קצת לב בהכוונת השכל.

ראשית, לא צריך להיות מפונקים. איני רואה את החשש לעתיד. אין עלינו איום ממשי, ומצבנו טוב בהרבה לעומת מצבים קודמים. אז צריך להיות הגיוני ולא לתת לרגשות לקחת אותנו למחוזות אחרים. הדבר שיכול לדכא הוא שדרך רשעים מצליחה ואנחנו נכשלים. לא התוצאה והאיומים. החילול השם ומה שזה אומר על העולם. זה מה שמדכא. ומה שעוד מדכא הוא ההתייחסות האמוציונלית של האנשים מכל שכבות הציבור. אבל זו תופעה שלא נולדה היום. בעיניי זה לא פחות מדכא מהרצח. אבל לזה אין לי מה לעודד, פרט לניסיון להוציא אנשים לחשיבה הגיונית ולנטרול הרגשות. אני מתלבט האם לכתוב טור על המצב בהיבט הדתי (יש לי בטן מלאה על זה), אבל דומני שמה שיש לי לומר ישיג את התוצאה ההפוכה. הוא ידכא ויפחיד אנשים 0שחיים בסרט שהקב"ה שומר עלינו וכו') ולא יעודד אותם, ולכן בינתיים לא כתבתי אותו. אבל אני עדיין מתלבט. צריך להבין שעידוד ומתן תקווה תמיד יש בו ממד של שקר. אתה מספר לאנשים סיפור לא נכון או חלקי כדי לעודד אותם. אם המציאות עצמה מעודדת הם בד"כ מבינים זאת לבד ולא נכנסים לדיכאון. רק במצב שבו הם חיים בטעות בתפיסת המציאות וראיית שחורות לא נכונה יש מקום לעידוד הגיוני. לא הבנתי מה פשר האמירה שאלוהים הסכים לכאב. מה יש להסכים לכאב?