חשש שמיטה סמוך לשנת השבע

שו”תקטגוריה: עיון תלמודיחשש שמיטה סמוך לשנת השבע
אורן שאל לפני 2 שנים

שלום הרב,
בפרשת ראה יש פסוק תמוה שמדבר על כך שאסור להימנע מלהלוות לעני סמוך לשנת השבע בגלל חשש השמיטה:(ז) כִּֽי־יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵאַחַ֤ד אַחֶ֙יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר־יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵאָחִ֖יךָ הָאֶבְיֽוֹן:
(ח) כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַעֲבֵט֙ תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ:
(ט) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁבַע֘ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֙יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל־יְקֹוָ֔ק וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא:
אבל בפרשיה הזאת מדובר על הלוואה לעני על המשכון (“העבט תעביטנו”) וברמבם כתוב ש”המלווה על המשכון, אינו משמיט”, ובנוסף, ניתן לעקור את החשש ע”י התניה (כתוב ברמב”ם “התנה עימו שלא ישמיט הוא חוב זה, ואפילו בשביעית–תנאו קיים”). אם כן, מדוע צריך להישמר מהחשש בפסוק? 
בברכה,

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 2 שנים

שאלה טובה מאד (כדומני שמלווה על המשכון מופיע להדיא במשנה רפ”י משביעית).
עקרונית יש מידת “אם אינו עניין”, שגם אם יסוד כלשהו כתוב במקום שלגביו זה לא שייך מיישמים  אותו על מקום אחר. כך למשל לתרום בעין יפה שכתוב לגבי תרומת מעשר, יש מהתנאים שהסבו זאת לתרומה גדולה (כי תרומת מעשר יש לה שיעור ואין כאן עין יפה או לא).
ראה מאמרי כאן: https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%94-%D7%A1%D7%91%D7%A8%D7%90-%D7%95%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%9F-%D7%94-%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%91%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8-%D7%95%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%9F-%D7%94/
לגבי ההתנייה זה תלוי במחלוקת אמוראים (האם מועיל להתנות בעקיפת התורה – שלא תשמטני בשביעית). בכל אופן, ייתכן שגם אם אדם מתנה על ההלוואה הוא עובר על “הישמר לך”. ובזה תתבאר קושיית הראשונים מה מקום לאיסור לנגוש כשהחוב נשמט מאליו (כך דעת רוב הראשונים למעט היראים). וצל”ע בזה.

אורן הגיב לפני 2 שנים

חשבתי על הסבר נוסף לגבי עניין ההתנייה, אשמח לשמוע מה דעתך:

מבחינת הקב"ה הוא בהתחלה רצה לייצר חקיקה שתיטיב עם החלשים (=עניים שחייבים כסף לאחרים). ידוע שכל חקיקה חברתית לטובת קבוצה חלשה כלשהי (למשל כמו חופשת הריון בתשלום ע"ח המעביד) יש בה חשש של חרב פיפיות שיכולה להביא לפגיעה בקבוצה שלה היא באה לעזור. למשל אם המעביד ימנע מראש להעסיק אישה שהוא חושד שהיא עלולה להיכנס להריון בקרוב, כדי להימנע מלשלם את ה"קנס" של חופשת הריון על חשבונו, נמצא שהמחוקק בא לתקן ויצא מקלקל. כדי לטפל בחששות מסוג זה, אם נחזור למצוות שמיטת חובות, הקב"ה לכאורה היה צריך לחוקק שתי מצוות נוספות שיגנו על מצוות שמיטת החובות מעקיפה:
1) שלא להימנע מלהלוות לעני מחשש שהחוב ישמט בשמיטה (נכנה מצווה זאת בסימן A).
2) שלא להתנות עם העני שלא תשמטני בשביעית (נכנה מצווה זאת בסימן B).
הבעיה שתיווצר במידה והקב"ה היה מחוקק את מצוות A+B היא שאדם שלא היה יכול לעמוד בניסיון, היה נמנע מלהלוות לעני לגמרי. בעיקרון היו עומדות לפניו ארבע אפשרויות:
1) להלוות לעני ולשמוט את החוב, אבל זה קשה לו מידי והוא מוותר על אופציה זאת
2) להלוות לעני ולא לשמוט את החוב – ביטול עשה של שמיטת חובות.
3) להימנע לגמרי מלהלוות לעני בגלל חשש השמיטה – עובר בלאו A.
4) להלוות לעני ולהתנות שלא תשמטני – עובר בלאו B.
מכיוון שאופציה 1 קשה מידי מבחינתו, נשאר לו לבחור בין שלושת האופציות האחרות, שכולן יש בהן עבירה כלפי שמיא, ולכן הוא יעדיף את אופציה מספר 3, כי לפחות באופציה זו הוא יוצא הכי מורווח כלכלית (לא משמט את החוב, ולא צריך להלוות לעני) – ובכך העני יוצא מופסד מכל מהלך החקיקה של הקב"ה – נמצא שהקב"ה בא לתקן ויצא מקלקל. לכן, הקב"ה העדיף להימנע מלצוות על B כי כך יעמדו בפני אותו אדם תמונת אופציות קצת שונה שתביא לכך שהעני לא יפגע:
1) להלוות לעני ולשמוט את החוב, אבל זה קשה לו מידי והוא מוותר על אופציה זאת
2) להלוות לעני ולא לשמוט את החוב – ביטול עשה של שמיטת חובות.
3) להימנע לגמרי מלהלוות לעני בגלל חשש השמיטה – עובר בלאו A.
4) להלוות לעני ולהתנות שלא תשמטני – תקין מבחינה דתית כמו כל הערמה הלכתית.
בתמונת אופציות כזאת, אותו אדם יעדיף כעת את אופציה מספר 4, כי מצד אחד היא לא קשה כלכלית כמו אופציה 1, ומצד שני היא תקינה הלכתית. בתמונת אופציות כזאת העני פחות יפגע מאשר התמונה הקודמת.

