על מועדים של דין ומועד של חסד

ערב פורים הוא זמן טוב לבחון את מעמדם ההלכתי של חג הפורים ומצוותיו.

מחלוקת הרמב"ם ובעל 'הלכות גדולות' (בה"ג)

על פניו פורים הוא חג מדרבנן וכמובן שמצוותיו הן מצוות דרבנן. כך גם עולה מדברי הרמב"ם שמקדיש קובץ מיוחד להל' מגילה וחנוכה, ובתחילתו הוא כותב:

הלכות מגילה וחנוכה. יש בכללן שתי מצות עשה מדברי סופרים ואינן מן המנין. וביאור שתי מצות אלו בפרקים אלו.

מדובר בקובץ יחיד בחיבורו שמוקדש כולו להלכות דרבנן, ולכן הוא מציין זאת. נראה כי הוא רומז בדבריו לשיטת בה"ג הידועה, ששתי המצוות הללו נכללות במניין תרי"ג המצוות שלו. בשורש הראשון שלו, הרמב"ם עומד על כך שלא כוללים מצוות דרבנן במניין המצוות, ושם הוא מזכיר בפירוש את שיטת בה"ג זו:

השרש הראשון שאין ראוי למנות בכלל הזה המצות שהן מדרבנן. דע כי זה הענין לא היה ראוי לעורר עליו לבאורו כי אחר שהיה לשון התלמוד שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני איך נאמר בדבר שהוא מדרבנן שהוא מכלל המנין. אבל העירונו עליו מפני שטעו בו רבים ומנו נר חנוכה ומקרא מגלה בכלל מצות עשה… והשתכל ממי שישמע לשונם נאמרו לו למשה בסיני… וימנה נר חנוכה שקבעוהו חכמים בבית שני וכן מקרא מגלה.

לאחר מכן הוא שולל הסבר אפשרי לשיטת בה"ג:

אמנם היות משה נאמר לו בסיני שיצונו כי כשיהיה באחרית ממלכתנו ויקרה לנו עם היונים כך וכך יתחייב לנו שנדליק נר חנוכה, הנה איני רואה שאחד ידמה זה או שיעלהו במחשבתו.

לא סביר שהתורה בסיני התייחסה לאירועים שטרם קרו, כמו למשל אמירה שכשיקרה לנו במהלך ההיסטוריה ניצחון על היוונים ונמצא פך שמן וכו' נדליק נרות, או כשיקום עלינו המן ונינצל נקרא מגילה. זהו טיעון מעט מוזר, שהרי אין מניעה הגיונית לכתוב בתורה שאם תהיה צרה ונינצל ממנה נקבע לעצמנו יום מיוחד לזכר האירועים וחכמים יקבעו מעשים כלשהם (כמו קריאת מגילה או הדלקת נרות) לזיכרון הנס. הרמב"ם כנראה מבין שגם אם הייתה מצווה כזאת, התוצרים הספציפיים שלה היו מדרבנן, כמו שכל מצווה אחרת מדרבנן מבוססת על "לא תסור" ובכל זאת אינה נמנית במניין המצוות.

ואכן זה בדיוק הקטע הבא שלו שם:

ומה שייראה לי שהביאם אל זה היותנו מברכין על אלו הדברים אשר קדשנו במצותיו וצונו על מקרא מגלה ולהדליק נר ולגמור את ההלל ושאלת התלמוד (שבת כג א) היכן צונו ואמרו מלא תסור.

התלמוד עצמו אומר שהציווי על חנוכה (כמו פורים) הוא מ"לא תסור", והרמב"ם בקטעים הבאים מסביר שאין בכך כדי למנות את הציוויים הללו כמצוות דאורייתא, והוא הדין לגבי חנוכה ופורים. בסוף הוא מסכם:

ואמנם בארתי לך זה כדי שלא תחשוב שמקרא מגלה בעבור שהוא תקון נביאים ייקרא דאורייתא.

הסבר ה'חת"ם סופר' לשיטת 'בה"ג'

החת"ס מסביר את שיטת בה"ג על בסיס הגמרא במסכת מגילה יד ע"א:

תנו רבנן ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן.

לומדים את החובה לקרוא מגילה בקל וחומר מפסח: אם בהצלה כמו בפסח, שהייתה מעבדות לחירות, יש לומר שירה (הלל), אזי בהצלת פורים, שהייתה ממיתה לחיים, לא כל שכן.

