דין שבועה שהופרה

תודה רבה הרב.

זו גופא השאלה האם יש בעשייה הנוספת משום הוספת סירחון או לא, וכפי שהעלה הרב את הסברא לומר שלא בסוף דבריו. הרב נוטה לומר ששבועה חלה על כל רגע בגלל הסברא שכתב בתחילת דבריו או בגלל שזה המקרה המצוי, שאנשים מתכוונים לאסור פעולה כל רגע ורגע?

א. בכל אופן, אני מבין שההכרעה תלויה במקרה. כל שבועה אם רוב האנשים בסיטואציה דומה היו מתכוונים לאסור פעולה לזמן מתוך כוונה למעט בה או מתוך כוונה שפרק הזמן הזה יהיה נקי ממנה. אני מבין נכון?

ב. אני מניח שכל השאלה היא דווקא על מקרה שהנשבע עצמו לא זוכר או לא בטוח מה הייתה כוונתו. אם הוא יודע בוודאי נוהג על פי כוונתו בשעת השבועה, אף שהיא שבניגוד לאומדנא. אני צודק?

הרבה תודה.

בנדרים ושבועות הולכים אחר דעת ולשון בני אדם.
אמנם דברי הנשבע עצמו לאחר מכן לא בהכרח מועילים שכן אלו דברים שבלב. השאלה מה משמעות הדיבור ולא בהכרח למה שהתכוון המדבר.

איך זה מתיישב עם מה שכתב הרמב"ם בהלכות נדרים פרק ח הלכה ד: ולא עוד אלא מי שראה אנשים מרחוק אוכלים תאנים שלו ואמר להן הרי הן עליכם קרבן כיון שקרב אליהם והביט והרי הן אביו ואחיו הרי אלו מותרין אף על פי שלא פירש הסבה שהדירן בגללה הרי זה כמו שפירש שהדבר מוכיח שלא אסר עליהם אלא שהיה בדעתו שהן זרים וכן כל כיוצא בזה.

מפה נשמע שזה הולך לפי דעתו.

זו לא דעתו, אלא משמעות הדיבור עצמו. הטענה כאן היא לא שדעתו לא הייתה לקרבן אלא שמשמעות הדיבור אינה קרבן. הטענה כאן היא שמשמעות הדיבור נקבעת לא רק לפי פרשנות מילולית למילים אלא גם לפי הנסיבות. כשהנסיבות מעידות שזו משמעות הדיבור אזי זו משמעותו.
למעלה שללתי אפשרות שהאדם יעיד על כוונתו, כשהמילים והנסיבות יחד לא מעידות עליה. זו משמעות סובייקטיבית של הדיבור (גם אם היא נכונה), ולא הולכים אחריה.

אלמוני, ההלכה היא שאם אמר שבועה שלא אוכל כיכר זו אז הוא מתחייב על כל כזית וכזית שאוכל.

פלמוני, אני לא חושב שזה פושט את השאלה. לגבי אכילה, חז"ל נקטו שהכוונה ב"לא אוכל" היא שהכיכר תהיה כלפיו כאיסורי אכילה, וממילא כפוף לגדריהם וחייב על כל כזית וכזית. אבל לגבי שבועה שתלויה בזמן בהחלט אפשר שהמשמעות היא שפרק הזמן עליו נשבע יהיה נקי לחלוטין מהפעולה, ומשעבר על השבועה, ממילא התבטל הדיבור ופקע האיסור.

ובאמת, גם ביחס לאכילה יש חילוק. שבועה ש"לא אוכל" חייב על כל כזית וכזית, שבועה ש"לא אוכלנה" חייב רק משיאכל את כולה (שבועות כ"ז ע"ב).

אלמוני, החילוקים ביחס לאכילה הם מצד פירוש הלשון ודעת הנשבע. הראיה מההלכה שחייב על כל כזית היא העקרונית שקיימת אפשרות שהשבועה נשארת בתוקפה גם אחרי שהופר הדיבור. ומעתה יש לדון באומדן דעות.
החילוק בין אכילה לזמן לא נראה לי. כי גם באיסורים שתלויים בזמן כמו שבת וחג מי שחילל פעם אחת עדיין חייב לשמור. אז כך גם אם שבועה שתלויה בזמן תהיה כפופה לגדריהם של איסורים שתלויים בזמן. בנוסף, בשבועה שלא אוכל יש דעה במשנה שחייב גם באכל כלשהו, כלומר לא כפוף לגדריהם של איסורי אכילה, וקצת מוזר לומר שהמחלוקת בכלשהו וכזית באה עם מחלוקת האם מי שכבר אכל יכול לאכול שוב.