מטרת, דרך ואופי הלימוד

אנשים, לא חייבים, אבל יש שרוצים ויש שלא. אוקיי. כולם רוצים, רק מנסים שנייה. מה? כולם כולם רוצים, רק מחפשים איך עושים את זה. אוקיי. בסדר. החלטתכם כמובן, אני רק מציע. בסדר. טוב, חברים. בואו תעשה מיוט הרב. מה? תעשה מיוט. אוקיי. יודעים כן שמי שרוצה לדבר יכול ללחוץ על הספייס, אבל באמת באופן בסיסי כדי שלא יהיו הפרעות, אז עדיף שבדרך כלל נהיה במיוט. אוקיי. טוב. קודם כל אליאב אמר לי שהוא רוצה שנדבר קצת על לימוד תורה באופן כללי, איזה שהוא סוג של פתיחה לשנת הלימודים או משהו כזה, אבל אם יש נקודות או דברים מסוימים שאתם רוצים ספציפית לדבר עליהם אז כמובן אפשר גם. אם מישהו רוצה להעלות משהו, אז בהחלט אפשר לשמוע. אם לא, אז אני אגיד לכם דברים שחשבתי להגיד. כן, בפרט על הלמדנות והחילוק בין זה לצורות הלימוד של פולין וכולי וכולי. טוב, אז החילוק מפולין זה שאלה, כן, שאלה יותר מחקרית, אני אולי אעיר קצת. אבל אוקיי, בואו נתחיל לדבר ותרגישו חופשי להתערב. אני מקווה שמבחינת העברית זה בסדר, זאת אומרת אם מישהו לא מבין משהו או משהו כזה, אז אולי שישאל ומישהו אחר פה יעזור לו. אוקיי. טוב, אז קודם כל שלום לכולם, אני ממש שמח לראות אתכם. זה מחמם את הלב ככה לראות אנשים שלומדים תורה בפריז, ודרך הזום יש לנו את הזכות להרגיש באותו מקום, להרגיש חברים באותו בית מדרש. אני כתבתי כמה פעמים שאפשר אפילו להצטרף למניין בזום. אני חושב שבעידן שלנו שאנחנו מדברים על אתרים, כסייטס באינטרנט, והתרגום המילולי של סייט זה בעצם אתר, זה מקום. אז יש לנו מקומות באינטרנט וכשכולנו נמצאים באותו סייט, באותו מקום, אז בעצם זה לא משנה להימצא באופן פיזי באותו מקום, כי בעולם שלנו זה גם מקום. זאת אומרת גם המקום הווירטואלי הוא מקום ולכן בעצם יכולים להיות גם בתי מדרש או בתי תפילה שהם בעולמות המקוונים או הווירטואליים. אז במובן הזה זה באמת אני חושב מצב שהיה קשה לדמיין לפני חמישים שנה, אבל היום זה כבר נראה איכשהו מובן מאליו. אוקיי. אז בואו נתחיל. אני רוצה אולי להתחיל בנקודה שמה בעצם צריך או אפשר לחפש כאשר אנחנו לומדים תורה. הרבה פעמים שואלים למה ללמוד תורה. שאלו אותי לא פעם תלמידים ובכל מיני מקומות, למה ללמוד תורה. כשאתה שואל למה ללמוד תורה, אתה בעצם כבר מניח משהו. אתה מניח שאמורה להיות איזושהי תשובה, בלי להיכנס לשאלה איזה תשובה, אבל צריכה להיות איזושהי תשובה שהיא ערך או הסבר אחר מחוץ ללימוד. זאת אומרת למשל, אני צריך ללמוד תורה כי זה יעשה אותי חכם גדול, או אני צריך ללמוד תורה כי זה יחבר אותי לקדוש ברוך הוא, או אני צריך ללמוד תורה כי אני לא יודע מה, כדי לדעת מה לעשות הלכתית. אוקיי? כל ההסברים האלה תמיד כשאני שואל למה ללמוד תורה או למה לעשות משהו, אני מניח שצריך להיות איזשהו הסבר כלשהו שיסביר למה ללמוד תורה. עכשיו אני שואל אתכם, ואחרי שאני אסביר לכם צריך ללמוד תורה בגלל איקס. עכשיו אני אשאל ולמה צריך את איקס? אז יגידו לי בגלל וואי. ואז אני אשאל ולמה צריך את וואי? בגלל זד. אין לנו מספיק אותיות באלף בית אבל אפשר לעבור לסדרות יותר ארוכות של אותיות. אז תתחילו עם איי איי, טריפל איי, וכן הלאה, כך שיש לכם אינסוף אפשרויות לענות. אתם מבינים שזה… לא יכול באמת להתנהל בצורה כזאת. ברור שכל שרשרת של הסבר צריכה להתחיל במקום מסוים. כאשר אנחנו מדברים על הסבר מוסרי למשל, למה צריך לעשות כך וכך ברמה המוסרית, אז ההסבר יהיה בגלל סיבה מסוימת, הסיבה היא אני אשאל למה תהיה סיבה אחרת, איפה זה יעצור? זה יעצור בערך. ווליו, כן, מה שהערך שיש לי זה בעצם האקסיומה המוסרית. נכון, אני אומר נגיד למשל למה אסור לרצוח? יש ערך לחיי אדם. אסור לפגוע בערך הזה של חיי אדם. ולמה יש ערך לחיי אדם? ככה. אין לי הסבר. אם היה לי הסבר לזה והייתי שואל גם על ההסבר ההוא, זה לא היה נגמר אף פעם. איפה שהוא צריך לעצור. וכשאנחנו עוצרים אנחנו עוצרים באותו מקום שאמור להיות מובן מאליו. הערך של חיי אדם למשל בדוגמה הזאת, מישהו יגיד זה מובן מאליו. אני לא צריך להסביר את הדבר הזה. עכשיו מה זאת אומרת מובן מאליו? כשאני נגיד מישהו שואל אותי שאלה ואני אומר לו ככה. את התשובה הזאת ככה אפשר להבין בשתי צורות. צורה אחת זה להגיד שרירותית, ככה החלטתי כי בא לי. זה לא באמת נכון בעיניי, אבל צריך להחליט משהו אז החלטתי. זה ככה במובן השרירותי. יש ככה במובן המהותי. זאת אומרת אני אומר למה אסור לרצוח? כי יש ערך לחיי אדם. למה יש ערך לחיי אדם? ככה. מה פירוש ככה? אני לא מתכוון סתם כי בא לי. מישהו אחר יגיד דווקא אין ערך לחיי אדם, מצווה לרצוח. אוקיי? והוא אומר ככה ואני אומר ככה, סימן שאף אחד לא יותר צודק מהשני. אנחנו לא מתכוונים לזה כשאנחנו אומרים ככה בערך של חיי אדם. מה פירוש ככה? הפירוש הוא שאין לנו עיקרון יותר יסודי שיכול להסביר את הערך של חיי אדם. הערך של חיי אדם זה הערך היסודי ביותר שיש לי. ואני לא צריך להסביר אותו עם משהו אחר. זה הדבר הכי בסיסי, איתו אני יכול להסביר דברים אחרים, אבל הוא עצמו אני לא צריך להסביר אותו. אוקיי? לכן תמיד כשאני מחפש הסבר אני מניח שיש איזה שהוא ערך יסודי שהוא יוכל להסביר את מה שאני מחפש והוא לא יצטרך הסבר. כן, הוא עומד לעצמו. עכשיו כשאני שואל למה ללמוד תורה, נחזור לשאלה הזאת, למה ללמוד תורה? יכול לבוא מישהו ולומר כל מיני הסברים, הצגתי קודם כל מיני הצעות. אבל יכול גם לבוא מישהו ולומר הערך של לימוד תורה זה הערך היסודי שלי. אני לא צריך לתת לו הסברים. להפך, תשאל אותי למה לעשות כך וכך כי זה חשוב מבחינת התורה. זאת אומרת הערך של לימוד תורה או הערך של תורה הוא הערך היסודי שלי ואיתו אני אסביר דברים אחרים. אבל כשאני אשאל למה ללמוד תורה אולי התשובה תהיה ככה. אין הסבר. אבל זה לא אין הסבר במובן שזה שרירותי, סתם ככה החלטתי על זה. אלא בגלל שזה ערך שהוא כל כך בסיסי, הוא מובן מאליו ולכן הוא לא צריך הסבר. זה הנקודה, הנקודה הראשונה בשרשרת של ההסברים, האקסיומה הדתית, זה הערך של התורה למשל. אני לא אומר שזה המצב בהכרח, אני רק אומר שצריך לקחת בחשבון שיש גם אפשרות כזאת. כשאני שואל למה ללמוד תורה זאת גם אחת האפשרויות. והאמת שקשה מאוד למצוא הסבר טוב למה ללמוד תורה. אם אתם רוצים משהו שיחדד לכם את הראש יש עוד דברים שמחדדים את הראש. פילוסופיה מחדדת את הראש, מתמטיקה, פיזיקה, כל אחד מכם מכיר תחומים שיכולים לחדד את הראש. כמו שאני אמרתי לא פעם לאנשים לפני לימודים באוניברסיטה ואולי גם סטודנטים, אמרתי להם שבעיניי יש איזה שהוא חוויה מאוד חשובה שמאוד כדאי לכל אחד לעבור אותה. וזה להיות בשיעור שהוא לא מצליח להבין אותו. רוב האנשים שלומדים באוניברסיטה לא עוברים את החוויה הזאת. ברוב האנשים שלומדים באוניברסיטה גם לימודים שנחשבים קשים, זה לא לימודים שאתה לא מצליח להבין אותם. אתה צריך ללמוד הרבה חומר, צריך לזכור אותו, צריך להבין אותו, אבל זה לא שיש משהו שאתה פשוט לא מצליח להבין כי הוא קשה מדי. לא כי המרצה לא מוצלח, לא כי פשוט קשה. לא מצליח להבין, זה נורא קשה לי. עכשיו נושאים כאלה אני חושב שבפיזיקה ובמתמטיקה יש נושאים כאלה, אולי יש בעוד מקומות, אבל רוב התחומים שאתם פוגשים הם לא כאלה. ולכן יש. אני חושב שרוב הסטודנטים שעוברים אוניברסיטה לא עוברים את החוויה הזאת, רוב הסטודנטים. סתם חוויה מעניינת לעבור אותה. בכל מקרה, לענייננו. למה חוויה מעניינת? זה לא מתוסכל מדי? זה גם מתסכל, אבל אבל אתה גם עומד מול משהו שאתה יכול להתפעל מהחוכמה שבו. אתה יכול לראות, תשמע, זה מאוד קשה, יש פה משהו עמוק. זה איזשהו סוג של מפגש גם עם היכולת האנושית, מי שגילה את זה, מי שניסח את זה, וגם עם החוכמה של הקדוש ברוך הוא, אם הוא ברא את הטבע ואני מנסה להבין את חוקי הטבע, אז זה איזשהו סוג של מפגש שאני חושב שיש לו ערך אנושי, יש לו ערך אינטלקטואלי, יש לו ערך דתי. וזה לא קורה כשאתה לומד דברים שאוקיי, מישהו ניסח את זה אבל גם אני יכולתי לנסח את זה, זה לא ביג דיל. אוקיי? אני חושב שרוב התחומים באוניברסיטה הם כאלה. בכל אופן זה