חינוך למוסר

שו”תקטגוריה: אמונהחינוך למוסר
nd שאל לפני 5 שנים

שלום,
שאלתי מתעוררת בעקבות עיון בטורים ובתשובותיך שבאתר.
ראיתי כי עמדתך שעל כל אדם לפתוח את כל השאלות בעצמו, ולהכריע כדעה הנראית בעיניו. כעמדה פילוסופית זה מובן מאוד, אך לענ”ד כעמדה חינוכית יש בכך בעיות לא פשוטות. אמנם בדורנו הידע נגיש, ואין אפשרות של חסימת ידע – גם אם היינו רוצים בכך בטעות. ועדיין נראה לי נכון יותר לבנות את החינוך על יצירת הזדהות עם הדרך שנראית נכונה בעיני המחנך – זאת מבלי לאסור לברר שאלות, ולדון בספיקות כאשר הם מתעוררים. מבלי זאת, הניכור שנוצר כלפי המסורת – גם אם בוחרים בה מחדש, כמו כת”ר – הינו מחיר יקר מנשוא.
אתקדם שלב נוסף, ואשאל על היחס למוסר. ברמה העקרונית רצוי ליישם את אותו תהליך לגבי עצם המחויבות המוסרית. קשה מאוד להוכיח אותה מבחינה פילוסופית, שלא לדבר על הגבולות המבחינים בין תרבות אחת לחברתה (נקמת דם; רצח על כבוד המשפחה). ולמרות זאת, נדמה לי שאדם רציני לא ימליץ לכל נער לבחון אם מוצא בסיס פילוסופי למחויבות המוסרית, ואם לא ימצא כן – שירצח ויאנוס את הנקרים בדרכו.
אני מניח שתשובתך תהיה שאתה מניח שלכל אדם סביר יש אינטואיציה חזקה של מחויבות למוסר; ועדיין – אין לכך עוגן מוסרי. ואדרבא – זו בדיוק הטענה הנגדית, התפקיד של חינוך הוא ליצור זיקה נפשית עמוקה לתורה שתכלול אינטואיציה מקבילה לגבי שמירת תורה ומצוות. ברור שזה נובע מעמדת המחנך שהוא צודק, אבל כל אדם חושב שהוא צודק ונלחם על עמדתו. האם נכון לכל אדם לעשות restart ולבחון את כל הערכים והמחויבויות מחדש? הרי רוב מוחלט של אנשים ייפלו בדרך ולא ישלימו את התהליך – וודאי מבחינה ערכית ומוסרית, אך גם מבחינה פילוסופית טהורה!
תשובה אפשרית נוספת, היא שאכן כל אדם צריך לנהוג כמסקנתו הפילוסופית, אך אנו כחברה צריכים למנוע מבעלי מסקנות מוסרית חריגות לממש את עמדתם ולפגוע בזולת. אך בא נניח שלא נמנע מכל אדם לממש את עמדתו, (וכן שקיים אחוז לא מבוטל שאין לו אינטואיציה מוסרית חזקה), וייצא למחרת הבירור השכלי למסע רצח ואונס; כמו אדם רציונלי שמנסה למקסם את הנאותיו, ואלו הן הנאותיו של אדם מפוקפק זה. האם עדיין תמליץ לכל אדם לבצע את התהליך הפילוסופי בעצמו – או שתאחוז בעמדתך שאתה צודק, ותנסה להנחיל הזדהות לפיה?
תודה רבה!

