה דעה הלכות שחיטה סימן יח סעיף ג
      צריך לבדוק הסכין קודם שחיטה, ואם לא בדק, לא ישחוט; ואם עבר ולא בדקה תחלה ואח”כ בדקה ומצאה יפה, שחיטתו כשרה. (דהיינו שחיטה בלי בדיקה לפני, זה בדיעבד).
      ראה גם שולחן ערוך יורה דעה הלכות שחיטה סימן יח סעיף יא:
      השוחט בהמות רבות או עופות הרבה, צריך לבדוק בין כל אחד ואחד; שאם לא עשה כן ובדק באחרונה ונמצאת סכין פגומה, הרי הכל ספק נבילות ואפילו הראשונה.
      הנושא הזה קיים גם בכשרויות הכי מהודרות, ולא רק בכשרות רבנות. יש סרטונים רבים ביוטיוב על הבעיה הידועה הזאת. ראה למשל בסרטון הזה (ובמיוחד החל מדקה 29:45):

  13. תודה ש. צ. לוינגר ואורן. הסמטרפון מעולם לא נכנס. אך כנראה גם העז לא.
    מעניין, פניתי אמש ל’חי בריא’ בעקבות המאמר שפורסם כאן, והם השיבו לי שאין להם הכשרים למהדרין. אך זה לא כ”כ משנה לי. כמעט שאיני אוכל בשר בקר.

    האם יש לכם רעיונות כיצד להחדיר את חשיבות הדברים למודעות הציבור הדתי והחרדי?

    1. “חי בריא” הוא הארגון שמפקח על תנאי הצב”ח במשקים, הוא פחות קשור לכשרות השחיטה. לדעתי עדיף לך לברר מול המשקים ונקודות המכירה ישירות (מופיעים באתר שם). לגבי החדרה למודעות, נראה לי שאם תוכל לפנות לאחד ממשקי חי בריא בבקשה שידאגו לכשרות שמקובלת על הציבור החרדי (לנדא למשל), זה יוכל לקדם את העניין. התחום הזה יחסית בחיתוליו כך שאולי יהיה צריך לקשר בין גופי הכשרות הרלבנטיים למשקים.

  14. הרב מיכאל אברהם שלום

    מציע שתכתוב את הדברים בטון קצת אחר. את טורך הקודם שהשווה את הנושא לשואה הפסקתי לקרוא באמצע. אני לא מוכן לקבל השוואות לשואה, בין אם אלו השוואות לטבח עם במקומות אחרים ובין אם מדובר במעשי עוול לעמים אחרים שיש המייחסים (לדעתי בטעות) לי ולעמי, ובוודאי כשמדובר בהשוואה לבעלי חיים. לא אכנס כעת לכל ההבדלים שקיימים לדעתי, האירועים מבחינתי אינם בני השוואה.
    אני מגן על זכר משפחתי הקרובה (סבי וסבתותי, וכמעט כל בני משפחתי ויהודים אחרים שנמצאים במעגל הקרוב אלי במודל שלך במאמר זה), ולהשתמש בשפה מיוחדת כלפי מעשה עוול שקשה לתפוס אותם. כל השוואה תאניש את המעשים שארעו בשואה, ויש אירועים שאסור להאניש.
    אינני בקי בשיח הטבעוני/צמחוני, אבל מהיכרות קלה ומרפרפת ברשתות החברתיות אני מתרשם שנעשה שימוש בהשוואות מקוממות, בתיאורים פלסטיים ובהקצנה רבה. מניח שהכוונה היא לזעזע ולגרום לחמלה רבה יותר על בעלי החיים ואופן צריכתם. אבל כפרפרזה על מה שאמר ר’ יהודה הלוי בכוזרי: “כוונתכם רצויה אך מעשיכם אינם רצויים”, לדעתי ההקצנה והדגשת הזוועות אינה משכנעת. יש קבוצת אנשים מצומצמת שמזינה את עצמה בתיאורי זוועות הנעשים לבעלי חיים, ומרוב הקצנה לא מצליחה לחדור לליבותיהם ולשכלם של קהל היעד.
    רוב האנשים נעשים אטומים כשמשקפים להם תיאורי זוועות חד צדדיים, ועוברים במהירות הלאה ולא מקשרים בינם לבין אירועים אלו. לדעתי צורת כתיבה פחות מיסיונרית, פחות מתלהמת וכזו שתדגיש יותר את השפעת הפעילות של האדם הבודד על התעשייה הזו יכולה להועיל יותר.
    כרב וכדמות ציבורית – יהיה קשה לך יותר לשכנע בנושאים אחרים, כאשר את כל מילות הגנאי והשפה המוקצנת “בזבזת” על היחס לבעלי חיים.
    בהערכה,
    משה

    נ.ב. אני אישית הפסקתי לצרוך בשר לאחר שבתך ברוריה התארחה אצלנו לארוחה ושכנעה אותי בלי להשתמש בסיפורי זוועות ושפה מוקצנת. מניח שאם היתה משתמשת בהשוואה לשואה או השוואה בין בעלי חיים לבני אדם – לא היתה מצליחה לחדור את מסך ההגנה הטבעי שקיים בי.

    1. כ”כ מסכים, ההשוואה לשואה הייתה כ”כ מקוממת שממש סגרתי את המחשב(סבא שלי ז”ל ממש מתהפך בקברו), וחבל.
      דווקא בגלל שאני מאוד מעריך אץ הרב מיכי כתל מיד חכם חשוב מאוד היה לי קשה לקרוא את זה. שיח פחות מתלהם שכנע גם אותי בקלות לנסות טבעונות לתקופה מסויימת..

  15. נדב ומשה שלום רב.
    תודה על ההערות. אקח בלי”נ לתשומת לבי. אני חייב לומר שלעצם העניין בעיניי הביטויים הולמים לגמרי ולא מתלהמים. בדבריי עמדתי על ההבדלים בין בני אדם לבע”ח, והסברתי את ההצדקה לשימוש במינוח “שואתי”.
    אבל שאלת היעילות וההשפעה היא כמובן סובייקטיבית ושייכת למישור הפסיכולוגי ולא המהותי. אני בהחלט מקבל את עדותכם שיש אנשים שניסוחים כאלה עלולים להפריע להם ואז יצא שכרי בהפסדי.

  16. שלום,
    קראתי לאחרונה את המאמרים של הרב על טבעונות ותהיתי למה לא לעבוד בעניין בשיתוף פעולה עם הציבור החרדי, כלומר אם הנתונים נכונים ושכיחים אזי בהכרח יש פה בעיות הלכתיות בעניין טריפות ולכן אולי ראוי לעדכן בזה כשרויות חרדיות או משהו בסגנון. כי ידוע שלציבור החרדי כוח רב(פוליטית, וציבור מאוחד וכו) אז תהיתי למה לא פועלים מהנתיב הזה? הרי ייתכן וזה ישפיע המון…(או שכן ואני לא יודע..)
    תודה,

    1. הדברים ידועים, אבל כנראה האינטרסים הכלכליים חזקים יותר. ככל הידוע לי יש רבנים שפועלים בעניין זה (כמו הרב רפפורט), אבל בינתיים ללא הרבה הצלחה. זו לא בהכרח שחיתות (התעלמות מטריפות). ייתכן שהם מעדיפים להתעלם ולהסתמך על חזקות וכדומה (סוג של הערמה). כמובן יש גם אפשרות לשחיתות, ובוודאי יש בזה חוסר יושר (שהרי על ספק איסור דרבנן כמו בהיתר המכירה כולם עומדים על הרגליים האחוריות).

השאר תגובה