סתם הערה בסוגריים. לענייננו, כשאני חוזר לתורה ואני שואל את עצמי למה ללמוד אותה, אז התשובה הזאת שזה מחדד את הראש, א' ברמה העובדתית אני לא בטוח שזה הכי נכון או לפחות לא הכרחי. יש תחומים אחרים שגם מחדדים את הראש לא פחות. אני לא חושב שלימוד תורה זה הדבר, התחום הכי קשה שפגשתי. אפשר להיכנס שמה לעומק, אבל אני לא חושב שזה התחום הכי קשה שפגשתי. לי אישית היו תחומים אחרים שהיו הרבה יותר קשים. כמובן כל אחד והכישרונות שלו והנטיות שלו, זה משתנה מאחד לשני, אבל בעיניי יש תחומים שיותר קשים ויותר מחדדים את הראש מאשר הלימוד תורה. ולכן אני חושב שהתשובה הזו קודם כל ברמה העובדתית לא נכונה או לא הכרחית. זה מחדד את הראש אבל זה לא הכרחי. אפשר לחדד את הראש גם אחרת. מעבר לזה, ברגע שאני תופס את התורה כאמצעי לחדד את הראש, אז מה המשמעות הדתית של העניין? אז זה רק אמצעי בעצם לימוד תורה, זה לא מטרה. זה אמצעי בשביל לחדד את הראש. בדרך כלל אנחנו מסתכלים על לימוד תורה כמשהו שהוא מטרה לעצמה, הוא לא אמצעי. ואתם צריכים להבין שאם הוא מטרה לעצמה, אז הוא שייך לאותו סוג דברים שלא יהיה לנו כנראה הסבר עבורם. כי תמיד הסבר אומר למה ללמוד תורה כי זה יעזור לי לעשות כך וכך או להשיג כך וכך. אז זה אומר שלימוד תורה הוא אמצעי. אם לימוד תורה הוא מטרה, אז זה בעצם אומר שלא אמור להיות לי הסבר למה ללמוד תורה. אז זה קצת נראה מוזר. למה ללמוד תורה? ככה. אז זה ככה. עוד פעם, זה לא ככה במובן השרירותי כמו שאמרתי קודם, זה ככה כי זה הערך היסודי, זה דבר שהוא מובן מאליו. אבל בנפש החיים, כפי שרבי חיים מוולוז'ין בנפש החיים בשער ד' שמה שעוסק בתורה, אז שמה הוא באמת אומר שהערך של התורה, הוא מביא את התפיסה החסידית, שבתפיסה החסידית הלימוד תורה זה אמצעי לדבקות בקדוש ברוך הוא. והטענה שלו, ודבקות הכוונה הרגש הרליגיוזי או החוויה של המפגש עם הקדוש ברוך הוא וכולי. ואז הוא אומר שזה לא סביר לתפוס ככה את הלימוד תורה, הוא מביא את המדרש על דוד המלך שביקש מהקדוש ברוך הוא, אחרי שהוא חיבר את תהילים, שביקש מהקדוש ברוך הוא שקריאת תהילים תיחשב כמו עיסוק בנגעים ואוהלות. ואז הוא אומר, אנחנו רואים שהערך של, אם הלימוד תורה היה אמצעי לדבקות בקדוש ברוך הוא, אז היה צריך לבקש שנגעים ואוהלות ייחשב כמו תהילים, לא שתהילים ייחשב כמו נגעים ואוהלות. תהילים זה משהו שיותר מביא לדבקות בקדוש ברוך הוא מאשר נגעים ואוהלות. הוא אומר יותר מזה, כן, זה חאפ, חאפ ליטאי, מה שנקרא, כן, זה מחטף ליטאי. הוא אומר חוץ מזה גם לא כתוב מה הקדוש ברוך הוא ענה לו. זה שדוד המלך ביקש, הוא ביקש, אבל מי אמר שהקדוש ברוך הוא גם נענה והסכים? בסדר, זה הערה משעשעת. אבל לענייננו, מה שהוא בעצם רוצה להראות משם זה שלא נכון לתפוס את לימוד תורה כאמצעי לדבקות. מצד שני, הוא מציג את התפיסה הליטאית, כן, המתנגדית, והוא אומר שלימוד תורה הוא באמת הדרך להידבק בקדוש ברוך הוא. ההבדל בין התפיסה שהוא מציע לתפיסה של החסידים שאותה הוא מבקר, זה שמבחינתו הדבקות בקדוש ברוך הוא זה לא חוויה, זה לא רגש רליגיוזי, אלא עצם העיסוק בתורה הוא עצמו דבקות בקדוש ברוך הוא. זה בלי קשר לשאלה מה אתה מרגיש ואיזה חוויה אתה עובר, אלא ברגע שאתה עוסק בתורה, אתה דבוק בקדוש ברוך הוא, כי הוא ורצונו, כמו שכתוב בזוהר, הוא ורצונו חד. הקדוש ברוך הוא ורצונו, רצונו זה ההלכה, כן, זה התורה, דבר אחד. אז אם אתה רוצה להידבק בקדוש ברוך הוא, תידבק. דבק ברצונו, בתורה שהוא נתן, במה שהתורה אומרת לנו מה רצונו של הקדוש ברוך הוא. ולכן בעצם הטענה שלו זה שלימוד תורה הוא אכן הדרך להידבק בקדוש ברוך הוא, אבל זה לא אמצעי כמו שתופסים החסידים, כי הם תופסים שהדבקות זה משהו אחר, הלימוד מביא לדבקות, אז הלימוד הוא אמצעי. הוא אומר הלימוד הוא הוא הדבקות. כשאתה לומד, הלימוד הוא בעצמו מצב של דבקות בקדוש ברוך הוא. אגב, בספר התניא יש ניסוח, למרות שזה מהצד החסידי של המתרס, אבל יש שם ניסוחים די קרובים. בפרק ג', פרק ד', בתחילת ספר התניא, יש ניסוחים די קרובים. זה לא בדיוק אותו דבר, זה עדיין איזשהו סוג של אמצעי, אבל זה כבר מאוד קרוב למה שרבי חיים מוולוז'ין כותב. ובעצם הטענה של רבי חיים מוולוז'ין זה שאי אפשר להסביר למה צריך ללמוד תורה אלא אם כן תגיד, תקבלו את ההסבר הזה, שלימוד תורה זה דבקות בקדוש ברוך הוא, אבל זה לא הסבר במובן של מה אני מרוויח מלימוד תורה. איזה תוצאה תהיה אם אני אלמד תורה, הסבר הוא לא נמצא מחוץ ללימוד. ההסבר רק אומר שהלימוד בעצמו הוא הדבקות. זה לא משהו אחר. לכן במובן הזה זה באמת איזשהו סוג של תשובת ככה. למה צריך ללמוד תורה? ככה. כי זה דבקות בקדוש ברוך הוא. למה להידבק בקדוש ברוך הוא? ככה. זאת אומרת אפשר לעשות את הככה שלב אחד אחר כך, אבל בסוף בסוף אין באמת הסבר טוב למה ללמוד תורה, אלא חוץ מזה שזה הדרך להידבק בקדוש ברוך הוא, הלימוד. הוא מביא שמה, הוא מביא שמה את הראש בנדרים, רבי חיים מוולוז'ין שם בנפש החיים הוא מביא את הראש בנדרים שכותב שמה ש'עשה דברים לשם פועלם ודבר בהם לשמן'. כך אומרת הגמרא שמה, והוא אומר מה, אומר הראש מה ההבדל? כשאתה עושה דברים, הקיום של המצוות זה לשם פועלם, מי שפעל אותם, מי שברא אותם, לשם הקדוש ברוך הוא. אבל דבר בהם, כשאתה מדבר במצוות, כשאתה לומד תורה, לשמן. מה הכוונה לשמן? אומר הראש, לשם התורה. אני לומד תורה לשם התורה. זאת אומרת שאין סיבה מחוץ לתורה שמסבירה מה מטרת לימוד תורה. מטרת הלימוד תורה זה ללמוד תורה. זה בעצם המשמעות, ולכן הטענה היא שהתורה או לימוד התורה, דבקות בתורה זה איזשהו ערך יסודי. הוא המטרה לעצמה, הוא לא אמצעי למשהו אחר. זה בעצם העיקרון היסודי. בפרט למשל אחת ההשלכות של העניין, שלימוד תורה הוא גם לא אמצעי כדי לדעת מה לעשות. מה לעשות הלכתית, זאת אומרת לדעת איך להתנהג. מה מותר לעשות, מה אסור לעשות, מה חובה לעשות, כן, לדעת ללמוד על מנת לקיים. כן? אז אנשים בדרך כלל מבינים שהלימוד זה אמצעי כדי שנדע מה לקיים, 'לא עם הארץ חסיד'. אז לפי מה שתיארתי עד עכשיו, לא נכון. לימוד כדי לדעת מה לעשות זה בעצם לימוד שהוא אינסטרומנטלי, הוא אמצעי, כאשר המטרה היא הקיום. ואז יוצא שהלימוד הוא אמצעי והמטרה היא הקיום. אבל אומר גם רבי חיים מוולוז'ין וגם רבי ישראל סלנטר במאמר כותב את זה ועוד, לא, זה לא ככה. הלימוד הוא ערך לעצמו. 'דבר בהם לשמן', כמו שכותבת הגמרא, כמו שאומר הראש. לשמן לשם התורה, אין סיבה אחרת. האמצעי כדי לדעת מה לעשות זה לא נקרא לימוד תורה. צריך ללמוד כדי לדעת מה לעשות, כי בלי שנלמד לא נדע מה לעשות, זה נכון, אבל זה לא מה שנקרא לימוד תורה. זה מכשירי מצווה לקיום מצוות. למשל רבי ישראל סלנטר במאמר שלו הוא כותב, הוא מופיע באור השם, באור ישראל או באור השם, סליחה, זה הספר של רבי ישראל סלנטר. והוא אומר שם, הוא מביא שם את הגמרא על בן סורר ומורה, הגמרא בסנהדרין, שבן סורר ומורה לא היה ולא נברא, אז למה נכתב? דרוש וקבל שכר. נכון, כך אומרת שם הגמרא, זה מחלוקת תנאים אם היה או לא היה, ומי שאומר שלא היה אז אומר לא היה ולא נברא ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר. זאת שיהיה לנו שכר על הלימוד תורה. אז שואל רבי ישראל סלנטר, אי אפשר ללמוד דברים אחרים שהם מעשיים? היה צריך להוסיף את החמישה פסוקים האלה ו… פסוקים האלה אנחנו מסודרים. יש לנו מה לעשות. זה מוזר. אז הוא רוצה לטעון טענה מאוד מעניינת. הוא אומר שלימוד שפרשת בן סורר ומורה מלמדת אותנו את העיקרון של דרוש וקבל שכר. לא שהיא נכתבה בשביל דרוש וקבל שכר, אלא כיוון שבן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, אז למה כותבים אותו בתורה? כדי ללמד אותך שכשאתה לומד תורה אתה לא לומד את זה כדי לקיים. הנה בן סורר ומורה, אתה לא תגיע לקיים את זה כי זה לא יהיה. אבל זה בניין אב לכל לימוד תורה, לא רק לפרשת בן סורר ומורה. פרשת בן סורר ומורה מגלה שכל התורה כולה, הערך של הלימוד שלה הוא לא אמצעי כדי לדעת מה לעשות, אלא זה ערך לעצמו. טוב, אפשר להתפלפל פה, הרי גם עיר הנידחת לא הייתה