בעניין הערך המוסרי לדאוג למשפחה

שלום וברכה ר' מיכי היקר, צפיתי באחד מהפודקאסטים שהשתתפת בהם לאחרונה (אני חושב שכבר בתשפ"ה ניתן להכריז רשמית שנהפכת להיות אלוף העולם בדיבייטים בישראל. מגיע לך. . . אתה באמת אישיות אינטקלואלית שיוצאת דופן בדורנו), ושמעתי אותך טוען שלדעתך אין שום ערך במדינה.
המארח מצידו השיב לך שהיוונים טענו שיש ערך בדאגה למשפחה, ומשם זה התרחב להיות ערך בדאגה לשבט – ומשם רצה להסיק שיש ערך נורמטיבי במדינה (של היהודים, מעניין שהיה חילוני דרך אגב). אתה התחמקת מהמסקנה בכך שעקרת את האקסיומה ואמרת שאין ערך בכלל שאדם ידאג למשפחתו. זה פשוט אינטרס של האדם לדאוג למשפחתו, אבל לא נובע מערך נורמטיבי. קצת יצאת תועלתן בסוגיה הזאת.
אני שואל אותך האם אתה עומד על כך שאין ערך בכך שהאדם ידאג למשפחתו הפרטית?אם נמדוד על פי הצו הקטגורי של קאנט המסקנה בוודאי תיהיה הפוכה, ואני חושב שאתה בתור קאנטיאן גם אמור לקבל את מסקנותיו של הצו הקטגורי.
נקח לדוגמה את השאלה האם לאדם יש חובה לדאוג לבנו, פעם היה לי וויכוח עם בן אדם על כך, הוא טען שבאמת לדאוג לילד אחר זה לא פחות מוסרי מאשר לדאוג לבנך.
 השבתי לו שהסיבה שאני סבור שיש לי ערבות וחובה מוסרית לפעול למען בני יותר מאשר למען בנו של אדם זר היא כפולה משיקולים מהותיים וטהורים. ראשית, הצו הקטגורי של קאנט גורס – עשה את אשר בעשותך אותו היית חפץ שיהפך לחוק כללי – כלומר המדד לאיזוהי פעולה ראויה מבחינה מהותית היא התבוננות ממעוף הציפור מה היה קורה אילו כולם היו נוהגים באותה דרך, האם העולם היה מתוקן או עגום יותר? לאחר מסקנת המשוואה מתבארת בוודאות איזו פעולה היא מוסרית ואיזה לא. שוב, לא משיקולים תועלתניים, אלא רק כמתודה לחשב נוסחה מוסרית. ולענייננו, לגבי החובה המוסרית של אדם לדאוג בראש ובראשונה לבנו יותר מאשר לאחרים; אילו כל בני העולם היו מזניחים אחריות מלטפל במסירות בבנם מה היה קורה לאנושות? הו הו, נכון מאוד תוצאה טרגית במיוחד. בתרחיש הפסימי התינוקות לא היו שורדים בכלל את שלבי הינקות, והאנושות הייתה מכחידה את עצמה בתוך כמה דורות. ובתרחיש האופטימי, לו יצוייר שהתינוקות כן היו שורדים, בוודאי שאין ספק שהחינוך שלהם היה קלוקל ורשלני ואותם קטנים לכשיצמחו לאנשים גדולים – היו יוצרים דור של בני אדם מושחטים ועלובים, שרוטים בעלי הפרעות נפשיות וחסכי ילדות כבירים – וגם בתרחיש אופטימי זה אני לא ממליץ לאף אחד לחיות בתוך עולם ארור כל כך. אתה מבין לבד מהי המסקנה של הצו הקטגורי הדאונטי, נכון מאוד – זו חובה מוסרית לאב להיות ערב לבן האישי שלו בעיקר ואין לו אדם אחר שיוכל .למלא את המשבצת של ההורים. זה אחד
אני חושב שהטיעון הזה תקף מאוד במתודולוגיה קאנטיאנית דאונטית, ואתה כן משתייך לזרם הזה. וכשם שהצו הקטגורי מחייב את האדם לדאוג לבנו, כך הוא מחייבו לדאוג לאשתו וגם להוריו. כך שלדעתי המסקנה החד ערכית היא שכן, צודקים השמרנים שטוענים שיש ערך בלדאוג למשפחה הפרטית.
 
לגבי המעבר מהמשפחה הפרטית לשבט, זה היסק שהוא יותר אנלוגי ופחות מוכרח. אבל אני חושב שגם זה היסק תקף. האם אתה מסכים?