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 5 שנים

שלום רב.
שאלה טובה מאד. יש לחל’ את הדיון לשני מישורים: החינוכי-טקטי והמהותי. במישור החינוכי לא ברור שיש לנו אופציה של הימנעות. האופציה הזאת מביאה לכך שרבים מהנוער (וגם המבוגרים) מגיעים לשאלות לא מוכנים ונוטשים או מאבדים את ההזדהות (לא פחות מאלו שנפתחו לשאלות בגלל ההמרצה החינוכית כשלי ונותרו באמונתם). במישור המהותי אני בהחלט חושב שיש ערך גדול יותר למי שיוצר את תפיסתו בעצמו מתוך מודעות לקשיים ולשאלות.
ואחרי הכל אני חייב לומר שכשאני אומר שכל אחד צריך להתמודד עם השאלות אין פירושו שהמחנך צריך להיות מהאו”ם, וגם לא שזה אמור להתחיל מגיל 0. להיפך, כתבתי לא פעם שלדעתי החשיפה צריכה להיעשות בהדרגה, וחשוב מאד לפתח הזדהות חינוכית, עם הדת כמו עם המוסר. אבל בו בזמן אחרי שיש הזדהות כזאת בגיל מספיק מבוגר יש לעודד פתיחת שאלות ודיון שכל אחד יעשה לעצמו, הן באמונה והן במוסר.
לא פעם נשאלתי מה ערך יש לתפיסת העולם של כולנו אם ברור שהיא נוצרת פשוט מתוך בית הגידול שאליו נקלענו במקרה. ברוב גדו לשל המקרים, החילוני נותר חילוני והדתי נותר דתי. מסקנה 1: אות הוא שהכל תכנות ולא תפיסת עולם של ממש. טענתי היא שזו מסקנה לא הכרחית ולדעתי גם לא נכונה. העובדה שכל אחד (כלומר הרוב) נותר דומה לבית גידולו יכולה  להתפרש בעוד שתי צורות (שתי מסקנות): 2. שהחינוך דתי מאפשר לנו לתפוס את האמת, ובלעדיו קשה לנו מאד להבין ולהזדהות איתה, ולכן הדתי נעשה דתי כי הוא רואה את האמ, והחילוני נותר חילוני כי הוא טועה. 3. ההיפך, החילוניות אמת והחינוך הדתי מפריע לראות זאת.
משל לדבר הוא לימוד גיאומטריה או אמנות. גם שם מי שלמד יודע גיאומטריה ומי שלא – אינו יודע. האם זה אומר שאין אמת בגיאומטריה וכל אחד והגיאומטריה שלו? ודאי שלא. מי שלא למד לא יוכל לדעת ולהבין את הגיאומטריה כי זה דורש חינוך ולימוד. הוא הדין לתפיסת העולם הדתית (להצעה 2, או החילונית לפי הצעה 3).
אז מי מבין השתיים סבירה יותר? לטענתי 2. האדם הדתי מכיר את המבט החילוני ולא חסר לו שום מידע. לעומת זאת החילוני לא מכיר את ולא מכיר ב תפיסת עולם דתית. הוא דוחה אותה על הסף כשטות לא רציונלית, ובכך הוא נעשה עיוור אליה. לכן יש יתרון לתפיסה 2. אחרים יאמרו שיש יתרון למסקנה 3 כי החינוך הדתי שוטף את המוח. לדעתי גם אם יש בזה משהו, החינוך החילוני לא פחות שוטף מוחות, ואולי עוד יותר. אבל אני מניח שכאן יהיו אחרים שיתווכחו עם מסקנתי.   

מיכי צוות הגיב לפני 5 שנים

עוד תוספת אחת. אני נגד חשיבה תוצאתית. אם מישהו יצא למסע הרג עליי לנסות ולמנוע זאת. אבל הבורות והאילוף אינם הדרך הראויה לכך (אפילו אם היא היתה אפקטיבית, ואני לא בטוח בזה). כך טענו בעקבות רצח רבין שהחשיבה והחינוך הדתי מביאים לקיצוניות עד כדי רצח. ואני טענתי שגם אם זה נכון אין כאן שום טיעון שימנע ממני לחנך חינוך דתי את ילדיי. לכל היותר עליי להיזהר שזה לא יקרה. אולי כשיש וודאות קרובה לנזק מוסרי יש הצדקה לאילוף (מניעת חשיבה), אבל זה במקרים קיצוניים בלבד. ראה על כך בטור הבא שאפרסם בקרוב (המשך הדיון על הסתה).