ולא נבראה. הגמרא, הגמרא אומרת שמה כמה פרשיות שלא היו, ואז אם ככה זה שני כתובים הבאים כאחד שאין מלמדין, אז השאלה אם אפשר ללמוד את זה או לא, אבל אנחנו לא ניכנס לפלפולים. ההסבר הזה בגמרא הוא בהחלט הסבר מעניין. והסבר הפשוט, לקרוא את הגמרא כפשוטה זה קשה. ולכן הטענה שלו בעצם זה שמה שכתוב פה זה באמת הרעיון של ללמוד תורה לשמה. לשמה לשם התורה, אפילו לא כדי לדעת מה לעשות. גם זה לא לשמה. ללמוד כדי לדעת מה לעשות זה לימוד שהוא אמצעי, זה לא לימוד שיש לו ערך לעצמו. המטרה היא הקיום של המצוות וכמובן צריך ללמוד כדי לקיים. אבל הלימוד, הערך של הלימוד הוא לא אמצעי לכלום, הוא ערך לעצמו. הוא מביא שמה שהגמרא, הגמרא אומרת למה לא מצוי שבניהם של תלמידי חכמים יוצאים גם הם תלמידי חכמים? כמה תשובות יש בגמרא. אחת התשובות זה לפי שלא בירכו בתורה תחילה. לא הקפידו על ברכת התורה. עכשיו זה באמת יצר הרע נורא משונה. תלמיד חכם שמקדיש את חייו לתורה, אבל בנושא ברכת התורה הוא מחפף. זאת אומרת הוא לא, לא מקפיד על זה כל כך. מה, מאיפה בא היצר הרע הזה לתלמידי חכמים שלא מברכים ברכת התורה? או שלא מקפידים על ברכת התורה, ולכן בניהם לא יוצאים תלמידי חכמים? אז הוא אומר שיש מאחורי זה תפיסה. זה לא יצר, זה לא חיפוף. יש תלמידי חכמים שחושבים שלימוד תורה זה אמצעי כדי לדעת מה לעשות. למשל הרב עובדיה ובניו. כך הם תופסים את לימוד תורה. אם זה כך, אז יש פה את הכלל, הגמרא אומרת כל, כל מצווה שאינה גמר מצווה אין מברכין עליה. לא מברכים על הכשר מצווה. מברכים על קיום המצווה, לא על הכשר מצווה, לא על הכנה לקראת המצווה. כן, על בניית סוכה באופן עקרוני לא מברכים. יש בירושלמי צד שכן, אבל באופן עקרוני להלכה אנחנו לא מברכים. למה? כי בניית סוכה היא לא מצווה. המצווה היא לשבת בסוכה. אנחנו בונים סוכה כאמצעי כדי שיהיה לנו מה, איפה לשבת בסוכה. לכן לא מברכים על בניית סוכה. והכלל הוא שעל מכשירי מצווה, על אמצעים לא מברכים. המצוות הן מטרות, הן לא אמצעים. כל המצוות. וכשאנחנו מברכים, אנחנו מברכים על מצווה, לא על הכשר מצווה. והטענה של רבי ישראל סלנטר הייתה שהמשמעות של הגמרא שתלמידי החכמים לא בירכו בתורה תחילה, בגלל שהם הבינו שהלימוד הוא אמצעי כדי לדעת מה לעשות, הוא מכשיר מצווה. על מכשיר מצווה לא מברכים. אז הם לא בירכו ברכת התורה. כמובן מניח שזה ברכת המצוות. אני לא מסכים איתו בעניין הזה. ברכת התורה לדעתי זה ברכת השבח, זה לא ברכת המצווה. אבל, אבל הוא טוען שבגלל זה הם לא בירכו. יש פה איזושהי תפיסה. ולכן בניהם לא יוצאים תלמידי חכמים גם כן. כי מי שתופס ככה את התורה, בניו לא יוצאים תלמידי חכמים. זה לא תפיסה נכונה של תורה. אלא אם הוא תלמיד חכם לפחות. מה, לא שומע? אבל הוא תלמיד חכם לפחות. כן, תלמיד חכם שטועה בתפיסה. אבל מבחינת הידע הוא יודע. השאלה מה נקרא תלמיד חכם. האם תלמיד חכם זה מי שיודע את החומר או שתלמיד חכם זה גם שאלה של איך הוא מתייחס לדברים, מה תפיסת העולם שלו, ולא רק הידע של הפרטים. אז על זה אפשר להתווכח, השאלה מה ההגדרה. כי אם אתה רואה את הלימוד כערך עצמאי, אתה גם יכול לשבת כל הזמן שלך על אותה משנה וללמוד אותה שוב ושוב ולא לצאת תלמיד חכם, אבל קיימת באופן המלא ביותר את הצו של לימוד תורה, את הציווי. נכון. יש ברוך בער בברכת שמואל בקידושין, סוף פרק ראשון של קידושין, יש לו קטע ארוך על לימוד תורה. ושם הוא אומר שיש שני דינים בלימוד תורה. יש את הדין של ללמוד ויש את הדין של לדעת. אבל גם הדין של לדעת זה לא לדעת כדי. שנוכל לקיים, אלא פשוט הדין בלימוד תורה הוא א', על פעולת הלימוד עצמה, ולפי זה באמת אפשר לחזור על אותו דבר כל הזמן, אבל יש גם את הדין של לדעת. ושננתם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שבכל מקום אם ישאלך אדם שלא תגמגם ותאמר לו, אז זה הדין של לדעת את כל התורה וזה גם חלק מלימוד תורה, וזה בדיוק בא כדי להוציא ממה שאתה אמרת, כי אם אנחנו תופסים את הלימוד כמטרה לעצמה, אז יכול לבוא מישהו ולומר, אוקיי, אז בעצם אני יכול לחזור כל הזמן על אותו דבר בלי לרכוש איזה שהוא ידע, איזה שהוא היקף, ועדיין אני בסדר גמור. אז לא, יש עוד דין בלימוד תורה, צריך גם לדעת את כל התורה. אז הרב, כשאנחנו לומדים צריך להיות מודע לשני דברים שונים, שלימוד תורה אחד זה אנחנו לומדים בשביל ערך, ושני שזה עצם פעולת הלימוד? לא, הכל זה רק אנחנו לומדים בשביל הערך, אבל מה הערך? הערך הוא לעסוק בתורה ולדעת את התורה. מטרת הלימוד זה א', להיות עסוק בתורה, וב', לדעת, זאת אומרת להחזיק את התורה. ושני הדברים האלה ביחד זה מה שנקרא לימוד תורה, ומי שעושה את שני הדברים האלה הוא דבוק בקדוש ברוך הוא. יש פשוט שני צדדים שונים לאופן שבו אנחנו נדבקים בקדוש ברוך הוא. זה לא שצד אחד זה שהתורה היא אינסטרומנטלית וצד שני זה שהתורה היא ערך. לא, שני הצדדים האלה התורה היא ערך, אבל צריך את שניהם. הטענה הזאת בעצם אולי יכולה להסביר גם עוד משהו. אנחנו יודעים שנשים לא מצוות במצוות תלמוד תורה. אוקיי, יכול להיות שאפילו מלמדן תפלות מה שהגמרא אומרת, אבל לענייננו הן לא מצוות במצוות תלמוד תורה. אבל בשולחן ערוך פוסק שנשים מברכות ברכת התורה. אז שואל שם המגן אברהם, המשנה ברורה מביא את זה, למה? אז למה מברכות ברכת התורה אם הן לא חייבות במצוות תלמוד תורה? אז הוא עונה, שעוד פעם, כמובן הוא כמו רבי ישראל סלנטר, גם המשנה ברורה והמגן אברהם תופסים שברכת התורה זה ברכת המצוות. אני חושב שהם טועים, אבל גם הם תפסו את זה ככה שזה ברכת המצוות. ואז הם שואלים אז למה נשים צריכות לברך? הן לא מצוות במצוות תלמוד תורה, לפחות לשיטות שנשים לא מברכות על מצוות שהן לא מצוות בהן, זה גם מחלוקת ראשונים כמובן. ואז הם אומרים בגלל שהן צריכות ללמוד את מה שנוגע אליהן כדי לדעת מה לעשות. כך כתוב במגן אברהם, המשנה ברורה מעתיק את זה, הן צריכות ללמוד כדי לדעת מה לעשות. עכשיו תראו דבר מעניין, זאת אומרת לשיטתם יוצא שגם נשים צריכות ללמוד כדי לדעת מה לעשות, אבל נשים פטורות מתלמוד תורה. אז מה זה אומר? שללמוד כדי לדעת מה לעשות זה לא לימוד תורה, זה לא מצוות תלמוד תורה. נשים חייבות בלימוד כדי לדעת מה לעשות, את הערך האינסטרומנטלי יש גם להן, צריכות לדעת מה אסור ומה מותר ומה חובה. אבל מצוות תלמוד תורה זה לא הזה, מזה הן פטורות. זה לא מצוות תלמוד תורה. פה זאת ראיה ברורה לשיטתם של המגן אברהם והמשנה ברורה, רואים בבירור שכשכתוב שנשים פטורות מתלמוד תורה זה לא סותר את האמירה שנשים צריכות ללמוד את ההלכות שנוגעות אליהן. זה אומר שללמוד את ההלכות כדי לדעת איך לקיים ומה לקיים זה לא מצוות תלמוד תורה. עכשיו עוד פעם, זה לא אומר שכשאני לומד את ההלכות האלה אני לא מקיים את מצוות תלמוד תורה. אני רק אומר שזאת לא מהותה של מצוות תלמוד תורה. זה אמצעי כדי לדעת מה לעשות. כמובן אפשר ללמוד תורה כדי ללמוד תורה ולעסוק בדברים כאלה שגם מלמדים אותי מה לעשות, מה מותר ומה אסור, זה בסדר גמור. לא שאני פוסל את הלימוד של ההלכות המעשיות, אבל גם כשאני לומד את ההלכות המעשיות אני לומד את זה כי צריך ללמוד, לא רק כדי לדעת מה לעשות. כי אחרת אני באמת לא לומד תורה אלא רק עוסק במכשירי מצווה של קיום ההלכה. הרב רוצה להסביר את זה גם לפי גדול תלמוד שמביא לידי מעשה? הדין של גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, הגמרא של גדול תלמוד שמביא לידי מעשה לכאורה סותרת את זה. הגמרא אומרת שמה שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה, ששמה משתמע שהמעשה הוא המטרה והתלמוד זה אמצעי כדי לדעת מה לעשות. אבל זה דבר, תסתכל על הגמרא ותראה שהיא מוזרה מכל וכל, כי אם באמת התלמוד הוא אמצעי והמעשה הוא המטרה, אז למה זאת סיבה לזה שהתלמוד גדול? הרי הם שאלו שם אם התלמוד גדול או המעשה גדול, ואז אמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. אבל אם הוא מביא לידי מעשה, אז זה אומר שהמעשה הוא הדבר הגדול, התלמוד הוא רק אמצעי. וידוע שדבר קטן נתלה בדבר גדול, לא דבר גדול נתלה בדבר