על שיקולים לא שכליים באמונה

הי"ב
ראשית דברי אני רוצה  להביע הערכתי לאהבת האמת של הרב ולהרבה מהתכנים המאוד יפים שנפגשתי בספריו השונים (שאת חלקם רכשתי ממיטב כספי… J).
עם כל ההערכה אני מרגיש שהרב עושה דה-לגיטימציה לכל מה שאינו מסתכם בשיקולים שיכליים פילוסופיים (נראה לי שהרב עושה לכלל כוחות הנפש, את מה שהפוסטמודרניות עושה לשכל חביבך), כמי שאמון על גישה דתית מורכבת, אני מוצא עצמי נהנה מדברי הרב אולם לא פחות מכך מכתבי הרב קוק ודברי חסידות שונים חב"ד ברסלב, איז'ביצא ועוד. אי לכך אני מרגיש איזה צורך לעשות שלום בין כל המדברים ברוממות כוח האמונה שאינה שכלית ו"זריקת השכל" לבין כבודו.
מה גם שכבודו מורה דרך לרבים…
 
אמת נכון הדבר שהשכל הוא הכוח האובייקטיבי ביותר באדם על אף שהוא כוח לא מוחלט וכפי שהרב מבחין בין האמת לוודאות, אולם אין זה אומר שכל כוח שהוא לא אובייקטיבי הוא לגמרי גם לא לגיטימי. ואסביר דברי:
האדם מורכב מכוחות רבים, המניעים את האישיות לעשות ולחשוב כל מיני דברים, אפשר לחלק את זה בחלוקה גסה לשכל, רגש, רצון, ותענוג. (כן כן זה מהמקובלים) כאשר רצון ותענוג הם בעצם שני צדדים של אותו המטבע, שכן אדם רוצה את מה שגורם לו תענוג. יש קשר בין המישורים השונים שכן אני בדרך כלל אתענג רק על דברים שנראים לי נכונים ואני ארגיש ייסורי מצפון (סוג של רגש!) אם אני נהנה מדבר שנראה לי שיקרי, שלא לדבר על הנאה מדברי שכל שהיא תענוג ישיר מן האמת שהיא משהו שכלי, (כמו התענוג שיש לרב לכתוב דברים בוטים כאשר הם מבררים את האמת…).
ברור שכאשר אני פוגש טענה כל שהיא או אמירה רוחנית כל שהיא, הכוח הראשון שאני אפעיל בהקשר זה הוא הכוח השכלי, הוא עורך את הבירור הראשוני במסגרת מגבלותיו ביחס לדברים חדשים, אולם אם אני נתקע כאן זה נכות נפשית, אני חייב להמשיך ולתת אמון בהרגשות או הרצונות שנולדים מכך, ואתן דוגמה: אם אני פוגש אשה ברחוב אני לא שם לב לכל מה שאומר לי ליבי לגביה אלא רק למה שאומר לי שכלי… אולם אחרי שפגשתי את אשתי וראיתי לנכון באופן שכלי ליצור עמה חיים משותפים, אני בונה בנין שלם של רגשות, רצונות, חוויות ועוד בהקשר שלה. נכון שלפעמים יש כאלה שבונים עולם שלם של חוויות ורגשות עם אשתו של השכן אבל לא מפני זה אני צריך לבוז לכל מה שבניתי לגבי אשת נעורי, הוא הדין גם לגבי אמונות ודעות, לאחר שאני מתחתן עם היהדות- למשל, אם כל בוקר אני אבחן אותה בצורה אובייקטיבית, "גודל אפה" נכון להיום (אומרים שזה האיבר היחיד שגודל כל החיים…),  היא תתגרש ממני מהר מאוד…
עוד אני רוצה לטעון שיש גם ערך  בירורי  (זאת אומרת שיש לו משקל בשאלה איך לחיות) לתחושות דתיות מסויימות, וזאת ב3 מישורים 1.פוסט אמוני. 2. אקזיסטנציאליסטי. 3. נסיוני.
ארחיב אחת אחת:

