הבנה מדעית שסותרת הלכה תלמודית

השאלה מה הסף הקריטי שהחל ממנו הבליעה נחשבת בליעה. נניח לצורך העניין שלאחר בישול של נוזל מסוים בטמפ' חמה התגלו X חלקיקים של הנוזל בלוע בכלי, וY חלקיקים לאחר בישול בקר. אם נגיד שהסף המינימלי שחז"ל קבעו הוא X, אז מכיוון שY התגלה להיות גדול מX יש להחמיר בקר. מצד שני, אם נגיד שמה שחז"ל קבעו הוא שY זניח, ומכיוון שX התגלה להיות קטן מY, אז יש להתיר בישול בחם.

ברור שבליעה אינה מוגדרת באופן חד. אבל בהנחה שיש שיעור בליעה מסוים שהוא האוסר, יש לבדוק אץ שיעורי הבליעה בקר ובחם (כמה קר וכמה חם) ולפי זה להכריע. השאלה האם יש שיעור כזה היא שאלה אחרת. בחז"ל הקריטריון הוא הטעם (1 ל-60), ולכן הם קבעו את השיעור הרלוונטי.

השאלה היא איך מאבחנים את שיעור הבליעה האוסר שחז"ל קבעו. מה הכוונה בטעם או 1 ל 60? הרי ברור ששניהם לא מתקיימים בכלים מודרניים.

שאלה לא פשוטה שעומדת בבסיס הדיונים העכשוויים על בליעה. בכל מקרה נראה שאין כאן טעם ולא שישים, לא בקר ולא בחם ולכן מהותית נושא הבליעה בכלים נובע בעיקר מחוסר ידע של חז"ל והפוסקים (וגם מחומרי הכלים שהיו בזמנם). פיקסלר ופרנק דנו בכל זה בהרחבה. אבל שוב אומר שבכל מקרה זה לא קשור ליחס בין קר לחם.

אז אם אני מבין אותך נכון, בעצם כל הלכות הבליעה בכלים לא תקפות בימינו?

זה גורף מדיי. טענתי היא שהן כפופות לממצאים אמפיריים. אפשר לקרוא את העבודה של פרנק בהנחיית פיקסלר ואת התגובות.