מהי שירה: ה. בין שירה לספרות (טור 111)

בס"ד

בטור הקודם הצגתי תמונה מורכבת למדיי של השירה לגווניה. אך קל לראות שגם התמונה הזאת רחוקה מלספק. האינדיקציה לכך היא שאם תנסו להשתמש בה כדי לאבחן שירה מול ספרות, או אפילו את גווני השירה השונים (בלדות, סונטות, שירה לירית, פואמות, מחזות, שירי תהילה, שירי תיאור של טבע או אירועים היסטוריים, שירה מודרנית ופוסטמודרנית וכדומה) אלו מול אלו, כנראה לא תצליחו. מעבר להבדל בתכנים, שכמובן פחות חשוב לענייננו, יש כאן סוגים שונים של שירה. למה באמת קשה להבדיל ביניהם? ניתן היה לחשוב שאחת הסיבות לכך היא שחסרים לנו מדדי איכות לשירה, אבל להערכתי זה לא נכון. ההבדלים לא נעוצים באיכות השירה אלא בסוגה. מעבר לזה, כבר הבהרתי בטור הקודם שכאן אני לא מחפש את המדדים לאיכותה של השירה אלא לגעת בעצם הגדרתה כשירה. מטרתי כאן לעשות דיאגנוזה ולהגדיר מהו שיר, מה סוגו, ועד כמה הוא שיר ולא סיפור, ולא לדון באיכויותיו ובמדדים שקובעים אותן.

ישי בתגובה לטור 109 כתב:

אם אני מבין נכון אז לטענתך ההבדל בין סיפורת לשירה הוא המרחק שלהן מהוראות הפעלה או ספר טלפונים. נראה לי שהאינטואיציה של כל אחד מבינה שזה לא נכון, כך שההגדרה לשירה לוקה בחסר.

עניתי שם לישי שהוא צודק, וכפי שכבר כתבתי כאן כמה פעמים הן שירה והן ספרות נמצאות בקוטב הפואטי של התמונה. ההבדל ביניהם אינו במידת הפואטיקה, או במרחק מספר הטלפונים (הפרוזה הטהורה). במינוח של המודל שלנו הספרות והשירה יכולות שתיהן להיות שייכות לקוטב (1,1), או לכל נקודה אחרת בספקטרום הדו-ממדי של המטמורפוזה מהסוג השלישי. לכן התמונה שתוארה עד כאן לא נתנה לנו כלים לבחון את היחס בין שירה לספרות. גם אילון כתב דברים דומים. הוא טען שכדי להשלים את התמונה חשוב לתת את הדעת על ההבחנה בין  ספרות לשירה, וכפי שנראה בהמשך זה גם יאיר את ההבדל בין סוגי שירה שונים. זה מה שבכוונתי לעשות בטור הזה שיסכם וישלים את התמונה שהצגתי בסדרת הטורים הזאת.

הדמיון בין ספרות לשירה

נקודת המוצא היא לשאול את עצמנו מה בעצם מבדיל בין ספרות לשירה בתוך הקוטב הפואטי. כפי שראינו בטור הקודם, ערכו של p לא משחק שום תפקיד בהגדרה טקסט כשירה או פרוזה. פרוזה טהורה היא בעלת ערך p גבוה, אבל אם מוסיפים לה צורניות ופואטיות (ערך כלשהו של q) היא יכולה להפוך לשיר מצוין (אם כי לא טהור, כי הוא מעורב במידע). במצב כזה הטקסט הוא לגמרי שיר, אלא שיש בו גם ממד של מידע (פרוזה טהורה), אך זה לא בהכרח מפריע לאיכות ולעוצמה הפואטיות. ראינו שקיומו של p במודל מיועד רק להסביר מדוע לפעמים קשה להבחין שאכן מדובר בשירה, מפני שהיא מעורבת במידע ונראית דומה לפרוזה. באופן מהותי אין לו שום תפקיד בהגדרת שירה. עוד ראינו שם שגם לאיכות הפואטית אין תפקיד בעצם הגדרת שירה (אלא רק בהערכת איכותה). q מייצג את עוצמת הפואטיות ולא את איכותה, וזה מה שקובע את מידת השיריות של הטקסט.

לגבי הספרות ניתן היה לחזור על התהליך שעשינו עד כה ולהגיע למודל בעל אותה צורה שמתאר אותה. גם היא לא באה להעביר לנו שום מידע. ספרות היא בדרך כלל בדיונית, ולכן העובדות והסיטואציות שמתוארות בה לא מיועדות להעביר לנו מידע כלשהו. גם לה יש איכויות פואטיות שלא עוברות ישירות דרך תוכנם העובדתי של המשפטים אלא מתחוללות אצלנו דרך קריאתם. גם אם כותבים רומאן היסטורי שעלילתו אמתית, עדיין הערך הספרותי שלו לא נבחן בנאמנותו לעובדות או בכמות המידע שבו. לכל היותר ניתן לומר שיש בו יותר מידע (ערכו של p גדול יותר), אבל מידת הספרותיות שבו (לא ערכו הספרות, אלא עד כמה זוהי ספרות ולא פרוזה) נקבעת רק לפי הממד הפואטי שמורכב על העובדות הללו. המסקנה היא שנוסחה (3) שהצעתי בטור הקודם לתיאור השירה יכולה גם לתאר את הספרות:

GPq = p X I + q X F

(I מייצג מידע ו-F מייצג צורה או ערך מוסף פואטי), וגם כאן רק q קובע את הערך הספרותי של הטקסט, ו-p נועד לסלק את המידע מהתמונה כדי להישאר עם הממד הספרותי-פואטי הטהור.

ההבדלים בין ספרות לשירה, ובין שתיהן לפרוזה טהורה

עד כאן הדמיון, אבל ענייננו כאן בעיקר בהבדלים. ראשית, תפקידן של המילים בספרות שונה מתפקידן בשיר. המילים והמשפטים מתארים עולם כלשהו (בדרך כלל דמיוני). בספרות, להבדיל משיר, משהו קורה. יש סיפור. ושוב, יש שירים שגם בהם משהו קורה, כמו בלדות שמתארות ניצחון צבאי (חלקים מסוימים משירת דבורה), אבל טענתי היא שיש להתייחס לטקסטים כאלה כגוון ביניים בין ספרות לשירה ולא כשירה טהורה. הנחתי המתודולוגית כאן בדיוק כמו בטור 109 היא שעלינו להתחיל באיתור הקוטב הטהור של הספרות, ומתוכו נוכל להבחין בגווני ביניים. הקוטב הטהור של סיפור הוא תיאור של מציאות בדיונית. אבל לא די בכך. תיאור יבש של מציאות בדיונית אינו ספרות. יש איכויות צורניות שונות באופן שבו זה נכתב. סיפור לא נבדל מספר היסטוריה רק באמיתות העובדות המתוארות בו (שהרי רומאן היסטורי יכול להיות נאמן, ועקרונית אפילו נאמן לגמרי, לעובדות). ספר היסטוריה אינו ספרות, אלא אם מחברו מקפיד על אותן איכויות ספרותיות כשהוא מציג את העובדות. אלא שבמצב כזה הוא פשוט כותב רומאן היסטורי ולא ספר היסטוריה.

אמנם ראינו כאן שבספרות, להבדיל משיר ובדומה לפרוזה, מטרת המילים היא לתאר סיטואציות. אבל חשוב להבהיר שהסיטואציה עצמה אינה עובדה שכן היא בדיונית. וגם אם היא אמתית עדיין ברור שהמטרה של הטקסט הספרותי אינה העברת מידע עובדתי או אחר לקורא. בעצם גם כאן יש מטרה לעורר בו תחושות ותובנות דרך העובדות שמתוארות בטקסט. במובן הזה, על אף ההבדלים, הספרות דומה לשירה. מטרתה פואטית ולא אינפורמטיבית.

אם נסכם את מה שעלה בידינו עד כאן, הספרות דומה לשירה במובן שמטרתה היא לעורר בקורא תובנות ותחושות ולא להעביר לו מידע. היא דומה לשירה גם במובן שהדבר נעשה דרך איכויות פואטיות שמתלוות למילים ולמשפטים ולא בעצם המילים והמשפטים כשלעצמם. שינוי של מבני המשפטים יהפוך את הספר לשונה, בעוד שבערך אנציקלופדי זה ודאי לא נכון (כל עוד שומרים על המשמעות). הערך המוסף של הספרות לא קשור בהכרח למילים שנבחרו. זאת בניגוד לפרוזה הטהורה שהתוכן מכתיב בה לגמרי את המילים, בשירה ובספרות יש מידה של שרירותיות בבחירת המילים.

אלו כנראה הסיבות שבגללן הספרות והשירה שייכות שתיהן לקוטב הפואטי, ועומדות יחד מנגד לפרוזה הטהורה. מה מבחין בין השתיים? מה פורס את הציר הנוסף שכולו בתוך הקוטב הפואטי? הספרות משתמשת במילים ובמשפטים כמו שעושה זאת הפרוזה הטהורה. תפקידן של המילים הוא לתאר מצבים ועובדות (כולל עובדות פסיכולוגיות על מחשבות ותחושות של הגיבורים כמובן). בשיר המשפט לא חייב בכלל לתאר משהו. שיר יכול להעמיד משפט שאינו מתאר מאומה. אפילו פזמון כמו "מקצף גל ועננה בניתי עיר לי לבנה", לא באמת מתאר משהו עובדתי, ואפילו לא מציאות בדיונית. המשורר מציב מילים זו לצד זו, אבל המשפט לא מתאר אירוע או מציאות שמחוצה לו, ואפילו לא מציאות בדיונית. בספרות, לעומת זאת, המשפטים כן מתארים מציאות (בדיונית בדרך כלל), ובמובן הזה היא דומה לפרוזה טהורה. אבל כפי שהסברתי היא נבדלת מהפרוזה הטהורה בכך שמטרתה אינה העברת המידע העובדתי.

