הומוסקסואליות‎

תודה רבה על תשובתך. ברשותך שאלות נוספות לאור תשובתך:
א. הסיווג של ייחוד כאיסור עצמאי שמוגדר ע"י חשש לעבירה אמור היה להוביל גם לאיסור ייחוד עם נידה, ולדברי הגמרא (בסנהדרין ל"ז ע"א) נראה ששם סומכים על האדם ולא גוזרים ייחוד:
"'בטנך ערימת חטים (שיר השירים ז, ג)'- מה ערימת חטים הכל נהנין ממנה אף סנהדרין הכל נהנין מטעמיהן; 'סוגה בשושנים (שם)' שאפילו כסוגה של שושנים לא יפרצו בהן פרצות. והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרב כהנא אמריתו נדה שרי לייחודי בהדי גברא אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת אמר ליה התורה העידה עלינו סוגה בשושנים שאפילו כסוגה בשושנים לא יפרצו בהן פרצות"'.
מדוע לא לסמוך גם כאן על שני בני הזוג, שאומרים שהם לא יחטאו בחטא הספציפי הזה, ולקרוא לזה "לא נחשדו"?

ב. קבעת די בנחרצות שייחוד הוא איסור דאורייתא, אך מלשון הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה כ"ב ב') נראה שלא ולכן יכול להיות שמדובר למעשה במחלוקת ראשונים:
"לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל מִשְׁכַּב זָכוּר וְעַל הַבְּהֵמָה. לְפִיכָךְ אֵין אָסוּר לְהִתְיַחֵד עִמָּהֶן. וְאִם נִתְרַחֵק אֲפִלּוּ מִיִּחוּד זָכוּר וּבְהֵמָה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וּגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מַרְחִיקִין הַבְּהֵמָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְיַחֲדוּ עִמָּהּ. וְאִסּוּר יִחוּד הָעֲרָיוֹת מִפִּי הַקַּבָּלָה:"
גם הלשון "איסור יחוד העריות" נראית כממקדת את האיסור כלפי העריות המוזכרות בתורה, וממילא יש חשיבות לשאלה האם משכב זכר בכללן או לא.

א. כשחז"ל קובעים שאין חששבסוגשל אנשים אזאין איסור.אבל ההלכה לא תלויה באנשים ספציפיים שיעריכו בעצמם. מעבר לכך שכך מתנהלת ההלכה, אין אפוטרופוס לעריות. לא מצאנו ששואלין איש ואישה אל יש חשש לאיסור ולאור תשובתם מתירים להם ייחוד.
ב. לשון "מפי הקבלה" ברמב"ם אין פירושה דרבנן. נכתב כבר רבות על כך. וגם לא "מדברי קבלה" שזה מהנ"ך. הכוונה היא ממסורת הדורות (בד"כ מסיני).

הספק מתחיל משום שחז"ל קבעו שאין חשש למשכב זכר בישראל. ויש לשאול למה הם התכוונו.
אם הם התכוונו שהנטייה הזו לא קיימת, הטענה היא די מגוחכת ולא מציאותית, שהרי אם היא לא קיימת למה לאסור מלכתחילה? ועוד, למה השו"ע (אה"ע כ"ד) מוסיף ש"בדור שרבו בו הפריצים" יש לגזור ייחוד על שני זכרים?
נראה אם כן לומר שכוונתם הייתה שאף על פי שהנטייה קיימת, האנשים הכשרים מסוגלים לעצור בעצמם מלבצע את המעשה. וכך גם מתברר שהחומרא של השו"ע נובעת מהעובדה שהאנשים אינם כשרים כדי לעצור כך בעצמם.
לאור זאת נראה לי שהכלל "אין אפוטרופוס לעריות" לא מתייחס לעניין משכב זכר, שבו חז"ל נתנו קריטריון אחר (וגם קצת סותר) של "לא נחשדו", ומתוך החומרא של השו"ע מוכח שהדבר תלוי בהערכה של אנשים ספציפיים (אמנם לא ברמה האישית אבל לפחות על פי מצבו של הדור).

א. גם אם הנטיה לא קיימת יש מקום לאיסור. האג"מ טוען שאפילו בימינו זו לא נטייה אלא יצר. איני מסכים כמובן, אבל מכלל דבריו תלמד שאין הכרח שתהיה נטייה כדי לקבוע איסור.
ב. לא יודע מה היה בימיהם, וזה גם לא משנה. כיום ודאי נחשדו על כך. אין להכחיש המוחש.
ג. ובטח כשחיים יחד ולא רק מתייחדים לכמה רגעים.
ד. אבל בכל זאת לגבי ימיהם הכל יכול להיות: 1. הנטייה הייתה נדירה (בפרט בהנחה שיש השפעה תרבותית לנפוצותה). 2. יכלו להתגבר עליה (בתקופה שהאיסור היה מאד חזק בעיני אנשים גם נורמטיבית ולא עשו מצעדי גאווה בראש חוצות וחיו יחד, וזכויות הפרט לא נישאו בפי כל והוגנו על ידי המדינה). 3. חז"ל טעו בהערכתם.
אבל כאמור כל זה לא רלוונטי לדיון. השאלה החשובה היא מה הערכת המציאות כיום.

שלום רב קראתי את הקונטרס לא אעיר על כולו אבל ההיסקים צולעים ודילוגים רבים יש שם ולענד דבריו בטלים אם כי העיסוק חשוב
בכל אופן רק אעיר שאם אתינן לרמב"ם לא מתחיל כל הדיון הרי הרמבם כותב בהדיא שזכר זה חלק מעריות ועיין בפא מהל איסוב