זלזול בפילוסופיה ובטיעונים בדרך השלילה — והאם יש טעם לדון עם אמפיריציסטים?

תודה על התשובה, הרב מיכאל.

נניח שבן השיח הבין שאינו אמפיריציסט במובן המחמיר: הוא מסתמך על אינדוקציה, ומקבל גם את עיקרון הסיבתיות כעיקרון אפריורי שאינו נלמד מהניסיון.

ועדיין הוא שואל: מה מצדיק להחיל את העיקרון על עצם קיומם של היקום וחוקיו? הרי גם התבונה שלנו פועלת בתוך היקום.

מבחינתי, העיקרון הוא תבוני וכללי, ולכן איני רואה הצדקה להגביל אותו לאירועים שבתוך היקום. אבל הוא אינו משתכנע מכך, ואין לי הצדקה נוספת להציע מעבר לכך.

האם לדעתך יש טעם להמשיך ולקדם את הדיון במצב הזה? הרי גם אחרי שהכיר בכך שלא כל ידיעה מבוססת על תצפית, הוא עדיין אינו מקבל את תחולת העיקרון על היקום. האם הגענו כאן למחלוקת יסודית שאפשר פשוט להכיר בה ולעצור?

תודה, יאיר

לגבי גוף הטענה של בן שיחך – הניסיון לנתק את חוק הסיבתיות מהיקום כמכלול ולהגביל אותו רק ל"אירועים בתוך היקום" הוא סיוג שרירותי. כפי שהסברתי, מכיוון שעיקרון הסיבתיות אינו חוק פיזיקלי שנלמד מתצפית בתוך היקום אלא עיקרון תבוני אפריורי (או סינתטי-אפריורי), אין שום סיבה רציונלית להניח שתוקפו נעצר בגבולות היקום. היקום כולו אינו אלא אוסף העצמים והאירועים הקונטינגנטיים שמרכיבים אותו, ולכן הדרישה לסיבה חלה גם על עצם קיומו של המכלול הזה. החרגת היקום מעיקרון הסיבתיות היא החרגה מלאכותית ואד-הוק (ובדרך כלל מגמתית, כדי להתחמק מהמסקנה התיאולוגית). בה במידה ניתן היה לומר שחוק הסיבתיות לא קיים בחלל או על הירח.

לגבי השאלה האם יש טעם להמשיך בדיון – הגעתם בדיוק לנקודה שבה הוויכוח הוא על הנחות יסוד (אינטואיציות).
כאשר דיון מגיע להנחות היסוד, הכלים הלוגיים הרגילים כבר אינם יכולים להכריע, משום שהלוגיקה רק גוזרת מסקנות מהנחות, אך אינה מניבה את ההנחות עצמן. הכלי היחיד לדון בו על הנחות יסוד הוא רטוריקה – במובן של ניסיון להביא את בן השיח להתבונן על הסוגיה מזוויות שונות, להראות לו השלכות בלתי סבירות של עמדתו או לבחון אם הוא עקבי.

אם כבר הראית לו את הזוויות הללו והוא עדיין מתבצר בהחרגה השרירותית הזו או מחזיק באינטואיציה שונה – הדיון אכן מוצה. במצב כזה מגיעים למבוי סתום של מחלוקת על אינטואיציות יסוד. מבחינתך, ברגע ששקלת את הטענות והשתכנעת שהעמדה שלך היא הסבירה והמתבקשת, מותר וראוי לך להמשיך להחזיק בה (שהרי זו עמדתך הרציונלית), להבין שהוא מוחזק בקונספציה או טועה, ופשוט לעצור את הדיון.

הרב מיכאל, בהמשך לתשובתך, שמעתי ממישהו שהוא מעדיף לומר ״אני לא יודע״ כדי שלא להכניס אמונות שגויות למערכת.

איך מבחינים בין זהירות מוצדקת כזאת לבין קונספציה שפוסלת מראש הצדקות פילוסופיות?

