שאלה בנוגע לשיטתך על הכשלת חילוני בעבירה

אבל לגבי מעשה שבת של ילד קטן למשל, ראיתי כתוב כך:
אם ילד קטן עשה מלאכה בשבת, אם עשה אותה לצורך מבוגר – אסור ליהנות ממנה בשבת ובמוצאי שבת עד שיעבור זמן שיוכלו לעשות את אותה המלאכה.

ואילו בשו"ת הזה כתבת אחרת לגבי מעשה שבת של חילוני:
https://mikyab.net/%D7%A9%D7%95%D7%AA/%d7%94%d7%a0%d7%90%d7%94-%d7%9e%d7%9e%d7%a6%d7%a8%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%a0%d7%a7%d7%a0%d7%95-%d7%91%d7%a9%d7%91%d7%aa/

שם כתבת שאסור להנות ממעשה השבת שלו אם נעשה עבור מבוגר, גם אחרי שיעבור זמן שיוכלו לעשות את אותה המלאכה.

מה ההבדל בין חילוני לילד קטן אם שניהם אינם ברי עבירה?

הסברה נותנת שהמעשה נעשה בשליחותי ועבורי וזה כמו מעשה שאני עשיתי במזיד שאסור לעולם (לא בהכרח מדין שליחות ממש). אצל ילד ששלחתי אותו לעשות משהו עבורי יש מקום לומר אותו דבר, שלא כמו ילד שעושה עבורי בלי ששלחתיו. ואולי בילד אין שליחות ויש יותר מקום להקל. אבל זו סברה שלי.

בהקשר לשו"ת הזה, רציתי לשאול לגבי אמירה לחילוני לעשות מלאכה בשבת. נניח שקפץ שלטר החשמל בבית ויש חילוני בבית שמוכן להדליק את השלטר ורק שואל איפה נמצא לוח החשמל, האם מותר להכווין אותו לשם? מה שחשבתי שיש הבדל בין אמירה לחילוני לבין אמירה לקטן או גוי כי חילוני זו מציאות חדשה שחז"ל לא הכירו ולכן כל הגזירות שלהם על אמירה לגוי וקטן לא שייכות בחילוני. בנוסף, בחילוני לא שייך דין חינוך ששייך בקטן. מה דעתך?

ההדלקה עבורך? אז זהו מעשה שבת. גם מצד הגזירה של אמירה לנכרי זה קו"ח לחילוני. זוהי פרשנות לגזירה הקיימת ולא גזירה חדשה.

אין פה ממש אמירה להדליק, אלא רק אמרתי לו איפה נמצא לוח החשמל. אמירה כזאת אסורה בגוי?

לא מצד אמירה לנכרי אלא מצד מעשה שבת.

למה יש פה מעשה שבת אם החילוני אינו בר עבירה (כמו קטן), וגם לא שייך בו דין חינוך (בניגוד לקטן).

אין קשר לחינוך ולעבירה. גם מעשה שבת של גוי אסור.

אבל ממה שראיתי ברשת, במקרה כזה מותר לרמוז לגוי שידליק את השלטר, לא?

התירו רק שבות דשבות במקום מצווה.

האם יש חילוק למקרה שבו החילוני או הגוי או הקטן עושה את המלאכה גם עבור עצמו (וגם עבורך כמובן).

אם הגוי עשה לצרכו אין בזה איסור מעשה שבת. לגבי כשעשה לצרכו ולצרכי יחד, אין לי תשובה ברורה. דומני שאם היה עושה לצרכו גם אם אני לא הייתי צריך זה צריך להיות מותר.

אז אם נחזור למקרה המקורי שבו קופץ שלטר החשמל בשבת ויש אורח חילוני בבית. האורח החילוני ישמח להדליק את החשמל גם לצורכו (מזגן, מיחם, אור, פלטה) וגם לצורך שאר דיירי הבית. אם האורח החילוני הולך להדליק את השלטר, האם צריך למחות בידו?

כאן מסברה נראה שיש למחות. הוא מדליק את החשמל שלי בבית שלי. הוא רק אורח. ושוב, באיסור דרבנן יש מקום להקל דלא גרע משבות דשבות במקום מצווה.
כעין זה הסברתי שכשר"נ הושיב את ר"ה ור"ח בסוכה שפסולה לשיטתם (סוכה י) זה תרי עברי דנהרא כי הסוכה היא שלו ולא שלהם.

באופן כללי, האם יש לך עצה מה לעשות במקרה שנופל שלטר החשמל בשבת? יש פה הפסד כי דברי המקרר והפריזר יתקלקלו ללא קירור. איך אתה היית נוהג במקרה כזה?

אמירה לנכרי התירו במקום מצווה או צורך גדול. לכן בהחלט יש מקום להתיר אמירה לנכרי במצב כזה. לגבי אמירה ליהודי זה יותר בעייתי, שכן יש מקום לומר שבספייה בידיים המעשה שלו נחשב כעבירה שלך (רש"י ריש מטות), ואם הוא שוגג או אנוס אז עוד יותר (רמב"ם סוף הל' כלאיים ועוד). ככלל, יש הבדל בין הכשלת חילוני (אתאיסט, או לפחות שלא מאמין במעמד הר סיני ובמחויבות למצוות) בעבירה, שעל זה צידדתי שמותר, לבין האכלתו בידיים ו/או הבאתו לעשות עבירה עבורי. אמנם אם הוא עושה זאת ביוזמתו, כפי שתואר למעלה, אין כאן ספייה בידיים (כמשנה שבת "נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה" (מפני שאין שביתתו עליהם, ואינו עושה לדעת היהודי, שלא כמו בקטן).

