חילוק בין חובת ההכרזה על אבידה לבין היתר הזכייה בה

שלום הרב,
לעיתים יש מצבים שישנו חילוק בין חובת ההכרזה על האבידה לבין היתר הזכייה בה. למשל בב"מ כד: ישנה גמרא: "ואיבעית אימא: לעולם רבנן, מי קתני הן שלו? אינו חייב להכריז קתני, ויניח וייתי ישראל ויהיב ביה סימנא, ושקיל"
רש"י מסביר שהסיבה לחילוק הזה היא בגלל שבממונא (היתר הזכייה) לא הולכים אחר הרוב ואילו באיסורים (חובת ההכרזה) כן.
מקום נוסף שישנו חילוק כזה הוא ברמב"ם הלכות גזילה ואבידה פרק טו הלכה יד: "מצא פירות מפוזרין במקום הגרנות–אם היו כמו קב בתוך ארבע אמות או ביתר על ארבע אמות–הרי אלו שלו, מפני שאין הבעלים מיטפלים באסיפתן.  היו מפוזרין בפחות מארבע אמות–לא ייגע בהן, שמא הבעלים הניחום שם.  היו כמו חצי קב בשתי אמות, או קביים בשמונה אמות, או שהיה הקב משניים שלושה מינין, כגון שומשמין תמרים ורימונים–כל אלו ספק:  לפיכך לא ייקח; ואם לקח, אינו חייב להכריז."
בסוף הרמב"ם כתב "אינו חייב להכריז" ולא כתב "הרי אלו שלו", משמע שהוא מתכוון שמצד אחד אין חובת הכרזה ומצד שני אין היתר זכייה, אלא יהא מונח עד שיבוא אליהו. אבל קשה, בשלמא לרש"י לעיל מובן למה אין חובת הכרזה (כי הולכים באיסורים אחר הרוב) אבל כאן ברמב"ם יש ספק שקול, וספק דאורייתא לחומרא. יש לך רעיון?