nd הגיב לפני 5 שנים

אני מניח שזה עניין של טעם אישי, אבל המוקד של הזדהות ילד, נער ובוגר עם העולם הדתי שנפגש איתו, הוא מפגש דרך דמויות שרואה בדרכם ואישיותם משהו גדול ומשמעותי שרוצה לדבוק בו, גם אם לא יכול להגדיר את א-לוהים או את אמונותיו באופן מילולי מדויק. כמובן, הנושא הוא לא הדמויות, אלא הקשר לא-לוהים ולדרך הכוללת, אך המפגש הוא דרך מציאות קיימת ולא טיעונים רציונליים ופילוסופיים.
אין לי בעיה עם היחשפות לשאלות, וגם הכרה בבעיות שונות באמונה, חלקן בלתי פתירות. חשוב גם ללמוד לחיות עם בעיות מסוימות. אבל התחושה שלי מהאתר היא של נתק מוחלט מכל מסורת ישראל לדורותיה. הבירור השכלי, כפי שעולה מהאתר, אינו משתלב עם ההזדהות הזו, אלא עוקר אותה.
גם אם הכל פתוח היום, גישה מזדהה יותר עם מסורת ישראל יכולה להועיל למבררים, יחד עם הותרת הרגש הדתי במקומו.
איני מכיר אנשים רבים שירצו להשתעבד לדת, שנראית שכלית סבירה, ואולי מסתברת יותר מחלופות אחרות, אם אין בה תוכן של משמעות וקרבה מסוימת לא-לוהים. אני תוהה אם אינך עוקר הכל, כדי להגיע להוכחות שכליות.
הטענה לגבי המוסר סובבת סביב הנקודה הזו: המוסר דורש אותה רמת הוכחה שכלית, והוא לא יותר מבוסס, ולמרות זאת אינך קורה לברר את כל השאלות הפילוסופיות לפני שאנו נמנעים מלגנוב, לרצוח ולאנוס. מדוע? כנראה, כי יש פחות משיכה לחלופות בתחום (כמה רוצים להצטרף לדעא”ש כבר?). אבל זה לא טיעון אמיתי.
בקיצור: 1. בהיבט החינוכי יש נזק לדעתי בתחושת הנתק החריף מכל מסורת ישראל שעולה מהאתר. אין לי להאשים אותך כי בכך אתה מאמין, אבל אם כך יש להכיר בנזק החינוכי, ולומר שהוא עדיף עליך. 2. ברמה העקרונית, איני מבין מדוע לא להילחם באותה רמה במחויבות הפשוטה למוסר.
מאחר שאינך נלחם במחויבות הטבעית למוסר, נדמה לי שהשיקול המוביל הוא מעשי – מה נקודת המאבק, ו\או שעם המוסר אתה מזדהה ביתר קלות, והדת היא מסקנה פילוסופית שרמתה נחותה בהרבה.

nd הגיב לפני 5 שנים

*קורא

מיכי צוות הגיב לפני 5 שנים

ראשית, שכחתי להוסיף לינק לטור שלי על שק”ק שעוסק בנושא זה: https://mikyab.net/%D7%A2%D7%9C-%D7%A9%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%98%D7%95%D7%A8-21/

לדבריך האחרונים, יש הבדל בין מוסר לאמונה ומחוייבות דתית בשני מישורים”
1. בהקשר המוסרי יש חשיבות רבה לתוצאות גם בלי עשייה מתוך הכרעה, ושם ההכרעה והעיון הם רק בונוס. לעומת זאת, במחוייבות הדתית ההכרעה היא תנאי לערך הדתי של המעשים (ראה רמב”ם סופ”ח מהל’ מלכים).
2. מעבר לזה, בתחום המוסר ההזדהות בערך שקולה להכרעה, לעומת המחויבות הדתית ששם ההזדהות יכולה לבטא רק הרגל ולא הכרעה. כפי שכתבתי לך, הכרעה לא חייבת להיות פילוסופית. מבחינתי אמונה תמימה גם היא הכרעה, אף שרצוי להיות מודע לקשיים ואז להכריע לטובת התמימות (שכן אז זו הכרעה מלאה יותר).

לגבי הנתק מהמסורת, דומני שכאן אנחנו כבר חורגים לגמרי מהדיון הקודם. כאן באמת לא מדובר על מותרות (להיות פילוסוף מכריע ולא מאמין תמים). בקשר לאמונה ומחויבות דתית השאלה היא האם לחקור או להסתפק באמונה תמימה, ולכן שם עוד אפשר לדון. אבל ביחס לתכני המסורת השאלה היא האם פרטי המסורת אמיתיים או לא (ולא האם הם מוכחים). טענתי היא לא שעדיף להגיע לתכנים בדרך פילוסופית, אלא שספק רב בעיניי לגבי רבים מהם האם הם בכלל אמיתיים ולכן חשוב מאד לבחון אותם בשכל. כלומר כאן הדיון אינו האם לקיים את המסורת מתוך אמון או לבחון ולהגיע למסקנה פילוסופית שהיא נכונה, אלא יש שאלה גדולה האם בכלל היא נכונה. וכאן אין לוותר על הבירור וההכרעה גם אם הם עלולים להביא לחוסר הזדהות ול”קור” דתי. קור של שוטים לא שווה בעיניי כקליפת השום. אין עם הארץ חסיד ולא בור ירא חטא. וחכמת המסכן בזויה (מטפורית).