אבל לעיל אמרת שרק שבות דשבות התירו, והרמת השלטר היא דאורייתא, לא?

לגבי איסור ספייה בגדול חילוני, האם איסור ספייה שייך בכלל בגדולים? ממה שראיתי במקורות הוא הוגדר כאיסור על קטנים.

איסור דרבנן התירו. באיסור דאורייתא מסתמכים על העיטור במקום צורך גדול.
איסור ספייה קיים גם בגדולים. גם מסברה, וגם ראה רמב"ם סוף הלכות כלאיים ועוד.

אבל אם איסור ספייה שייך בגדולים, מה ההבדל בינו לבין איסור לפני עיוור או איסור מסייע

לגבי כלאיים ברמבם אני משער שהתכוונת לזה:
המלביש את חבירו כלאים אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור.

אבל לא מוזכר כאן איסור ספייה, אלא דווקא לפני עיוור, ואפילו במקום שהלובש לא יודע שהבגד הוא כלאים

לפני עיוור זו הכשלה. ספייה בידיים היא האכלה אקטיבית של איסור. הרמב"ם בהל' כלאיים בדיוק עוסק בזה.

הפוך. קרא שוב. כשהלובש מזיד יש על המלביש לפני עיוור ועליו לא לוקים. כשהלובש שוגג המלביש לוקה על איסור כלאיים.

אבל משום מה המפרשים על הלכה זו לא מזכירים בכלל את איסור ספיה. ראה למשל את הכסף משנה על אתר:

המלביש את חבירו וכו'. תוספתא בפרק אלו הן הלוקין אלא שנראה שהיא כתובה בטעות ואינה מכוונת בדברי רבינו. ויש לתמוה על מ"ש רבינו שאם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה ואמאי לוקה הא לא כתיב לא תלביש ואי משום דעבר על לאו דלפני עור לא תתן מכשול אין לוקין עליו משום דהוי לאו שבכללות. וכן הוא עצמו כתב בסמוך עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול משמע דאינו לוקה דאל"כ מאי איכא בין רישא לסיפא לענין מלביש. ועוד קשה דאפי' אי נימא דקרי ביה לא תלביש וכדאמרינן בפ' ג' מינין גבי נזיר עשה מגלח כמתגלח משום דכתיב תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעביר לאחר קשיא רישא אמאי המלביש אינו לוקה ושאלה זו כתובה בתשובות הרא"ש ששאל להרשב"א ולא זכינו לתשובתו ותמהני על הראב"ד שלא השיג על רבינו בזה. ומיהו הא לא קשיא למה לוקה הלובש אע"פ שלא עשה מעשה שאדם אחר הלבישו דאיכא למימר שא"א לאחר להלבישו אא"כ יזמין הלובש עצמו ויצדד גופו זה חשוב מעשה כדאמרינן פ' אלו הן הלוקין גבי ניקף. ולענין תמיה קמאי אפשר לומר שם שסובר רבינו דמדאפקינהו רחמנא ללובש ומלביש בחד תיבה חד מפשטה וחד מקרי ביה אין לחייב שניהם כאחד וכל היכא דחד חייב אידך פטור ולא דמי לתער לא יעבור על ראשו דההוא לאו מקרי ביה נפיק אלא ממשמעותא דלא יעבור:

מדבריו נראה שהוא לא העלה את איסור ספייה כאפשרות.

ברור. לכן כולם מסתבכים בהבנת דבריו (זה כבר מתחיל ברא"ש). אבל זה חילוק שעושה הרמב"ם. והניסיון של הכס"מ לתלות זאת בדין מלביש כלאיים אינו מתאים ברמב"ם, שכן הוא מביא הלכה דומה גם בהלכות נזיר וטומאת כהן. הם פשוט לא הבינו שהוא מדבר כאן על איסור ספייה.

לגבי ספייה בגדולים, במקור איסור ספייה נלמד כדי להוסיף איסור על מי שאינו מחויב במצוות (קטן) במידה והאיסור נעשה בספייה לקטן. אני משער שזה מתאים גם לשוטה (אפילו אם גדול). אבל מניין להרחיב שאיסור ספייה שייך גם במי שכבר מחויב במצוות (גדול). האם זה סוג של קל וחומר?

זה לא מוסיף איסור על הקטן אלא על הגדול. זה נחשב כאיסור שהגדול עצמו עשה. לכן לפי הרמב"ם המלביש כלאיים לוקה, ולא הלובש. המלביש עשה את האיסור. ולענייננו, הרמב"ם כותב שישראל שמטמא כהן קטן או שוגג עובר בעצמו באיסור טומאת כהן למרות שישראל אינו מחויב בו.