ומכאן ניתן לגזור את ההבדלים העיקריים בין ספרות לשירה. הספרות משתמשת בסיטואציות כדי להשיג את מטרתה, בעוד השיר לא. אם בשירה יש מסלול של שני שלבים בלבד שמוביל מהכותב והטקסט שלו אל הקורא: טקסט ← תובנות/תחושות. הרי שבספרות יש מסלול תלת-שלבי: טקסט ← עובדות/אירועים ← תובנות/תחושות. הפרוזה הטהורה כמובן מתוארת גם היא במסלול דו-שלבי: טקסט ← עובדות/אירועים.

מכאן שהשיר יכול להשתמש רק במבנים הצורניים ובמשחקי המילים כדי לעורר את התחושות והתובנות, בעוד שהספרות יכולה לשחק גם עם הסיטואציות (להכניס או להוציא רכיבים שונים מתוכן) וכמובן גם בסדר התיאור וההשתלשלות. המבנה בו משתמש הסופר הוא מבנה של התוכן ופחות בצורניות של הטקסט. את האלמנט הזה אין למשורר. במובן הזה ארגז הכלים שלו מצומצם יותר ולכן מחייב אותו להגיע להפשטות גדולות יותר. מאידך, המשורר יכול להשתמש גם בכלים צורניים כמו קיטוע, חרוזים ומשקל, מה שהסופר לא אמור לעשות (ואם הוא עושה זאת הוא בעצם יוצר טקסט שאינו ספרות טהורה אלא גוון כלשהו בין ספרות לשיר).

תיאור גרפי

ניתן לתאר את המפה הזאת בצורה של משולש בעל שלושה קטבים: טקסט, עובדות ותחושות. מבחינת המהלך מהטקסט לקורא המפה היא הבאה:


מקרא: החץ המקוטע מהטקסט לעובדות (אמיתיות) הוא פרוזה טהורה. החץ הרצוף למטה מהטקסט לתחושות הוא שירה טהורה. והחץ של קו-נקודה-קו מהטקסט לעובדות (בדיוניות בד"כ) ומשם לתחושות הוא ספרות טהורה.

היחס בין תהליך היצירה לתהליך הקריאה/פענוח/פרשנות

בעבודתו של יוצר הטקסט, המסלול מהיוצר אל הטקסט הוא כמובן הפוך. בפרוזה טהורה הוא יוצא מהעובדות ויוצר מהן טקסט (שמטרתו לחזור וליצור אצל הקורא את אותן עובדות). בשירה טהורה הוא יוצא מתחושות ויוצר מהן טקסט שמטרתו ליצור תחושות (לאו דווקא אותן אלה שהיו אצלו) אצל הקורא. ובספרות הוא יוצא מתחושות ויוצר מצבים שמבטאים אותן ומהם יוצר טקסט שמתאר את המצבים הללו (השלב הזה הוא תהליך כמעט פרוזאי, אם כי יש בו אלמנטים צורניים-פואטיים), וזאת כדי שאצל הקורא יתרחש המסלול המנוגד (מהטקסט לעובדות לתחושות). ניתן להפוך את כיווני החיצים בשרטוט למעלה ולקבל את המסלולים אצל היוצר במקום אלו שאצל הקורא.

כפי שכבר כתבתי באחד הטוקבקים, הגדרת טקסט כלשהו כספרות או שירה תלויה גם בכוונת היוצר ולא רק בטקסט עצמו. כעת אפשר לראות מדוע. בכל הטקסטים הללו עובר משהו, ולו מופשט מאד, בין היוצר לקורא. המסלול השלם הוא בעצם הרכבה של השרטוט כאן למעלה עם השרטוט המשלים שמתאר את עבודתו של היוצר. וכך תחושות או עובדות שנמצאות אצל היוצר עוברות דרך הטקסט לקורא (גם אם היוצר כלל לא מודע לזה). אם חסר חלקו הראשון של המסלול, למשל כאשר אדם שואב תובנות כלשהן מהתבוננות בעמוד טלפון, ענן, או בחתול בית, לא ניתן לראות זאת כחוויה אמנותית. זו ודאי לא קריאת שירה ולא קריאת סיפורת. יד האדם היא מהותית להגדרת אמנות. הנחתי כאן היא שבניגוד לתפיסות הרדיקליות של הדקונסטרוקציה, חייבת להיות זיקה כלשהי, מופשטת מאד לעתים, בין כוונת המחבר לבין מה שנוצר אצל הקורא. אחרת אין הבדל בין טקסט שנוצר בכוונת מכוין לבין נוף טבעי. הנקודות הללו ישובו אלינו בטור הבא כשנחזור לדיון על לימוד תורה ועל חסידות (כן כן, שמעתם נכון: עוד לא גמרתי עם זה).

השלכות: גווני ביניים

מהתמונה שתוארה עד כאן, עולה שיש שלושה קטבים טהורים: פרוזה טהורה, שירה טהורה וספרות טהורה. כעת יש לתת את הדעת על גווני הביניים, ולראות מדוע התמונה של שירה וספרות נראית לרבים מאתנו כל כך מורכבת ומבלבלת. כפי שהסברתי בטור 109, הסיבה לכך היא שאנחנו מתייחסים לכל גווני השירה כגוש אחד והשונות והגיוון לא מאפשרות לנו להגדיר את השירה. הוא הדין לספרות. משעה שהגדרנו קטבים טהורים, נפתחה הדרך להבין שמכלול התופעות המגוונות שבפנינו אינן אלא אוסף של גווני ביניים שמשלבים שירה וספרות טהורות, ספרות ופרוזה טהורות, או שירה ופרוזה טהורות, במינונים שונים. כך בעצם נפרסת בפנינו המפה השלימה, ומשעה שהבנו את זה התמונה נעשית מובנת יותר.

כך למשל שירת דבורה היא בעצם הרכבה של ספרות ושירה. חלקים מסוימים בכלל לא מתארים סיטואציות או עובדות, בעוד שחלקים אחרים מתארים עובדות (כולל עובדות תחושתיות), אבל עושים זאת בדרך פואטית. יש חלקים שיש להם מבנה צורני שירי, ואחרים רק משתמשים בפאתוס שדומה יותר לספרות מאשר לשירה. הוא הדין גם לגבי שירת הים.

נתבונן לרגע באיליאדה ובאודיסיאה. אלו מתארות אירועים (כנראה לא היסטוריים), ולכן הן קרובות יותר לספרות מאשר לשירה. בצורניות החיצונית יש אלמנטים שיריים, אבל יש כאן מרכיב משמעותי של ספרות. ישי כתב בתגובתו לטור 107:

מקרה מבחן מעניין – יש תרגום עברי של האיליאדה והאודיסיאה לפרוזה (של ארואטי) ויש תרגומים שמשאירים את השירה. ההבדל הניכר הוא שהתרגומים השיריים שומרים על המשקל וארואטי לא, וזו בעצם גם הסיבה שארואטי עבר לפרוזה – הוא סבר שהשארת המשקל תוך כדי תרגום מדויק היא משימה קשה מדי. בכל זאת, נדמה לי שהקורא מרגיש שיש הבדל גדול בין שני התרגומים (גם אם יחלקו את השורות אצל ארואטי באופן כאילו שירי). כמובן שהתוכן זהה כך שלא הוא מה שעושה את ההבדל.

אני לא מכיר את התרגומים הללו, אבל המעבר משירה לפרוזה מעיד על כך שבעצם מדובר בספרות ולא בשירה. ייתכן שאחד התרגומים בוחר להותיר בטקסט נופך שירי משמעותי יותר, אבל בבסיס מדובר בספרות ולא בשירה. התחושה של הקורא שיש הבדל בין התרגומים נובעת מהקושי המובנה לאתר ולהבין שירה, קושי שמוביל את היצור להציג את השיר בצורה שונה מאשר ספרות או פרוזה. וכעת ההרגל שלנו מתעורר, ולכן כשאנחנו רואים צורניות שירית יש לנו נטייה להחליט שמדובר בשיר. מכיון שמשמעות השירה לא עוברת דרך משמעות המילים והמשפטים, הקיטוע יוצר תחושה של שירה ואולי גם מעורר בנו תחושות פואטיות (קתרזיס). אך לגבי יצירות כמו האודיסיאה, דומני שהסיווג הזה לא מדויק. ברקע הדברים יש כמובן עוד שאלה חשובה, והיא למה התכוין היוצר, לספרות או לשירה. האם כוונתו לספר סיפור או לעורר תחושות שלא קשורות לתוכן המילים והמשפטים. דומני שגם מבחינה זו האודיסאה היא סיפור ולא שיר (ראה הערה היסטורית בהמשך).

