שיטת הרב בטעמא דקרא

אינני מבין. הרי ספקנות היא טקטיקה מצויינת לוגית שאנו בוחרים לא להסתמך עליה, אבל מנין לנו להחיל על התורה סוגי הגיון כזה? (אישוש, אידוקציה וכדו').
גם אם אתה מקבל אינדוקציה על התורה – אנו רואים אינדוקטיבית שכל פעם שניסינו לצפות תוצאת של ניסוי ע"פ תאוריית כח המשיכה זה עבד ויש לנו אינדוקציה מאחורינו, פה אין לנו שום קנה מידה לידיעה האם פסלנו נשים לעדות מהטעם הנכון.
אגב, בפסול נשים יש לזכור שיש 2 צדדים. הרי אם אני מכשיר אותן מטעם לא נכון אני עלול להוציא להורג כל מיני אנשים. לא שווה להשאר עם חזקה דמעיקרא במקרה כזה? למען האמת, אפשר אולי להבין את כל עניין טעמא דקרא כמן חזקה דמעיקרא – יכול להיות בסיכוי שווה שהטעם נכון או לא נכון וגם להביא לתוצאות ששתיהן שוות למסקנה, אבל יש לך חזקה דמעיקרא על הפשט המילולי וכדי להוציא ממנו תצטרך ראיה טובה יותר מ50%.

א' בכל התורה משתמשים בסברות כדי להבין ולדעת ולפרש ולהסיק. איך יודעים שאסור לתת שמן לנר בשבת? ושמי שעבר והתרו בו משום מבעיר חייב מיתה? זו סברא של חז"ל מתוך הבנתם את העיקרון בתורה. ברמת העיקרון זה לא נראה שונה מסברא לגבי טעמא דקרא שדווקא שם חוששים פתאום להפעיל סברות. אז למה אתה רואה את זה כאילו הסיכוי שווה 50-50?
ב' ולשיטתך שנותר ספק אז נדון הלכות ספיקות וזה יצטרף לספק ספיקא? ואולי גם נחשוש לטעם לחומרא? (וראה ג')
ג' הרי עוסקים כאן בחיפוש טעמא לכך שלא הולכים אחרי טעמא דקרא, אז לא מספיק רק לתת ייצוג פורמליסטי של הטענה ולהגיד ש"החזקה" היא הפשט המילולי. אני דווקא הייתי חושב ש"החזקה" היא הפשט המסתבר. לא לחבול בגד אלמנה משתמע בפשטות דווקא אלמנה עניה כי אחרת מה מיוחד באלמנה.

יפה ענית.