קטן. האמצעי הוא היותר קטן, המטרה זה הדבר המרכזי. אז איך הגמרא מביאה שם שהתלמוד מביא לידי מעשה ולכן התלמוד גדול? לכן אני חושב שצריך לקרוא את זה אחרת. מה שגדול זה תלמוד שמביא לידי מעשה. איך צריך ללמוד? זה לא בגלל שהמעשה זה המטרה והלימוד הוא האמצעי, אלא הצורה הנכונה ללמוד תורה זה ללמוד באופן כזה שמסתיים במסקנה מעשית, תלמוד שמביא לידי מעשה. גם שבערך התלמוד אין בזה שום קשר? לא שומע. אמרתי גם שבערך התלמוד אין בזה שום קשר, כי התלמוד בעצמו יש לו תערך הבסיסי בלי קשר למעשה. או, על הלימוד, הלימוד מה צורת הלימוד הנכונה? איך לומדים בשביל להידבק בקדוש ברוך הוא? לומדים באופן כזה שבכל סוגיה בסוף אתה מסיים עם מסקנה הלכתית. לא שהלימוד הוא אמצעי כדי לדעת מה לעשות, אלא צורת הלימוד היא כזאת שהלימוד צריך להסתיים במסקנות ולא רק להישאר באופן כללי. אבל זה לא בגלל שהלימוד הוא אמצעי והמעשה הוא המטרה. ואז ברור גדול, הגמרא שואלת אם תלמוד גדול או מעשה גדול, תשובה, יש טעות בשאלה. אתה לא יכול לנתק את התלמוד מהמעשה. מה שגדול זה תלמוד שמביא לידי מעשה. השרשרת הזאת זה מה שגדול. אתה לא יכול לחלק תלמוד או מעשה ולשאול מי יותר גדול. כי השרשרת הזאת זה המשמעות של לימוד תורה. תורה זה מלשון הוראה, זה לדעת מה לעשות. אבל לא בגלל שזה אמצעי כדי לדעת מה לעשות, אלא זאת צורת הלימוד. לימוד תורה זה לימוד שמסתיים במסקנה הלכתית, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא אין פירושו שמטרת הלימוד לדעת את ההלכה, אלא שהלימוד צריך להסתיים במסקנה הלכתית, כי אז אתה יודע שמיצית את הסוגיה. הבנת אותה, הגעת למסקנות שלך ומיצית אותה. זה נקרא שסיימת את הסוגיה, סיימת ללמוד. וצריך ללמוד כדי לדעת מה לעשות. לכן למשל בהקשר הזה ועל זה עוד אולי אני אדבר קצת בהמשך, אבל בהקשר הזה באמת אני חושב שיש טעות גדולה בישיבות שמנתקים את הלימוד העיוני מהלימוד ההלכתי. הלימוד ההלכתי זה ללמוד משנה ברורה, לדעת מה לעשות, אוקיי, קיצור שולחן ערוך לא משנה, והלימוד העיוני זה גמרא עם ראשונים ואחרונים, קושיות ותירוצים ואפשרויות והסברים כאלה והסברים אחרים. ויש נתק בין שני הלימודים האלה, וזו טעות מאוד גדולה. לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא כל מה שזה אומר זה בדיוק שאסור לנתק. אתה גומר את לימוד העיון שלך במסקנה, השורה התחתונה ההלכתית, זה הסיום של הלימוד. זה לא שני לימודים שונים. אתה צריך לסיים את הלימוד במצב כזה שיש לך מסקנה מעשית. מה צריך לעשות לשיטתך? זה יכול להתאים למשנה ברורה וזה יכול לא להתאים למשנה ברורה. אתה צריך להגיע למסקנה שלך, וזה מה שאתה צריך לעשות אגב, ולא מה שכתוב במשנה ברורה. זה גם תפיסתי שלי לפחות. בסוף בסוף כשאתה גומר את הסוגיה אתה מסיים אותה, יש לך מסקנה, זאת ההלכה מבחינתך. לא בגלל שבהכרח אתה צודק, המשנה ברורה תלמיד חכם כנראה יותר גדול מאיתנו, אבל עדיין יש חובה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. אתה צריך להגיע למסקנה וזאת המסקנה שמחייבת אותך, אתה צריך לעשות את זה. כמובן אם אתה בר הכי וזה, אני לא נכנס עכשיו לא כל ילד בחדר יגיע למסקנות שלו ויעשה מה שהמסקנות שלו אמרו, הוא עוד לא יודע ללמוד. אבל אני מדבר על מישהו שכבר בר הכי ויודע למצות סוגיה, הוא גם ראה את המשנה ברורה ובסופו של דבר בכל זאת הוא חושב אחרת, אז שיעשה את מה שהוא חושב. ולכן הניתוק הזה בין הלימוד העיוני לבין הלימוד ההלכתי בעיניי זאת טעות בהבנת לימוד תורה. הלימוד צריך להסתיים במסקנה. אבל לא שהלימוד לגמור את הסוגיה ואז לראות במשנה ברורה מה המסקנה, לא. זה צריך להסתיים במסקנה שלך. אתה צריך להגיע למסקנה מה אתה חושב שהמסקנה של הסוגיה. וזה, אתה תכתוב את המשנה ברורה שלך. כמובן תלמד גם את המשנה ברורה, ברור, שזה פוסק חשוב ומפרשים ופוסקים, צריך לראות מה הם אומרים, לחשוב על זה, לשקול את זה, אבל בסוף בסוף להגיע למסקנות שלך. זה נקרא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא או גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, וכל הסיפור הזה זה צורת הלימוד. לא שזה אמצעי הלימוד והמטרה זה המעשה, אלא צורת הלימוד היא כזאת שלימוד מסתיים במסקנה מעשית. זה נקרא לימוד תורה. לימוד תורה זה לא ללמוד סתם דברים בעלמא, אלא ללמוד דברים באופן שאתה מגיע למסקנה מעשית. גם בפרשת בן סורר ומורה אגב, זה הנפקא מינא. בפרשת בן סורר ומורה, אחרי שגומרים ללמוד את הסוגיה. מה הדין, למרות שזה בכלל לא יקרה אף פעם ואני לא אתקל בזה, וזאת לא סוגיה מעשית. זה לא משנה. כי ההגעה למסקנה זה לא כדי לקיים. ההגעה למסקנה כי זה המכה בפטיש של הלימוד. כך אני יודע שלמדתי כמו שצריך, שסיימתי את הלימוד, לפחות בינתיים. אחרי זה תמיד יכול להתווסף לי משהו, ולפעמים המסקנה יכולה להשתנות, גם זה קורה. אבל אתה מסיים עכשיו את הלימוד שלך במסקנות מעשיות. כך צריך להסתיים הלימוד. הרב, איך למעשה אפשר לעשות את זה? כי היום עם כל ההתפתחות של דרכי העיון והלמדנות וזה, אז אפשר בעצם להעמיד כל שיטה על בסיס סביר והגיוני ונכון או משהו כזה. אז איך אפשר להחליט בין שתי אפשרויות? אני מגיע לזה עוד מעט. אני מגיע לזה עוד מעט. באופן זה, זאת המסגרת. קודם כל רציתי להציג את המסגרת איך נכון לדעתי להתייחס ללימוד תורה. איך ללמוד ומה מטרת הלימוד. אוקיי, זה המסגרת. עכשיו בוא ניכנס יותר לשאלות המעשיות. איך מממשים את זה? איך עושים את זה? פה באמת יש איזשהו הרגל כחלק מאותה בעיניי טעות שמקובלת בישיבות, או לא בישיבות אפילו, אלא אצל אנשים. כי בישיבות, אספר לכם אולי סיפור. פעם הייתי באיזה דינר בבני ברק כזה של איזה כולל, והביאו שם את הרב קרייזווירט מבלגיה. מכירים? שמעתם? יהודי, היה עוד תלמיד של הרוגאטשובר. מאנטוורפן? תלמיד חכם עצום. מה? מאנטוורפן, חיים קרייזווירט? כן, רב חיים קרייזווירט. הוא היה עוד תלמיד של הרוגאטשובר. כבר אז היה יהודי מבוגר, אני מדבר על לפני לפחות שלושים וחמש שנה אני חושב, משהו כזה זה היה, וכבר אז הוא היה מאוד מבוגר. והוא נתן לנו שיעור של משהו כמו שעה. הוא עמד שם, זה היה פשוט לא יאומן. הוא עמד שם, דיבר שעה בקצב אש, דיבר, דיבר, דיבר, לא החזיק נייר ביד, לא החזיק ספר ביד, וכל הזמן ציטט. זאת אומרת, הוא התחיל: הגמרא בברכות בדף כ"א עמוד ב', שורה שלישית מהרחבות למטה: תנו רבנן. מסיים, אומר רש"י בשורה הצרה הרביעית מלמעלה בצד שמאל שמה בעמוד, כך וכך, מצטט את רש"י בעל פה, לא מתאר מה הוא אומר, הוא מקריא את רש"י בלי כלום בעל פה. שעה שלמה, כל הזמן מקורות, עבר ביניהם, זה היה לא יאומן. כשגמר את השיעור, אומר: תשמעו, מה אתם חושבים שבאתי לעשות עליכם רושם? הוא גם מבין שאנחנו ככה עם פה פעור, הוא ראה כנראה. הוא אומר: אתם חושבים שבאתי לעשות עליכם רושם? באתי ללמד אתכם לקח. לזה צריך להגיע. אתם צריכים ללמוד, לא ללמוד עשרה דפים בשנה. אתם צריכים ללמוד כדי בסוף להחזיק הכל, לדעת את הכל. אני אומר את זה כדי להגיע לאנטי-תזה. היה שם עוד יהודי. היה שם יהודי בשם רב מיכל זילבר, ראש ישיבת זוועהיל בירושלים היה, אני לא יודע מה איתו היום. היה הרבה יותר צעיר. הוא מגיד שיעור דף היומי, לא? מה? מגיד שיעור דף היומי, כן? נכון, הוא בעצם המציא את הפורמט הזה של שיעורי דף היומי. אני חושב שהוא היה הראשון שפרסם הקלטות, זה עוד היה בקלטות של שיעורי דף היומי. אז הוא קם שמה והוא אמר: במחילת כבודו של הרב קרייזווירט, הוא יכול להיות הבן שלו או אפילו פחות, אמר: אני חייב לא להסכים. ואני מאוד מזדהה עם מה שהוא אמר. אני חייב לא להסכים. למה? אומר: ברור שצריך לדעת הכל, דיברנו על זה קודם, אבל זה לא התפקיד של הישיבה. הישיבה, אתה לומד כמה שנים בישיבה כי שמה זה מכינה שבה לומדים איך ללמוד. עכשיו, אם בשביל לדעת לנתח את הסוגיה כמו שצריך אתה צריך ללמוד עשרה דפים בשנה, אז תלמד עשרה דפים בשנה. הכל בסדר, לא קרה שום דבר. בשביל לדעת את הכל, יש לך את כל החיים לפניך. מה אתה חושב שאתה לומד שלוש שנים בישיבה ואז אתה פטור? זה מצוות עשה שהזמן גרמה, תלמוד