ישי מוסיף שם בהודעתו הבאה את הדברים הבאים:

עוד שני מקרים מעניינים שחשבתי עליהם:

  1. יהושע יב. כאן יש לנו רשימת מכולת (טוב, לא מכולת, אבל רשימה) שקיבלה קיטוע לשורות והפכה לשירה (אלא אם נבין שהקיטוע באמת לא משקף שירה). אמנם גם אצל הומרוס יש רשימות (וידוע במיוחד קטלוג הספינות) אבל שם זה חלק מאפוס ולא קטע שירה עצמאי שכל כולו רשימה.

דומני שהמחבר לא חמד לו לצון דוגמת מואדיב דלעיל, אלא שהוא באמת ראה בזה שירה. נראה לי שאפשר ללמוד מכאן על הסובייקטיביות של שירה, שבאותו זמן דבר כזה נחשב שירה, אבל לא צריך להרחיק עד ריקון התוכן שלפיו שירה הוא מה שאני מחליט. מסתבר שבני דורו של המחבר ראו בזה שירה כי זה עורר אצלם משהו. אם נגדיר שירה (גם) לפי מה שהיא מעוררת בקורא (נניח לצורך העניין הגדרה כמו קטע שמשתמש באמצעים סגנוניים כלשהם כדי לעורר רגשות עזים), ברור שההגדרה תהיה תלוית קורא, אבל זו עדיין הגדרה בעלת תוכן.

הקיטוע של רשימת המלכים בספר יהושע לכאורה דומה למדיי לקיטוע שעשה מואדיב לדבריי (ראה טור 107). יש כאן פרוזה עם קורטוב שירי כלשהו, אבל בכל זאת קשה לקרוא לזה שיר. אולם במבט נוסף נראה שהדבר תלוי בפרשנות מדוע באמת המקרא בוחר לכתוב את הרשימה הזאת בצורה שירית. דומני שהכוונה היתה ליצור מזה שיר ניצחון. יש כאן אמירת הלל על הניצחון שנחלנו על 31 המלכים הללו. בעצם מדובר באנדרטה, וההבדל בין אנדרטה לבין רשימת אנשים הוא בקונוטציה שמתלווה לרשימה (האדרה או השפלה, הודאה או קינה). אם אכן המטרה של ספר יהושע היא גם להעביר את רשימת המלכים עצמה, אז יש כאן ערך p גבוה, אבל זה לא מפחית את הערך השירי של הטקסט (q). לעומת זאת, הקיטוע שעשה מואדיב לדבריי לא מוסיף להם ערך משמעותי של q, בעוד שערכו ל p נותר בעינו. כאן אכן מדובר בתעלול גרידא.[1]

באותה הודעה ישי מביא דוגמה נוספת:

  1. שיר הלכות חנוכה של הרב קוק (ודומיו). כאן נראה לי שרוב הקוראים, אז כהיום, לא יראו בזה ממש שיר. הוא עושה שימוש באמצעים סגנוניים שנמצאים בשירה אבל הוא עצמו לא שיר. נראה שהמשוררים ממציאים כל מיני טכניקות שיעזרו להם לכתוב משהו שראוי להיקרא שירה, כך שהטכניקות האלה אכן הופכות להיות מאפיין חשוב של שירה ומשהו שתורם מאוד לשיריות, אבל אפשר לקחת את הטכניקות האלה גם לכתיבה של דברים אחרים, משהו שאפשר לקרוא לו ‘שיר על פי חיצוניותו.

גם במקרה זה השיר מורכב ממידע (הלכות חנוכה), שמורכב עליו מבנה פואטי שמציג אותו בצורת שיר. לכן יש כאן טקסט עם ערך משמעותי של p. אמנם מהתבוננות על השיר עצמו (יש לינק למעלה) עולה שבניגוד לרשימת המלכים בספר יהושע, כאן מרכיב המידע הרבה פחות משמעותי. הניסוח הוא שירי בעליל, מה שלא ניתן לומר על הרשימה בספר יהושע (שאינה אלא רשימת שמות פרוזאית לגמרי). לכן ניתן לשער שכוונת המחבר (הראי"ה) לא היתה להעביר לנו מידע, שהרי את הלכות חנוכה ניתן לכתוב בצורה פשוטה וברורה יותר. מטרתו כאן היתה כנראה פואטית לחלוטין, ולכן למרות שהוא משתמש בעובדות אמתיות, מדובר כאן בשיר. העובדה שמדובר במידע אמתי אמנם מקשה על הדיאגנוזה כי הטקסט G מורכב משני רכיבים ולא רק רכיב שירי (q), אבל אין בכך כדי להוריד מאומה מערכו השירי של הטקסט. ברשימה בספר יהושע ערכו של p גבוה מאד. זה בעצם מידע צרוף שמורכב עליו מבנה צורני מקוטע וזהו (דומה לתעלול של מואדיב בדבריי). ואילו אצל הראי"ה קוק גם הניסוח הוא שירי והמידע מאד לא ישיר ולא ברור. לכן שם ערכו של p נמוך יותר. כפי שהסברתי, ערכו של p, גבוה או נמוך, לא הופך את הטקסט לפחות שירי אלא לכל היותר מקשה עלינו לקבוע שמדובר בשיר שכן הוא מוסתר מאחורי המידע או בלול בתוכו. העובדה שיש מידע שבלול בשיר לא משנה משהו במובן האמתי אלא אולי מסתירה קצת את אופיו האמתי. בדיוק בגלל זה הניתוח שעשינו כאן מועיל, כדי לחשוף את התכונות המסתתרות הללו. הרשימה בספר יהושע בלולה במרכיב מידע משמעותי יותר, ולכן אופייה השירי מוסתר יותר. אבל אין זה אומר שבהכרח מדובר בטקסט שהוא פחות שירי. זה ייקבע לפי ערכו של q ולא לפי ערכי p.

ההתפתחות ההיסטורית של הז'אנרים המדוברים

בהערה 6 לטור 107 הבאתי את הגדרתו של אריסטו (על אומנות הפיוט, עמ' 49-50) לשירה:

ברור שאין זה מתפקידו של המשורר לספר את מה שהיה במציאות, אלא מה שעלול היה להיות, כלומר מה שאפשר היה להתרחש מתוך הסתברות או מתוך הכרח – שכן ההיסטוריון והמשורר נבדלים אחד מרעהו לא במה שזה מספר בלשון שקולה וזה לא בלשון שקולה, אלא בזאת הם  נבדלים, שאחד מספר את המקרים כמו שהיו, ואילו השני – כמו שעלולים להיות. ומשום כך פילוסופית היא השירה ונעלה מן ההיסטוריה, שכן מספרת השירה בעיקר את העניינים הכלליים, בעוד שההיסטוריה את העניינים הפרטיים.

וכתבתי על כך:

ממש לא סביר בעיניי שההבדל בין פרוזה לשירה הוא על הציר של בידיון מול המציאות. יש שירים שמתארים מציאות (כמו חלק  משירת דבורה) ויש פרוזה שעוסקת בבידיון (כמעט כל הספרות היפה). דומני שבתקופתו של אריסטו הז'אנרים הללו כפי שאנחנו מכירים אותם כיום עוד לא היו קיימים.

כעת אוכל לומר זאת ביתר דיוק: אריסטו הגדיר ספרות ולא שירה. הוא התייחס לבלדות וסיפורים מיתיים כמו האודיסיאה והאיליאדה, שכן באותם ימים לא היתה שירה מודרנית וגם לא סיפורת במשמעותה העכשווית (שתי אלו הן תופעות חדשות למדיי. הרומאן המודרני נולד עמוק בתוך העת החדשה). למעלה עמדתי על כך שטקסטים אלו נמצאים בתווך בין ספרות לשירה, ובעצם קרובים יותר לספרות. ההבחנה בין שירה לספרות לא באמת היתה קיימת אצל אריסטו, וכשהוא מדבר על פיוט ופואטיקה הוא כולל בתוכו ספרות ושירה גם יחד. לכן מבחינתו הבדיון הוא קריטריון פואטי מרכזי. בתקופתנו התפתחו הז'אנרים הללו, וכעת ניתן להבחין ביניהם בצורה חדה וברורה יותר, וכיום אנחנו מבינים שהבדיון מאפיין ספרות (וגם אותה לא בהכרח) ולאו דווקא שירה. השאלה האם ההתפתחות הזאת היא המצאה או חשיפה, היא שאלה פילוסופית מעניינת. כאן רק אומר שלדעתי זו חשיפה, כלומר זה לא רק שינוי אלא התקדמות. הוצאנו מהכוח אל הפועל הבחנה שהיתה סמויה מעיניהם של הקדמונים או לפחות מעורפלת יותר.

השלכות: תופעות דומות – בדיחות, מטפורות וצפנים

אחרי טור 110 התעורר דיון על צפנים, מטפורות ובדיחות. בכל המקרים הללו הטקסט לא מעביר לנו את המידע שטמון במשמעותו המילולית, והשאלה היתה האם עלינו לראות בהם סוגים שונים של שירה.

לגבי בדיחה נשאלתי שם:

האם יש מקום ל’בדיחה’ במפה המורכבת הזאת?

ועניתי:

אני חושב שבדיחה היא פרוזה טהורה, לא? אמנם ה”מידע” שהיא מעבירה הוא קצת שונה, אבל אז זוהי חלוקה בתוך הקוטב של הפרוזה הטהורה. אבל באמת יש לדון בזה, כי המטרה היא להצחיק ולאו דווקא בצורה זו. כלומר המטרה אינה המידע שכלול בבדיחה. וצל”ע.

