מושכלות ומפורסמות ברמבם ומוסר אבסולוטי

שלום הרב, 
במהלך עיון בפרשת בראשית, נזכרתי במונחים שטבע הרמבם על מושכלות ומפורסמות. הרמבם שם, מציג את היותם של אדם וחווה עירומים כמפורסמות, כלומר, מוסכמה חברתית שהדבר מגונה, אך לא אמת שכלית אבסולוטית שהיא מושכלות. לשיטת הרמב"ם, לפני אכילת עץ הדעת אדם וחווה ידעו אך ורק את האמיתות (המושכלות), ולא את הראוי והמגונה (המפורסמות). 
אם כן, מכך שאדם וחווה לא ידעו שהיותם עירומים הינו דבר רע (מכיוון שהיא מהמפורסמות, והם לא הכירו את המפורסמות לפני האכילה מעץ הדעת), אנחנו יכולים להסיק שהמפורסמות הם לא אמת שיש בעולם. שהרי אחרת, אדם וחווה היו יודעים זאת לשיטת הרמבם. כלומר, המפורסמות לא נבחנות בקטגוריות של אמת ושקר לשיטתו, שהרי אחרת הם היו ידועות עוד לפני האכילה מהעץ. ואם כך הדבר, שהמפורסמות אינן אמת (גם לא תרצח וכו הם מפורסמות!), אזי האם נובע מכאן שהרמבם בעצם לא האמין במוסר אבסולוטי? הרי נובע מדבריו שהאמירה "מותר לרצוח תמיד ובכל מקרה", אינה שקר, אלא אמירה שניתן לדון בה ולהחזיק בדעות שונות ביחס אליה. ואולם, כמובן שעל פי השקפת התורה, אין הדבר כן, שהרי יש מותר ואסור, והאדם נידון על מעשיו ביחס לאותה אמת מוסרית. 
אם כן, כיצד ניתן להבין את דברי הרמבם הללו?
אני מקווה ששאלתי ברורה דיה, רוב תודות ובשורות טובות!