מספר קושיות על שיטת הרב מיכי ביחס לסמכות חז"ל וחקירת האמונה

שלום רב לרב מיכאל אברהם

לאחר שקראתי עשרות טורים של הרב וחלק מספריו, ראיתי לנכון להעלות כמה קושיות שעלו לי על משנתו, ובפרט על חלק מדבריו בטרילוגיה.

א. הרב טען כמה פעמים שלחז"ל יש סמכות הלכתית, הא ותו לא, אבל הם עצמם הרי אסרו להסית ולהדיח אנשים מהאמונה – כפי שהם תופסים אותה,

אם כן, כיצד שיטתך מסתדרת לאור זה? הרי חז"ל מוסמכים לקבוע את ההלכה גם כשהם טועים. או שכל דבריך נאמרו למעט נושאים הלכתיים שקשורים לאמונה. ואם כן, מדוע לחלק, הרי חז"ל תפסו את דבריהם כהלכה, ולא רק כאמירת דעתתם האמונית?

ב. אם אני מבין נכון את העמדה של הרב, אתה מקבל את סמכות חז"ל כפורמלית ביחס להלכה, ומתוך כך מדגיש שהסמכות הזו נשענת על כך שהיא ניתנה על ידי הגורם המוסמך ביותר (הקב"ה), או משום שעם ישראל קיבל אותם. אולם מכאן עולה הטענה שהסמכות ההלכתית אינה עומדת בחלל ריק, אלא בהכרח מניחה תשתית רעיונית שמכוונת את הפסיקה עצמה, גם אם לא תמיד באופן מפורש. אן כן, קשה להחזיק בהפרדה חדה בין ההלכה לבין אותה תשתית רעיונית. שכן גם אם מגדירים את הסמכות כהלכתית בלבד, בפועל ההכרעות של חז"ל נשענות על הנחות יסוד ותפיסת העולם שלהם. ואם התשתית הזו מנותקת או שגויה באופן מהותי לשיטתך, קשה להבין כיצד ניתן לצפות שהמסקנות ההלכתיות יישארו עקביות ולא יושפעו ממנה. לכן ההבחנה בין סמכות הלכתית "טהורה" לבין הרובד הרעיוני שמאחוריה – לא מובנת לי עד הסוף.

כמו כן, נראה ברור שחז"ל תיקנו את התפילה מתוך הנחה שהיא נשמעת, וקשה מאוד להבין את עצם המעמד של תפילה אם מניחים שאין הקשבה כלל. העמדה שמציע הרב, שלפיה מדובר ב"תפילה בטהרתה" – קיום הציווי בלבד ללא הנחת מענה – נראית לי בעייתית, שכן כל מהות הציווי נראית כעוסקת בפנייה לה' ובקשר עמו.

אמנם ניתן לטעון שיש ערך בעצם העמידה לפני ה' גם ללא הנחת שמיעה, ושערי פרשנות לא ננעלו כידוע, אך הפרשנות הפשוטה יותר והמקובל, שנראית גם כעולה מדברי חז"ל עצמם ומרוב המקורות, היא שתקנת התפילה מניחה יחס של פנייה ושמיעה. לכן קשה לנתק באופן חד בין האמונה לבין ההלכה.

אפשר כמובן לטעון שחז"ל טעו בכמה דברים, אבל לבנות מערכת אמונית הסותרת חלק משמעותי מתפיסת חז"ל, ובמקביל להמשיך לקיים את ההלכה שהם עצמם תיקנו מתוך אותה תפיסה שהייתה להם – דבר זה נראה כהפרדה מלאכותית שקשה להצדיק אותה.

גם דברי הר"ן שהרב הביא, שאנחנו מצייתים לחכמים גם כשהם טועים, לא רלוונטים כאן, משום שהוא מדבר במקרה ספציפי ולא בטעות ביסודות ההלכה וכדומה. הוא לא מקדש את הטעות והופך אותה לדרך חיים.

ג. אפילו שאין לחז"ל סמכות מהותית בענייני אמונה, מדוע לא להניח שהם מבינים יותר מאיתנו מפני הקרבה למקור? איך הרב יכול לומר משפט כמו "למען האמת אני לא חושב שדעתם בתחום העובדתי שווה יותר מזו שלי." הרי גם דבריו של הרב בענייני אמונה וכדומה לא התאמתו לו על ידי הוכחה אמפירית (או לוגית?).

ד. מדוע הרב אוחז כל כך מהשכל הישר בעניינים שהוא כמעט לא כשיר להביע לגביהם עמדה נחרצת, כגון תחיית המתים, שכר ועונש וכדומה. איך בכלל ניתן להביע דעה כה נחרצת לגבי משהו שאין לנו גישה אליו, כמו שכר ועונש עתידיים?

ה. הרב טוען שמי שנמנע מלחקור את אמונותיו מתוך חשש לאובדן או בלבול – למעשה אינו באמת מאמין בהן, אך זו הכללה שגויה לענ"ד.

ייתכן שאדם דווקא מאמין מאוד באמונותיו ולכן נזהר מחשיפה למסגרות דיון מורכבות ורוויות ספקות, מחשש לטעות בדרך ולא מפני חוסר אמון בעיקר עצמו.

בברכה

איתמר