זה היה באמצע הדרך, ולכן באמת לא ידעתי לענות. כעת נוכל לענות על כך בצורה יותר ברורה. בדיחה באה לעורר בנו תחושות דרך סיטואציה (בדרך כלל בדיונית, אם כי לא בהכרח), אבל בבירור לא סתם לדווח לנו מה קרה. לכן נוכל כעת לקבוע שבדיחה אמנם אינה שירה, אבל היא גם לא פרוזה. זהו סוג מסוים של ספרות (שיכולה להיות טובה או רעה כמובן).

לגבי מטפורה (לאו דווקא שחוקה, כלומר כזו שמשמעויותיה כבר התקבעו והפכו חלק מהשפה. גם מטפורה חדשה פועלת עקרונית באותה צורה), טענתי שם שמדובר בפרוזה טהורה, אפילו לא ספרות (או לפחות כמעט לא ספרותית. q קטן מאד). כשאומרים משהו בצורה מטפורית מתכוונים להשתמש במילה כמו שמילים משמשות בשפה הרגילה. ההבדל הוא רק שמדובר במילה שמשמשת בדרך כלל במשמעות אחת, והשימוש מטפורי נותן לה משמעות שונה. ועדיין כל עוד מובן שזו משמעות המילה, אין כאן ספרות וגם לא שיר, אלא העברת מידע דרך משמעותה הפשוטה של המילה, אלא שהדבר נעשה בשפה מעט שונה מהמקובל. זה כמו שאעביר לכם מידע באנגלית בתוך טקסט עברי. הדגמתי זאת שם דרך המטפורה "כאב לב". ברור שאין הכוונה לכאב פיזי שאדם חש בלבו (כמו כאב ברגל). זוהי מטפורה שבאה לבטא מצב נפשי, ועדיין לקורא ברור שזו משמעות המונח בהקשר הזה, ולכן מבחינתו זה טקסט פרוזאי לגמרי (אלא שהוא לא כתוב בעברית הרגילה). הוספתי שם שבמקרים בהם יש מילה רגילה לתאר את מה שברצוני להעביר לקורא/שומע, ואני בכל זאת בוחר במטפורה (לא בגלל שינויי משמעות, ולו דקים), אז אולי ניתן לדבר כאן על היבט פואטי, ספרותי או שירי. אבל זה לא השימוש הרגיל במטפורות.

הוא הדין לגבי צופן. גם שם מדובר במעבר לשפה שונה, אבל עדיין לכל ביטוי ומילה בטקסט יש משמעות רגילה לגמרי. זו שפה אזוטרית, אבל פרוזאית (פרזית, בלשון הרב קוק) לגמרי.

דוגמה נוספת: טיסה 3525 ואמנות הצילום

להבדיל כמה הבדלות ובבקשת סליחה מאניני הטעם שבינינו, רצוני לשוב כאן לשירו הנ"ל של אבי אוחיון, שהובא בטור 110 (ליד הערה 7). במפה ששרטטתי כעת ניתן לקבוע שהוא בעצם יותר ספרות משירה. הטקסט אמנם מתאר עובדות שהן לכאורה פרוזאיות לגמרי, ממש אירועים מחיי יומיום, אבל כמובן מדובר במציאות בדיונית. אוחיון משתמש במציאות הבדיונית הזאת כדי להעביר לנו תחושות ולא מידע (שהרי אין כאן מידע. האירועים לא קרו). במובן הזה הוא קרוב יותר לספרות (מולחנת) מאשר לשירה.

לכן יש צדק מסוים בדבריו של חברונער בטוקבק שהביא את השיר הזה באירוניה לא מסותרת. הוא דימה אותו לשיר שעשו מפסקת הפתיחה שלי (מואדיב, ראה טור 107). אבל לפחות ברמה העקרונית טעות היתה בידו. השיר הזה אולי דומה יותר לספרות מאשר לשירה, אבל אין לו שום יומרה להעביר מידע. הוא מתאר סיטואציות עובדתיות, אבל עושה זאת במטרה לעורר תחושות. אז נכון שזה לא ממש שיר, אבל זו גם לא פרוזה של מידע טהור (רשימת מכולת). לעומת זאת, פסקת הפתיחה שלי מיועדת להעברת מידע, אלא שהציגו אותה בצורה מקוטעת כאילו היה כאן שיר.

אם ניטול שיר שבעיניי הוא בעל איכויות גבוהות בהרבה, כמו פנס בודד של יוסף דר וחיים גורי (לחן נהדר של סשה ארגוב בביצוע מופלא של התרנגולים), ניתן לומר את אותם דברים גם עליו. רובו ככולו מתאר סיטואציות מהחיים, אמנם בדיוניות אבל סיטואציות שיכולות היו להיות ושכמותן גם היו בעולם שהיה. מטרתו כמובן לא פרוזאית כי הוא לא מיועד להעביר לנו מידע, אבל זו גם לא שירה טהורה אלא משהו שקרוב יותר לספרות. מטרתו לעורר אצלנו קתרזיס פואטי, להעביר תחושות ומצבי רוח ולא עובדות.

כאן המקום להעיר משהו על אמנות הצילום. בעצם היה עליי להביא זאת בטור 109, כאשר עמדתי על היחס בין מידע לבין ערך מוסף פואטי או אמנותי. אמנות הצילום גם היא מאד מבלבלת, ולאור התמונה  שמתוארת כאן צריך להיות ברור לנו מדוע. בניגוד לציור, הצילום משתמש במידע אמתי. הסיטואציה שבצילום היתה במציאות, והצילום רק מעביר אותה אלינו. לכן לכאורה זוהי פרוזה ולא אמנות. ובכל זאת, דומני שנכון לראות צילום אמנותי כאמנות. הבחירה של הצלם איזו סיטואציה להעביר ובאיזו צורה לעשות זאת, מוסיפה את הממד האמנותי (q) על גבי המידע (p). צלם עיתונות, בניגוד לזאת, מטרתו להעביר לנו מידע חזותי, ולכן הוא אינו אמן אלא סוג של עיתונאי מדווח.[2]

במינוח הזה, ה"שיר" של אבי אוחיון או פנס בודד הם בעצם צילום. הם מצלמים סיטואציה מוחשית וריאלית (אם כי בדיונית כמובן), אבל זוהי ספרות ולא פרוזה, יען כי אין בכוונתם להעביר לנו את הסיטואציה אלא לומר משהו דרכה. הוא לא צלם עיתונות אלא צלם אמנותי (ושוב, בלי להתייחס לאיכות האמנותית. כאן אני עוסק רק במיון וניתוח קטגוריאלי).

הערה מתודולוגית

הגענו למסקנה שהטקסט של אבי אוחיון הוא בעצם ספרות ולא שירה. ניתן היה להעלות כאן קושי עקרוני כלפי כל המהלך שלי. הרי מראש הגדרנו זאת כשיר, ואחרי הניתוח שאמור להנהיר את המושגים האינטואיטיביים של שיר וסיפור הגענו למסקנה שמדובר בסיפור ולא בשיר. לכאורה זה אומר שהניתוח והתמונה המוצעת כאן פספסו את מה שניסיתי להגדיר.

כאן המקום לחזור לדיון בטור 108, שם עמדתי על התועלת בהגדרה מכוונת (בניגוד להגדרה מכוננת). הסברתי שם שענייננו כאן הוא בהגדרה שמטרתה להמשיג ולהנהיר את המושגים שמובנים לנו אינטואיטיבית ולא לכונן מושגים חדשים. ובכל זאת, הסברתי שם שההמשגה יכולה לשנות את התשובות שלנו לשאלות שונות. אם בשלב האינטואיטיבי היינו עונים שמדובר בשיר, כעת אחרי הניתוח המסקנה היא שמדובר בסיפור. זוהי בעצם התועלת השנייה שהובאה שם להגדרה המכוונת, שלפעמים יכולה להביא לשינוי של דיאגנוזה בעקבות ההגדרה לעומת הדיאגנוזה האינטואיטיבית.

המדד היחיד שניתן להציע כדי לבחון את התהליך הזה הוא האם יש לנו תחושה של ברירות (=אווידנציה), כלומר האם השתכנענו שאכן השינוי הזה קולע נכון יותר לתובנה הראשונית שלנו מאשר מה שחשבנו קודם לכן. אם כן, אז כנראה בכל זאת הצלחנו ללכוד את משמעותו של המושג האינטואיטיבי, והקליטה הזאת הביאה לבהירות ששינתה אצלנו את המשמעות שלו או לפחות את ההבנה שלנו לגבי משמעותו. ובוודאי יש כאן שיפור ניכר של היכולת שלנו להשתמש באופן מפורש ושיטתי במושגים הנדונים. אם בהתחלה השאלות הביכו אותנו, כעת אנחנו יכולים לתת להן מענה. כפי שכתבתי למעלה, זה לא מסלק לגמרי את ההערכות הסובייקטיביות שלנו (איך קובעים ערך פואטי), אבל זה עוזר לנו למקם ולכוין אותן, ולהשתמש בהן כדי לקבל החלטות.

