יחס לקביעות מטפיסיות של חז"ל

שלום רב יצא לי לשמוע רבנים ודרשנים העושים שימוש במושג 'כל ישראל ערבים זה בזה' כדי להסביר מדוע באות צרות על עם ישראל; ראובן נהרג בתאונת דרכים, שמעון נפל מגב סוס ושבר את שדרתו, לוי איבד את כל רכושו ויהודה אינו מוצא את זיווגו, וכל אלה מפני שדן מחזיק ברשותו אייפון. דן עצמו, שמח וטוב לב מוריד מפקידה לפקידה אפליקציה נוספת, בעוד סביבו חוטפים אנשים על ימין ועל שמאל, אלה ברכב ואלה בסוסים – בעוונו. שאלתי היא האמנם יש מקום להבנה כזו? איני שואל מכח הפסוק 'א-ל אמונה ואין עוול', שכן אם יתברר שכך היא הנהגת ה' אות היא שאין זה עוול ובי החיסרון שאיני מבין זאת. השאלה היא האם אכן חז"ל אמרו דבר כזה, ואם כן מה הביא אותם להבין כך. בפירוש אמרו 'טוביה חטא וזיגוד מנגיד?', זאת אומרת אדם אינו אמור ללקות על חטא חברו. ועל הציטוט שהבאתי בפתח דבריי בפירוש אמרו (שבועות לט:) שהוא דווקא כאשר יש בידם למחות ואינם מוחים. מאידך, בכל זאת מצאנו (שבת לב: לג.) רשימה ארוכה של פורענויות המתרגשות לבוא לעולם עבור עוונות שונים. ולא נראה שם שהחוטא הוא החוטף בהכרח. מה דעת הרב על כך? תודה