תורה? אחרי שלמדת בישיבה כמה שנים, יש לך את ההכנה, עכשיו יש לך כלים, אתה יכול ללמוד תורה, אתה יודע איך לומדים, איך מפצחים סוגיה, עכשיו תתחיל לכסות את החומר. עכשיו אתה יודע ללמוד, תתחיל לעבוד. עכשיו באמת תתחיל ללמוד כדי לדעת בהיקפים גדולים. אבל זה לא תביעה על הישיבות. זה תביעה על האנשים בוגרי הישיבה, שהם ממשיכים כל החיים לעשות את מה שהם עשו בישיבה. זאת הייתה הטענה שלו. ובמובן הזה אני חושב שהוא מאוד צודק. הטענה היא לא כלפי הישיבות, לכן אני אומר, במובן הזה אני לא חושב שהישיבות טועות, הישיבות צודקות. הם צריכים ללמד את הדרך איך ללמוד. זה רק מכינה, זה לא לימוד תורה, זה מכשיר מצווה מה שעושים בישיבה. אנחנו לומדים איך ללמוד כדי שאחרי זה כל החיים אנחנו גם נלמד. ובחיים באמת צריך להשתדל להקיף כמה שיותר חומר. והפיצול הזה בין הלימוד לבין ההלכה, זה בעיניי כן טעות שנמצאת בישיבות, כי את זה מקבלים בישיבות וזה אני חושב שזה לא, זה טעות בעיניי. בכל מקרה לענייננו, אז כאשר אנחנו לומדים בישיבה אנחנו בעצם צריכים להתמקד בלקנות את דרכי הלימוד. רבי חיים מוולוז'ין בנפש החיים גם אומר שהרי המשנה אומרת שכל השוכח דבר ממשנתו מתחייב בנפשו. ורבי חיים מוולוז'ין אומר שהיום זה לא שייך. למה? יש לנו ספרים, הכל כתוב, אצלנו כבר יש אפילו מאגרי מידע, יש כבר הרבה יותר ממה שהיה אצל רבי חיים מוולוז'ין, ולכן הערך של ידיעת הכל בעל פה כבר ירד. היום הרבה יותר חשוב לדעת את דרכי הלימוד, לדעת לנתח, כי את המידע אתה יכול להגיע אליו, הוא מגיע. מה שצריך זה להיות קצת מיומן, להכיר כמובן, אבל אתה יכול להגיע למידע. המידע כבר היום מאוד נגיש. ולכן הערך של לדעת, של להחזיק את המידע, הוא כבר הרבה יותר קטן היום. לכן הוא גם אומר שאין היום, הרמ"א כותב שאין היום דין של רב מובהק, כי היום אתה לומד מספרים, לא מרב. הרב עוזר לך, אבל בסוף בסוף את רוב חוכמתך אתה קונה מספרים, לא מהרב. מה שפעם לא היה כשהתורה שבעל פה עוד לא הייתה כתובה, אז למדו מהרב. אבל בשולחן ערוך כותב שהיום כבר לא, אין רב מובהק בגלל זה. אז המצב היום באמת השתנה, והערך של ההבנה, היום למשל אם היו שואלים אם סיני עדיף או עוקר הרים עדיף, אין ספק שעוקר הרים עדיף. כי אתה לא צריך סיני, היום יש את מאגרי המידע, אתה יכול להגיע לכל מידע שאתה רוצה. עוד פעם, עם הארץ לא יגיע גם למידע, הוא צריך להבין את העניין. אבל מי שבר הכי, הוא יכול להגיע למידע גם אם הוא לא מחזיק את הכל בעל פה בראש. אבל את יכולת הניתוח, את זה הוא צריך ללמוד. אתה יכול להחזיק את כל התורה כולה ולהישאר ולהיות עם הארץ גמור. מה שנקרא צורבא מרבנן ועם הארץ מדאורייתא. זאת אומרת אתה יכול להחזיק את כל התורה ולא לדעת ללמוד. אתה יכול ללמוד עיון עם כל הראשונים והאחרונים ואתה למדת בקיאות, לא עיון. ואתה יכול ללמוד עיון עם רש"י לבד ולמדת עיון. השאלה מה אתה עושה, לא השאלה את מי אתה לומד וכמה אתה לומד, שאלה איך אתה לומד. ולימוד עיון היום הוא הרבה יותר משמעותי ממה שהיה פעם. מה שכתוב בגמרא למיגרס איניש והדר למיסבר. קודם ללמוד, שיהיה לך היקף, ואז תעסוק בסברות, בעיון, לחשוב. היום זה לא ככה. היום לדעתי זה למיסבר איניש והדר למיגרס. קודם כל תדע ללמוד. אם אתה יודע ללמוד, אחרי זה גם כשתלמד הרבה דפים בבקיאות במהירות, זה יישב אצלך יותר טוב. אתה תבין מה זה אומר, כי יש לך כבר את היכולת העיונית, אתה מהר מאוד יכול להבין מה בעצם הגמרא רוצה, גם אם אתה לא פותח את כל הראשונים והאחרונים ואתה לא יושב על זה שבועיים על הדף הזה, אתה מהר מאוד יכול כבר להבין פחות או יותר מה כתוב פה, מה זה באמת אומר. אבל הרב, כן? הרב, כדי לנתח בצורה טובה בעצם צריך את כל המידע הזה, כי לפעמים אני יכול לשבת שבוע על משהו. אני לא אומר שמידע, כן, אני מסכים, אני לא אומר שמידע לא חשוב. אני אומר שהחשיבות של המידע היא הרבה פחות ממה שהייתה פעם. תמיד ככל שיש לך יותר ידע זה יכול תמיד לעזור גם בעיון, זה נכון. כן, אבל השאלה היא האם כדי ללמוד בעיון צריך קודם כל את הבקיאות. למשל כדי ללמוד, האם כשמתחילים מסכת צריך ללמוד קודם כל את כל המסכת ואז לחזור עליה בעיון? לדעתי חד משמעית לא. במיוחד שבמסכתות זה גם לא נכון שכל המידע הרלוונטי נמצא באותה מסכת. וזה פשוט לא מסודר כך. ברוב המסכתות זה לא ככה בכלל. ולכן זה גם לא נכון לעשות את זה. יש פרקים מסוימים, איזהו נשך, מרוכז כן הלכות ריבית. אבל זה נדיר. בדרך כלל זה לא דבר מרוכז, זה משהו שמפוזר בהרבה מקומות. אז איך תדע מה ללמוד בבקיאות לפני שידעת עיון? אלא אם כן תעבור על כל הש"ס עם ראשונים ואחרונים בבקיאות לפני שתתחיל עיון. זה גם לא מעשי וגם לא יישאר לך שום דבר. אספר לכם אולי עוד משהו. הייתי בישיבה, אני הייתי בישיבה עד הצהריים ובצהריים הלכתי לאוניברסיטה. אז פעם אחת באתי אחרי הצהריים לישיבה, בבוקר למדו עיון ואחרי הצהריים למדו בקיאות. אז באתי לישיבה, המגיד שיעור שלי אומר לי בוא תראה מה אתה מפסיד. אז הסתובבנו שמה ככה בין הספסלים. הוא עוצר ליד איזה חברותא, והחברותא הזאת למדה איזו סוגיה. הוא ראה איזו סוגיה הם מתעסקים, אומר להם יש לי שאלה בשבילכם. שואל אותם איזו שהיא שאלה, מה ההלכה במקרה כזה וכזה. יושבים, מסתכלים, מעיינים, כן, מבינים שזה קשור איך שהוא למה שהם למדו, מדפדפים פה, מדפדפים שם, לא יודעים. אז הוא אומר להם הדבר הזה כתוב בשורה שעליה היתה האצבע שלכם. שם טמונה התשובה. מה אתם מחפשים מדף אחורה, שני דפים קדימה, מנסים לפלפל פה, לפלפל שם. אתה יכול ללמוד את כל הדף ולדעת אותו, אמיתית, לדעת אותו בעל פה, אתה לא יודע מה הוא אומר. כשאתה שואל שאלה מה המשמעות של הדברים, להסיק מסקנה הלכתית ממה שכתוב, זה לא מספיק לדעת שאביי אומר ככה ורבא אומר ככה. אתה צריך להבין מה המשמעות של הדברים, מה הממד העיוני שעומד מאחורי זה. עכשיו את זה אם אתה מאוד מיומן אתה יכול לעשות מהר. בהתחלה זה לוקח הרבה זמן, אבל אם אתה מיומן אתה יכול לעבור על הדף מהר ובסך הכל את העקרונות אתה יכול להבין די מהר. אני עשיתי פעם, פעמיים בעצם בישיבה בירוחם שלמדתי, אז עשיתי להם ניסוי. למדנו לקחנו סדר קיץ, סדר קיץ אחד כן, זמן קיץ מפסח ועד אלול עד אב, בזמן אחד למדנו את כל ברכות בעיון, ובזמן קיץ אחר למדנו את החצי השני של גיטין בעיון. לא יודע איזה שלושים דף או משהו כזה. שלושים ומשהו דפים. אוקיי, זה הרבה מעבר למה שעושים בדרך כלל. והראיתי להם יש את החוק של השמונים עשרים. אתם יודעים שמונים אחוז מהזמן הולך על עשרים אחוז מהחומר. כשאתם לומדים סוגיה, לפחות אם אתם מיומנים ואתם כבר יודעים ללמוד, תוך זמן די קצר אתם פחות או יותר יודעים מה תהיה פה המפה, מה האפשרויות, מה תלוי בזה, מה הנפקא מינות פחות או יותר. עכשיו כל הדיוקים והניואנסים ובמה הרשב"א שונה מהריטב"א בדיוקים כאלה ובדיוקים אחרים, שזה עשרים אחוז מהחומר, זה לוקח לכם שמונים אחוז מהזמן. וככל שאתם יותר מיומנים בלימוד, אז זה לא שמונים עשרים זה תשעים עשר ותשעים וחמש חמש. ככל שאתם יותר עם כלים בניתוח, במיומנות לימודית, אתם הרבה יותר מהר תגיעו כמעט לכל הדברים הרלוונטיים. בלי לפתוח את הראשונים ואת האחרונים אתה כבר פחות או יותר תדע מה יהיה כתוב בהם. פחות או יותר, לאיזה כיוונים הם ילכו. כמובן ככל שאתם יותר מיומנים זה יילך יותר טוב. אני רק מנסה להראות שבסופו של דבר לימוד העיון עוזר מאוד כדי להפיק את המיטב מהבקיאות. אם אתם לומדים בקיאות בלי שאתם יודעים עיון, אתם תדעו בעל פה מה אמר אביי מה אמר רבא, מה הוא ענה לו, מה הנפקא מינה וכמובן אחרי שלושה ימים תשכחו את זה. אבל אפילו אם לא תשכחו, זה מה שתדעו. אתם יודעים למה כתוב בסוף כל מסכת כתוב יאמר זה ויועיל לשכחה? אתם מכירים את זה? יאמר זה ויועיל לשכחה ואז פפא בר אבא וכל הסיומים האלה מגיעים אחר כך. כן, אז מקשים העולם מה זה נקרא יועיל לשכחה? יועיל לזכור, לא יועיל לשכוח. אתה רוצה לשכוח? אתה רוצה לזכור. כמובן זה סתם פלפול כי יועיל לשכחה הכוונה יועיל נגד שכחה. אבל הקושיה היא כן קושיה של פלפול, זה למה יועיל לשכחה? התשובה