על שידור ציבורי וחופש העיתונות (טור 64)

בס”ד

כבר כמה פעמים בעבר עמדתי על כך שהיכולת של עיתונאינו לחשיבה ביקורתית לוקה בחסר, מה שמהווה בעיה משמעותית בהתנהלות הדמוקרטית ובאיכות הדיון הציבורי אצלנו. לפעמים ההטיות והשגיאות נובעות מאינטרס או מאג’נדה ולפעמים מסתם טיפשות או בורות. אחת הדוגמאות הבולטות ביותר להטיה כזאת ולעוד שלל תופעות מדאיגות היא הדיון והסיקור של נושא השידור הציבורי, התאגיד מול רשות השידור והתנהלות הממשלה.

אקדים ואומר שהתנהלות הממשלה בנושא זה (ולא רק בו) היא שערורייה. החבר’ה הללו מתנהלים בצורה מחפירה מכל הבחינות. אין עבודת מטה, וגם כשיש לא לוקחים אותה בחשבון. משנים כל שני וחמישי מדיניות (וגם חקיקה) בלי לחשוב פעמיים, וכנראה משיקולים שהם לחלוטין לא ענייניים. זורקים עובדים הביתה, מחזירים אותם וזורקים שוב, בלי לחשוב עליהם (ועלינו) בכלל. מכל הכיוונים מפריחים סיסמאות שונות, לפעמים חסרות בסיס וחסרות שחר, ועוד ועוד.

הסיקור העיתונאי בנושא

אבל אם הממשלה מתנהלת בעניין זה באופן מאד בעייתי, דומני שזה מחוויר מול הסיקור העיתונאי של הנושא. כאן כבר מדובר ממש בבדיחה עצובה. הנושא לא יורד מהכותרות כבר שבועות וחודשים, כאשר בו בזמן הוא לא מזיז ולו את קצה הציפורן לאף אחד. ממש לא מעניין אותי וכנראה גם את רוב אזרחי ישראל האחרים, מה קורה ומה יקרה שם. העיתונות שלנו עוסקת בעצמה בצורה אובססיבית, אבל הציבור מגלה בנושא זה התייחסות מפוכחת ולא נותן לאינטרסנטים הללו שמנסים לשכנע אות כולנו שהם חשובים באופן קריטי לעתידנו ולגורלנו להוליך אותו שולל. מסבירים לנו חזור והסבר עד כמה שידור ציבורי הוא חשוב לעתידנו ולגורלנו, ללא הועיל. אנחנו נשארים אדישים. האם האדישות הזאת נובעת מטיפשות או חוסר הבנה? אולי מחוסר אכפתיות? האכפתיות לגורל העובדים היא כמובן חיובית ונכונה, כמו בכל מפעל או מקום עבודה אחר. בה במידה נכון שפתרונות תעסוקה לא אמורים להתבצע על ידי פתיחת מקומות עבודה מיותרים. עבודה יזומה היא לא ממש פתרון לבעיית האבטלה. הכותרות שלהן זוכים העובדים הללו מעוררות רק אנטגוניזם. הם משתמשים במשאבים הציבוריים כדי לעורר את הציבור לטובתם, ולכן לא פלא שהוא לא ממש נענה ולא ממש מגלה אכפתיות.

למה זה קורה?

עמית סגל כבר כתב פעם על כך שהעיתונות בישלה לעצמה את חוסר ההזדהות הציבורי עמה. אז כעת שלא יתפלאו שהם וגורלם לא מעניינים את אף אחד. אבל זה לא רק זה. דומני שהאדישות (המוצדקת) הזאת מבטאת באופן חד וברור את התובנה שהנושא באמת לא חשוב לאף אחד, וגם לא חשוב מצד עצמו. יש כאן שאלה של פרנסה לכמה אנשים, הא ותו לא. לפעמים מנסים לעשות מזה אידיאולוגיה ושאלות הרות גורל לעתידנו. הצחקתם אותי. כל זה חסר כל משמעות וחשיבות. יתר על כן, גם אם צריך לקבל החלטות בנושא השידור הציבורי, להערכתי ההחלטה הנכונה היא לסגור את שני המוסדות המיותרים הללו, הן התאגיד והן רשות השידור. ולא, לא רק בגלל שהם סמולנים (שכמובן מכחישים זאת במרץ ובכך מעוררים אנטגוניזם חזק יותר. אף אחד לא אוהב שקרנים), אלא פשוט מפני שהם אנכרוניסטיים ולא נחוצים, ועוד יותר מפני שעצם קיומם מהווה איום על חופש העיתונות.

