האם פרשנות חדשה לפשט הכתוב, תקבל תוקף דאורייתא

תודה. הלכה דאורייתא, למרות שהפירוש החדש מוציא את הפירוש הקודם. ולכן מובנה בו שאינו בעל תכונה חד משמעית, ושאין בו מחלוקת. ואינו עומד בדרישה של הרמב"ם למדרש מי"ג מדות שיחשב דאורייתא רק אם יש מסורת עליו, ואז על הפירוש של התורה לא תהיה מחלוקת. האם ?

ככל הזכור לי אין ברמב"ם אמירה שהלכה דאורייתא חייבת להיות ללא מחלוקת. זה כשלעצמו גם בבירור לא נכון כי זה סותר עובדות. מה שכתוב ברמב"ם הוא שהלמ"מ לא נפלה בה מחלוקת. גם זה סותר עובדות, והאריך בזה בשו"ת חוות יאיר. ועוד כתוב בו שדרשה היא יוצרת אלא אם ברור מחז"ל שהיא סומכת ואז היא דאורייתא. לא חושב שהוא מזכיר מחלוקת בהקשר זה, אבל גם אם כן זה רק מפני שכאן באמת מדובר על שאלת המסורת מסיני והמעמד של דאורייתא הוא פועל יוצא.

הרמב"ם לא כותב שאין שאין מחלוקת בהלכה למשה מסיני מכח "סגולה" אלא כותב הפוך, שהדברים שלא נפלה בהם מחלוקת זה משום שהיתה בהם מסורת

ברור. מי אמר אחרת?

וזה עיקר יש לך לעמוד על סודו. והוא, שהפירושים המקובלים מפי משה כמו שאמרנו מדבריהם אין מחלוקת בהם בשום פנים, שהרי מאז ועד עתה לא מצאנו מחלוקת נפלה בזמן מן הזמנים מימות משה ועד רב אשי בין החכמים כדי שיאמר אחד המוציא עין חבירו יוציאו את עינו שנאמר עין בעין, ויאמר השני אינו אלא כופר בלבד שחייב לתת. ולא מצאנו גם כן מחלוקת במה שאמר הכתוב "פרי עץ הדר"(ויקרא כג, מ) כדי שיאמר אחד שהוא אתרוג, ויאמר אחד שהוא חבושים או רימונים או זולתו. ולא מצאנו גם כן מחלוקת בעץ עבות שהוא הדס. ולא מצאנו מחלוקת בדברי הכתוב "וקצותה את כפה"(דברים כה, יב) שהוא כופר. ולא במה שאמר "ובת איש כהן כי תחל לזנות באש תשרף"(ויקרא כא, ט) שזו הגזירה אין לנו לגזור אותה אלא אם תהיה אשת איש על כל פנים. וכן גזירת הכתוב (דברים כב) בנערה אשר לא מצאו לה בתולים שיסקלוה לא מצאנו חולק בה ממשה ועד עתה על מי שאמר שזהו לא יהיה אלא אם היתה אשת איש והעידו עדים עליה שאחר הקידושין זינתה בעדים והתראה. וכיוצא בזה בכלל המצוות אין מחלוקת בהן, שכולן פירושים מקובלים מפי משה, ועליהם ועל דומיהם אמרו כל התורה נאמרה כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני. אבל אע"פ שהן מקובלין ואין מחלוקת בהם מחכמת התורה הכתובה לנו נוכל להוציא ממנה אלו הפירושים בדרך מדרכי הסברות והאסמכתות והראיות והרמזים המצויים במקרא.

"מה שכתוב ברמב”ם הוא שהלמ”מ לא נפלה בה מחלוקת". כלומר בהכרח בהלמ"מ לא יתכן טעות.
אבל בר"מ כתוב ההיפך שבמה שיש הסכמה מכח מסורת לא תיולד מחלוקת

אני חושב שלא הובנתי. מדבריך עולה שהר"מ "הבטיח" שמה שיש בו מסורת לא תיפול בו מחלוקת. (קשה מאד על פי שרואים בגמ' בהרבה מקומות במיוחד בפסחים טו,ב שרב פפא ממציא הלמ"מ בשביל ליישב איזו הלכה בטומאה)

אני אומר שזה לא נאמר, אלא ההיפך נאמר. שאם מצאת איזה דין שלא נפלה בו מחלוקת זה משום שהייתה בו מסורת.

אין בזה שום היגיון. לא ייתכן מקרה שבו אין מחלוקת למרות שאין מסורת. סה כמובן גם לא כתוב ברמב"ם.
הדיון כאן מוזר ותלוש ונראה לי שמוצה.