וודאות בהתקפה

שלום וברכה.
במשך המון זמן (כשלוש שנים) אני מנסה להבין ולהציג בפני עצמי ובפני אחרים איזשהו מחסום שמעמיד את חיי בטלטלה מתמדת.
כולי תקווה שבשורות הבאות אצליח לשטוח את דיברי נפשי בבהירות ככול האפשר. ואולי כאן המקום להתנצל על הסגנון המפותל מעט של הדברים. נדרשת גאוניות וכישרון רב כדי לזהות את צורתו של התוכן האצור פנימה בנבכי הנפש באופן הכרתי ומודע ומשם לתרגמו למילים ולמשפטים. כישרון שככול הנראה אני חסר אותו וא"כ עמך הסליחה.
ובכן-
אני לא מבין מהיכן שואבים הרבנים שלי את הוודאות הזו בצדקת דרכינו (בכלל ובדרכם בפרט)?
לא פעם נכחתי בשיעור שניתן לנו בישיבה שבו נאמרו תכנים שבאמת רוממו את הנפש, החדירו בלבי וודאות באמונתנו וזרעו בו שמחה הבאה מהתרת הספקות , אלא שבה בעת שבצבצו מתוכי הרגשות הנעימים הללו ואך לרגע קט יכולתי להתענג על תחושת היציבות הכללית שפוקדת את נפשי, ראיתי בדמיוני התכנסות של ארגוני שמאל קיצוניים (כדוגמה) אשר אנשיה ותומכיה שואבים ממנה רוב נחת והזדהות, תחושת וודאות פורחת וחיזוק היחס הקיים בנפשם לאלו החולקים עליהם בעת שמאגרי הלהיטות והנחישות לממש את חזון אחרית הימים שלהם נעשים גדושים עד אפס מקום.
אם האמת היא אחת אז איך א"כ יש מחלוקות בעולם? למה כל אחד מזהה אמת אחרת?
ומשכך הוא המצב מניין אנו שואבים את הוודאות שלנו בצדקת דרכינו? באיזו זכות אנו מכריעים על כולם שהם אוחזי שקר ויחסינו אליהם מבקר ותובע?
ואם בשכל אנו מוכיחים לעצמינו- והרי שיכלנו ככל שכל אנושי נפעל ממרקם חיינו כולו וודאי שנאמר על שיטתנו (וכן האחרים על שיטתם) שהיא הנכונה.
איזה ערך יש בתחושת הוודאות הזו שבליבנו אם גם אנחנו כמו כולם אומרים שהאמת נחבקת בזרועותינו?
ביקורת זו כמובן היא איננה מופנית כלפינו בלבד אלא כלפי כל מי שיקום ויוציא מילה מפיו בכל נושא ובכל עניין.
מטרידה אותי העובדה האמתית שסביר מאוד להניח שאם הייתי נולד למשפחה המתגוררת כמה מאות קילומטרים מאזורי אשר אנשיה מתפרעים ברגעים אלו על הגדר ומפגעים במדינתי, כל מבנה החשיבה שלי על אודות העולם ופרטיו היה שונה בתכלית וכי כול מה שאומר אני עליו היום שהוא אמת, שם הייתי מגנה ומפלל להשמידו בוודאי.
כשאני שומע את רבותי מדברים ומנסים לעצב את נפשי להסתכל על העולם באופן מסויים אני הודפם בתוכי ולא מצליח לקבל מהם תורה ואהבת ישראל כי אני אומר לעצמי שזה ברור שככה הוא חושב הרי הוא חונך להגיד ולחשוב בצורה זו.
אם הכל סובייקטיבי, צודקים הם הוגי התפיסה הפוסט-מודרנית שהכל הוא לגיטימי ובבוא מי שינסה לדרוש את האמת במרחב חיינו, אם יהיה ישר מספיק וחריף בשכלו- פשוט לא יוכל להוציא מילה מפיו. או לחשוב איזו מחשבה בכלל.
וודאי שא"א לנהל כך חיים ואכן נראה שאת התרבות היום כבר לא מעניינת האמת והמוחלטות אלא איש ככול הישר בעניו יעשה.
אבל מעמדת נפשי הנוכחית- אני נמלא דומיה. באמת א"א להוציא שום מילה מהפה. באמת א'א לדעת מה נכון ומה דמיון. וזה שא'א לחיות ככה לא אומר שזה לא נכון. (אני מודע לסתירה הפנימית שזועקת מדברים אלו- שאם אני אומר שהאמת היא שא'א לברר מה היא האמת, בכך סתרתי את ראשית דברי. ומכאן ימשיך הלופ עד אין סוף).
כמו שאני בטוח שניכר מתוך סגנון הדברים כאן- אני מבולבל וטרוד מאוד. למעשה האמת היא שאני לא חיי. אני עומד במקום וטובע לאט לאט. בבקשה עזור לי להבין. בתודה רבה.