כדי להיות קונקרטי יותר, אקח דוגמה מהזמן האחרון. העיתונאית נורית קנטי, כתבה מאמר זועם כאן, ובו היא מסבירה לכולנו היכן אנחנו טועים ולמה אנחנו נאיביים ולא מבינים. דבריה משקפים אוסף מרשים ביותר של כשלים, וקשה להחליט האם מדובר בהטיה אידיאולוגית ואינטרסנטית או בסתם טיפשות. מכיון שמדובר במאמר טיפוסי שמאפיין מאד את “הדיון הציבורי” בנושא הזה ובכלל, הרשו לי להתייחס אליו ביתר פירוט.

מגיע “לכם”

קנטי פותחת באמירה שכשאומרים ברשתות החברתיות “מגיע לכם”, מתייחסים לעיתונאים כמכלול אחד, בעוד שמדובר בקבוצה מגוונת שאינה עשויה מקשה אחת. טוב, הציבור לא ממש קונה זאת. נכון יש פה ושם עיתונאים מגוון אחר, ועדיין התחושה היא שהמושכות מצויות בידי קבוצה מונוליטית למדיי. הקול שיוצא משם הוא אחיד למדיי, ובנושאים רבים אין שום ביטוי לדעת חלק ניכר מהציבור. העיתונאים כמובן חוזרים ומכחישים, אבל הציבור כנראה לא ממש משתכנע.

קשה לא לראות את הדמיון למה שקורה במוסד מנותק אחר, בית המשפט העליון. האמירות שיוצאות מביהמ”ש העליון, שגם הוא כידוע מאד מגוון ומאז ומעולם היה פלורליסטי ושיקף את כלל הציבור, הן דומות מאד. גם שם מסבירים לנו שהוא מאד מגוון ויש בו קולות רבים ודעות שונות, אבל הציבור לא משתכנע. משום מה רק אנשי שמאל רואים את הגיוון הרב בבית המשפט. אנשי ימין סומים ולא ממש מצליחים להבחין בו. יש כנראה הבדל באיכות הראיה של אנשי שמאל וימין. אגב, אותו הבדל מופיע גם ביחס לתקשורת. גם שם אנשי השמאל בעיני הנץ שלהם מצליחים להבחין בגיוון ובאיזון של התקשורת, מה שנעלם מעיני הימין הסומא.

אני חייב לומר שהמצב בהחלט משתנה לטובה, הן בעיתונות והן בביהמ”ש העליון, ועדיין הוא רחוק מלהיות מאוזן. לכן דומני שדעת הציבור על שני המוסדות הללו בהחלט מבוססת. כל עוד היחידים שמבחינים באיזון הזה הם אנשים ששייכים לאגף אחד אני לא משתכנע שישראל בחזקת סומין (עד שהקב”ה פוקח את עיניהם).

בריקדה של העיתונות החופשית

קנטי כותבת שהצוהלים לאידם של העיתונאים לא מבינים שנופלת כאן עוד בריקדה של חופש העיתונות, מה שכמובן פוגע בצוהלים עצמם (=הציבור). ניתן להבין מדבריה שהשוטים הללו לא מבינים שהם רוקדים בהלווייתם שלהם.

מכאן היא עוברת כחץ מקשת להלך עלינו אימים, ולהסביר לנו מה יקרה כשלא תהיה עיתונות חופשית: תהיה צנזורה על הביקורת על ראש הממשלה. לא נשמע על כשלי צה”ל ב”צוק איתן” ובכלל. לא נשמע על כסף ושחיתות בפוליטיקה, על התעללויות בזקנים בבתי אבות, על מחירי הדיור, על בעיות בשירותי הבריאות בפריפריה, על הזבל שילדינו אוכלים בצהרון ועוד ועוד. היא מסיימת את הקטע בפאתוס: “כן כן, עד לשם זה מגיע”. מי שלא נחרד שיקום.

