היחס בין הלכה למוסר

שלום הרב, בספרך "מהלכים בין העומדים" הגדרת 3 אפשרויות ליחס בין ההלכה למוסר: או שיש רק הלכה ויש להתעלם מן המוסר הטבעי, או שיש רק מוסר ויש להתעלם מההלכה, או לטעון שההלכה והמוסר הם זהים. ברצוני להציע אפשרות שלא הועלתה: האינטואיציה המוסרית היא תת-קטגוריה של ההלכה, אחת מתוך סט הכלים שיש בידינו כדי לפסוק הלכה.

אסביר את עמדתי. אם הן המוסר והן המצוות הם יצירות אלוקיות, קשה לקבל הפרדה דיכוטומית בין ההלכה לבין מוסר כשתי ישויות נפרדות. שתי המערכות הללו חותרות לאותו יעד אלוקי: תיקון עולם. בין אם התיקון נעשה באמצעים המובנים לנו אינטואיטיבית ובין אם הוא מושג באמצעות מושגים מופשטים יותר, כגון "תיקון הנצח שבהוד" או סיוע למערכת רוחנית עליונה כלשהי (כדבריך), הרי שגם מושגים אלו נשענים בסופו של דבר על שרשרת היסקים לוגיים הנובעת מתוך האינטואיציה שלנו. האינטואיציה היא המבססת הן את המחויבות למוסר, והן את המחויבות להלכה.

לגבי הסוגיה שהזכרת בנוגע לחיוב כהן לגרש את אשתו שנאנסה. אין מדובר בהתעלמות מהמוסר, אלא בהכרעה ערכית שבה הערך הדתי של שמירת קדושת הכהונה גובר על הערך המוסרי של מניעת צער בסיטואציה הספציפית. הערכים המוסריים עומדים בשורה אחת עם שאר הערכים, ובכל מקרה של קונפליקט, הבחירה באחד מהם נעשית על פי כללי הפסיקה המקובלים (ומהם כללי הפסיקה עליהם אני מדברת? אעיר על כך בסוף דברי). מבנה זה קיים גם בתוך המערכת המוסרית עצמה. כשם שדילמת הקרונית מאלצת אותנו לבחור בין הגישה התועלתנית לגישה הדאונטולוגית ביחס למוסר, כך גם במערכת התורנית הכוללת יותר אנו נדרשים להכריע בין ערכים מתנגשים. המגמה המאוחדת של כלל הערכים הללו היא תיקון העולם, ולכן יש מקום לביקורת מוסרית על ההלכה – לא כערעור עליה, אלא כשאלה פנימית המבקשת להבין מדוע הערך המוסרי נדחה מפני ערכים אחרים, מהם אותם ערכים הגוברים עליו ומדוע הם גוברים עליו על פי כללי הפסיקה. עלינו לחוש צער בכל פעם שבה אנו נאלצים לדחות ערך ראוי מפני ערכים אחרים, בין אם זה לדחות את ערך מניעת הצער (ערך מוסרי) מפני ערך קדושת הכהונה (ערך הלכתי), ובין אם זה לדחות את ערך כבוד שם הויה (ערך הלכתי) מפני ערך שלום הבית (ערך מוסרי).

אף שההלכה והמוסר מתבססים שניהם על אינטואיציות אנושיות, החובה המוחלטת לפעול על פיהם נובעת אך ורק מהצו הדתי. ללא המסגרת הדתית אין תוקף מחייב לדרישה המוסרית, שהרי גם אם זו האמת ורוב האנושות חשה בחובה מוסרית, אין בכך כדי לחייב את הפסיכופת שאינו חש בה. הערך המוסרי כצו מחייב יכול להתקיים רק כחלק ממערך הערכים הדתיים, הכולל שמירת שבת, קדושת הכהונה וערכים נוספים.

אם האמת נובעת ישירות ממהותו של האלוקים, אז ההלכה שהיא ביטוי רצונו היא המסגרת הכללית שחותרת לאמת, והמוסר הוא כלי טבעי להגיע אליה, אמצעי פרשני בתוך המערכת ההלכתית המסייע לנו להבין טוב יותר את רצון ה'. הגדרת הטוב כשלעצמה אינה חופפת בהכרח לאינטואיציות המוסריות שלנו, הן מהוות רק חלק מסט ערכים הלכתי רחב יותר, המכוון אל הטוב האידיאלי.

אנו נותרים אפוא עם כלי העבודה המסורתיים שלנו: התורה שבכתב, מסורת חז"ל, האינטואיציה המוסרית וכללי הפסיקה. אלו הכלים המאפשרים לנו להסיק מהו המעשה הרצוי בכל סיטואציה, מתוך שאיפה לדייק את עצמנו לרצון ה' ולמגמת תיקון העולם.

הערה לגבי כללי הפסיקה: אני חושבת שבאופן כללי ישנם כללים בסיסיים המוסכמים על העולם הרבני, אזכיר כמה מהם:

• יש כללי פסיקה מפורטים בין תנאים שונים בתלמוד בבלי.
• תלמוד בללי ותלמוד ירושלמי, הלכה כתלמוד בבלי.
• חכמים בתקופה מאוחרת לא יכולים לחלוק על חכמים בתקופה מוקדמת יותר, כלומר אחרונים לא יכולים לחלוק על ראשונים. ראשונים לא יכולים לחלוק על גאונים וכו', אלא אם כן בדורות הקודמים הייתה מחלוקת בסוגיה, ואז "הלכה כבתראי".
• סתם ויש אומרים – הלכה כסתם.
• יחיד ורבים – הלכה כרבים.
• יש עדיפות למנהג המקום.