על אומדנות וחזקות של חז"ל בימינו

יש מצבים שבהם קבעו תקנה או דין מסיבה כלשהי וכעת המעשה מחייב. לכן לא דורשים טעמא דקרא ולא הולכים בתר טעם התקנה. האם לדעתך אפשר לקבל עול מלכות שמים בלי לקרוא שמע אלא באופן אחר? או שמא להיזכר בתכלת וברקיע בלי ציצית בבגדו? האם אפשר לברך את הקב"ה בנוסח שונה? הרי ההלכה מורה על מעשים ולא על מטרות ערכיות בלבד. על אף שכמובן ביסוד החובות המעשיות מונחות מטרות ערכיות שונות. אבל אומדנות וחזקות הן משהו אחר, שכן שם ברור שמדובר על הערכות מציאות ולא על קביעות מוחלטות. ברור שאין אדם פורע תוך זמנו הוא הערכת מצב ולא קביעה נורמטיבית, ואם המציאות משתנה אין להכריע לטובת המלווה. גם בהלכה יש קביעות כאלה (למרות שהגבול הוא דק מאד. אתייחס לזה בספר השלישי בטרילוגיית התיאולוגיה שאני כותב כעת), למשל דברים שאסורים משום סכנה אסורים כי יש סכנה. וכשאין סכנה אין טעם לשמור עליהם. ההיתר להרוג כינה בשבת מבוסס על תפיסה עובדתית, ומשזו התבדתה ההיתר בטל. וכן הלאה. דברי הרב סולובייצ'יק ידועים, ואני אישית לא מאמין שהוא עצמו חשב כך. זה חלק מהמלחמה נגד הרפורמה (בצורה מעוותת לדעתי). בכל אופן, כך או כך ברור שזו שטות. חזקות לא ירדו מסיני אלא נקבעו על ידי חכמים מתוך התבוננות בסביבתם. ומציאות יכולה להשתנות. יש נטייה כזאת לאישה, אבל מינוניה משתנים עם הנסיבות (ואיני שולל עקרונית שהיא גם יכולה לחלוף לגמרי מן העולם. זה לא סותר מאומה), וכבר עמדו על כך הפוסקים. ובכלל, אין בכלל מושג של סמכות על קביעות מציאותיות. סמכות קיימת רק ביחס לנורמות (ועל כך בספר השני בטרילוגיה הנ"ל). —————————————————————————————— אוראל: אני לא בטוח שאני מבין מהתשובה הזאת למה לא הולכים בתר טעם התקנה? חז"ל קבעו ליטול מים אחרונים בגלל מלח סדומית, למה אומרים שאע"פ שבטל הטעם לא בטלה התקנה? —————————————————————————————— הרב: בפשטות מדובר בשאלה של סמכות. אין לנו בי"ד שיכול לבטל תקנה, ודבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו (ובדרבנן צריך בי"ד שגדול בחכמה ומניין. ראה רמב"ם רפ"ב מהל' ממרים ובכס"מ שם). בעצם זהו דין שמטרתו לחזק וחשמור על יציבות ההלכה. אבל פירוש הדבר הוא שמהותית אכן התקנה בטלה בביטול טעמה.
אמנם בשם הגר"א מובא שלא משנים תקנות בביטול טעמן מסיבה מהותית, שכן יש להן טעמים נסתרים. זהו נימוק מאד מוזר בעיניי, מכמה סיבות: 1. בכל פרשנות ניתן לטעון שאולי יש פירוש אחר נסתר מאיתנו. אבל לא עושים זאת כי אין ספק מוציא מידי ודאי. אם יש לנו נימוק סביר למה להניח שהוא לא נכון ויש נימוק אחר? 2. גם אם יש חשש לטעמים נסתרים עדיין זה לכל היותר ספק. או שהטעם שחשבנו עליו נכון או שלא. אבל אם הוא נכון אז ההלכה בטלה, ולכן יש להכריע כאן מדיני ספיקות. לכן לא סביר בעיניי שמדובר בדין מהותי כגר"א, אלא חזרנו לשאלות הסמכות.
ואחרי הכל רק אוסיף שבמקומות רבים הפוסקים מבטלים תקנות שבטל טעמן משלל נימוקים (ובוודאי מלח סדומית, שזה מופיע בשו"ע עצמו בסוף הסימן, והדברים עתיקים). ראה את מאמרי כאן.