חשוב להבין שהעובדה שאנשים מזדהים עם המסורת רק מפני שהיא מסורת לא בהכרח מצביעה על הכרעה סמויה אלא בד”כ על הרגל גרידא. ועובדה היא שלפעמים זה מחפה של שטויות גמורות ללא בסיס וללא היגיון. זאת להבדיל מההזדהות עם עצם האמונה ואפילו אולי עם מעמד הר סיני ששם הזדהות ה”תמימה” יכולה לבטא הכרעה אינטואיטיבית (שהרי כאן המסקנה נכונה גם אחרי ביקורת הגיונית. לפחות לדעתי).
ככלל, במקרה שבו הדבר לא נכון אני לא מוכן לוותר על הדרישה מכל אחד להכריע למען התמימות. ראה שוב בטור על שק”ק שלונקק למעלה.

nd הגיב לפני 5 שנים

קראתי את הטור על שקרים קדושים. ואכן הצדקתי שלשיטתך שאתה בא לנפות מהיהדות אמונות לא מבוססות דיין – זה מוצדק.
טענה אחת לי – אל תציג זאת כהצלה חינוכית. איני יודע מי יבחר להישאר בדת קרה כזו. תפריד ותאמר שעצם בירור השאלות הוא תועלת חינוכית, אם מי שמועיל לברר אותם היה מאמין ביהדות בצורה יותר מלאה.
אתה בא לעשות משהו אחר – לנקות את היהדות. ומן הסתם יהיו כמה אנשים שיילכו בדרך זו. לא סביר ולא נכון שדרך זו גם מונעת נשירה רחבה. איני יודע אם תועלתה החינוכית גדולה מנזקיה. זו זכותך – אך הבדל בין הצלת היהדות מעצמה, לבין מניעת חילון.

נקודה נוספת בהקשר זה היא שממה שקראתי עד כה, לא ראיתי טענה ישירה נגד רבות מהאמונות הכלולות במסורת ישראל (מלבד ידיעה ובחירה, חובת השתדלות ועוד בודדות). ראיתי רק השערה שכמעט כל התוכן המחשבתי של היהדות לא כלול בתורה מסיני, ונצבר במהלך הדורות. אתה כאדם פרטי לא מזדהה איתן, ולכן מעדיף לנפות את היהדות מהן.
יכולת לבחור בדרך של המשכיות, ולראות עצמך כממשיך קו זה או אחר (נניח, הרמב”ם בפירושו לחלקים בתורה כמשל, או יחסו לשדים ועוד). בשורה התחתונה, אין כאן שקר קדוש. זו בחירה אקסיומטית – האם אתה נותן אמון במסורת ישראל כמכלול או לא. רבים נותנים אמון במסורת ישראל, מתוך זיהוי עוצמתה, ומתמודדים עם קשיים מחשבתיים שונים – מציעים פתרונות ועוד. גם הסינון והזיכוך נעשה מתוך שדר של שייכות. השדר העולה מדבריך החשובים הוא שרוב היהדות היא שקר, מלבד גרעין קטן של אמת.
נדמה לי שריכוך השדר לא היה שקר אפילו בעיניך, אך היה מאפשר לרבים לקבל מתורתך, ולזכך אמונות שונות ביהדות.
איני מצפה שתטיף לאמונת חכמים, חלילה. רק לשדר יותר עדין ומרוכך.
תודה רבה ויישר כח

מיכי צוות הגיב לפני 5 שנים

אני לא מבדיל כי לדעתי זה עושה את שני הדברים. אולי אתה לא מסכים איתי, אבל זו דעתי. אגב, לדעתי זה אולי לא מציל את המסות אבל זה מציל את החלק האינטליגנטי יותר (כפי שכתבתי בטור 36 שאנחנו מאבדים אותו).

