שמו"ת

הרב מחילה אבל כבר בגמרא מתייחסים לכך כאל חובה כפי שמביאה הגמרא מספר סיפורים:
"רב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו לפרשייתא דכולא שתא במעלי יומא דכפורי תנא ליה חייא בר רב מדפתי כתיב (ויקרא כג, לב) ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי. סבר לאקדומינהו אמר ליה ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר כדאמר להו ר' יהושע בן לוי לבניה אשלימו פרשיותייכו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום" (ברכות ח:)
ובמדרש: במדרש ג' דברים צוה רבינו הקדוש לבניו בשעה שנפטר שלא תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו כל הפרשה (מובא בתוספות שם ישלים).

לא רואה כיצד מוכח מכאן שזו חובה הלכתית. אלו יכולות להיות צוואות או המלצות. כמו שצוואות ר"י החסיד אינן הלכה.

אצל רב ביבי בר אביי זה לא נראה כהמלצה. הוא היה צריך להשלים את הפרשות לפני שמחת תורה וחשב שערב יום כיפורים זה זמן טוב. אמרו לו שיחפש זמן אחר ועדיף שיעשה זאת בזמן עם הציבור.

כנ"ל. זו יכולה להיות הנהגה טובה.

למה כשהפוסקים נקטינן משהו אין לה כוח לחייבו כמו חיוב מהתלמוד?

השאלה היא למה לתלמוד יש כוח ולא למה לפוסקים אין. כי את התלמוד קיבלנו על עצמנו. ו'הפוסקים' זה אוסף אנשים ולא מוסד ואף אחד לא קיבל אותם או מי מהם.

אם אפשר לשאול את הרב (תורה היא): כבוד הרב נוהג לקרוא שמות?

אם זה היה בגדר עצה טובה אז מבחינתם לקיים שמו"ת היה לכאורה ביטול תורה באיכות.

זה פלפול. לשיטתך אין מקום בכלל לדברים שהם עצה או הנהגה טובה, שהרי זה תמיד ביטול תורה.