לימוד תנ״ך

שאלת על המדרש בשיר השירים רבה שמקביל את 24 הספרים לתכשיטי כלה. כאשר מעלים בפניי את מאמרי חז"ל הקובעים את חשיבותם של 24 ספרי התנ"ך, תשובתי הכנה היא שזו אכן שאלה נהדרת, ואין לי עליה תשובה טובה. ייתכן שיש לעיסוק בזה איזושהי השפעה מאגית או ערך סגולי כלשהו, או שזה נועד להשגת מטרות חינוכיות בגיל צעיר. עם זאת, הקושיה הזו לא משנה את העובדות כפי שאני רואה אותן. העובדות צועקות שפרקטית, כיום, אנחנו לא לומדים מהתנ"ך שום דבר חדש.

כפי שהסברתי לא פעם, מניסיוני, אף אדם בוגר לא לומד מהתנ"ך תובנות ערכיות לא-טריוויאליות או משנה את דעתו בעקבות לימוד של פרשייה מקראית. התנ"ך מתפקד כיום כמעין "כתם רורשאך" – כל אחד מוציא ממנו את מה שבלבו ומלביש עליו את עמדותיו המוקדמות. הסוציאליסט "ילמד" משם סוציאליזם, הקפיטליסט ימצא שם קפיטליזם, והציוני ציונות. אם נראה במקרא מעשה שסותר את המוסר שלנו, כמו השקר של יעקב אבינו, אנחנו פשוט נחפש תירוצים ונפרש את הטקסט כך שיתאים למה שאנחנו כבר חושבים ומבינים מסברא. לכן, באופן מהותי אין כאן "לימוד", שכן לימוד משמעותו הפקת מידע חדש מתוך הטקסט.

איני בא לזלזל בתנ"ך ולטעון שלימודו אינו נחשב ללימוד תורה, שהרי זהו "דבר ה'", אך יש הבדל היררכי ברור: ההלכה היא "רצון ה'" והיא מהווה את ליבת התורה ועיקר הלימוד, בעוד שהתנ"ך והאגדות הם בגדר "דבר ה'" בלבד. אני אישית מעדיף ללמוד דברים מעניינים וחדשים בעיון ההלכתי, ולדעתי, שני דינים של רב חיים מבריסק מלמדים אותי פי אלף יותר מאיזה סיפור מוסרי בתנ"ך.

אפשר לראות תפיסה דומה לזו גם בדברי חז"ל עצמם. הגמרא מספרת על רבי אבהו שהסביר למינים מדוע רב ספרא לא ידע לפרש להם פסוק, למרות שהוצג כאדם גדול. רבי אבהו ענה להם שרב ספרא הוא אדם גדול בתנאים ובתורה שבעל פה, ואילו חכמים שעוסקים במקרא עושים זאת בעיקר משום שהם נמצאים בין הגויים וצריכים לדעת להשיב להם. רואים כאן בבירור תפיסה שלפיה עיקר הגדלות היא בתורה שבעל פה, ולימוד המקרא מיועד בעיקר לצרכים פולמוסיים.

באשר לציטוט עצמו משיר השירים ולדרשה על תכשיטי הכלה, חשוב לזכור שהסתמכות על פסוקים (במיוחד מהכתובים) כדי ללמוד עקרונות כאלה היא לכל היותר אילוסטרציה או "גילוי מילתא" בעלמא. פסוק משיר השירים אינו מהווה מקור מחייב ובטח לא כשהוא נדרש במדרש אגדה.