אז מה בכל זאת חסר בטיעון שלה?

בעצם הכל נכון. חופש העיתונות הוא נשמת אפה של דמוקרטיה והוא אינטרס שלל כולנו. היא לגמרי צודקת. אלא שאין שום קשר לטענה הנכונה הזאת ולמסקנה שהיא מנסה להסיק ממנה. הטיעון הזה פשוט אינו ממין העניין. המאמר הזה נראה לי כמו לצייד מישהו ברשימת מכולת (דברים שבאמת חסרים בבית) כשהוא הולך לחנות הירקות.

אני מניח שכולנו בעד עיתונות חופשית. ואולי קנטי תתפלא, אבל אני חושב שכולנו גם מבינים מה יכול לקרות כשהיא לא תהיה חופשית. אף אחד לא צריך את נורית קנטי כדי להיזכר ברשימת הכותרות (בחלקן בהחלט חשובות) שהעיתונות מביאה לידיעתנו יום יום. כל מהדורת חדשות תוקפת אותנו בגל פתוח כל הזמן על כל נושא כזה. יש מישהו שלא מבין שבדיקטטורה, או כשאין עיתונות חופשית, לא נשמע את כל זה? אז למה אנחנו כל כך אדישים? האם באמת אנחנו רוקדים בלוויה שלנו עצמנו?

מה שנורית קנטי “שכחה” להסביר במאמרה הוא מדוע יש כאן איום על חופש העיתונות. אנוכי הקטן, תולעת ולא איש שלא זכה ליאור באור החיים העיתונאי, לא מבין מדוע מה שקורה כרגע מאיים על חופש הזה. היא מסבירה את התוצאות האיומות הצפויות לנו בלי עיתונות חופשית, שזה כמובן טריביאלי, אבל בלי לומר מדוע המצב הנוכחי יוצר איום על החופש העיתונאי וחופש המידע. האם סגירת רשות השידור או התאגיד, או ביטול השידור הציבורי בכלל, מאיים על חופש העיתונות? לא מיניה ולא מקצתיה.

בעצם לא מדובר באיום על חופש העיתונות אלא להיפך, בסוג כזה או אחר של הפרטה. איום על חופש העיתונות יכול להתרחש כאשר הממשלה נוטלת שליטה על אמצעי תקשורת, ובפרט אם זה האמצעי היחיד או המרכזי. לכן דווקא קיומו של שידור ציבורי יוצר חשש לפגיעה בחופש העיתונות. אבל אם לא יהיו אמצעים ציבוריים אז לא יהיה לממשלה על מה לנסות ולהשתלט. דווקא אז ייעלם סופית האיום על חופש העיתונות.

אם כן, בה במידה קנטי יכלה להסביר לנו את האיומים הצפויים לנו מהגרעין האיראני אם יסגרו את התאגיד. דומני שההחלטה האם לסגור את התאגיד, את רשות השידור, או אולי את שניהם, תשפיע יותר על האיום האיראני מאשר על חופש העיתונות והמידע במחוזותינו.

על האיזון

בין אם יהיה כאן שידור ציבורי ובין אם לאו, בין אם תהיה זו רשות השידור או התאגיד, ובין אם לא יהיה אף אחד משניהם, עדיין מסביב ייהום הסער. אמצעי התקשורת הפרטיים משדרים, מוקלדים ומודפסים במלוא העוצמה. כמובן שלכל אחד מהם יש אג’נדה, חלקם יותר מגוונים וחלק אחר פחות, אבל כנראה אף אחד מהם לא ממש מאוזן. בדיוק כמו השידור הציבורי שלנו שהוא אמנם לא מאוזן אבל מאידך גם לא מגוון (אם כי כאמור זה בהחלט משתפר בזמן האחרון). חופש העיתונות בשוק התקשורת הפרטי גורם לזה שיש אמצעי תקשורת רבים ומגוונים, והציבור יכול לצרוך מידע לא מאוזן באופן מאוזן (מה שהוא לא תמיד עושה, יש להודות).

