שאלות בקורס ״מבוא לחשיבה פילוסופית״ 2#

לגבי שאלתך הראשונה, אכן יש להבחין בין הדרך שבה אנו רוכשים את המושגים לבין מעמדו הלוגי והאפיסטמי של המשפט עצמו. גם אם המושגים עצמם נלמדים מתוך הניסיון והאינטראקציה שלנו עם העולם (באופן אפוסטריורי), לאחר שהמושגים הללו קיימים אצלנו, המשפט המורכב מהם יכול להיות אנליטי ואפריורי. לדוגמה, המשפט 2+2=4 הוא משפט אנליטי, שכן אמיתותו נובעת מעצם הגדרת המושגים המעורבים בו, אך ייתכן שכדי ללמד ילד את המושגים הללו נזדקק להדגמות ניסיוניות בעולם (כמו צירוף חפצים). לכן, העובדה שמושגים נשאבים מהעולם אינה סותרת את העובדה שהמשפט המנתח אותם הוא אפריורי ואנליטי, שכן ברגע שהמושגים בידינו איננו זקוקים לתצפית נוספת כדי להיווכח באמיתות המשפט.

לגבי שאלתך השנייה, הצעתו של קאנט (ההבחנה בין הפנומנה לנואומנה) אינה באמת פותרת את הבעיה, אלא מובילה לאבסורד קשה לא פחות. קאנט טוען שחוקי הטבע, כמו חוקי הפיזיקה, אינם מתארים את העולם כשהוא לעצמו, אלא את האופן שבו עולם זה מופיע בהכרתנו. לפי זה, אילוצי החשיבה שלנו הם אלו שמכתיבים את התופעות שאנו רואים. אך פתרון זה אינו סביר: אם, למשל, לפי החוק השני של ניוטון תאוצה של גוף פרופורציונית לכוח המופעל עליו, מה יקרה אם בעולם עצמו גוף יאיץ בתאוצה שונה? האם הכוח המופעל עליו יסמא את עינינו מלהבחין בו, או יעוות את התמונה בהכרתנו כך שתתאים לחוק? זוהי הנחה מיסטית וחסרת שחר. קאנט בעצם שופך את התינוק עם המים, ומשאיר אותנו כלואים בתוך התודעה שלנו ללא יכולת לומר דבר אמיתי על העולם החיצוני.

מכיוון שפתרונו של קאנט, כמו כל שאר הפתרונות שהוצעו לאורך ההיסטוריה של הפילוסופיה (כפי שסוקר הוגו ברגמן בספרו), קורס ומותיר אותנו מול שוקת שבורה, המסקנה הבלתי נמנעת היא שקיימת התאמה אמיתית בין שכלנו לבין העולם כשלעצמו. האלטרנטיבה הסבירה היחידה להסבר ההתאמה המופלאה הזו היא קיומו של גורם שלישי מתאם (אלוהים, או כפי שהציע לייבניץ – הרמוניה קבועה מראש). אותו גורם יצר את שכלנו ואת העולם באופן שיש התאמה ביניהם, ורק בזכותו אנו יכולים לסמוך על החשיבה והאינטואיציה שלנו ככלים אמינים לחקר המציאות.