שינוי הלכה: בין פרמטרים הלכתיים לשיקולים מטא־הלכתיים
שלום הרב,
קראתי את מאמרך "על אורתודוקסיה מודרנית – קריצות ושימושים", וכן כמה פוסטים מאוחרים יותר (למשל: 76308, 76228), וברצוני לשאול מספר שאלות הבהרה הנוגעות לתפיסתך את מנגנוני השינוי ההלכתי.
במאמר הנ"ל אתה מתאר דרכים ומנגנונים שבאמצעותם ניתן לעדכן או לשנות הלכה כאשר המציאות מחייבת זאת, כחלק מניסיון לאזן בין רפורמה (שאתה רואה כחורגת והרסנית) לבין שמרנות חרדית (שלעיתים קופאת על שמריה). עם זאת, מתוך קריאה משווה בין המאמר לבין הפוסטים המאוחרים יותר, עולות אצלי כמה תהיות:
- בפוסטים המאוחרים אתה מדגיש שלצורך שינוי הלכתי נדרשים פרמטרים הלכתיים מובהקים, וששיקולי מוטיבציה או מטא־שיקולים אינם מספיקים כשלעצמם. לעומת זאת, במאמר נדמה שאתה נותן מקום רחב יותר לשיקולים כאלה. האם מדובר בשינוי בעמדתך? ואם לא – כיצד אתה מיישב בין הדברים?
- במאמר, בדיון על הצלת חיי גוי בשבת, אתה טוען שלא ניתן לראות בכך שינוי מציאות שמצדיק שינוי הלכתי. אולם בפוסטים המאוחרים יותר אתה כן מתייחס לאפשרות של שינוי המבוסס גם על שינוי ערכי/עמדות, ולא רק על שינוי עובדתי במציאות. כיצד אתה מיישב בין שתי הקביעות הללו?
-
בקריאת המאמר עולה רושם מסוים של הבחנה אינטואיטיבית בין תחומים שבהם יש צורך דחוף בשינוי (למשל שימוש בבתי משפט אזרחיים) לבין תחומים שבהם אין (כגון גיור). הנימוקים המוצעים להבחנה אינם נראים לי משכנעים דיים, ולכאורה ניתן היה לטעון שגם בתחום הגיור עצם העובדה שרבים פועלים בפועל בניגוד להלכה יכולה להוות שיקול לשינוי – בדומה לנימוק שאתה כן מפעיל ביחס לבתי המשפט.
מכאן עולה שאלה כללית יותר: עד כמה תפיסתך לגבי מה ראוי לשנות ובאילו מנגנונים מבוססת על עקרונות שיטתיים, ועד כמה יש בה רכיב אינטואיטיבי? (בהקשר זה, הגישה החרדית הקלאסית נראית עקבית יותר – גם אם שמרנית מאוד – בכך שהיא נוטה להשתמש בשינוי בעיקר להחמרה ולא להקלה.)
לבסוף, אוסיף נקודה אישית: מקריאת דבריך, וכן מהתבוננות היסטורית בהתפתחות ההלכה (חז"ל, ראשונים וכו'), עולה אצלי הרושם שלעתים השינויים ההלכתיים מונעים גם מתחושת דחיפות או הכרח אינטואיטיבי, כאשר ההצדקה ההלכתית מגיעה רק לאחר מכן – ולעתים אולי אף אינה מלאה. כלומר, ייתכן שהליבה של ההלכה פחות "קשיחה" מכפי שנהוג לחשוב, והיא במידה מסוימת מבנה שמתעצב מחדש בכל דור כדי לשמר יציבות תוך כדי שינוי.
אשמח לשמוע כיצד אתה רואה את הדברים הללו, והאם אכן יש כאן מתח מובנה בין עקרונות פורמליים לבין אינטואיציות ערכיות בתהליך ההתפתחות ההלכתית.
תודה רבה.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
- לא בטוח שהבנתי את השאלה. אתה מדבר על פסטנישט? זו לא שיטה כללית אלא פעולה לגיטימית במצבים קיצוניים (כמו עבירה לשמה). השיטה הכללית היא שינויים במסגרת ההלכה.