השידור הציבורי רחוק מלהיות מאוזן, בין אם יש מעורבות ממשלתית ובין אם לאו. חוסר האיזון לא נובע ממעורבות הממשלה אלא מתפיסתם המונוכרומטית של השדרים והעיתונאים. בכלי תקשורת פרטיים לפחות לא מנסים לספר לנו סיפורים על איזון. כולנו יודעים שידיעות הוא של אולמרט ונגד ביבי, וישראל היום הוא בעד ביבי, ומקור ראשון הוא כזה וכזה והארץ הוא אחר וכדומה. אולי גם הם מנסים לפעמים להצטעצע ולהציג את עצמם ככלי תקשורת מאוזנים, אבל בין כה וכה אף אחד לא מאמין להם. דווקא בגלל זה אנחנו יודעים איך להתייחס למה שמופיע שם.

אם נישאר בלי שידור ציבורי בכלל כל אלו עדיין יהיה כאן ויאזנו אלו את אלו. מעבר לזה שהחשש משליטה ממשלתית בתקשורת כמובן כבר בכלל לא יהיה קיים אם לא יהיה שידור ציבורי, סגירת השידור הציבורי תיתן אולי מקום לעוד כלי תקשורת והאיזון עוד ישתפר.

סגירת השידור הציבורי

המסקנה היא שדווקא אם צודקים כל פרשי האפוקליפסה שמאיימים עלינו בוקר וערב בכך שהממשלה מנסה להשתלט על אמצעי התקשורת, המסקנה המתבקשת היא לסגור מיד את השידור הציבורי. כמו שאמרו רבותינו, אם יש חשש מיתושים כדאי לייבש את הביצה. ובכלל, למה שבמדינה דמוקרטית יהיה שידור ציבורי שממומן בידי המדינה? להיפך, יש לסגור את השידור הציבורי ובכך לנתק לגמרי בין הממשל לתקשורת.

ההוכחה

טוב, אם תהיתם מהו בכל זאת הבסיס לטיעון שלה, הנה כעת באה ההוכחה המוחצת:

ואם נראה לכם שאני מגזימה, נסו למצוא סיבה אחרת לעובדה שרוב הקואליציה עסקה בשבועיים האחרונים בענייני התאגיד, במדינה שאולי הכי קשה לנהל בעולם. זה לא שהסורים, והרוסים וחמאס ושביתת הנכים והאלימות ברחובות יצאו לחופשה.

טוב, לא יכולתי להישאר אדיש לבקשתה, ואכן ניסיתי למצוא סיבה אחרת. וראה זה פלא, מצאתי לפחות שתיים. קנטי טוענת שההסבר האפשרי היחיד הוא שהממשלה רוצה להשתלט על העיתונות. זוהי ההוכחה לכל טיעוניה. אני חייב להזכיר לקורא הנבון שברמה הלוגית, אם אציע הסבר אחר, ולו רק הסבר אפשרי, ההוכחה נופלת כמובן. מה עוד שיש לי שני הסברים אחרים ולא רק אחד, ושניהם לא רק אפשריים אלא לגמרי סבירים והגיוניים.

ההסבר האחד הוא שהתקשורת לא מורידה את הנושא מסדר היום, ולכן גם הכנסת והממשלה לא מפסיקות לעסוק בו. הרי תמיד כשמדברים אצלנו על כך ש”הדיון הציבורי ולא שוכך”, או ש”הרוחות סוערות”, או שמא על כך ש”נשמעות ביקורות נוקבות וקשות”, בעצם מתכוונים לומר שביומני החדשות הנושא לא יורד מסדר היום. מדובר על ברבורים של קומץ עיתונאים שעוסקים בנושא הנדון מסיבותיהם שלהם, אבל אין לכך קשר הכרחי להתעניינות הציבור. כך הוא לגבי כל נושא (ראו מחאת הדיור והקוטג’ ועוד) שמצוי ב”דיון הציבורי”, אבל בוודאי בנושא כמו מקום העבודה של השדרים הללו עצמם. הרי כאן הם לא מפסיקים לעסוק בזה, והם עצמם מבכים את אדישותו של הציבור. אז מה הפלא שהממשלה והכנסת עוסקות בנושא הזה כל הזמן? התקשורת לא נותנת להם לעזוב אותו.