איני יודע אלו שדרים קלטת מדבריי אבל לא זה מה שכתבתי. כתבתי לא פעם שלהתרשמותי הרוב הוא תוספת של הדורות המאוחרים ולא ניתן מסיני (את זה כתב גם הרמב”ם להדיא), אבל הזיהוי שאתה עושה בין זה לקביעה שהרוב שקר הוא זיהוי שגוי. להיפך, טענתי היא שהאותנטיות אינה תנאי למחוייבות. וראה לשון הרמב”ם בשורש השני שכתב שאינו מונה את ההלכות המדרשיות לא מפני “היותן בלתי אמיתיות”, ע”ש היטב). אבל נכון שגם לו הרמב”ם לא היה כותב זאת זה לא היה מפריע לי (אני לא נסמך עליו). האמון של רבים במסורת באשר היא הוא שגוי בעיניי, וזה לא קשור לאקסיומות. זו אמונה חסרת בסיס, כמו קנקן התה השמיימי של ראסל. אמונות חסרות בסיס אינן אקסיומות שאני רואה אותן כספק שקול (50-50).
מאידך, נכון הוא שגם אם המסורת אומרת משהו, אם אינו אותנטי (לא ניתן ממרום) יש מקום להטיל בו ספק. הוא לא אוטומטת שגוי אבל גם לא אוטומטית נכון. ובכלל, הנחות אוטומטיות הן לא הגיוניות.

כל זה יתבאר בטרילוגיה שלי.

nd הגיב לפני 5 שנים

כנראה, נצטרך להמתין עוד לטרילוגיה.
בינתיים אעיר כמה נקודות (אחרונות?):
1. לגבי הדתלשי”ם החקרנים, דומני שחוק המספרים הקטנים משפיע עליך בזיהוי עוצמת הבעיה. מאחר שרבים מאוד מהם עוברים אצלך לבירור אמונתם, התופעה מאבדת פרופורציה בעיניך (בעיני הרבה מהנקודות שציינת נכונות, אך לא בהיקף נכון). למדתי במוסדות אליטיסטיים למדי ושכלתניים לא פחות, משנות התיכון עד לכולל ובאוניברסיטה, ובעיני התופעה זניחה לחלוטין ביחס לדתלשי”ם כמכלול (אני מכיר אחד וחצי מהסוג שתיארת). וודאי איני מסכים שאיבדנו דווקא את האינטלגנטיים והישרים. נסיבות החיים, והתחושה שהתורה לא מתאימה להם, הם שלרוב גרמו לאנשים לשנות את אורחותיהם. מה שנכון – שדווקא אנשים רציניים לא מוכנים לקבל את האופציה של דתיים-לייט, ואם דברים מהותיים מפריעים להם בתורה – הם עוברים צד. לענ”ד, הפתרון לזה קשור יותר למענה רוחני עמוק להתמודדות עם העולם המודרני, מאשר הוכחות פילוסופיות. בכל אופן, אני מודה שגם אני מושפע מחוק המספרים הקטנים, אך יש לי פחות סיבה להניח שהמדגם שלי מוטה…

2. אני מזהה פער קטן למדי בין הוכחותיך במחברת החמישית לתורה מסיני, ובין אמון כללי במוסריה, ובהשקפותיהם כמכלול. זה לא אומר שאי אפשר לדון ואף לחלוק על פרטים שונים. אך נקודת המוצא שלך, שאין לקבל מאומה מדבריהם בדברי מחשבה אפילו בתורה ‘מוחזק’ בסיסי נראית לי שגויה, וודאי לא בריאה לקיומם של חיים דתיים, וחינוך נערים.

3. הדבר נובע בין היתר שזיהוי התורה כגורם משפיע ומכונן בעם ישראל קשור לגדולי תלמידי החכמים שפיתחו אותה והובילו אותה מדור לדור. אפשר להתווכח ולחלוק עליהם – וודאי שלרוב אין סמכות לדעה ספציפית. אך נראה לי לא נכון כלל לדון מאפס – בלי שום התייחסות לדבריהם, שהם לדבריך בבחינת ביטול תורה, ניתן ללמוד אותם בתשעה באב, משעממים למדי ועוד ועוד.
בעיניי, הדבר דומה ליחס למדע: אדם ניצב מול מערכת המדע כמכלול ומזהה שיש בה אמת רבה, ולכן ייתן אמון בגדולי המדענים בתור נקודת מוצא, לפחות עד שילמד את הנושאים לעומקם ויעלה השגה זו או אחרת.
4. מסיבה זו, אדם שמזהה את כוחה של התורה ייתן אמון במערכת כמכלול, ויבנה את השקפתו מתוך סיג ושיח איתה. מכאן שההזדהות עם התורה ומוסריה הוא שיקול משמעותי באמונה (רציונלית!), יחד עם השיקולים שבמחברת החמישית. אני מודה שתופעות שונות, נקודתיות והתנהלות ציבורית של ציבורים שלמים פוגמים מאוד באמון זה, ואף זו משמעות נוספת של ‘חילול השם’.
שוב תודה

השאר תגובה