התנגשות בין הלכה למוסר

שלום לרב,

עד עתה לא הייתי נותן צדקה כלל ונכנס בי פתאום תבונה כמה חשובה המצווה הזו. פתחתי הלכות ברמב"ם וראיתי שהמעלה הכי גדולה בצדקה היא שלא ידע הנותן למי הוא נתן ולא ידע המקבל ממי הוא קיבל, לכן חשבתי שהדבר הטוב ביותר מבחינת הוראה זו הוא להקים הוראת קבע לעמותת פתחון לב. הבעיה היחידה היא שמבחינת הרגש (אמרתי את המילה האסורה) אני לא ארגיש ככה את נתינת הצדקה כלל, המוטיבציה שלי לצדקה באה מקריאה בדברי הנביא גזילת העני בביתך, עניים מרודים תכניס בית, תפק לרעב נפשך (שקראתי אצל הרב עמיטל שהוא כותב שיפה ונאה לתת צדקה ולרומם את רוחו של העני, מה שמנוגד לי עם דברי הרמב"ם) וההלכה הפורמלית היא עבורי רק אינסטרומנט שדרכו אני מבקש לבטא מצפון זה שהתעורר בי על ידי הקריאה בדברי הנביא (וכן גם לבסס רת המידה הזו אצלי בנפש). ואני מתלבט מה לעשות: האם להקים הוראת קבע לפתחון לב או להוציא כסף מזומן, להתנדב באיזו עמותה ולצרף לארוחות סכום כסף ומילה טובה. מה מבחינת הרב קולע יותר למהות הצדקה? ואם הרב עצמו נותן צדקה, באיזו צורה הוא עושה זאת?