שניים מקרא ואחד תרגום

לגבי מקום להקל, ידוע שמבטלים תורה כדי לקיים מצווה עוברת או מצווה שאין אחר שיכול לקיימה, מאיפה יוצא הצד להקל כאן?

הרי אף בגמ' בברכות המקרה היה שאותו חכם (אינני זוכר כרגע את שמו) לא קרא שמו"ת כי היה עסוק מאוד במסכת הנלמדת בשבתות כלה ודחה כל הקריאות לערב יו"כ. ובכ"ז בסוף חזר וקרא בזמנם שהתברר שכך צריך לעשות. (מן הסתם הביטול תורה שנגרם לו היה קצת יותר גדול משל השואל כאן)

ממש לא מן הסתם. הרי זה עניין יחסי. דווקא לת"ח גדול ביטול תורה קטן אינו משמעותי. אבל אם יש אדם שזו פגיעה משמעותית בלימודו יש מקום להקל. ושוב, ההבדל בין ערכי הלימוד צריך להיות משמעותי. התחושה מהמקורות וממנהג העולם היא ששמו"ת אינו חיוב ממש כתקנת קריאת מגילה ששם הייתי מהסס להקל.

בס"ד כ"ו באדר ע"ח

לכאורה ניתן להציע שיקרא שמו"ת בזמן קריאת התורה.

בברכה, ש"צ לוינגר

אלא אם כן קורא את קאנט באותו זמן 🙂

שצ"ל, כבר הצעתי זאת פה פעם לאחד השואלים, והמרא דאתרא לא אהב את זה. (איני מוצא זאת כעת. השאלה נשאלה בתגובה לשאלה אחרת)