מאוד פשוטה, מי מסיים מסכתות? רק האנשים שלומדים דף יומי. נכון? אנשים שלומדים עיון, אנשים שלומדים בישיבה לא מסיימים מסכתות. אוקיי? מה קורה בדף יומי? אתה לומד את דף ג' אתה שכחת את דף ב'. אתה לומד את דף ד' שוכח את דף ג'. לומד את דף ה' שוכח את דף ד'. איך תשכח את הדף האחרון? יאמר זה ויועיל לשכחה, זאת אומרת בסוף כשאתה מסיים את המסכת תגיד את זה, תשכח גם את הדף האחרון, הכל בסדר, זה יעזור לך לשכוח גם את הדף האחרון. הבדיחה הזאת כמובן היא בדיחה, אבל היא אומרת משהו שהוא כן רציני. כשאתה לומד בקיאות בסוף בסוף קודם כל מה שאתה מחזיק בראש זה לא את הדבר האמיתי. אתה אומר מה אמר אביי מה אמר רבא, אבל מה המשמעות של זה? מה זה אומר ברמה העיונית? איך מסיקים מזה איזו מסקנה הלכתית? בשביל זה אתה צריך להבין את המשמעות של הדברים, לא רק לדעת מה הוא אמר. אתה יכול לדעת מה הוא אמר וזה לא יגיד לך שום דבר. אבל מעבר לזה בסוף בסוף לא רק שאתה מחזיק את הדבר הלא נכון, אתה בסוף גם לא מחזיק אותו בכלל. אתה לא מחזיק כי אתה שוכח אותו, זה לא דברים שיכולים להיזכר. אם אתה מבין את המשמעות העיונית של הדברים, אז א', מה שאתה מחזיק בראש זה באמת הדברים המהותיים. וב', זה גם לא נשכח כל כך מהר. כי זה משתלב בעוד סוגיות, זה בנוי אצלך בצורה יותר טובה, אתה יותר זוכר. ולכן אני חומש שהיום. העניין של סיני ועוקר הרים, מה עדיף? כי יוצא שכל המסקנה אז סיני עדיף, זה בגלל שאחרי זה מגיעים לעוקר הרים יותר טוב? או לא קשור? לא, הגמרא אומרת סיני עדיף כי הכל צריכים למרה דחטיא. כולם צריכים את המידע הגולמי. אני רוצה שיגיד לי מה המידע. את ההלכה למעשה כאילו? מה? את ההלכה למעשה בלי העיון? לאו דווקא ההלכה למעשה, אלא אני רוצה לדעת את המקורות. הברייתא הזאת, מה אמר רבי שמעון פה, מה אמר רבי יהודה שמה. פעם זה לא היה כתוב, זה תורה שבעל פה. אז בן אדם שלמד ושינן והחזיק הוא מאוד חשוב, כולם היו צריכים את המידע שהוא מחזיק. אבל היום שהכל כתוב ונגיש. גם שהמידע בלי עיון יכול להגיע למסקנות לא נכונות? נכון, בוודאי. צריך את המידע. ברור שאתה גם צריך לדעת לעיין, אבל בלי שיש לך את המידע אתה אבוד. אבל היום יש לנו את המידע. לא צריך את אף אחד שיחזיק את המידע בעל פה. תמיד טוב לדעת, כמה שיודעים יותר כמובן זה עוזר. זה לא שאני נגד לדעת. אני רק אומר שהיום לידיעה אין את התפקיד שהיה לה פעם. אין את המשקל החשוב שהיה לה פעם. היום הרבה יותר חשוב העוקר הרים מאשר הסיני. הרבה יותר חשוב להבין, לדמות מילתא למילתא, להסיק מסקנות. את המידע אתם תשיגו גם ככה. הרב, אפשר דרך דוגמה, למשל איך אתה מבין את זה נהנה וזה לא חסר בצורה בקיאות ובצורה של עיון? אני חושב ששמעת את זה ממני או קראת, אני בזה נהנה וזה לא חסר, זו סוגיה מאוד מיוחדת. יש שם גמרא בבבא קמא בפרק שני, בגלל ששמה הגמרא עצמה עושה את הניתוח הזה. בדרך כלל זה ניתוח שהמפרשים עושים. הראשונים, הגמרא, הרי הגמרא מתחילה אדם בחצר חברו שלא מדעתו, האם צריך להעלות לו שכר או לא צריך להעלות לו שכר? שאלה על מקרה, שאלה להלכה, נכון? ואז מתחילה הגמרא, כן, ההוא אמר לו רבה בר חנה, מגיע ואומר לו חבל שלא היית אצלנו, היו מילי מעלייתא בבית המדרש. מה היה? אז אומר לו, השאלה היא אם זה נהנה וזה לא חסר חייב או פטור. אתם מבינים שהניסוח הזה זה כבר ניסוח עיוני? יש מקרה. המקרה הוא אתה דר בחצר חברך שלא מדעתו, האם אתה צריך לשלם לו או לא? שאלה. מה אתה עושה עם השאלה הזאת? שאלה נהדרת, מה עושים איתה? אז בשביל להתחיל לחשוב עליה צריך לעשות המשגה. וצריך לנסות להגדיר את הממד העיוני של הסוגיה. וגם שם הגמרא עצמה עושה את זה, זה נדיר. בדרך כלל המפרשים עושים את זה, אבל שם הגמרא עצמה עושה את זה. והגמרא אומרת אוקיי, בוא ננסח את השאלה מחדש והפעם כשאלה עיונית. זה נהנה וזה לא חסר, חייב או פטור? ואז הגמרא מתחילה, מה קורה בזה נהנה וזה כן חסר? והראשונים מדברים על מה קורה עם זה לא נהנה וזה חסר? כל מיני, וזה לא נהנה וזה לא חסר, כמו שמופיע בגמרא. פתאום יש לך איזה שהם כלים עיוניים, אתה יודע למיין את המקרים, אתה יכול להסיק מסקנות לעוד הרבה מאוד מקרים אחרים, יש לך כבר כלים לדמות מילתא למילתא, כי אתה מבין מה עומד מאחורי השאלה ההלכתית הפשוטה. מישהו נכנס לחצר חברו צריך לשלם לו או לא צריך לשלם לו? זה שאלה בהלכה. ועכשיו אתה מתחיל את הניתוח העיוני, אז אתה מבין א', איך מגיעים למסקנות פה, וב', איך לומדים מזה למקרים אחרים שדומים או לא דומים. אוקיי, אז פה כבר הגמרא עצמה מתחילה את הניתוח, זה עוד הרבה יותר קל. אחרי זה כמובן יש ראשונים ואחרונים וברור, צריך עוד להמשיך, הגמרא עצמה עשתה רק את הצעד הראשון. אבל זה בדיוק דוגמה מצוינת לעניין הזה. אתה לא באמת יכול לדמות מקרה א' למקרה ב' אם אתה לא מבין את העקרונות העיוניים שעומדים מאחורי מקרה א'. האם מקרה א' באמת דומה למקרה ב'? לא דומה למקרה ב'? איך אתה יודע מה דומה ומה לא? אם אתה לא מבין מה עומד מאחורי זה, אתה לא יודע מה דומה ומה לא. מזכיר לי קצת בעיה בפילוסופיה של המדע. בפילוסופיה של המדע יש בעיה מאוד מפורסמת שעמדו עליה כל מיני אנשים בכל מיני כיוונים והם לא כנראה לא שמו לב שיש קשר בין העבודות השונות שלהם. היה למשל פילוסוף בריטי בשם קאר, שהוא כתב ספר בעברית, התרגום בעברית נקרא מהי היסטוריה. והוא אומר נגיד שאני רוצה לבדוק איך מנצחים במלחמות, רוצה לפתח תיאוריה צבאית. איך מנצחים במלחמות? טוב, אז אני מסתכל על מלחמה של נפוליאון, מסתכל קרב ווטרלו, אני לא יודע כל מיני קרבות כאלה ואחרים, סקיפיו אפריקנוס או מה שאתם רוצים. אני עובר על המלחמות השונות, מנסה להבין איך מנצחים במלחמות. עכשיו, אתם מבינים שזה בלתי אפשרי. אם אתה לא יודע מה הפרמטרים החשובים לנצח במלחמה, אז על מה אתה צריך להסתכל בקרב ווטרלו כדי לדעת למה נפוליאון הפסיד? על הבגדים שלבשו החיילים שלו, על הגובה הממוצע שלהם, על השם של האמא של השליש של הגדוד הרביעי משמאל? מה מה מה חשוב לנצח במלחמות? ברור שאתה צריך איזה שהוא ניתוח עיוני כדי להבין לפני התצפית האמפירית, לפני שאתה בודק את העובדות. אתה צריך להבין איזה עובדות לבדוק. ובלי שיש לך הבנה מה גורם לניצחון במלחמה ומה לא, אתה לא יכול לבדוק את העובדות. מצד שני אנשים שואלים כן, אבל אם יש לי את ההבנה הזאת אז בשביל מה אני צריך לבדוק את העובדות? אז אני כבר יודע. ואני בודק את העובדות כדי שתהיה לי את ההבנה. אז זה לא ככה. יש לי איזושהי הבנה ראשונית, אני בודק אותה מול העובדות. העובדות מתקנות לי את ההבנה הזאת, אני מתקן קצת את התיאוריה. חוזר חזרה לעובדות, מתקן עוד פעם את התיאוריה. מן רצוא ושוב כזה, עד שאני מגיע לאיזושהי תיאוריה שבאמת מתאימה לעובדות, מחזיקה מים, נותנת לי שכל בעניין. אני יכול להתחיל להבין. אותו דבר קורה בלימוד עיון. אתה מסתכל על המקרים, אתה מסתכל על מה שאומרים הראשונים והאחרונים או הגמרא, אבל אתה גם עושה את הניתוח העיוני. אתה עושה את הניתוח העיוני, אתה יודע איזה מקרים צריך להשוות ואיזה מקרים אסור להשוות. ואז אתה הולך למקרים, אתה בודק את התיאוריה שלך על המקרים ולאט לאט אתה מצליח לבנות תיאוריה עיונית טובה יותר שמתאימה מסבירה את המקרים, מתאימה לעובדות וגם נותנת לך אפשרות לעשות מסקנות למקרים אחרים שאותם לא פגשת. אז גם דרך הלימוד בעיון היא כזאת. אז לכן בלי עיון, בלי יכולת ניתוח ויכולת עיונית אין דבר כזה לימוד בקיאות. לימוד בקיאות בלי זה לא שווה כלום. לדעת בעל פה מה אומרת הגמרא זה לא שווה את הנייר שעליו זה כתוב. זה לא אומר לך כלום. אתה לא יודע מה לעשות עם זה. אתה לא יכול להסיק מזה מסקנות הלכתיות. אתה לא מבין מה עומד מאחורי זה. אם יש לך מיומנות עיונית, אז אתה יכול ללמוד בקיאות. למה? כי אם תעבור מהר על דף, עדיין אתה תוכל להוציא ממנו די מהר את העקרונות העיוניים. ונכון, יהיו דיוקים מסוימים, יהיו כמה דברים שתפספס, אבל בגדול את רוב החומר אתה תדע. ואז במעבר השני תגמור את הכל. במעבר השני תוסיף עוד משהו. אבל אתה כבר מחזיק בעצם את העולם