טב למיתב טן דו

שלום לרב!
עלו לי כמה מחשבות שהייתי שמח אם הרב יוכל לעבור עליהן בעתות הפנאי, אבל מחמת אריכות הדברים אם אין לרב זמן אז לא נורא.
 
חשבתי שעל פניו, החלוקה האנליטית שהרב עושה בין סמכות מהותית לסמכות פורמלית קצת מטעה, ואני אסביר עם ארבעה דוגמאות:
 
יש מצווה לדון לכף זכות. ולכאורה לא מובן, אנחנו צריכים לרמות את עצמנו? התשובה הפשוטה היא שהמצווה כוללת שני חלקים:
א) לעצור, ולהעלות אפשרויות שמציגות את המעשה באור אחר, ממש כמו שהיינו שמחים שיעשו כלפינו. (=לחפש זכות)
ב) אם יש כזו, להתנהג כאילו הפרשנות נכונה (או לפחות, כאילו זו אולי הפרשנות הנכונה). לא להגיב בכעס: "מה זאת אומרת אין לך כרים וכסתות?! עבדתי אצלך שבע שנים!" אלא להפשיל את הכלים וללכת. (=לדון לכף זכות)
סביר להניח שזה גם יקבע את היחס הפנימי שלנו לשני, כי בד"כ אחרי המעשים נמשכים הלבבות. אם צדקנו – מצוין. ואם לא? זה עדיף מאשר לטעות לכיוון השני.
 
כנ"ל גם באיסור לשון הרע, אם בי"ד הכריזו על אדם כרשע מותר להתייחס אליו כך. אבל הרי גם בי"ד יכולים לטעות?! (סנהדרין לג. הוריות ב.) ואז אולי סתם נגרום עוול לאדם ישר? אלא שבגלל שאנחנו בספק, מותר לנו להתנהג כאילו זה נכון.
 
אם כל זה נכון, אפשר להבין סוגיא חמורה בב"ב דף ה'. ר"ל נחלק עם אביי ורבא האם "חזקה אין אדם פורע תוך זמנו" או לא, ונפסקה הלכה כר"ל. והקשו האחרונים, מה שייך לקבוע הלכה בשאלה מציאותית? (וגם איך הגמרא ניסתה לפשוט אותה ממשניות?)
באמת כמה אחרונים (הפנים מאירות אני חושב ועוד) תירצו שהמחלוקת היא בגדר של חזקה – איזה רוב צריך כדי לקבוע חזקה, וקישרו את זה לסוגיית חיישינן למיעוטא.
אבל בעניי נדמה לי שהתירוץ הפשוט הוא שיש כאן ספק שמאוד קשה לברר אותו, כמה נפוץ שאדם פורע תוך זמנו. ולכן להלכה הבי"ד מתנהג כאילו זה באמת נדיר מאוד, מכיוון שקבלת התלמוד כוללת בתוכה קבלה שנתנהג (כל עוד אנחנו לא יודעים אחרת) כאילו ר"ל צודק.
 
במילים אחרות, במצבי ספק, למרות שברמה הפילוסופית אין (וכלשון הרב "לא יכולה להיות") לחז"ל סמכות בענייני עובדות, מבחינה מעשית לכל דבר ועניין יש להם.
 
כל המהלך הזה מוביל אותנו לסוגיית "טב למיתב טן דו". ברור שהחזקה הזאת נקבעה על פי תצפית. קשה להניח שר"ל היה אומר אותה בלי להכיר אף אישה. אבל כאן יש לנו שתי אפשרויות:
1) זו אבחנה פסיכולוגית-התנהגותית שכוחה יפה לזמנה ומקומה.
2) אולי חז"ל למדו את זה גם מהתנ"ך עצמו – כמו שסובר הרב סולובייצ'יק ("אדם וביתו" עמוד 130, וגם קצת בסוף המאמר "הנישואין". ב-"זה סיני" זה קצת מתומצת מדי…) – והם קישרו את האבחנה הזאת לפסוק "ואל אישך תשוקתך", ואל הההבדל האונטולגי בין איש לאישה שמשתקף מסיפור הבריאה, ומהקבלה, ומשאר המקומות בהלכה.
לפי הדרך השנייה, אם יום אחד מדעי המגדר יהיו מדויקים כמו מדעי הטבע ויתברר שאין הבדלים מנטליים מולדים בין גברים לנשים (חוץ מבכישורים הלשוניים  – בהם יש לנשים עדיפות סטטיסטית), אז נאמר שכנראה חז"ל טעו בהנחה שזה הבדל אונטולגי, וגם בפרשנות שלהם לתנ"ך. אבל כל עוד אנחנו בספק, אנחנו מתנהגים כאילו חז"ל צדקו.
 
שוב חשבתי שהכל לפי מה שהוא אדם.
הרב הוא דוקטור לפיסיקה עם ידע בתחומים נרחבים וגם שורק את התורה ישר והפוך, ולכן עבורו המון דברים ברורים.
אם יבוא מישהו ויטען שהוא לא יודע כמעט שום דבר על המציאות-כפי-שהיא אלא רק על הדרך-בה-הוא-תופס-אותה; אבל הוא קיבל על עצמו את התלמוד (כפי שהוא תופס אותו), ולכן גם אם הגמ' אומרת על ימין שהוא שמאל הוא מתנהג כאילו היא צודקת – אז כנראה באמת לא נצליח לשכנע אותו אחרת, אלא לכל היותר לעזור לו לגלות שהוא עצמו לא מאמין בזה.
ורובנו נמצאים איפושהו באמצע. "ה' אמר לשכון בערפל" – כמו שאומרים החסידים, בעולם הזה שהוא דומה לערפל. אנחנו מתמסרים לאהובתנו ולא שואלים את עצמנו האם היא קיימת, אנחנו מכבדים את הורינו ולא תוהים שמא הוחלפנו בלידה. אבל יש המון דברים שאנחנו לא יודעים – יש או אין אפוטרופוס לעריות? מי צודק, גופי הכשרות שלא נותנים הכשר לליפתית בפסח גם לאוכלי קטניות (כי תמיד מתערבים חיטים בדרך), או הכשרויות שמתירות גם לנמנעים מקטניות (כי אמצעי הברירה מספיק טובים)? האם העני שמבקש ממני צדקה רמאי, וכדאי לתרום רק ל"פעמונים" או "ועד הרבנים לענייני צדקה"? וכו' וכו'
 
הערה: לאורך כל הדיון התעלמתי מהאפשרות שלחז"ל יש סמכות מהותית בהערכת המציאות מצד "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם" (סוטה ד.), בגלל שאני מניח שעל הקביעה העובדתית הזאת גופא הרב חולק, וגם הרב סולובייצ'יק עצמו (למיטב ידיעתי) לא משתמש בטיעון הזה.
 
אשמח מאוד לדעת האם הרב מסכים לחלק מהדברים.
כל טוב ותודה