כתם עד כגריס
ידוע הדיון אם היום שאין מאכולת בגודל כזה, האם אכתי טהורה בכתם שעד כגריס
ורציתי להציע הסבר פשוט, למה אכתי גם היום שייך לטהר
אם טומאת כתם היה מהתורה, וחז"ל באו וחידשו שאם זה פחות מגריס זה טהור כי על הרוב זה ממאכולת, (נאמר בזמנם), ולכן בכה"ג אם יתברר היום שלא כך המציאות, אז זה יהיה שוב טמא, אבל מאחר וטומאת כתם רק חז"ל חידשו וגזרו והם אלה שאמרו שאנו גוזרין רק ביותר מכגריס, נכון שהסבה שהם אמרו רק כשיעור גריס, זה בגלל שבזמנם היו מאכולות הקרובות לגריס, ואילו לא היה, מסתבר שהיו גוזרין אף על פחות מגריס, מ"מ להוסיף איסורים על מה שהיה בזמן חז"ל אין לנו, ולכן יש פה מה שנקרא הנאה מההפקר.
על אף שלאידך גיסא, היינו אם חז"ל גזרו או תיקנו ענין מחמת טעם מסוים, והיום אין את הטעם, או שהתברר שהטעם טעות, אזי אין את התקנה והטעם, כמו שראינו גבי הרמב"ם שאע"פ שהוא מהמחמירין גבי בטל טעם לא בטלה תקנה, מ"מ איכא גזירות ותקנות שלא הביא מהאי טעמא, והיינו בגלל שהטעם נעקר לגמרי, ולא רק באופן נקודתי ח"פ או במקום מסוים, מ"מ היינו דוקא לקולא,
כי נקודת ההתחלה היא התורה, היינו אסורי דאורייתא, ורק לחז"ל היה כח לאסור עלינו עוד, והיה תוקף לאסוריהם, כמובא בהקדמת הרמב"ם ע"ש, ולכן מה שהם לא אסרו, גם אם יהיה בזה סברא לומר שהיו אוסרים, אי"ז משנה כלל,
וכאמור על אף שלאידך גיסא, אם אסרו דבר שלא שייך (כבר) כלל טעמו הוא בטל אף לרמב"ם, כי הכל סובב סביב זה, שחוזרים לנקודת ההתחלה, שרק מה שתורה אסרה אסור, וחז"ל שאסרו, לא באו סתם להתעלל בנו, או לעשות צחוק ממצות התורה, להוסיף איסורים חסרי טעם או הגיון, (רק לתורה יש כח לתת חוקים, וחז"ל לא נותנים חוקים) וברור שאם לא היה הטעם, לא היו גוזרים, ולכן חוזרים לנקודת ההתחלה, כעין חזקה דמעיקרא היינו
ורק אם אכן חז"ל חידשו וגזרו על טומאת כתם, וגזרו מתחילה על כל שהוא, אלא שאמרו שהיכא שיש לתלות אזי נתלה, וכגון בדם שחיטה או בפצע של בעלה וכדו', וה"נ בעד כגריס במאכולת, אך אינו כך, דחז"ל לא אמרו כך, ולא השאירו את דין של עד כגריס לתליה כמו בשאר בדוגמאות הנ"ל, אלא כיון שראו שיש מאכולות, לא החילו כלל את גזירתם על פחות מכגריס, וכדרך גזירותיהם ל"פ במקום מסוים בזמנם שהיה נקי, וממילא נמצא שכאמור, בכלל לא גזרו א"פ ולא החילו את גזירתם על פחות מכגריס, נמצא כנ"ל שנהנינו מן ההפקר.
וכן אם המצא ימצא ראשון או אחרון שס"ל שגם בזמנם אם היה ברור שכתם זה הנמצא על הבגד אינו ממאכולת הינו טמא, אה"נ שלפי שיטת פוסק זה בימינו כל הכתמים יהיו טמאים.
ועל אף שכן מצינו שגזרו על כתם פחות מגריס באופנים מסוימים, כגון בנמצא על גופה, אי"ז סותר לנ"ל, דאכן החילו את גזירתם על פחות מכגריס רק באופנים מסוימים, כגון בנמצא על גופה, אבל בשאר אופנים לא החילו, (כי היה תליה אבל זה כבר לא משנה וכנ"ל).