סיכום: הגדרה והנהרה

עמדתי על כך שאמנם אני מחפש בסדרה זו הגדרה, אבל כוונתי בעיקר להנהרה. אין סיכוי להגיע בתחומים אלו להגדרות בעלות חדות מתמטית, לכן עיקרו של המהלך הוא ההנהרה של התמונה. עשיתי זאת דרך ההבנה שמדובר באוסף תופעות שהן ביטויים שונים של תופעה יסודית אחת שמופיעה במינונים שונים ולכן היא מבלבלת אותנו. מכאן ברור הצורך לאתר את הקטבים הטהורים שפורסים את התמונה הזאת (הבסיס המתמטי שלה, במובן של מרחבים מתמטיים).

הסברתי שהקטבים הללו הם הפשטות גרידא (או לכל היותר אידיאות אפלטוניות). אין בנמצא טקסט שהוא שירה טהורה, ספרות טהורה, או פרוזה טהורה. כל אלו הן הפשטות שיצרתי כאן כדי להנהיר את התמונה המורכבת. לכן בעצם ה"איתור" של הקטבים הוא איתור אינטלקטואלי ולא חיפוש אמפירי. ניתן לומר שאנחנו יוצרים את הקטבים הללו ולא מאתרים אותם. בתופעות הממשיות, כלומר בטקסטים שנפגוש בחיים, יש בכל אחד מהם גם ממד פואטי כלשהו ואולי גם משהו כעין עובדתי. כל טקסט ממשי הוא שילוב בין שני אלו (כפי שמראה הנוסחה (3) שהצעתי למעלה), ובכל זאת חשוב להמשיג ולהגדיר אותם שכן בניית הקטבים הללו מאפשרת לנו להציג את כל מגוון התופעות כתמהילים שונים של הקטבים שיצרנו, וכך להנהיר את התמונה המבלבלת שעומדת בפנינו.

ראינו כאן שמשעה שעשינו זאת, אנחנו יכולים לענות על כל מיני שאלות שלא יכולנו לענות עליהן לפני שיצאנו לדרך. כעת יש לנו כלים להגדיר ולמיין את התופעות ולהבין את פשר הערבוב ביניהן ואת הבלבול שהן יוצרות אצלנו.

הערה לסיום

כפי שהקורא מבין אל נכון, התמונה שתוארה כאן לא מייתרת את ההערכות האינטואיטיביות והסובייקטיביות שלנו. בבואנו לקבוע מטרות של מחבר, וכן ערך פואטי או מידעי של טקסט, אין מנוס מהפעלת שיקול דעת אינטואיטיבי. אין בדבריי קריטריונים ומדדים שיקבעו את כל זה. התמונה כאן מיועדת רק לכוין אותנו ולתת לנו מסגרת חשיבתית שבתוכה ניתן לנהל את הדיון בצורה שיטתית יותר. מחשב כנראה לא יוכל להסתפק בתמונה הזאת ולהוציא באמצעותה פלט עם דיאגנוזה של כל טקסט היכן הוא ניצב על המפה הפואטית. ובכל זאת יש בה ערך תיאורטי.

אבל יש עוד היבט שנותן משמעות וחשיבות למהלך הזה, ועליו אעמוד בקצרה כאן. הפסיכואנליזה של פרויד הציעה לראשונה מערכת של מושגים ועקרונות שבתוכם יכול להתנהל השיח, הדיון והמחקר הפסיכולוגי. להערכתי ההדיוטית אין קשר רב בין התמונה הפסיכואנליטית שהוא הציע לבין המציאות. כפי שכבר קבע קרל פופר, מדע ודאי אין כאן. מדובר באוסף של ספקולציות והמצאות יצירתיות שאין אינדיקציות ברורות לקשר כלשהו בינן לבין המציאות. ובכל זאת, ולמרות כל הביקורות שהולכות ומתגברות עד ימינו, חשוב להבין שהערך של המפה והמערכת המושגית הפרוידיאנית הוא עצום. לפני שהוצעה המסגרת הזאת לא היה לנו בכלל מילון שבתוכו ניתן לנהל את השיח. חשבו מה הייתם עושים אם היה עליכם להתחיל את הדיסציפלינה הפסיכולוגית כעת. בלי שום מערכת מושגים ובלי קטגוריות ומבנה נפשי (מומצא), אין לנו איך למיין את התופעות, לשפוט אותן ולמצוא תלויות וקשרים ביניהן, לקבוע פרמטרים למדידות כמותיות, ולהציע תזות שיעמדו לדיון ולמבחני אישוש והפרכה. גם מי שלא מקבל את התמונה הפרוידיאנית, יכול לנהל דיון בתוכה. גם כדי לחלוק על פרויד, אתה יכול לנסח טענה במינוח שלו וכך להעמיד אותה למבחן אמפירי. בלי המינוח הזה לא ניתן היה בכלל לנהל דיון.

לפחות במובן הזה, הצעה של מפה מושגית ועקרונות שיטתיים היא חשובה. גם אם מישהו יהין לחלוק על מה שאמרתי כאן (אוי לו), עליו להודות שכעת יש לנו כעת דרך לנסח את הוויכוח בינינו ולבחון אותו על דוגמאות שונות. יתר על כן, המפה שתוארה כאן מאפשרת לנו גם להציע קווים להמשך הדיון, העיון והמחקר. כעת ניתן למיין את סוגי התחושות הפואטיות (הקתרזיס), את המטרות השונות של היוצרים, את המרכיבים הצורניים השונים שבהם ניתן להשתמש (את זה עושים הרבה כמובן, וממיינים את סוגי השירה לפיהם) וכן הלאה. תמונה שיטתית, גם אם לא מקבלים אותה, פותחת פתח להמשך דיון שיטתי, וכמובן גם מכניסה את הדיון שכבר נעשה לתוך מסגרת כוללת.

[1] כפי שהערתי שם, אם מטרת הקיטוע היתה להדגים את העמימות המובנית במושג שירה, אז אולי ניתן לראות בקיטוע הזה הפיכת הטקסט הפרוזאי לשיר (הוספת q), בדיוק כמו שהסברתי כאן לגבי רשימת המלכים שבספר יהושע.

[2] כמובן שגם כאן יש קטבים ויש גווני ביניים. יכול צלם עיתונות לעשות את מלאכתו באופן אמנותי, ואז יהיה בו תמהיל של אמן ועיתונאי. גם עיתונאי שכותב פרוזה יכול לעשות זאת באמצעים ספרותיים ואמנותיים שונים, ואז הוא יוצר תמהיל. ועדיין הקטבים מסייעים להבהיר את משמעותו של התמהיל ולכן להתייחס לתמונה המורכבת ולנתח אותה.

45 תגובות

  1. הרב מיכי, הצלחת לגרום לי לאבד כל אינטואיציה בקשר לשירה.
    אני לא מצליח להבחין כעת בין טיסה 23234 לבין עגנון לבין גרוניך לבין ספר טלפונים.
    עברתי למוזיקה קלאסית (עד שתגיע גם לשם)

    1. אם זו לא בדיחה אלא הערה רצינית, איני מבין אותה. הסברתי באר היטב את ההבדלים שקיימים ואילו הבדלים הם מדומים (כמו בין הטיסה לעגנון ששניהם ספרות. שוב מחילה על ההשוואה).

    2. אני מצטער אם הובנתי לא נכון, אבל מדובר בהערה רצינית ביותר.
      אני לא מחדש כלום – הרב כבר ציין שאם הגענו על פי ההגדרות למסקנא ש5325 זה סיפור ולא שיר, אזי ההגדרות אינן מתארות את השירה כפי שהיא נתפסת באופן אינטואיטיבי.
      על החלק הזה אני מתעכב.
      ההגדרות מטשטשות את כל ההבחנות האינטואיטיביות, ולא רק זאת אלא גם מדדי איכות של שירים וסיפורים.
      סדרת הטורים התחילה בצורה מאוד מבטיחה – שתבוא הגדרה שמסדירה את האינטואיציה ומחדדת אותה, אבל כעת, כאשר יגורתי קרה לי. ההגדרה הגיונית אבל חסרת התאמה להרגשה.
      מכיון שאין לי הפרכות קונקריטיות, ובטח שלא מודלים אחרים, אני פורש וברצינות עובר לאומנות אחרת (מוזיקה קלאסית וג'ז. ברצינות).
      בכל מקרה תודה רבה על הטורים המאלפים

    3. מודה ומתוודה שלא עקבתי מילה במילה על כל הטורים והתגובות, אבל דעתי היא שהיצירה האנושית הכתובה, ניתוח לוגי מעמיק שלה, צריך להתחיל בניתוח לוגי של הנפש.
      מה בין ספר טלפון לעגנון ו5325? ספר טלפון מעביר אינפורמציה ועגנון ומשה פרץ מעבירים מצב נפשי (תחושות וכו'). האיכויות אינן נבדלות רק במשלב הלשוני ובסיטואציה שבוחרים לתאר, אלא בכל הממד הנפשי שמיוצג ביצירה.
      צריך קודם לחקור מה טיב הנפש (יש למישהו מושג?) כדי להגיע למסקנות רציניות בנוגע לביטויה הכתוב. זו דעתי, ומחילה על חוסר ההתקשרות עם האמור בטורים.

    4. *אחר
      אני מתחבר לדברי הרב בנוגע לצורות השונות של היצירה הכתובה. הגבול בין היצירות אינו חד, כמו עם הערימות.

    5. בשביל זה ציינתי לטור 108, שם הסברתי את משמעותה של ההמשגה ולמה היא לא חייבת להתאים לאינטואיציות הראשוניות (אם כי, כפי שכתבתי כאן, היא כן צריכה לשכנע אותנו אינטואיטיבית כעת).