ההסבר השני (שקשור לראשון) הוא שהתקשורת היא הערוץ שדרכו הממשלה והכנסת מופיעים בציבור. מן המפורסמות הוא ששרי הממשלה וחברי הכנסת צריכים את התקשורת, ולכן הם לא יכולים להתעלם ממצוקותיה ומלחציה. אין פלא שבלחצה הם ממשיכים לעסוק בנושא האזוטרי הזה כל הזמן, במקום לעסוק באוסף הנושאים החשובים שמובאים בפסקה הנ”ל של קנטי (הרוסים, הסורים, החמאס, שביתת הנכים, האלימות ועוד).

בשולי הדברים אולי יש גם רצון להשתלט על התקשורת אבל הרשו לי לפקפק בכך שזו הסיבה העיקרית לעיסוק האובססיבי בנושא הזניח והמיותר הזה.

כך או כך, אשוב ואזכיר שגם אם ההוכחה הזאת היתה תקפה (והיא לא), היא לכל היותר מוכיחה שהממשלה מנסה להתערב בשוק התקשורת. אבל גם זה כמובן לא מביא למסקנה שצריך להקים תאגיד או רשות שידור. להיפך, המסקנה המתבקשת מכאן היא שיש לבטל את השידור הציבורי בכלל.

סיכום ומסקנות

קנטי מסבירה לנו שמהחלטות הממשלה נשקף איום חמור על חופש העיתונות, אבל מקריאת דבריה ממש לא ברור מדוע. יתר על כן, גם אם אכן יש איום כזה המסקנה שלה הפוכה מזו שמתבקשת ממנו. היא טוענת לטובת השארת שידור ציבורי במקום לקרוא לסגירתו. וכל זה מבוסס על “הוכחה” שאיכותה תוארה למעלה.

חשוב להבין שלא מדובר כאן באייטם חדשותי או בהערת אגב של שדר זה אחר. זהו מאמר שנכתב מתוך מחשבה, ורק אחרי שהשביע את רצונה של הכותבת פורסם. המאמר הזה משקף את איכותה של העיתונות ובעיקר את איכותו של הדיון הציבורי שלנו. שוטים מתנשאים שמציגים נימוקים ברמה של גנון, הופכים אמת לשקר, מביאים “הוכחות” אבסורדיות לטענות תימהוניות, ומסיקים מכל זה מסקנה הפוכה ממה שמתבקש מהם. וזה מה שנקרא אצלנו “דיון ציבורי”, “ביקורות נוקבות”, “רוחות סוערות” וכדומה.

אם חיפשתם סיבה טובה לסגור את השידור הציבורי ולסיים כבר את הפרטת שוק התקשורת, המאמר הזה והדיון סביב נושא ההפרטה הוא סיבה מצוינת. הבלים מהסוג הזה אמורים להיקנות על ידי הציבור מרצונו ולא להיכפות עליו בעל כורחו. כך נוכל להסיר סופית את האיום על חופש העיתונות.

 

8 מחשבות על “על שידור ציבורי וחופש העיתונות (טור 64)”

  1. אין ספק שאני נמצא כאן באתר יותר מדי. מה שמוכיח שמשעמם לי בחיים. אבל לפעמים אני תוהה אם לבעל האתר שליט”א לא משעמם יותר. למה אתה טורח לקרוא כל כך הרבה שטויות ואז גם לכתוב ולהסביר למה זה קשקוש? החסר משוגעים טיפשים וקשקשנים אתה?