ואם תשאל כעת, מה הועיל הקב"ה בתקנתו, הרי כל אדם כעת יעדיף את אופציה 4, ובכך כל מצוות שמיטת החובות נהייתה מיותרת. ניתן לתרץ שיש פה מעין מצווה קיומית (כמו מצוות צדקה מעבר לשליש השקל). כלומר, מי שלא ירצה לקיים מצוות עשה של שמיטה חובות, יוכל להשתמש בהערמה כדי להתחמק מביטול העשה מבלי לפגוע בעני (הימנעות מהלוואה). אבל, כנראה שיהיו אנשים שעצם קיום מצוות העשה תגרום להם כן לרצות להלוות לעני ולשמוט את החוב לטובתו, ובכך יוצא שהקב"ה יצר פה מוטיביציה לא מחייבת ("גזר" בלי "מקל") לעזרה לחלשים.

אורן הגיב לפני 2 שנים

הכנסתי עדכון קל בתגובה האחרונה בסופה, אולי לא תשים לב לכן אני מציין.

mikyab צוות הגיב לפני 2 שנים

אתה מניח הנחה לא הכרחית. התורה חושבת שאם נועלים בפני המלווה את כל האופציות האחרות הוא כן ילווה לעני וישמט כדין התורה. ואם תאפשר לו להלוות בתנאי הוא יעשה את זה ואז העני נמצא מפסיד.
אם התורה היתה מניחה אדם יעדיף את האופציה העבריינית, כל הדיון שלך לא מתחיל. כמו יאן טעם להטיל איסור להלוות בתנאי גם אין טעם להטיל איסור לא להלוות או לא לגבות כי בין כה וכה הוא יעשה את זה או לא ילווה בכלל (יעדיף את העבריינות).

אורן הגיב לפני 2 שנים

יצא לי לחשוב על תירוץ לאחרונה לחלק הראשון של השאלה לגבי המשכון. ברמב”ם כתוב:
“המלוה על המשכון אינו משמיט והוא שיהיה החוב כנגד המשכון ואם היה יתר משמיט היתר”.
כנראה שההלוואה לעני אמנם הייתה כנגד משכון, אבל בגלל שהוא עני, כנראה שלא כל ההלוואה הייתה כנגד המשכון אלא רק חלק ממנה. כך שהמלווה ידע שבהגיע שנת השבע הוא יאלץ לוותר על חלק החוב שאינו כנגד המשכון, ועל זה הוא חשש.

mikyab123 הגיב לפני 2 שנים

אולי. בעצם החשש שהמלווה ידרוש משכון על מלוא הסכום ולעני לא יהיה ואז יימנע מלהלוות לו.

אורן הגיב לפני חודש 1

יצא לי לחזור שוב לשאלה הזאת, וראיתי במפרשים כך:
העמק דבר דברים פרשת ראה פרק טו פסוק ח
סתם לשון עבוט משמעו הלואה כמו והעבטת גוים וגו’

אורן הגיב לפני 4 שבועות

חזרתי שוב לסוגיה הזו, וראיתי שכתוב כדבריך בבית יוסף:

מכות ג ע”ב
“על מנת שלא תשמטני בשביעית – אין שביעית משמטתו”.

וכתב רש”י: “ואף על פי שהתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים”.
אך גירסת הבית יוסף חושן משפט סימן סז בדברי רש”י: “ואף על פי שעבר על מה שכתוב בתורה”.
כלומר שאסור לעשות כן, אלא שאם עשה, אין שביעית משמטתו.

על פי זה מתורצת קושית הריטב”א: “כיון שתנאי זה קיים למה הוצרך הלל לתקן פרוזבול”?
כלומר למה “נמנעו העם מלהלוות זה את זה” (מסכת גיטין דף לו ע”ב), עד שנצרך הלל לתקן פרוזבול, למה לא לימדם לעשות כדברי שמואל. והלא שמואל עצמו אמר במסכת גיטין דף לו ע”ב “הא פרוסבלא – עולבנא דדייני הוא, אי איישר חיל אבטליניה”, כלומר שהיתר הפרוזבול אינו ראוי כל כך.
ולגירסת הב”י מבואר, שהתנייה כזו היא איסור גמור.

השאר תגובה