1. פוסט אמוני – לאחר שאני מקבל את קיומו של אלוקים, ואת העובדה ש"האל מנבא את בני האדם" כעובדה אמיתית גם אם לא וודאית, האם נכון לומר שהוא מגביל את עצמו לערוץ מסויים, אני חושב ללגיטימי לקבל את הרעיון שהאלוקים מופיע בכל חלקי האישיות שלי וכך עוזר לי להגיע לאמת, גם אם זה נראה לך נלעג לגבי כל מיני חוויות דתיות אקסטטיות, האם תתכחש גם לתקפותו של החוש המוסרי שבאדם כסוג של הופעת האל?! ואם החוש המוסרי אז למה לא חוש הקדושה? העובדה שהרעיון של אלוהות בכלל "עושה את זה" לכל האנושות בערך (חוץ מאיזה מאתיים שנים אחרונות שגם בהם הכפירה די צולעת בליבות בני האדם), היא בעיני בהחלט הופעה אלוהית. העובדה שהרעיון של אלוהים אחד ואינסופי שהוא גם מוסרי והתגלה בסיני כבשה בסערה כשליש או שנים מהאנושות הוא גם בעיני סוג של הופעה אלוקית לא פחות מרגש המוסר שבאדם.

ואם תטען לי, טוב, אז מה אתה מאמין בנצרות ובאיסלם? אענה שבמידה מסויימת לגבי כלל האנושות  כן, הם מביאים את העולם למקום אמיתי יותר, אם כי בעיני לא שלם, וגם לא לגמרי מתאים לי כחלק מעם ישראל.
אני גם מאמין שהשמאלניות של השמאלנים (אף שחלקה די חולנית בעיני) ואהבת הטבע של כל מיני אירגונים ירוקים הם סוגים של הופעה אלוקית!!!
דרך אגב – יש לנו אהוב משותף, הרב דוד כהן  "הנזיר". ואין כאן המקום להרחיב בסברותי המפוקפקות יותר או פחות במהות ה"הגיון העברי השמעי" אולם נראה לי שפן אחד שלו ( ויש לו בהחלט הרבה פנים, שאיני יודע לאחדם כראוי ומסופקני אם הרב הנזיר ידע ואם ידע אם כתב את זה איפושהו) הוא ההבנה שמישהו מדבר איתנו דרך כל המציאות, כשריד הנבואה.

1. אקזיסטנציאליסטי- הרבה פעמים החוויה הדתית כובשת את האישיות כולה ממש כמו אהבה או סמים… ואז פשוט לא רלוונטי לטעון שזה לא אובייקטיבי כי זה חזק מכל כוח מניע אחר של האישיות ואז אני פשוט לא שואל אף אחד… קשה לי להרחיב בזה, אני מרגיש לא מספיק מנוסח אבל אולי דוגמא טובה היא העובדה שאין מה לדון איתי על עצם החיים שלי אם כדאי או לא זה מעין הנחת יסוד שאם היא לא נכונה אז בעצם שום דבר אחר לא משנה לי כי כל המגע שלי עם המציאות הוא דרך הפריזמה של האישיות שלי. לא הסברתי יפה… אולי אנסה מאוחר יותר.
2. נסיוני, ב1 טענתי שלאחר שאני מקבל את מציאות הקשר בין הבורא לברואיו יש ערך לכל החויות הסובבות, אולם אני רוצה לטעון בזהירות שכלל החוויות ובעיקר החוויה האמונית המולידה באדם השתוקקות לטרנסנדנטי או מה שאנו היהודים קוראים קודש או קדושה, הן לא רק הופעה אלוקית בתוך האישיות של האדם, אלא הם גם קריאה אלוקית, כאשר הרגש הוא לא גחמה אלא משהו קיים ופועל מאוד מאוד (אפילו יותר מהשכל) בכלל האנושות ובעמנו הוא קיים אצל מגוון של אישיויות ואינספור מצבים (תחשוב רק על העובדה שהבבא סאלי והרב סולובייצ'יק שייכים לאותו עם…) ומניעים תהליכים היסטוריים וכו' אז יש פה משהו אמיתי, גם אם אפשר לטעון שזה סתם מיצים במוח זה קצת לא פייר. גם על השכל אפשר כידוע לטעון זאת, אלא שאז מאבדים כל בסיס להשקפת עולם כלשהי

ואחתום שוב בהערכתי לאומץ של הרב לומר אמת, כמה פשוט וכמה לא מצוי….