    1. ישי שלום.
      חשבתי האם לקרוא את דבריך, והחלטתי שבכל זאת כדאי. 🙂
      אני רואה ערך בהעלאת רמת הדיון הציבורי בסוגיות שעל הפרק. אי אפשר לעשות את זה בלי להתייחס למה שקורה ונכתב סביבנו. מעבר לזה, אם לא אקרא איך אדע שמדובר בשטויות. אני רוצה לדעת האם יש טיעונים טובים לטובת או נגד התאגיד, הרשות, או השידור הציבורי, כדי לגבש עמדה. אם לא אקרא לא אדע. מאידך, כשקראתי אני מגלה במקרים רבים שקראתי שטויות. אבל מי שכבר מודע, כמובן דבריי מיותרים עבורו. אלא שגם הוא עד שלא יקרא לא יידע… 🙂

  2. הליבה של המאמר נכונה ואפילו טריוויאלית, אולי המעטת מדי בעליבות אנשי התקשורת שמתפרנסים מברברת מטופשת ללא צורך לתת דין וחשבון על שטויותיהם. דוקא מה שכתבת כבדרך אגב שצריך לכאוב את איבוד פרנסתם של אנשים שלא תורמים הוא טעות. צריך להתיעל ולהגיע למקסימום תפוקה עם מינימום כוח אדם. אתה בעד העסקה סנטימנטלית?!

    1. כתבתי בדבריי בפירוש שאני נגד העסקה סנטימנטלית. ועדיין אין זה סותר שכואב הלב על אנשים שמאבדים את פרנסתם. אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות במצב כזה.

    2. הלב כואב לראות חוסר יעילות. אם המציאו מכונה שיכולה להחליף מאה פועלים האם צריך לחוש צער על קיפוח פרנסתם או שמחה על שחרורם מעבודה לא יעילה? אני עצמי מקווה שהמעסיק יותר על שירותי כאשר העסקתי תפסיק ליצר ערך העולה על משכורתי, יותר מכך – אם מישהו מוכן ומסוגל לעשות את עבודתי בפחות משכורת או יותר ביעילות אחפש מיד עבודה חדשה (או שאתייעל בעצמי). רק כך (תחרות ואילוצים) הפרט והכלל מתקדמים!

  3. זו התייחסות מאד פשטנית. אפשר לומר את כל מה שאתה אומר וביחד עם זה לחוס על עובד שמאבד את פרנסתו. כשתהיה בסכנה כזאת אני בטוח שלא תקווה שהמעביד יוותר על שירותיך, למרות שאולי תבין שנכון לוותר עליהם.

  4. התקשורתיים הללו מביאים על עצמם אסון הם עובדים בשבתות נוסעים ומתעדכנים ורושמים ומפיצים, וכל זה מח-ן הציבור… לא מקובל עלי ולא אחוס עליהם.
    מי שבורך בכתיבה טובה שילך ללמוד סופר סת”ם או שיעסוק בכתיבת ספרי לימוד תוריים ותראה שלא יפוטרו.
    בין כה ובין כה פרנסתו של אדם מצויה לו מראש השנה עד ראש השנה- ישתבח שמו לעד.
    יש כאלה הנחתמים לטובה ויש כאלה שיחתמו בבט”ל.

    אם התקשורתיים האלה ינוחו בשבתות, הם לא ירויחו פחות. הם יהנו יותר- דבר אל הקירות.
    צריך להחרים כל העיתונים היוצאים בימי ראשון מחשש שהידיעות בהם נכתבו ונדלו ע”י מחללי שבתות.
    פעם שמעתי דורש שאמר באזכרת חודש שאנו “מקבלים” טילי אש בגלל הדלקת אש בשבתות (=חילולי שבתות)- הוא נורא צודק.
    האמת אני לא קראתי- רפרפתי ובטוחניי שהבנתי ולכן כתבתי מסקנתי שהתקשורתיים אנשי חטאים ומחטיאים הציבור ולא משנה לי אם הם לטובת הממשלה כי מחללי שבתות פוגעים בנו כי אנו באותה הסירה. וכל הנותן להם יד בפועל או בעקיפין שותף מלא לחילוליהם ועל זה נאמר אוי לרשע ואוי לשכנו.

השאר תגובה