הפסק בברכות
שלום הרב רציתי לשאול שאלה שאולי היא פשוטה אבל משום מה הדברים עדין לא התחברו לי, הגמרא במסכת ברכות מ ע"א מביאה שלושה דעות איזה דיבור בין ברכה לאכילה הוא הפסק , ואני שואל מדוע ברור לכולם שדיבור בכלל הוא הפסק , כי לכאורה מה הטעמים שדיבור הוא הפסק, אני מצאתי שתי הסברים בראשונים, הראשון היסח הדעת, אבל זה קשה לי אך אדם שיושב בשולחן עם לחם ביד ומברך המוציא ואז מבקש מלח יש צד שזה הסח הדעת הרי רב פסק שחוזר לברך [וגם יש דעות בראשונים שאם הלחם הוא טוב ואינו צריך מלח אז חוזר ומברך גם לרב ששת ורבי יוחנן],
והטעם השני זה מה שכתוב במנחות ועוד מקומות כל המצוות מברך עובר לעשייתן, וגם טעם זה אינו ברור לימדוע רצו חז"ל בדבר אולי בשביל שלא יברך ויתעסק במשהו אחר וישכח מהמצווה? אם כן חזרה הקושיה ממלח וזה גופא היסח הדעת ועוד שאם זה הטעם אז גם עשיה בלא דיבור לא תיהיה עובר לעשייתן. [את הטעם השני מצאתי כתוב בריטב"א פסחים ז ע"ב].
סליחה על האריכות אני כבר הרבה זמן מחפש תשובה ברורה במיוחד שיש סוגיות שרש"י משלב גם הסח הדעת וגם הפסק אולי הוא סובר שבכל הפסק בשורשו יש הסח הדעת כי ראיתי משהו כזה בתשובות הגאונים על בדיקת חמץ. תודה רבה
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
Please login or Register to submit your answer