העיוני ביד. אז זה לגבי הלימוד עיון מול בקיאות. אז אולי לפי זה עדיף ללמוד אחרונים מאשר ראשונים? אני לא יודע אם זה נקרא עדיף או לא עדיף. צריך ללמוד את שניהם. אבל הניתוח של האחרונים בהחלט יעזור לך יותר לפתח את היכולת העיונית שלך. אלא שאחר כך אתה צריך לבדוק את זה על המקרים של הגמרא והראשונים. בדיוק כמו שתיארתי קודם לגבי ההיסטוריה. ואז אתה מתקן עוד פעם את ההבנה שלך בעקרונות העיוניים ואתה חוזר חזרה למקרים עד שאתה מגיע לאיזשהו מודוס ויוונדי כזה, זאת אומרת לאיזשהו שיווי משקל שהתיאוריה פחות או יותר מתאימה למקרים ואתה יכול לסמוך עליה ולהסיק ממנה גם מסקנות הלכתיות. ואז אתה נמצא בעצם, ושאלתם קודם איך מגיעים למסקנות הלכתיות, כך מגיעים למסקנות הלכתיות. לוקחים את ההבנה שלנו הבסיסית העיונית, בודקים אותה על הראשונים ועל האחרונים מסתכלים, מתאים לא מתאים, זה מסביר את הרמב"ם מסביר את הרשב"א, רואים לאן זה הולך. מתקנים את ההבנות שלנו לאור מה שמצאנו. לא חייבים תמיד להסכים לרמב"ם ולרשב"א אגב, לדעתי האישית. אבל כן, הרמב"ם והרשב"א היו תלמידי חכמים חשובים. כדאי להיעזר בהם כדי לחדד את הכלים שלנו. ואחרי שהכלים שלנו בנויים, עכשיו אנחנו יכולים להסיק מסקנות אליבא דהילכתא. הסוף של התהליך העיוני הוא המסקנה ההלכתית. זה לא שני דברים, זה אותו דבר עצמו. הסוף של המהלך העיוני הוא המסקנה שאליה אנחנו אמורים להגיע. זה לא שני לימודים שונים. זה אותו לימוד עצמו. עכשיו אני אומר עוד פעם, זה לא כל כך מעשי כי אני גם צריך לדעת מה לעשות עד שאני אגמור את כל הש"ס בעיון יקח כמה ימים. אז לפני כן צריך לדעת מה לעשות. בשביל זה יש קיצור שולחן ערוך, משנה ברורה. כדאי להשקיע זמן מסוים ללמוד אותם כדי לדעת מה לעשות. אבל זה לא באמת הלימוד תורה האמיתי. זה פשוט כדי לדעת מה לעשות כי אני לא עד שאני אגיע בעיון לכל הנושאים אם אני בכלל אגיע אי פעם זה המון זמן ואני לא רוצה להיכשל בעבירות. אז כן צריך לדעת מה לעשות. אני רק אומר, אבל זה לא לימוד תורה. הלימוד תורה זה לימוד כדי ללמוד, לא כדי לדעת מה לעשות. אבל נכון שהוא צריך להסתיים במסקנה המעשית. אבל רב, אפשר לעשות את המסקנה נגד המסקנה של השולחן ערוך? אני לדעתי כן, אבל זה נושא לשיעור נוסף. זאת דעתי האישית. רוב ככל הפוסקים לא מסכימים לזה, אבל אם לשולחן ערוך אני לא מחויב אז למה שאני אהיה מחויב לו. אני בטח לא מבקש מכם לקבל את מה שאני אומר אם אני מרשה לעצמי לא לקבל את מה שהשולחן ערוך אומר, אוקיי? אז לכן אני רק יכול לנסות לשכנע אתכם או לתת לכם נימוקים. בכל אופן אבל זה נושא לפעם אחרת. טוב, קצת הארכתי אבל אני חושב שבגדול זה מה שרציתי לומר. אולי אני אגיד עוד משפט אחד. וזה השאלה איך רוכשים את היכולת העיונית הזו? אומר להידבק בקדוש ברוך הוא זה בעצם להטמיע בתוכך את דרכי החשיבה העיוניות, לא את האמירות. זה טמא, זה טהור, זה מותר, זה אסור. זה לא מה שהתורה אומרת. זה המסקנות. מה שהתורה אומרת זה דרכי החשיבה, זה צורות הניתוח, זה דרכי העיון. אם אנחנו קונים את זה, אנחנו מסתכלים גם על העולם במשקפיים האלה. זה נקרא להידבק בתורה או להידבק בקדוש ברוך הוא. לא לדעת בעל פה את מה שכתוב בשולחן ערוך. אז איך לקנות את זה? אני לא מזלזל בלדעת בעל פה את השולחן ערוך, אני רק אומר זה לא המטרה של הלימוד תורה וזה לא המשמעות של להידבק ברצון השם או בקדוש ברוך הוא. העיון נכנס לך לעצמות. אתה מתחיל לחשוב בצורה הזאת גם בתחומים אחרים, אז אתה דבוק בתורה. זה משקפיים של תורה, כן? להסתכל על העולם במשקפיים של תורה. אין הכוונה לחפש במשנה ברורה את התשובה, אלא המשקפיים שלך מעוצבות מתוך לימוד עיון של התורה ובמשקפיים האלה אתה מסתכל על העולם. זה המשקפיים האלה, השקפה. סליחה, איך לקנות את זה? את מה? את התובנות העיוניות ואת היכולת האנליטית? את זה ניסיתי לתאר קודם. אתה צריך לחשוב מה נראה לך, לבדוק את זה מול האחרונים ואחרי זה מול הראשונים, לתקן, לחזור חזרה, לתקן עוד פעם. מתוך הרצוא ושוב הזה אחרי שעשית את זה על הרבה סוגיות, עברת על הרבה ראשונים ואחרונים שמלמדים אותך, עוזרים לך לגבש את הכלים שלך, אז אתה בנוי. כך בונים את הכלים, אין לי משהו יותר קונקרטי מזה. זה המשמעות של מסורת. מסורת תורה שבעל פה זה לא כדי לדעת מה לעשות. המסורת תורה שבעל פה זה כדי להעביר את הכלים, את כלי החשיבה. ואני משתמש בראשונים ובאחרונים כדי לבנות אצלי את הכלים שלי. לא את הכלים של הרמב"ם ולא של המשנה ברורה, את הכלים שלי. אבל הכלים שלי בנויים על הרמב"ם והמשנה ברורה והרשב"א וכולם. אני נעזר בהם, אני בודק את עצמי מולם עד שאני מגיע למסקנה שהכלים שלי הם כבר בנויים, הם מייצגים את מה שאני חושב. אוקיי? נתקעתי רק עם שאלה קטנה. מה? לא שומע. שאלה קטנה. עד עכשיו איך שהרב תפס את העניין לימוד תורה בעצם או התורה נגיד, הם רעיונות שאפשר לומר קשורים איכשהו להלכה כן? זאת אומרת רעיונות שיכולים להיות שקשורות לעולם הזה ויכולות להביא לסוג של הנהגות מסוימות. כן, אבל הרעיונות האלה לפעמים יכולים להיות מאוד מאוד מופשטים. הרעיונות האלה יכולים לעסוק גם באיך בנוי הזמן, או האם מיגו זה כוח טענה או מה לי לשקר או כל מיני דברים מן הסוג הזה. זה לאו דווקא דברים מאוד מאוד קונקרטיים. אוקיי, אבל אני רואה סוג של חוט שמביא מהתיאוריה לפרקטיקה נגיד. ואז השאלה שלי היא מה בעצם מה זה בדיוק הקאנון שאפשר לומר עליו זה תורה וזה לא תורה. האם זה רק עניין חברתי? זאת אומרת מה שבדרך כלל אנשים חושבים שזה תורה זה תורה. נגיד לדוגמה הרב הביא נפש החיים אבל אני ברור לי שאיזה חוקר היה יכול לראות בנפש החיים כל מיני רעיונות ניאופלטוניים וקבליים וכולי וכולי. אז בעצם האם מה שקובע מה הוא תורה זה רק תחושה שמה שאני לומד זה תורה או האם יש משהו ספציפי שעושה אותו תורה? זאת סוגיה שעליה צריך לדבר לחוד. אני כתבתי עליה בכמה מקומות. עשיתי אבחנה בין תורה בגברא לתורה בחפצא. תורה בחפצא זה משהו שיש לו סטטוס אובייקטיבי של תורה. לא תלוי בשאלה מה אתה חושב עליו אם אתה כן מסכים לא מסכים, אם למדת את זה למדת תורה. תורה בגברא, כן, חפצא וגברא במובנים של רב חיים. תורה בגברא זאת תורה שאם יש לה ערך עבורך, אם אתה מתחבר לזה אז זה תורה, ואם לא אז לא. עכשיו תורה בחפצא. בחפצא זה ההלכה ופרשניה. זה תורה בחפצא. זה ההגדרה הכי טובה שאני מצליח לתת לזה, כמובן תמיד יש בשוליים נקודות שעליהם אפשר להתווכח. אבל בגדול נדמה לי שזה תורה בחפצא, אם למדת את קצות החושן או את רב חיים או את הרשב"א או משהו על סוגיות הלכתיות אז למדת תורה. לא משנה אם אתה כן מסכים איתם למסקנה או לא מסכים איתם ואתה לא צריך להסכים איתם כמו שאמרתי קודם, אבל למדת תורה. לעומת זאת במחשבה, נפש החיים, מורה נבוכים, מהר"ל, הרב קוק, לא יודע כל אחד ומה שהוא נוהג ללמוד בתחומים אחרים, זה תורה בגברא. זאת אומרת, אם זה עוזר לך לבנות את המשקפיים שלך אז זה תורה, אבל אם לא אז אתה מבזבז את זמנך. זאת דעתי האישית וגם על זה צריך לדבר לחוד, צריך לנמק את זה. אבל זה בספר השני של הטרילוגיה אני מדבר על זה, ויש לך גם את הספר השני קודם הראית לי את השלישי, ואם יש לך גם את השני אז תוכל לקרוא שם. זה שמה אני מפרט את זה מאוד. עוד לא אני תמיד מתחיל מהסוף, ככה ליפו מה שנקרא. טוב, אז אני רק רוצה לסיים בעוד הערה. וזה מצד אחד אני ככה דיברתי על איזושהי עצמאות לימודית מאוד גדולה. שאתם צריכים להחליט והמסקנה שלך זאת המסקנה הנכונה מבחינתך וכולי. מצד שני בדרך עד שמגיעים למצב שבו המסקנה שלך זאת המסקנה התורנית מבחינתך, צריך לעבור פאזה אחרת. אני אגיד את זה בקצרה דרך איזשהו סיפור שבזה אני אסיים. כשהייתי בבני ברק, אז באותה תקופה היו בבני ברק שתי ישיבות חשובות פוניבז' וסלובודקה. יש שני הבדלים ביניהם שאני שמתי לב אליהם. הבדל אחד בסלובודקה כל אחד אומר מה שהוא חושב, מוח חזוניש יותר בכיוון של החזון איש, מין מחשיבה בעלביתית כזאת. בפוניבז' החשיבה מאוד תבניתית, מאוד אנליטית, מאוד בנויה ככה בצורה מאוד מדויקת חדה, מגדירים את המושגים, עושים אבחנות