    6. אכן כעת אני רואה שהקדשת טור על העניין של המשגה שנוגדת האינטואיציה. בכל מקרה אני נשאר עם ההערה שמושג היצירה הכתובה תלוי במושג נפש האדם. כדי להבין טוב את הראשון צריך להבין (או להנהיר) את האחרון.

    7. האם יש מקום לדעת הרב להגדיר שירה כפי שויינגנשטיין הגדיר בזמנו את המילה משחק? כלומר שאין הגדרה קולעת למושג השירה, אלא רק רצף של עקנרונות חופפים ומצטלבים בין סוגים שונים של שירה, כך שיש לנו מושג אינטואטיבי מה זו שירה על סמך ההצטלבויות הללו.

    8. אדיר, אכן יש. וזה בדיוק מה שעשיתי. אלא שבניגוד לייאוש של ויטגנשטיין לדעתי אפשר להתקדם ולתאר את המורכבות. הוא מניח שאפשר או להגדיר חד או לוותר על הגדרות, ובזה גופא אני חולק עליו. אגב, בספרו המאוחר זה בדיוק מה שהוא עושה (דרך המושג משחקי שפה וכדומה).

  2. בס"ד כ"ד בטבת ע"ח

    אריסטו מציע שני מאפיינים של השירה: (א) התיאור של מה שצריך היה להיות. (ב) ראיית המציאות בצורה של כלל, המחבר את הפרטים.

    לגבי מאפיין (א) "תיאור מה שצריך להיות' – הייתי מתקן קצת את הגדרתו של אריסטו, ואומר שהשיר מעמת (במפורש או במרומז) את ה'מצוי' (מה שקורה/ מה שהיה) עם ה'רצוי' (מה שצריך להיות') ומתוך עימות זה מתעורר הרגש, אם לצער וכאב ואם לשמחה ותקווה.

    לגבי מאפיין (ב) המבט על המציאות כחטיבה אחת שיש לה משמעות כוללת.- שבו השווה אריסטו את השירה למדע, שאף הוא מחבר את הפרטים לכלל – יש להבחין, שבעוד המדע נותן הגדרה מדוייקת, השירה מדברת בשפת המשל, שמה דגש על פרטים מסויימים בתמונה, והקורא/ השומע תופס את הנמשל בצורה אינטואיטיבית.

    כך מתאר השיר על הטיסה את חוויית ההתאהבות בהמשלתה לנסיקה לשמים; כך מתארת נעמי שמר בשי 'עיר לבנה' ההבדלים בין תחושות האדם בשעות יום שבהן פונה האדם החוצה, נפעם מהשף והקצף של חיי העיר התוססים, כשהיחיד נדמה כ'אבק דק' על צעיפה הנוצץ של 'העיר הלבנה', אותה עיר שתהפוך באכזבת דמדומי השקיעה, לאפלה ומאיימת, ודווקא החום ואהבה שברשות היחיד – הם נקודת האור!

    בשני שירים אלה מודגש גם אפקט העימות (מאפיין א) – בשיר על הטיס, העימות בין ארץ = שגרה, לבין שמים = רגש עוצמתי; ובשיר 'עיר לבנה', העימות בין יום = החצנה, ובין לילה = התכנסות.

    על יכולתה של השירה לחוות בעומק גם את הייחוד וגם את היחד שבמציאות, עמד גם ביאליק במאמרו 'גילוי וכיסוי בלשון ' (באתר פרוייקט בן יהודה), שאליו קישר רמד"א בטור 109.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    1. היסוד תמיד הוא בהגדרה הבסיסית: פרוזה נוטה ללשון הדיבור הרגיל, בעוד ששירה נועדה כמקורה ההיסטורי, להיות מושרת הניגון, ובהגדרה המורחבת – להיקרא בהטעמה.

      מההבדל הצורני, נגזר ההבדל התוכני. להבעת תחושות יפה השירה וההטעמה, רוויית המשלים ועתירת הדמיון, בעוד שלהעברת מידע ברור ומדוייק, יפה לשון הפרוזה.

      בברכה, ש"צ לוינגר

    2. בס"ד כ"ד בטבת ע"ח

      גם בטקסט שמבחינת תוכנו הוא 'פרוזאי' לחלוטין, שעניינו העברת מידע ולא ביטוי רגשות, יש ערך מוסף לצורת השירה. המקצב החלוקה לשורות קצרות, ובעקבותיהן: הקריאה המוטעמת – מקילות על הקורא או השומע לקלוט את המידע ולשומרו בזכרון.

      כך למשל השיר ההלכתי שהיווה סוגה נפוצה בספרות הרבנית, היקל על שינון ההלכות. וכך למשל סומנו שלבי סדר ליל הפסח בצורה של שיר בעל מיקצב וחרוז, המיקל על שינונם של השלבים. כמה קל לקלוט ולזכור את השיר:

      'קדש ורחץ, כרפס יחץ, מגיד רחץ, מוציא מצה
      מרור כורך, שולחן עורך, צפון ברך, הלל נרצה

      בעולם שבו הכתיבה היתה דבר יקר, שאינו שווה לכל נפש. הן בשל יוקר אמצעי הכתיבה והן בשל אי ידיעת הקריאה והכתיבה בקרב המון העם – שימשה השירה כדרך היעילה ביותר להעברת ידע לציבור נרחב ולשמירתו לדורות.

      משנפוצה הקריאה והכתיבה, עם יצירת הא-ב שצימצם בצורה דרסטית את מספר הסימנים, ועם התפשטות הנייר והקלף, ועם קבלת האוריינות כערך שצריך להיות נחלת הכלל – הוקהה ערכה של השירה כאמצעי מרכזי להעברת חכמה וידע, וגבר תפקידה כאמצעי אמנותי לביטוי רגשות.

      בברכה, ש"צ לוינגר

    3. בס"ד כ"ה בטבת ע"ח

      בפנקס הביכורים שלו 'מציאות קטן', סימן עז, מבחין הראי"ה בין 'שיר' ל'זמר':
      'דזמר ייקרא התנועות שתולדות שלהם לעורר את החושים, והם אמצעיים על ידי כך לעורר את הנפש… אך השיר הוא רק הרעיון המעורר עצם הנפש' (עמ' קל).

      את ההבחנה בין החושים לנפש מבאר הרב:
      'והנה אדם מחובר מנפשיות, שהוא עצם שם אדם, ובהמיות החושים מקורם בהמית, אך השכל נפשו (עמ' קלא)'.

      מהותו העצמית של האדם היא נפשו=שכלו. לפיכך יש הבחנה בין 'שירה' המבטאת את הרעיון המעורר את השכל, לבין זמירות' המעוררות את החושים, ורק בעקיפין משפיעות על השכל., ולכן נמשלה התורה ל'שירה' ולא ל'זמירות'.

      וקרובים הדברים להבחנתו של אריסטו, לפיה מבטאת השירה את ה'אידיאה', את 'מה שצריך להיות', ואת הראיה הכוללת.של המציאות.

      אריסטו השווה את השירה לפילוסופיה, וחז"ל שפירשו את 'ועתה כתבו לכם את השירה' על התורה כולה, המעוררת ומרוממת את השכל.

      נמצינו למדים שמה שמעורר את התחושות הוא לפי הראי"ה רק בבחינת 'זמר'. ה'שירה' נבחנת ב'ערך המוסף' הרעיוני השכלי.

      בברכה, ש"צ לוינגר

  3. בהעדר אנתרופולוגיה נותרנו עם ריקנותו של האנליטי. מה עם מוזיקה, גיבורים, מיתוסים, שפה ועוד?
    פיל גדול ולבן ניצב לך באמצע החדר ואתה כמו במשל על העיוורים מודיע לנו פיל זה צינור, פיל זה עמוד, פיל זה קיר.

    1. העיוור מנסה לגלות מה יש בחדר. הוא חושב שהחדק זה צינור וכו'. לטענת י"ד הניסיון שלך להגדיר שיר דומה לזה של העיוור, כלומר אתה מצליח לגעת רק בחלקים שלו אבל לא לראות את התמונה השלמה, וממילא ההגדרה שלך לא תופסת בכלל את הדבר.

    2. ניקח את הדוגמא של השיר של אבי אוחיון שבסוף מצאת את עצמך עם המסקנה המוזרה שמדובר בעצם בסיפורת. אני מודה שמקריאה מילולית אני בהחלט יכול להבין איך הגעת למסקנה הזו. מצד שני רק מקריאה אני יכול לשמוע אותו שר את השיר (מבלי להכיר את הביצוע עצמו). המקצב בולט כאן מידי מכדי שאפספס אותו. כלומר, היותו שיר איננו תלוי רק בשפה אלא גם במדיום נוסף שבכלל לא מופיע בניתוח.

      מהו המדיום הזה? איך הוא קשור לאדם? מהי דמות האדם שקשורה למדיום? ועוד פשוט חסרים בניתוח. התוצאה היא ניתוח אנליטי אבסרטקטי שאיננו קשור לתופעה בשלמותה אלא לוקח מקטעים שלה ומנתח אותם ואחר כך יוצא בהכרזות מפוצצות.

    3. בס"ד, טבת כ"ד,, מענה לי"ד, לפי קוצר היד!