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
יש כאן שאלה, או שפתחנו כתב עת למאמרי אורח?
לעצם דבריך יש בהם טעם והיגיון, אבל איני בטוח. בהחלט ייתכן לפרש שהם גזרו על כל גודל ורק קבעו את גודל המאכולת לתלות בה.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
תודה
תמיד שאני מביע את דעתי כאן
כוונתי היא לשמוע את דעתך עליה
ואם זה לא היה מובן מאליו, אז אציין זאת תמיד
בכל אופן אז מה היית פוסק הלכה למעשה
אילו שאילות שבכל יום
יש מקום לטהר, ולו רק מחמת ספיקא דרבנן.
עדין, יש פינה שצריך לסגור- וארצה תגובתך. תודה
לכאורה אם היינו שואלים את חז"ל אז בזמן תקנתם, מה יקרה אם בהמשך, כבר לא יהיו מאכולות בגודל כזה, וגם לא יהיה מצוי בכלל מאכולות המכתימים, לכאורה ודאי שהיו עונים ואומרים, דבכה"ג נטמא אותה, כי הרי לולי המאכולות לא היינו מתירים כתם פחות מגריס, וכעין דאמרינן בכה"ג לב בי"ד מתנה עליהן,
אך כלל לא מוכרח
דלאידך גיסא יש גם לומר, שבגוונא שלא שאלנום, ועברו כמה וכמה דורות שדבר זה היה מותר בגלל שהיה שייך את ההיתר, ועתה אחר כמה דורות אין את סיבת ההיתר, נאמר שהיינו מעלים אותם באיזו דרך כל שהיא ושואלים אותם עתה מה נעשה, האם גזירתכם תחול היום גם על כה"ג ונתחיל לאסור גם פרט זה שהותר עד עתה, יתכן שהיו משיבים, סגי בהכי ובמה שגזרנו אז, ואם יקרה שלא יהיה שייך ההיתר תיהנו מן ההפקר (באין סמכות מחוקקת),
היינו יתכן בעצם שגם אם אז בזמן תקנתם, אם היינו שואלים אותה על גוונא שישתנה אחרי הרבה זמן, גם אז יתכן שהיו אומרים, להשאיר זאת, (באין סמכות מחוקקת), ושאני שעת התקנה מהשנים שאחר כך,
היינו בשעת התקנה אם אכן לא היו מאכולות לא שייך לומר שאנו גוזרים רק על כתם רק מכגריס ומעלה, אין בזה טעם והגיון, זה היה מראה על חוסר הגיון בגזירתם, אבל עתה אחר שהותר בגלל המאכולות, גם אם אחר כמה דורות כבר לא יהיה מאכולות ואעפ"כ נתיר, זה לא יראה על חוסר הגיון בגזירת חז"ל, אלא יובן כעניין של כללי סמכות חקיקה ומחוקקיהם ותוקפם, שמטבע הדברים משאירה (בע"כ) אפשרות ליהנות מן ההפקר.
כה דברי המחברת:
ראשית, כפי שציינתי לא פעם, אין שום מעמד הלכתי לשאלה "מה חז"ל היו עושים או עונים" אילו היינו שואלים אותם. הסמכות של חז"ל והתלמוד היא סמכות פורמלית שמחייבת אותנו לגבי מה שהם קבעו ופסקו בפועל, ולא לגבי השערות ספקולטיביות על מה שהיו אומרים בתרחיש היפותטי. גם אם היינו יודעים בוודאות שבתרחיש מסוים הם היו קובעים אחרת – כל עוד הם לא קבעו זאת בפועל, אין לזה שום מעמד מחייב.
על השאר עניתי
אבל גם בסמכות פורמלית יש את בחינת לב בי"ד מתנה עליהן או אנן סהדי
ולזה אני עונה דאף מצד זה אין בעיה
זה לא שינה כלום. השאלה מה נכלל בתקנתם מעיקרא, ועל כך עניתי.
אדייק דבריי
הטענה היא שבתקנתם מעיקרא נכלל זאת שאם ביום מן השנים וכו', וע"כ דחיתי זאת לעיל.
Please login or Register to submit your answer