במסכת שבת, לב ע"א, הגמרא פוסלת נר חנוכה שהונח גבוה מעשרים אמה. הלשון "פסולה" נאמרת על דיני דאורייתא, ולכן החת"ס בחידושיו שם כותב כך:

פסולה כסוכה וכמבוי. נ"ל דנקט לשון פסולה דשייך בדאורי' כמ"ש תוס' להורות נתן דנהי דהדלקת נרות בעצם לאו דאוריית' מ"מ חנוכה גופי' וכל י"ט הקבועים על נסים דאורייתא נינהו כדעת בה"ג דהלל ומגילה וחנוכה דאוריית' ופליגי בזה רמב"ם ורמב"ן בס' המצות בשרש הראשון סוף תשובה א' ותשובה ב' ע"ש ולפע"ד לאו יפלא כלל לומר דק"ו דילפי' פ"ק דמגילה דאורייתא היא השתא משיעבוד לגאולה אמרי' שירה ממיתה לחיים לא כ"ש נמצא מ"ע דאוריית' לקבוע יום על כל נס אלא שחכמים קבעו מה לעשות בו מעין המאורע בזה לקרוא מגילה ולשלוח מנות ובזה לומר הלל ולהדליק נרות נמצא עיקרו דאורייתא ופירושו מדרבנן:

טענתו היא שעצם החג הוא דאורייתא גם אם מצוותיו הספציפיות הן מדרבנן, והוא הדין לגבי פורים. זו ראייה לשיטת בה"ג. את מקור שיטת בה"ג הוא מוצא בגמרא שלומדת את חובת קריאת המגילה בקל וחומר מהלל בפסח. כידוע, קל וחומר הוא אחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן, ולכן בהחלט אפשר לטעון שמקרא מגילה הוא מצווה דאורייתא.[1] לפי זה, חובות הפורים אינן מבוססות על "לא תסור" (כמו שהציע הרמב"ם בשיטתו) אלא על מצוות אמירת שירה בפסח. אולם עדיין יש כאן מקום עיון ביחס למניין המצוות, שכן גם אם אכן מדובר במצווה דאורייתא, סביר  לכלול זאת במצוות ההלל בפסח ולא למנות זאת כמצווה עצמאית.[2]

הרחבה של הקל וחומר

עניין זה מופיע אצל החת"ס בכמה מקומות בשו"ת. אחד מהם הוא בתוך סוג של 'כתב חידה' ביחס לל"ג בעומר (יו"ד סי' רלג), שם הוא מסביר מדוע אינו עולה לארץ ישראל:

אמנם ידעתי כי שמעתי שעכשיו אכשיר דרי וממרחק יבואו ידרושו את ה' בעיה"ק צפת ביום ל"ג בעומר בהלולא דרשב"י ז"ל. ואם כי כל כוונתם לש"ש שכרם רב בלי ספק…אבל מטעם זה בעצמו הייתי אני מן הפרושים כבן דרותאי שלא אצטרך להיות יושב שם ומשנה מנהגם בפניהם ושלא ארצה להתחבר עמהם בזה. כי כבר כמה כרכורים כרכר בפר"ח או"ח סי' תצ"ו בקונטרס מנהגי איסור שלו אות י"ד על המקומות שעושים יו"ט ביום שנעשה להם נס…

הוא כותב שאינו עולה לארץ כדי לא להסתבך במנהגי ל"ג בעומר שכוונתם טובה ושכרם רב אבל אינם כהוגן. טענתו היא שיש כאן "בל תוסיף", שכן מוסיפים כאן מועד שלא כתוב בתורה ולא תיקנוהו חכמים.

לאחר מכן הוא מוסיף:

לפענ"ד דאמרינן [=כלומר הטעם שעושים יו"ט ביום שאירע נס לקהילה כלשהי – פורים פרנקפורט או קזבלנקה] הוא מהאי ק"ו משעבוד לחרות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן [=הקו"ח מפסח]. אבל לקבוע מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ופוסקים בשום מקום ורמז ורמיזה, רק מניעת הספד ותענית מנהגא הוא וטעמיה גופא לא ידענא.