      אל הבית לאסוף, מבקש הפילוסוף, ולהעביר מתחת למשקוף, פיל ללא סוף
      ואין לו ברירה, אלא לצמצם הגזרה, ולפרק לגורמים הצורה,
      כדי לתת הגדרה, ברורה ונהירה, הניתנת להסברה, להבנה ולמסירה
      ומטבע הדברים, כשפורטים לפרטים, לא ממצים, אבל מתקרבים
      ככל הגדרה מצמצמת, ואינה מושלמת, אך 'יד' נותנת, אף שהיא מוקטנת

      בברכה נאמנת, ש"צ לוינגר

    4. י"ד, אתה מניח שכל מה שמולחן הוא שיר. אני חולק על כך, בדיוק כמו שלא כל מה שכתוב מקוטע הוא שיר (ראה דוגמת מואדיב). לדעתי זה לא וויכוח מקומי. טענה זו מראה שפיספסת את כל משמעותו של המהלך.
      לכל היותר, תוכל לטעון שיש בשיר של אוחיון רכיב שירי (q) שאינו אפס, להבדיל מעגנון. אני מוכן לקבל טענה כזאת, אבל היא כבר משאירה על כנו את כל הניתוח.

    5. בס"ד כ"ה בטבת ע"ח

      לרמד"א – שלום רב,

      הקיטוע של שיר, תורם לקליטת המסר ולהפנמתו, על ידי חלוקתו למנות קצרות, המאפשרות לקורא או לשומע, להתמקד באמירה הייחודית שבכל צלע. הדבר נכון הן בהבעת תחושות, הן בתיאור עובדות והן בהצגת טענות.

      בתרגיל של מואדיב, נראה הקיטוע סתמי, ולפיכך הוא מנסה להגחיך את אפקט הקיטוע, אך הכשל הוא בכך שיש בקיטוע של מואדיב פגמים.

      אציע כאן את הצעתי לקיטוע משמעותי של הדברים, ודומני שיש להצגה ה'שירית' ערך מוסף מבהיר:

      מהי שירה? / ר' מיכי

      לקראת שבת שירה, הבאה עלינו לטובה, התחלתי להרהר

      מהי ההגדרה של שירה, לעומת פרוזה, למשל

      והאם יש קטגוריות נוספות, על הציר הזה, לדוגמא:

      מזמורי תהלים נראים לי, לא שייכים לפרוזה, וגם לא לשירה

      אז אולי מזמורים, זו קטגוריה שלישית?

      בברכה, שצ לוינגר

      אגב מזמורי תהלים –
      דומני שלמסקנתך יש לומר, שמזמורי תהלים הם שירה טהורה, בהתמקדותם בהבעת תחושותיו של המשורר,

    6. לרב מיכי,
      לא כל מה שמולחן הוא שיר אבל לכל שיר יש מקצב (ובהגדרה הזו אני אכן מוציא כל מיני רשימות מילים המתחפשות לשירים). ממקצב קל מאד לעבור למלודיה וזה אכן מה שקורה לעיתים מזומנות או לאבד את המקצב שאז עוברים לפרוזה.

      אינני יודע מה במקצב ובמלודיה מעורר אותנו אבל נראה שזה מדבר אל צדדים שונים במוח שאינם מופעלים בידי מידע גרידא.

    7. לכל שיר יש מקצב? אתה ממש ממציא כאן שפה חדשה לגמרי. בשפה המקובלת אצל בני אדם רגילים זה פשוט לא נכון.

    8. עד לשנות החמישים של המאה ה-20 היה המיקצב אחד המאפיינים המרכזים של השירה. דומני שההשתחררות מכבלי המשקל השירי, הוא ממבשרי הרוח הפוסט-מודרנית, המוכנה למתוח כל מושג קיים וליצוק בו משמעות המרוקנת ומנטרלת אותו.

      משילוב של מאפיינים צורניים – משקל, חריזה, דימויים ומשחקי לשון – ומאפיינים תוכניים – כדגש על ביטוי תחושות – הפכה השירה לבליל של מוזרות ועירפול, שחוסר ההגדרה הוא הגדרתו הקולעת ביותר.

      האם נעשית לעת זקנה פוסט-מודרניסט?

    9. ועדיין, גם כשפרקו את את כבלי המשקל והחרוז, נשאר הקיטוע לשורות קצרות למאפיין מרכזי. קיטוע זה מסמן דרך קריאה המומלצת על ידי המשורר. ראה בערך 'שורה (טור)' בלכסיקון הספרות שבאתר 'הספריה הוירטואלית של מט"ח'. וכבר הזכרתי את דבריו של יהודה גזבר ('הערה צנועה על: מהי שירה?', באתר 'הכריכה האחורית') הטוען ששירה אינה סוג של טקסט אלא 'תצןרת קריאה' שהקיטוע לשורות קצרות מסמן איך לבצעה.(בהנחה שלא מדובר על קיטוע סתמי, שאף הוא כשר לפי דת הפוסט-מודרנה שבה 'כל אנפין שווין' וכל המוזר יותר – הרי זה משובח 🙂

      בברכה, ש"צ לוינגר

  4. אני מרשה לעצמי לסכם בשיר(?) של מאיר אריאל:

    כמה מילים יפות היו מתרוצצות לכאן
    ולשם והנה מזדמן לקראתן עניין מסוים.
    סובבוהו, הקיפוהו, הסתדרו לפניו
    בשורה ואמרו: איך אנחנו בשבילך?
    אמר להן יפות יפות אבל איפה אתן
    ואיפה אני.
    שבו והתערבבו זו בזו, שבו והסתדרו
    לפניו בסדר אחר ואמרו "איך עכשיו"?
    אמר להן הרבה יותר יפות, אבל אתן זה אתן ואני זה אני.
    שבו ונתערבבו, שבו והסתדרו לפניו
    שתק ולא השיבן דבר.

    1. ..הכוונה כמובן ש"מילים", או הגדרות, לא תמיד יכולות לתאר "עניין" בצורה מדוייקת.

    2. אני לגמרי מסכים ואף כתבתי זאת. ועדיין לא נכון להשתתק ולא לנסות להנהיר גם אם לא להגדיר. המודל שהצעתי משאיר מספיק דרגות חופש שמשקפות בדיוק את טענתך. ועדיין לדעתי יש ערך בהגדרה שהצעתי, וכבר הארכתי בזה טובא.

  5. ביחס להערה המתודולוגית אוסיף ואומר שאם להגדרה מסוימת לא יהיה את האפקט של (בדוגמא הזאת למשל ) שינוי ההתייחסות שלנו אל משהוא שחשבנו שהוא שיר שהוא סיפור למשל (ולהיפך) ותמיד נשנה את ההגדרה כך שהיא תתאים ללמה שחשבנו לפני ההגדרה תהפוך לטריוויאלית וחסרת ערך.(יותר מדיי הנחות אד הוק בשביל לסתום חורים).מלאכותית מדיי.וככל שהאפקט הזה חזק יותר כך ההגדרה בעלת ערך וחשובה יותר.מה שכן, יש ליבה בעלת מסה קריטית של דוגמאות שההגדרה אכן אמורה להתאים לתפיסה האינטואיטיבית שלנו שלהם אחרת זו לא תיאוריה אלא פשוט שם אחר למשהוא אחר.והגדרה היא הרי תיאוריה .אמורה לתאר את המציאות שאנו תופסים ולהסבירה.לא להגיד לנו שהיא לא המציאות ושאנחנו מדמיינים.כלומר הגדרה טובה ,כמו תאוריה טובה היא בעלת איזון מוצלח (כמו כל דבר בחיים) בין ההתאמה לליבה הזאת – תיאור המציאות אותה אנו מכירים לבין הדברים החדשים שאנו לומדים ממנה – שינוי התפיסה ביחס לדוגמאות שנמצאות בפריפריה.וזה בדיוק מה שהגדרה עושה- באיזור הפריפריה של המושג שמה גדר וגבול.ומה שיקרה כמובן עם כל שירטוטי גבול הוא שדברים מסוימים שהיו בפריפריה יצאו מחוץ לגבול ושדברים אחרים שבאופן מסורתי נחשבו בחוץ אבל גם קרובים לפריפריה ייכנסו בתוכו ויכללו בו.זה דומה לתורת היחסות יש לה ליבה שהוא ההתאמה לגבול הניוטוני במהירויות נמוכות ושדות גרביטציה חלשים.(זוהי דוגמא מפורסמת לעקרון ההתאמה המפורסם של בוהר שהיה מאז ומעולם בפיסיקה).לעמות זאת במהירויות גבוהות ושדות חזקים באים לידי ביטוי האפקטים המופלאים שלה.למעשה כל היופי והעוצמה שלה מרוכזים באיזור הפריפריה הזה. האיזר הזה מלמד אותנו על מה שרוחש מתחת לפני השטח הניוטוניים ולטיבה האמיתי של המציאות.כך שאת הדוגמאות האלו צריך ללמוד היטב כי שם מצוי מלוא העניין של ההגדרה של הרב.

    ורק אוסיף ואומר שהגבול של הגדרת שירה,כאשר אמרתי, הוא גבול פרקטלי.בכל קנה מידה ניתן לגלות בו פרטים חדשים והתעקמויות חדשות .תמיד יהיו דומאות מסובכות יותר ויותר שחלקם יהיו שיר וחלקן לא.(ולמרות שאני כבר על השוונג אעצור פה)

  6. שלום רב לרב.
    עקבתי בריכוז אחרי כל המהלך, ושני תגובות עליו:

    א. מהלך מאלף, מראה טכניקות חשובות בהגדרה והמשגה, וגם אם על המסקנה יש מעט השגות פרטניות, המהלך עצמו והכלים שהוצגו בו מצויין וחשוב.