תודה, יאיר

זו אינה שאלה של מה אתה מעדיף. זו שאלה של מה נכון בעיניך. אם אתה יודע אז מה יש להעדיף לומר שאינך יודע? ולהיפך. הרי אין ודאות בשום דבר. אז המסקנה היא להיות ספקן מוחלט?! זה תלוי בשאלה מה הרף שממנו והלאה השתכנעת, ועל השאלה הזאת רק אתה יכול לענות. כל אחד והרף שלו.
עד כאן דברי התלמיד, ומכאן דברי הרב (המחברת):

ההבחנה בין זהירות מוצדקת לבין קונספציה סלקטיבית (המתכסה באיצטלה של זהירות) עומדת על שלושה קריטריונים מרכזיים:

1. מבחן העקביות (האם הסטנדרט מוחל גם בשאר תחומי החיים?)

אדם בעל זהירות אפיסטמית מוצדקת מפעיל את אותן דרישות ידע בכל תחומי החשיבה שלו. במדע, בהיסטוריה, בחיי היום-יום ואפילו באמון בחושיו, הוא מבין שאין לנו ודאות מוחלטת של 100%, ולכן הוא מאמץ עמדות ופועל לפיהן על בסיס העמדה הסבירה והמבוססת ביותר.

לעומת זאת, אם בן שיחך מקבל במדע ובחיי היומיום מסקנות המבוססות על סבירות והסבר מיטבי, אך ברגע שהדיון מגיע למסקנות פילוסופיות או תיאולוגיות הוא פתאום נסוג ל"אני לא יודע" בדרישה לוודאות מוחלטת – זו אינה זהירות, אלא קונספציה סלקטיבית וסיוג אד-הוק.

2. אסימטריית הסיכון ו"הפחד מטעות" (אורתודוקסיה של פחד)

הטענה "עדיף לומר 'אני לא יודע' כדי לא להכניס אמונות שגויות למערכת" מניחה בטעות שדיבור כזה הוא ניטרלי וחסר סיכון. כפי שהיטיב להסביר ויליאם ג'יימס, הימנעות מהכרעה מתוך פחד מטעות אינה ניטרליות, אלא בחירה בסוג מסוים של סיכון: העדפת הסיכון לאבד את האמת על פני הסיכון לטעות.

כאשר אפשרות א' סבירה והגיונית בהרבה מאפשרות ב' (למשל סבירות של 80% מול 20%), להפוך את המצב ל-"50/50" או ל"אני לא יודע" בגלל היעדר ודאות של 100%, זו אינה זהירות רציונלית אלא עיוות של שיקול הדעת. רציונליות אינה דרישה לוודאות, אלא בחירה בתמונה הסבירה והקוהרנטית ביותר מתוך הנתונים.

3. ספק פוזיטיבי מול ספק נגטיבי

זהירות מוצדקת נשענת על ספק פוזיטיבי – כלומר, על הצגת נימוק קונקרטי, ראיה או חלופה ממשית שמערערת את הסבירות של הטיעון.

אם בן השיח מציג ספק פוזיטיבי ומנומק, זו זהירות ראויה. אבל אם ה"אני לא יודע" שלו נשען רק על תהייה מופשטת מסוג "מי אמר?" או "אולי יש הסבר אחר שאיננו מכירים?", מדובר בספק נגטיבי / ספקנות גרידא. ספק סתמי כזה אינו קושיא ואין לו מעמד מול טיעון סביר ומנומק.

לסיכום:
אם בן השיח שומר על עקביות ומציג טיעון או חלופה פוזיטיבית, זו זהירות לגיטימית. אך אם הוא נסוג ל"אני לא יודע" רק כדי להתחמק ממסקנה פילוסופית סבירה (תוך הפיכת סבירות גבוהה ל-50/50 ולמידה כפולה שאינו נוקט בה במדע), מדובר בקונספציה שדוחה הצדקות פילוסופיות מראש.