המועדים שקהילות שונות מוסיפות לזכר נסים שקרו להן, מבוססים על הקל וחומר שראינו בסוגיית מגילה. כל הצלה ממיתה לחיים מחייבת הודאה ושירה, וכנראה זהו חיוב דאורייתא. זה כמובן בניגוד להנחת הרמב"ם שטענה כזאת של התורה על העתיד לא תיתכן. אמנם סביר שגם הרמב"ם יסכים שמותר לחגוג מועד כזה מכוח אותו קל וחומר, אבל לדעתו אין לראות בו מועד דאורייתא ובטח שלא למנות אותו במניין המצוות.

החת"ס מסיים של"ג בעומר הוא מועד שלא אירע בו מאומה שיש לחגוג, ולכן שם אין להיתלות בקל וחומר מפסח, וממילא יש בקיומו חשש איסור "בל תוסיף".

התייחסות מעניינת לל"ג בעומר

החת"ס שם מסיים בכתב חידה שמציע בכל זאת הסבר אפשרי למועד הבעייתי הזה:

ובסידור מהר"יעבץ כ' עפ"י נסתר דהוה כבי"ד שכולו חייב והוה זכאי דהיינו 'הוד שבהוד' יעו"ש. אלא לפי"ז היה ראוי לקבוע כל טוב בהגיענו לגבורות [=גבורה שבגבורה] ביום תשעת למניין בני ישראל [=ט' לעומר] אלא שבלא"ה ימי ניסן הם ואין מספידין בו…

פירוש בקצרה: ל"ג בעומר שייך לספירת 'הוד שבהוד' (היום החמישי של השבוע החמישי). ספירת ההוד היא אחת משתי ספירות שמצויות בצד שמאל במבנה הקבלי של הספירות (גבורה והוד), ולכן שייכת לקו הדין (בניגוד לקו החסד שמימין: חסד ונצח). לכן ל"ג בעומר (כמו גם ט בניסן) הוא בבחינת 'דין בדין', וכידוע בדיני נפשות אם כל דייני בית הדין דנים את הנאשם למיתה הוא יוצא זכאי: דין שבדין אינו אלא חסד.[3] ל"ג בעומר הוא מועד של חסד ולא של דין.

כדי להבין את המינוח יש לזכור שהמונח 'דין' בלשון חכמים משמעותו היא 'קל וחומר' ("אין עונשין מן הדין", "והלוא דין הוא?!"). פורים ובעקבותיו כל ימי הזיכרון של הקהילות השונות הם מועדים של דין, שכן כולם נלמדים בקל וחומר מפסח. לעומתם, ל"ג בעומר הוא המועד היחיד שאין ביסודו קל וחומר ולכן אינו מועד של דין, אבל הוא מועד של 'דין שבדין', ולכן הוא בעצם מועד של חסד. מועד שמיוחד למה שחורג מההבנה הרגילה (מהדין) ומתמקד בתורת הנסתר שמתחבאת מאחוריה.

*   הרב ד"ר מיכאל אברהם, המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן.

[1] אמנם לפי שיטת הרמב"ם בשורש השני הלכות שנלמדות מדרשות הן מדברי סופרים ואינן נמנות. הסבר זה נאמר רק לשיטת בה"ג עצמו.

[2] ברמב"ם בשורש הראשון מעלה נימוק כזה נגד בה"ג לגבי חובות שונות של גמילות חסדים: הוא לא טוען שאלו מצוות דרבנן אלא שהן כלולות במצוות "די מחסורו".

[3] מאחורי האמירה הסתומה הזאת מונחת תפיסה פילוסופית-לוגית רחבה ועמוקה. בקצרה, קל וחומר הוא דין מפני שהוא מובן הגיונית ומבטא מסקנה שיוצאת באופן לוגי מהנחות (הבא מן הדין נלמד הגיונית מהנדון). ה'בינה' היא הבנת דבר מתוך דבר (היסק לוגי – שמסיק מסקנה מהנחות), והיא כמובן הספירה שעומדת בראשו של קו הדין מצד שמאל. אבל כשנשאל מהו הבסיס לעקרון הנביעה הלוגית עצמו (מה ההיגיון בהיסקים לוגיים כמו קל וחומר), לא תהיה לנו תשובה במונחי היסק הגיוני (עוד דין). לכן על שאלת הדין שבדין (ההיגיון שמאחורי הלוגיקה עצמה) התשובה היא שזה נכון מתוך עצמו ולא על בסיס הנחה אחרת. אם מסקנה של טיעון הגיוני היא דין, הרי שטענה כזאת היא בבחינת חכמה, שכידוע היא הספירה שעומדת בראש קו החסד מצד ימין.