    ב. ועם כל זאת, אני מסכים לתגובה של חברונער, י.ד וישי, גם אם ההגדרה הזו מדוייקת לגמרי ואוספת את כל הנתונים הידועים לנו כבר על שירה פרוזה ספרות ומה שבניהם, נשאל א השאלה הבאה-האם מי שעבר את כל המהלך מבין מה זה שירה? או בגרסת החדר של מרי-האם עכשיו כשהוא ישמע שיר לראשונה הוא יגלה דבר חדש? נראה לי שכן, לכן למרות שההגדרה נתנה מובן חשוב למילה שירה, אני לא חושב שהיא כללה את כל המובן שלה…

    1. מריו, החדר של מרי הוא ראיה לסתור.
      הרי מה שהחדר של מרי מראה זה שהגדרה דווקא לא מיועדת לתת הבנה בלתי אמצעית (חושית). להיפך, מטרתה לבנות את התיאוריה שמלווה את התפיסה הבלתי אמצעית ולא להחליף אותה. כמו שהאלקטרומגנטיות לא מיועדת לתת לאדם תחושה של צבעים. אז האלקטרומגנטיות לא מדויקת? או לא כוללת הכל? זה חוסר הבנה.
      הרי זה בדיוק מה שעשיתי: מצאתי הגדרה שאכן לא נותנת וגם לא אמורה לתת תפיסה בלתי אמצעית. ואם אתה מסכים שעשיתי את זה, אז אתה ממש לא מסכים לתגובתם של אלו שהזכרת.
      ובאשר למה שכתבת שההגדרה לא כוללת את "מלוא המובן", זהו ביטוי שסובל שתי משמעויות. מהנימוק שלך נראה שזה לא מכיל את התפיסה הבלתי אמצעית, אבל כאמור זה לא אמור להכיל את זה. לעומת זאת, אם כוונתך שהיא לא מדויקת במקרים מסוימים, זו ביקורת אחרת, אבל לא הראית זאת ולא טענת זאת בנימוקיך. יש לזכור ששרטטתי מודל מטמורפוזי, והוא מיועד בדיוק להראות את המורכבות והשטחים האפורים.

      אני חייב לומר שהתגובות כאן מתעלמות מכל ההבהרות המתודולוגיות שהארכתי בהן לאורך הפוסטים, ועשיתי זאת בדיוק כדי לענות על הטענות הללו. לדעתי אין בהן ממש.

    2. על זה נאמר הניתוח הצליח אבל החולה מת. עשית ניתוח על פי כל הכללים והבהרות המתדולוגיות אבל בסוף יצאו לך מסקנות לא הגיונות. עכשיו מבחינתנו נטל ההוכחה הוא עליך – למצוא איזו הנחה לא מבוססת. אני מבין שלטעמך זה טיעון שכבר הרבה שנים אתה חושב עליו, אך עדין מצטער לא שכנע אותנו.

      (אל תאמר קבלו דעתי שהם רשאים ואתה לא רשאי)

    3. בגלל חוסר ההבנה המתמשך כאן אני שוקל לכתוב עוד טור. ראו הוזהרתם.
      החולה חי למהדרין והמסקנות לגמרי הגיוניות. דבריך הם ממש חוסר הבנה.
      1. אם ילחינו את עגנון לשיטתך זה יהיה שיר? אז מה ההבדל בין הטיסה של אוחיון לעגנון?
      2. האם לשיטתך שיר בלי משקל אינו שיר? זה בלתי סביר בעליל.
      אבל אנחנו חוזרים על עצמנו.

    4. 1. לעגנון אין מקצב ולכן אי אפשר להלחין אותו.
      2. כמדומני שמקצב לא זהה למשקל. לפרקי תהילים אין הקפדה על משקל או חרוז ועדין מי שקורא בהם יכול לחוש במקצב פנימי.

      התחושה של המקצב היא הגשר בין המלודיה לפרוזה שמסמנת שיר.

  7. נדמה לי שכבר הובטח (באחד הטורים הקודמים או בתגובות) סיכום על המהלך כולו. יהיה חבל להפסיד את זה.

    1. לא זוכר שהבטחתי את זה. אני לא חושב שהסה"כ יצא מורכב מדיי. בסה"כ זה אוסף עקרונות די פשוט כך שהסיכום יוצא די מובן מאליו. אבל אולי אכתוב סיכום לפני הטור הבא שכנראה בכל זאת אוסיף לאור הבעייתיות של התגובות כאן.

  8. דומני שהתלונות כאן בתגובות הן שבסופו של דבר יש יותר מדי מקרים שהוצאו מחוץ לאינטואיציה. ברור שאפשר וצריך להבדיל בין שירה עתיקה לבין שירה מודרנית, אבל העובדה היא שכולם מגדירים זאת בהגדרה הכוללת של שירה בניגוד לסיפורת. יש גם מספיק שירים לא עתיקים שיש בהם עלילה. אז אפשר לדון לגבי טיסה 54249 ולומר שבעצם זה לא שיר וכאן ההגדרה עזרה לנו למצוא יוצא דופן, אבל כשזה מוריד חלק גדול ממה שנחשב כשירה, הרי שלהגדרה כבר אין הרבה ערך.
    דומני שלא עמדו גם על הבעיה בצד השני של לא-שירה. טקסט שהמשפטים שלו לא מתארים משהו, נניח מאמר פוסט מודרני. האם הוא שירה?!
    בסופו של התהליך התברר שפספסת (אבל זה נותן לך הזדמנות לכתוב עוד 5 טורים…).
    אני חושב שצריכים לשקלל כמה משתנים כשכל אחד מהם יכול להגביר את השיריות, והשאלה אם יש כאן סיפור היא רק אחד מהם. זו דרך מאוד בעייתית כי בסופו של דבר הרי אף אחד לא נותן ערך מספרי למשתנים, וכשיש כמה משתנים לשקלל זה מותיר מרווח ערפול כמעט אינסופי כדי להחליט על כל דבר אד הוק, אבל נראה לי שאין ברירה.

    1. למיטב הערכתי לא פספסתי כלום, ובינתיים לא ראיתי אפילו יוצא דופן אחד. מה שאתה ואחרים כאן קוראים "יוצאי דופן" נובע מחוסר הבנה של משמעות המהלך ואצטרך לשוב ולהסביר את זה בטור הבא.
      מה שנכון הוא שההגדרה אינה מתמטית אבל על כך הצהרתי כבר מהתחלה. והרי לזה כולכם מסכימים שאין כאן אפשרות לתת הגדרה של שחור לבן. אז מה הבעיה עם מה שעשיתי? כל מה שעשיתי הוא לתת למורכבות/עמימות הזאת צורה ברורה וחדה, שגם תכניס את כל המקרים תחתיה וגם תסביר את פשר התחושות (המוטעות) שאי אפשר להגדיר.
      כמובן שאם אין לך כוח לעוד (חמישה) טורים אתה מוזמן לוותר. אתה בהחלט יכול להישאר באי ההבנה המוחלטת שלך וליהנות ממנה. זה בסדר גמור.

  9. ניסיתי לחשוב עם אשתי האם יש הבדל בין 'איה פלוטו' שנתפס בעינינו כסיפור לבין 'לטיול יצאנו' שנתפס כשיר. המסקנה היא שבלטיול יצאנו יש אוסף חוויות ולא סיפור עם עלילה כמו בפלוטו, ושזה מאפיין יותר שיר (אבל זה לא אומר שכל מה שיש לו עלילה אינו שיר).
    עוד מקרה מעניין שאשתי העלתה – שירת הסטיקר.

  10. נקודה למחשבה: בעת הקריאה לא השתכנעתי לגמרי שטיסה 5325 היא סיפור ולא שיר, ואני חושב שיש לי תאוריה למה.
    התפקיד של מנגינה בתוך המארג הזה הוא חמקמק קצת. מצד אחד, נראה שהיא יכולה להיות מאפיין שמוסיף לתחושה הבלתי אמצעית ששיר אמור להעביר, בדיוק כמו חריזה או קיטוע בשורות, ונראה לי שזו מטרתה המקורית של מנגינה בשירים. אבל, למנגינה יש גם תפקיד אחר, עצמאי, ששונה לגמרי מכל סקאלת הפרמטרים שתוארו פה שעניינה מילים בלבד. עובדה שיש מוזיקה בלי מילים (מוזיקה קלאסית), או שאפשר לרקוד לשיר עם מוזיקה (אני מניח שאף אחד לא קורא שיר של ביאליק ופורץ בריקוד עז). כל זה מביא אותי לחשוב ש"שיר" בימינו זה שם משותף, כאשר אחת המשמעויות שלו היא באמת זו שהרב הגדיר, והשנייה היא פשוט מנגינה שבמקרה גם יש לה מילים. טיסה 5325 הוא לא שיר במשמעות הראשונה אלא יותר סיפור, אבל הוא בהחלט שיר במשמעות השנייה, ולמעשה אני מניח שגם ספר הטלפונים אם יטרחו להלחין לו מנגינה קליטה מספיק יכונה די מהר כשיר.

השאר תגובה

Back to top button