מאוד חדות, דין בגברא דין בחפצא מין רב חיים כזה מאוד מאוד אנליטי. זה הבדל אחד. ההבדל השני הוא שכמעט כל ראשי הישיבה יצאו מפוניבז'. מי שנהיה ראש ישיבה לימים זה הוא בדרך כלל בוגר פוניבז' ולא בוגר סלובודקה. בוגר סלובודקה כמעט לא היו ראשי ישיבה. ויש קשר בין שני הדברים האלה. הלימוד בפוניבז', אם אתה עובד קשה, גם אם אתה לא גאון גדול, אתה יוצא אדם עם מיומנות למדנית מצוינת. כי אתה לומד את התבניות עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם בכל סוגיה זה בא מחדש. היה מתחיל שיעור בפוניבז' הייתי אומר לכם איך הוא נגמר כי זה מין תבניות קבועות כאלה אם אתה מספיק מיומן אתה יודע בדיוק. כל פעם שתגיד להם משהו אחר הם לא מוכנים לשמוע הם סותמים את האוזניים. הם נורא מרובעים כי הם נורא לפי השטאנצים הקבועים. ובסלובודקה זה הפוך. הייתי תקופה בכולל חזון איש ישבתי שמה והשתגעתי, אני בא מחינוך פוניבז'אי. אז ישבתי שם השתגעתי כל אחד אומר אולי נראה לי ככה אולי נראה לו ככה, תתחיל לדבר כבר, מה אוקיי נפקא מינה, מה ההגדרה של זה, מה ההגדרה של זה, למה נראה לך ככה למה נראה לך ככה, שום דבר זה מין איזה דברים כאלה שבנויים באוויר. ואני חושב שזאת הסיבה שכל ראשי הישיבה יצאו מפוניבז' או רובם. כי משם אתה יכול לגדול ראש ישיבה גם אם אתה אדם עם כישרון בינוני. אם אתה למדת חזק ובאמת עברת כל סוגיה והיית הקשבת טוב בשיעור אז אתה תצא ראש ישיבה. ובסלובודקה לא. אם אתה חזון איש אתה תצא חזון איש ואם אתה לא חזון איש אז אתה לא תצא כלום. מה אתה אומר אני אומר ככה וככה ואולי אפשר ככה ואולי אפשר אחרת, מזה לא יוצא שום דבר. אבל מצד שני אני רוצה לטעון שדרך הלימוד הנכונה זה לא סלובודקה ולא פוניבז'. זה להתחיל בפוניבז' ולסיים בסלובודקה. זה הטעות גם של פוניבז' הטעות של פוניבז' זה שמסיימים גם בפוניבז' והטעות של סלובודקה זה שמתחילים בסלובודקה. אתה צריך להתחיל בפוניבז' שם אתה תרכוש את הכלים ותשמע מה שאומר המגיד שיעור שלך ותלמד את האחרונים ותנסה להבין מה הם אומרים אל תתחיל לייצר בעצמך תורות שלך. תשקיע כמה שנים בלהבין מה עשו עד אליך לפני שאתה תהפוך את כל העולם. קודם כל תנסה להבין מה עשו עד עכשיו איך חושבים מה כן מה לא, יש מסורת לתורה שבעל פה. אני מאוד אנרכיסט אבל יש חשיבות למסורת. המסורת זה הדבר שעליו אתה בונה את הקומה הבאה. אנרכיה שהורסת את כל המגדל ובונה משהו במקומה זה לא שווה כלום. אתה צריך להיות אנרכיסט בקומה האחרונה אחרי שאתה מכיר את הקומות הקודמות עכשיו תבנה קומה משלך. אז אחרי ש… אז אחרי שגמרת בפוניבז' ואתה כבר יודע להגיד שיעור כללי של רב שמואל רוזובסקי על כל סוגיה בעצמך, עכשיו תעבור לסלובודקה, ועכשיו תגיד מה שנראה לך ותבדוק מה הגיוני ומה לא הגיוני, ותבנה את הדרך שלך בלימוד. כי אתה צריך לבנות את הדרך שלך, לא של רב שמואל רוזובסקי. אבל זה לא לעזוב את רב שמואל רוזובסקי ולהחליף אותו במשהו אחר, זה לבנות עוד קומה על גביו. תבין טוב טוב את מה שהוא אמר, כי הוא היה אדם מאוד חכם, תלמיד חכם גדול עם דרך ניתוח מופלאה. לא בכדי הוא גידל כמעט את כל ראשי הישיבות שיש בארץ. אבל על גביו תבנה את התורה שלך, לא שתנסה לשכתב אותו ולשכפל אותו. יש סיפור אחרון. יש המגיד שיעור שלי בישיבה בבני ברק, הוא למד בפוניבז' אצל רב שמואל רוזובסקי, והוא לימד אותנו מסכת סוכה. עכשיו, אז עוד לא היו שיעורים כתובים של רב שמואל רוזובסקי, זה עוד לא יצא לאור. באותה שנה יצא פעם ראשונה שיעורי רב שמואל רוזובסקי הראשון על מסכת סוכה. פתחתי את הספר וזה היה ממש מביך. אותם שיעורים בדיוק מה ששמענו בשיעור היו כתובים שם, הוא פשוט העתיק את רב שמואל רוזובסקי. עכשיו היה ממש לא נעים לבוא ולהגיד לו את זה, אנחנו תפסנו אותו על חם. אז לא ידעתי מה לעשות, אבל אני הייתי ככה התלמיד הכי קרוב אליו, ישבתי אצלו חמש שנים בשיעור. אז בסוף בסוף העזתי בכל זאת לעשות את זה. אמרתי לו תשמע הרב, אתה יודע שיצא ספר עם שיעורי רב שמואל רוזובסקי? והוא אמר מה אתה אומר, לא לא שמעתי. אמרתי לו אתה יודע שמה שאתה אומר על מסכת סוכה זה כתוב שם אחד לאחד. זאת אומרת, זה לא ייאומן, אתה הפכת אותי לאדם מאושר, הוא אומר לי. אתה יודע למה? לא למדתי אצלו סוכה בכלל. לא למדתי אצלו מסכת סוכה. אבל הוא היה כל כך הטמיע את צורות הניתוח של רב שמואל רוזובסקי, שכשהוא ניגש לסוגיות במסכת סוכה הוא פשוט אמר את רב שמואל רוזובסקי על מסכת סוכה. ואני אומר לכם בדידי הוה עובדא, אני ראיתי את זה. אני בהתחלה לא האמנתי לו שהוא לא למד אצל רב שמואל רוזובסקי סוכה. אני לא חושב שהוא שיקר לי. הוא לא למד אצל רב שמואל רוזובסקי, אבל מה שהוא אמר זה אחד לאחד מה שכתוב בשיעורים של רב שמואל רוזובסקי. עכשיו הוא מבחינתו נהיה מאושר מזה. אני הייתי נכנס לדיכאון אם הייתי מגלה את זה, כי זה אומר שאני בסך הכל רב שמואל רוזובסקי קטן. שזה לא מילתא זוטרתא, הוא היה יהודי תלמיד חכם ענק. אבל התפקיד שלי זה להיות מיכאל אברהם, לא רב שמואל רוזובסקי. אבל זה אחרי שאני עברתי את השלב של רב שמואל רוזובסקי, לא במקום. אחרי. טוב אני עוצר כאן, אם מישהו רוצה עוד להעיר, לשאול, אז בשמחה. הרב רציתי לשאול, בהתחלה דיברת על זה למה ללמוד תורה וענית ככה. אם מישהו בא ושואל אותי למה ללמוד תורה ואני עונה לו ככה, זה אומר שבשבילו זה לא מובן מאליו. איך להסביר למישהו שלא מובן מאליו למה ללמוד תורה? אני לא יכול סתם להגיד לו ככה, גם אם לי זה מובן מאליו יכול להיות שבשבילו לא. אני יכול להגיד לו שזאת הדרך שלנו להידבק בקדוש ברוך הוא. זה סוג של הסבר. זה לא אמצעי כי זה עצמו הדבקות, כמו שאמרתי קודם, זה לא אמצעי לדבקות, אבל זאת הדרך שלנו להידבק בקדוש ברוך הוא. אתה לא יכול להידבק בו אחרת. איך נדבקים בקדוש ברוך הוא? נדבקים במה שהוא רוצה. אין לי הסבר יותר טוב מזה. אוקיי ואיך מחליטים מתי דבר זה מובן מאליו ומתי דבר זה לא מובן מאליו? מה זה אינטואיציה רק? לא הבנתי. לא יודע, אין לי דוגמה עכשיו, אבל אם אני שואל את עצמי שאלה איך אני מחליט לענות עליה בככה או לענות עליה על ידי העמדה הלוגית? אם זה מובן לך מאליו אז זה מובן לך מאליו, אתה לא צריך להחליט, אתה צריך לחשוב האם זה מובן לך מאליו או לא. אבל קודם שאמרת לי שלימוד תורה זה מובן מאליו, לי זה לא היה מובן מאליו. אוקיי, אז לא, מה לעשות. אין לי דרך לשכנע אותך בדברים שלי מובנים מאליהם ולך לא. זה בדיוק ההבדל בין משפטים שיש לי דרך להוכיח אותם שאז אני יכול לשכנע גם אותך, לבין אקסיומות. אם האקסיומות שלי שונות מהאקסיומות שלך אז בדרך כלל די קשה לשכנע אותך באקסיומות האלה. למרות שלפעמים כן אפשר דרך השלכות, להראות לך את ההשלכה, תחשוב על זה עוד פעם, אולי בכל זאת אתה תמצא שאתה מסכים, אבל כן יכול להיות שאי אפשר. האמירה הזאת מיועדת לאותם אנשים שבתוכם יש את התובנה הזאת, הככה הזה, שזה מובן מאליו ללמוד תורה. אלא מה, שהרבה פעמים אנשים מרגישים שזה לא רציונלי. מה זה ככה? צריכה להיות סיבה למה אני עושה משהו. אז על זה אני בא להציע להם, שימו לב לא, לא חייבת להיות סיבה. אתה יכול להתייחס לזה באופן רציונלי גם ככה. גם אם אין לך סיבה חיצונית למה אתה לומד תורה. אם אתה בכלל לא מרגיש שזה באמת מובן לך, אז זה באמת לא יעזור. אבל אם אתה כן מרגיש שזה מובן לך, רק אתה לא מקבל את זה בגלל שאתה חושב שצריכים הסברים כדי להיות אדם רציונלי, אז על זה אני רוצה להציע לא נכון. לא חייב להיות הסבר. ואת הדברים שלי אני מפנה לאותם אנשים שמרגישים כמוני. מי שלא מרגיש כמוני אז באמת יותר קשה לשכנע אותו בזה. אוקיי, הבנתי. ובלימוד יש כמה דרכים. יש את הלימוד העיוני, יש כמה דרכים, יש את העיון הספרדי, ויש את הלמדנות הליטאית, ויש את הזה. מה שמדבר אליך. מה שמדבר אליי, אוקיי. הבנתי, אוקיי. עוד מישהו? אוקיי. אנחנו ניפרד. תודה רבה. היה מאוד נחמד להיפגש, בעיקר עם השניים שאני מכיר אבל גם עם האחרים. ושיהיה לכם הרבה הצלחה. תחזיקו, תחזיקו את התורה בפריז. אמן, תודה רב. להתראות, בהצלחה רבה. תודה רבה רב. תודה רבה, שבוע טוב.