- לא הבנתי את מה שהבאת בשמי ממאמרי על הצלת גוי. לעצם ההתבססות על שינוי ערכי, הרחבתי בסוף הסדרה על אורתודוקסיה מודרנית. אכן שם הלכתי צעד אחד הלאה. אבל התיחום בין שינוי עובדתי לערכי אינו חד. שינוי במעמד האישה הוא ערכי, אבל ברור שהוא משנה את המציאות העובדתית.
- לא הבנתי את ההשוואה שאתה עורך בין גיור לאיסור ערכאות. מה הדחיפות בשאלת הגיור? מדוע לוותר על קבלת מצוות? מה כל מה שבא לנו הוא צורך שמצדיק שינוי הלכתי בבחינת פסטנישט? מעבר לזה, קבלת מצוות בגיור אינה פרט אלא מהות הגיור עצמו. לא סביר לוותר על כך גם במצבים הרבה יותר קיצוניים. דומני שאם יש מישהו שמציג שיטה עקבית ןשיטתית זה אני. לראות בחרדיות משהו עקבי זו בדיחה. להחמיר בכל מקום אינה עקביות אלא חוסר עקביות. מה עוד שהם לא מ חמירים בכל מקום, אלא מקילים בהרבה מאד חובות הלכתיות ומוסריות, ומחמירים בשטויות. מה עקבי בזה? אם יש ציבור שאינו עקבי בעליל זו החרדיות. כתבתי לא פעם על כך שהחרדיות מאד פרגמטית ולא אידאולוגית. אתה יכול לראות בזה מעלה (בעיניי זו אכן חלקית מעלה), אבל להאשים אתם בעקביות זו ממש בדיחה. להשתמש במנגנון (כמו שינוי) תמיד רק להחמרה זה ההיפך מעקביות. עקביות פירושה שאם בעיניך המגנוטן הזה קביל אז יש להשתמש בו לכל כיוון, להקל או להחמיר.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
תודה על המענה.
אני מבין שבפוסטים המאוחרים שלך, במיוחד בדיון על אורתודוקסיה מודרנית וההבחנה בינה לבין הרפורמה, אתה מדגיש ששינויים מותרים רק במסגרת הפרמטרים ההלכתיים – וזה מה שמבדיל, לשיטתך, מן הרפורמה, שבה המוטיבציה כשלעצמה מספיקה (ולעיתים אף ההלכה נתפסת כהמשך של האתיקה).
עם זאת, במאמרך “על אורתודוקסיה מודרנית, ‘קריצות’ ושימוש בשיקולי־על”, נדמה שאתה נוקט עמדה רחבה יותר: שם אתה לא מסתפק בשיקולים פנים־הלכתיים (כגון דרכי שלום או הוראת שעה), אלא מציג גם אפשרות של חריגה ממשית מן המסגרת ההלכתית במצבים קיצוניים – בין היתר תוך אזכור רעיונות כמו עבירה לשמה ולא ניתנה תורה למלאכי השרת, וכן הסתמכות על רוח ההלכה ושיקולי־על, ואף על פרקטיקה רווחת בפועל.
מכאן עולה לי קושי: כיצד אתה מיישב בין העמדה המשתמעת מן המאמר, שלפיה במצבים מסוימים ניתן אף “לעקוף” את ההלכה מתוך שיקולים רחבים יותר, לבין העמדה המאוחרת שלך, שלפיה כל שינוי חייב להיעשות מתוך המסגרת ההלכתית בלבד?
בנוסף, אם אכן יש מקום לשיקולי־על, לרוח ההלכה ולעקרונות כלליים כבסיס להכרעה גם מעבר לפרשנות ההלכתית הפורמלית – מה מגדיר את הגבולות של שימוש כזה? כלומר, מדוע לא ניתן להרחיב את אותו היגיון למקרים נוספים או לתחומים אחרים, לפי תחושת הדחיפות או החשיבות של פוסק אחר?
לבסוף, נדמה שבמאמר ההוא האינטואיציה אינה רק “טריגר” לשינוי, אלא חלק מהצדקתו – כלומר, הכרעה לפי “רוח ההלכה” גם כאשר היא מתנגשת עם יישומה הפורמלי. אם כך, כיצד ניתן לעגן זאת באופן עקרוני ולא אינטואיטיבי בלבד? ואם אינך סבור כך עוד – האם מדובר בשינוי בעמדתך?
עניתי על זה
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer