אינטואיציה בהלכה – שיעור 2

[הרב מיכאל אברהם] דיברנו קצת, התחלנו את הנושא של אינטואיציה, ודיברתי על זה שבעצם בתשתית כל מה שאנחנו יכולים לדעת על העולם בעצם עומדת לא לוגיקה ולא תצפית במובנים מסוימים, אלא איזשהו סוג של, או לא רק הלוגיקה והתצפית, לוגיקה בכלל לא והתצפית חלקית. והאינטואיציה בעצם חייבת להיות מעורבת בעניין הזה כי ההנחות הכלליות שלנו ודאי לא יכולות לצאת מתצפית; תצפית נותנת לנו רק נתונים פרטיקולריים, זאת אומרת על אירוע מסוים, ואי אפשר לצפות בחוק כללי, זה לא קורה. אז אנחנו עושים איזושהי הכללה על בסיס תצפיות במקרים פרטיים, וההכללה בעצמה מבוססת על איזשהו סוג של אינטואיציה; אתה צריך לדעת לאיזה כיוון אפשר להכליל, לאיזה כיוון אי אפשר להכליל, והאינטואיציה רומזת לנו, מנחה אותנו איזה הכללות לעשות. באופן עקרוני אפשר לעשות הרבה מאוד הכללות על בסיס כל סט של נתונים, ובכלל אם אנחנו מצליחים להתקדם באיזושהי צורה זה אומר שיש לנו עוד מכשיר. זאת אומרת זה לא הלוגיקה וזה לא התצפית. מה טיבו של המכשיר הזה? זאת אומרת, על זה אני רוצה קצת לדבר היום, ואני אעשה את זה דרך ניתוח של קאנט. עשינו את זה לפני כמה שנים אני חושב כשדיברתי על הלוגיקה הלא דדוקטיבית. וקאנט בעצם, אני חושב שבפעם הקודמת דיברתי על הבעיה שהעלה דייוויד יום. בתחילת העת החדשה עלתה ככה לקדמת הבמה התפיסה האמפיריציסטית במקום התפיסה הרציונליסטית. מה הכוונה? תפיסה רציונליסטית מבינה שאפשר לטעון טענות על העולם מכוח חשיבה בלבד, ולא צריך לצפות בדברים כדי לדעת אותם. לעומת זאת, באיזשהו שלב התחילו לפקפק: העובדה שאני חושב באופן מסוים לא מחייבת שכך באמת גם העולם מתנהג. הקביעות של אריסטו, שאמנם עשה קצת תצפיות אבל לא חשב שזה הכרחי; זאת אומרת אם יש משהו שנראה לו הגיוני אז מבחינתו זה היה נכון. דוגמאות, יש כמה דוגמאות מפורסמות, אחת מהן זה שאבן נופלת לארץ או חפץ נופל לארץ במהירות שפרופורציונלית למסה שלו. כך טען אריסטו, וכדי לראות שזה לא נכון לא צריך מאיץ חלקיקים, זאת אומרת פשוט צריך לזרוק שתי אבנים מגג של בניין, אחת כבדה ואחת קלה ולראות שהן מגיעות ביחד, פחות או יותר. אז זה אומר שבעצם כיוון שהדבר נראה היה לו הגיוני הוא לא מצא לנכון או לא חשב שיש צורך בתצפית ישירה. וכאמור בימי הביניים שלטה בכיפה המחשבה האריסטוטלית, אפילו העקרונות שלו הפכו לדוגמות דתיות, גם בנצרות, גם באסלאם וגם ביהדות, כל הסכולסטיקה הדתית בעצם כמעט כולה היא הייתה אריסטוטלית. ולקראת סוף ימי הביניים התחיל איזשהו ערעור על התפיסה הרציונליסטית הזאת, על אריסטו ובעצם על הרציונליזם בכלל. נדמה לי שדיברתי על זה שדקארט היה איזשהו ניסיון במאה ה-שש עשרה, סוף המאה ה-שש עשרה, היה איזשהו ניסיון הרואי עדיין לשמר את הרציונליזם בפני המתקפות עליו. העיקרון של "אני חושב משמע אני קיים", הקוגיטו של דקארט. המטרה שלו בעצם הייתה, המטא-מטרה שלו בעצם הייתה לא להוכיח שהוא קיים ולא שום דבר כזה, אלא לנסות ולהציל את הרציונליזם. זה היה הפרויקט של דקארט. ואיך מצילים את הרציונליזם? מנסים להראות שאני יכול להגיע לתובנה על העולם בלי שום תצפית, רק מתוך שיקול הגיוני, שיקול לוגי אפריורי בלי תצפית. וזה בעצם מה שעשה הקוגיטו. הוא ניסה להציע איזשהו עוגן למידע על העולם: קודם כל נדע שאני קיים, זה כבר משהו. זאת אומרת זה כבר טענה על העולם ומשם אחרי זה להמשיך ולגזור את שאר הידיעות. ובעצם המטרה של דקארט, למי שמבין את המהלך ההיסטורי, הייתה להציל את הרציונליזם. זאת אומרת זו הנקודה. הוא ניסה להראות שאפשר להגיע למידע בלי תצפית, למידע על העולם. וזה מה שניסה לעשות הקוגיטו. כמו שאמרתי לדעתי הוא נכשל בסוף למרות שזה היה ניסיון מאוד מעניין, אבל זה נושא אחר, אני לא אכנס עכשיו לניתוח של הקוגיטו. בכל אופן, ומאז התחיל… התחילה לעלות לבמה, או השתלטה על הבמה, תפיסה אמפיריציסטית. זאת אומרת שבמקום המחשבה, אנחנו אמורים לעבור לתצפית, להכרה. האמפיריציזם עבר גם הוא איזה שהוא תהליך, שבסופו של דבר, כשאנשים הסתכלו על התפיסה האמפיריציסטית של עצמם, ברקלי, לוק, יום, הם גילו שהיא הולכת ומצטמצמת. זאת אומרת, ככל שאתה אמפיריציסט יותר הדוק, אתה גם ספקן גדול יותר. זה נראה קצת מפתיע, זאת אומרת בדרך כלל אנשים אמפיריציסטים, אנשי מדע, כן, אנשים שמאמינים בתצפית, הם לא נתפסים אצלנו כספקנים. אבל כן, זאת אומרת הפילוסופים האמפיריציסטים היו ספקנים כולם, כמעט כולם, בצורה כזו או אחרת. ברקלי בכלל היה ספקן מטורף, ברקלי לא חשב שיש משהו חוץ ממנו. הוא היה אידיאליסט. למה? כי הם פתאום התחילו להבין שגם האמפיריציזם לא מביא את הישועה. כי האמפיריציזם, אם אתה מאמין רק למה שאתה רואה, אם התצפית היא המכשיר האמין היחיד לצבור תובנות על העולם, אתה לא מגיע לשום מקום. כל מה שאתה יודע לכל היותר, אם אתה לא מטיל ספק בעצם התצפית שלך, כמו שברקלי גם את זה עשה, אבל נגיד האנשים היותר קונבנציונליים לא הטילו ספק במה שאם אני רואה פה את השעון אז הוא נמצא שם, אז בזה אני לא מטיל ספק. אבל כמו שאמרתי קודם, איך את כל החוקים הכלליים, את כל הידע הכללי שיש לנו על העולם, לא עובדות מסוימות, עובדות פרטיות, את זה אני לא יכול להוציא מתצפית. וככל שהאמפיריציסטים התחילו להבין את זה, אז הם התחילו לצמצם את מה שהם מוכנים להגיד על העולם. הם נהיו ספקנים לגבי כל השאר. אז אני יודע שיש פה שעון, אבל אני לא יודע שהוא יהיה פה עוד רגע או שהוא היה פה לפני רגע. זה כבר אני מטיל ספק בזה, אני לא יודע. אני יודע שכל הגופים בעלי המסה שאני ראיתי נפלו לכדור הארץ, אבל מי אמר שזה נכון לכל הגופים בעלי המסה? בזה אני כבר מטיל ספק. זאת אומרת, ככל שאני נצמד יותר לתצפית, אני בעצם הופך ליותר ספקן. היום זה נשמע כמעט אוקסימורון, זאת אומרת מדען ספקן, או איש אמפיריציסט ספקן, אבל זה לא כך. אמפיריציזם הדוק, אמפיריציזם שהולך עם דרכו עד הסוף, עקבי, הוא ספקני. הוא תמיד ספקני. הוא ספקני בכל מה שהוא לא ראה באופן ישיר בעיניים. בסדר? ואז האמפיריציזם התחיל להצטמצם, זאת אומרת זה בעצם איזה שהיא תנועת מטוטלת כזאת. התחלנו עם רציונליזם מלא כל הארץ כבודו, ביקורת מאוד חזקה, קוגיטו לא מצליח להציל אותו, עולה לקדמת הבמה האמפיריציזם, התצפית מחליפה את המחשבה. ואז המדע המודרני נולד. במאה השש עשרה נולד המדע המודרני, מתקדם יחד עם הפילוסופיה האמפיריציסטית שמלווה אותו. בסדר? באיזה שהוא שלב אבל המדע נותן לנו כל מיני תוצאות שלא ניתנות להצדקה פילוסופית, בגלל שהתצפית או האמפיריציזם לא יצליח לבסס חוקים כלליים של המדע. ובעצם מי שהתחיל בצורה שיטתית את המהלך הזה היה דייוויד יום, שהוא היה ספקן גדול ואמפיריציסט הדוק. והוא בעצם התחיל להוריד מהבמה את כל מה שלא רואים באופן תצפיתי ישיר. עכשיו, כשאתה מסתכל באמת מה אתה לא רואה באופן תצפיתי ישיר זה כמעט הכל. בעצם כל המדע נשאר תחת כנפי הספק, כי מדע עוסק בחוקים כלליים. אתה אף פעם לא רואה חוק כללי, כמו שאמרתי קודם. ואז הוא שואל את עצמו שתי השאלות המפורסמות שלו, אבל זה בעצם בסיס לאינסוף שאלות שאומרות, שתי השאלות הידועות יותר שלו זה מה הבסיס לעקרון הסיבתיות ומה הבסיס לאינדוקציה. על סמך מה אנחנו מבססים את ההכללות שלנו? ההכללה היא לא הליך תצפיתי, הרי אמפיריציסט הדוק לא יכול לקבל על עצמו הכללה. אני ראיתי כמה גופים שנופלים לכדור הארץ, מי אמר שכולם כך? זאת הכללה. אני, המחשבה שלי בנויה כך, יש לי איזה שהיא נטייה כזאת, מה העולם אשם? כך אני בנוי, מה זה קשור לשאלה איך העולם מתנהג? בסדר? אז כיוון שכך בעצם אני לא אמור לדעת את זה, אבל אם אני לא אמור לדעת את זה אז אין מדע. עכשיו אם האמפיריציזם לא מצליח לבסס את המדע אז אנחנו בצרות. בסדר? אז אנחנו לא יכולים לבסס את ההצדקה או להציע הצדקה להכללות, באותה מידה אנחנו לא יכולים גם להציע הצדקה לעקרון הסיבתיות, שלכל דבר יש סיבה, כי גם את זה אי אפשר לראות. אף אחד מעולם עוד לא ראה שאירוע א' היה סיבה לאירוע ב'. אי אפשר לראות יחסים. אנחנו יכולים לראות אירועים, אנחנו לא יכולים לראות יחסים. אני לא יכול לראות שמישהו הוא אח של מישהו. אני יכול להסיק את זה, אני יכול לשמוע על זה, אני לא יכול לראות את זה. איך רואים יחסים בין עצמים? אז הסיבתיות, היחס הסיבתי גם הוא סוג של יחס. אני רואה אירוע ואחריו אני רואה עוד אירוע. איך אני יודע שאירוע א' היה סיבתו של אירוע ב'? את הקשר הסיבתי ביניהם אני לא רואה. בסדר? מישהו בועט בכדור והכדור עף או מישהו מכניס אצבע לאש והאצבע נשרפת. אז אני יודע שהעץ נכנס לתוך האש ואני יודע שאחרי זה הוא גם נשרף. איך אני יודע שזה שהוא נמצא באש זאת הסיבה לכך שהוא נשרף? נכון, ראיתי את זה גם כמה פעמים. אז מה? אם אי אפשר להחליל, אז גם אי אפשר לעשות סיבתיות. בסדר, אם אי אפשר לעשות סיבתיות, גם אי אפשר להחליל. יש קשר בין שתי השאלות האלה. אז יום אומר, אי אפשר לדעת. ואז הוא מנסה להציע איזושהי תפיסה רזה יותר, אבל זה לא באמת עובד. כי הוא מנסה לטעון שבאמת אנחנו לא יכולים לקבוע שמשהו הוא סיבתו של משהו אחר. כל מה שאנחנו… יום אומר, אני מדבר כרגע על יום. הוא קובע שכל מה שאנחנו יכולים לקבוע זה שתמיד אחרי שקורה זה, קורה זה. אבל קודם כל, גם את זה שזה תמיד אתה לא יכול לקבוע. כי זאת הכללה. אז את היחס הסיבתי אפילו על האירוע הזה אתה לא יכול לקבוע. זה הבעיה של הסיבתיות. אבל גם הבעיה של ההכללה, אז מה? אז זאת הפכה לאיזושהי הנחת עבודה. הנחת עבודה שזה קורה תמיד, ונעמיד את זה למבחן אמפירי, ובסוף זה מסתיים בקרל פופר, שבעצם אומר שאי אפשר להוכיח שום תיאוריה מדעית, אפשר רק להעמיד אותה למבחן הפרכה. כן, אי אפשר… זה כבר במאה ה-20, כן, אמצע המאה ה-20. אנחנו לא יכולים להוכיח את התיאוריה שכל העורבים הם שחורים, אנחנו יכולים להפריך אותה. אם נמצא עורב אחד שהוא לא שחור, זה יפריך אותה. יש אסימטריה בין הוכחה להפרכה של תיאוריות מדעיות. בסדר? זה בעצם סיום המהלך של דייוויד יום. כי בעצם מה שפופר אומר זה שאנחנו לא יכולים באמת לדעת אף פעם שכל העורבים הם שחורים. אף פעם אי אפשר לדעת את התיאוריה הכללית הזאת. מה?

[Speaker B] או שכל הברבורים לבנים.

[הרב מיכאל אברהם] אבל הרי

[Speaker B] נמצאו בסוף ברבורים שחורים.

[הרב מיכאל אברהם] כן, בסדר. זה אחת האינדיקציות לזה שאתה צריך להיות זהיר עם הכללות. אבל מבחינתו זה לא זהיר. אין הכללות. ההכללה לא נכונה. ההכללה היא הנחת עבודה. זה הנחת עבודה. אני מניח, כל העורבים שראיתי עד עכשיו שחורים, הנחת העבודה שלי היא שכל העורבים שחורים. אבל אני בספק לגבי זה, אני לא יודע. בוא נראה, נבדוק עוד ונראה. אם נמצא עורב לבן, זה נפל. עורב לא שחור, זה נפל. אם לא נמצא, אנחנו יכולים להישאר עם הנחת העבודה הזאת. אבל התפיסה של פופר עדיין היא שכל תיאוריה היא הנחת עבודה. ובמובן הזה הוא תקוע אצל יום. זאת אומרת הוא בעצם סיום המהלך היומיאני. וכל תולדות הפילוסופיה של המדע זה ניסיון להתמודד עם הבעיה הזאת. איך אפשר לבסס, שנייה אחת, איך אפשר לבסס את המדע על פילוסופיה אמפיריציסטית? זה נשמע אבסורד. הרי כל מה שבא הפילוסופיה האמפיריציסטית זה לבסס את המדע, זה בדיוק זרקנו את הרציונליזם והתחלנו להתקדם. באמת המדע התקדם עם הפילוסופיה הרציונליסטית. אבל בסופו של דבר אתה רואה שברמה הפילוסופית יש פה פער מאוד גדול, גאפ, כן, איזה מרווח מאוד גדול, אתה לא יכול לבסס את זה על אמפיריציזם.

[Speaker D] למה הנחת הבסיס שמה שאני רואה זה בטוח נכון?

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי, ברקלי גם את זה לא הניח. הוא גם היה נחשב אמפיריציסט.

[Speaker D] מה שאנחנו כבני אדם, בעיני בשר…

[הרב מיכאל אברהם] כן, רואים, אז זה ברור. ככה זאת ההנחה המקובלת אצל אמפיריציסטים. אני אומר, יש כאלה שגם הטילו ספק בזה. כל אחד יחליט לעצמו עד איפה הוא הולך עם הספק שלו. כן, אפשר להטיל ספק גם בזה. אז בעצם, אני חוזר, אני רק קפצתי רגע קדימה לפופר רק כדי לחדד את המשמעות של הבעיות של דייוויד יום. שבעצם אי אפשר לקבוע שום דבר כללי, אי אפשר לאמץ באופן מדעי שום דבר כללי, אפשר להציע היפותזות שעומדות למבחן הפרכה. זה הכל. אלטרנטיבות שהפילוסופיה של המדע מציעה כנגד הפופריאניות הזאת, זה שניסוי… נגיד, בעצם מה שפופר אומר זה שניסוי שמצליח לא עוזר כלום, אין לו שום משמעות. רק ניסוי שנכשל יש לו משמעות. כי ניסוי שנכשל בעצם פריך את התיאוריה או את ההיפותזה שהנחנו. אבל ניסוי שהצליח משאיר אותנו באותו ספק כמו שהוא היה, כמו שהיינו בו. אחרים רוצים לטעון שככל שיש יותר ויותר ניסויים ספציפיים שמצליחים, זה מאושש את התיאוריה. זה לא מוכיח אותה, צודק פופר שאי אפשר להוכיח אותה, אבל זה מאושש. כן, כולנו נרגיש שתיאוריה יותר חזקה ככל שהיא מתאימה ליותר עובדות שבהן צפינו. או במילים אחרות, אם אנחנו עושים אינדוקציה על בסיס שתי תצפיות זה יותר חלש מאשר לעשות את זה על בסיס 100 תצפיות. אוקיי? ככל שראינו את זה ביותר מקרים, ההכללה נתפסת אצלנו כיותר מבוססת. אבל זה מילים בעלמא. זה מילים. אין לזה שום משמעות. מאיפה אתה יודע? בעיית ההכללה של דייוויד יום נשארת גם כשראית 100 דוגמאות, גם כשראית 2000 דוגמאות. זה בכלל לא משנה. ברמה העקרונית, אם אתה לא מקבל את ההליך הזה של הכללה, אז אתה לא יכול לקבל הכללה על בסיס שתי דוגמאות, אחת, 100 או 1000. זה לא משנה. את הבעיה הפילוסופית אף אחד לא פותר. כולם מדברים ומנענעים שפתיים. אין לזה פתרון. לבעיה הזאת אין פתרון. יש בשני מקומות הוגו ברגמן מדבר על זה בספרים שלו. אחד מהם זה במבוא לתורת ההכרה בפרק תשיעי, שזה נקרא השכלנות של העולם. עברית קצת ישנה. הרציונליות או ההתאמה לשכל של העולם. שזה בעצם החידה הגדולה. אולי איך יכול להיות? אפשר לשאול את זה ככה, איך זה כבר שאלה קצת אחרת. איך יכול להיות שהעולם באמת מתנהל לפי הצורות שבהן אני חושב? הרי זאת בעצם השאלה, כן, על האמפיריציזם, זה שאני חושב באופן מסוים וזה גורם לי לפעולות וכולי. בסוף איכשהו זה עובד, זאת אומרת, איך זה יכול להיות? יש איזושהי התאמה בין איך שאנחנו חושבים לבין איך שהעולם מתנהל. כן, הספקנות של האמפיריציסטי בעצם מנוסחת כאן כסימן שאלה, לא כסימן קריאה. בעצם זה עובד, זה אני מניח זה ברור, זה עובד עובדה, אנחנו עולים על מטוסים, העסק עובד, אבל אנחנו לא מבינים מה ההצדקה לזה. אז מה אם אנחנו בנויים באופן מסוים? למה העולם חייב משהו לאיך שאנחנו בנויים? ואז הוא מציע לזה סדרה של המון המון תשובות. הוא סוקר שם את כל התשובות שניתנו לזה בתולדות הפילוסופיה ופורך את כולן. הוא אומר, אף אחת לא עונה על העניין. הוא עובר שם ממש הצעה הצעה, יש שם איזה עשרים תשובות אני לא יודע בדיוק כמה, לדעתי הרבה מהן שקולות אחת לשנייה, אבל בסופו של דבר הוא שולל את כולן. ויש עוד מקום שבו הוא מתייחס לזה, משום מה אני חושב שזה ספר יותר מוקדם למרות שיש שם איזו תפיסה בעיניי יותר מבוגרת, אני לא יודע, לא חקרתי את משנתו של ברגמן. יש ספר שנקרא הוגה דור. זה בעצם ספר שעוסק בפילוסופים אחרים, כל פרק עוסק בפילוסוף אחר. בהקדמה לספר הזה הוא שוב חוזר לשאלה הזאת, ושמה הוא מציע איזשהו פתרון דתי לבעיה. איך שהקדוש ברוך הוא אמור לעזור לנו להכיר את העולם. כידוע הוגו ברגמן גם התקרב לדת בסוף ימיו וזה איכשהו כנראה מתואר שם. בכל אופן אין לזה פתרון פילוסופי. אני מביא אותו רק כדי שכי הידע הפילוסופי שלי מוגבל, אבל הוא באמת היה ידען גדול, אם הוא אומר שאין פתרון אז כנראה באמת אין, אלא אם כן הוא טועה, אבל אין משהו שהוא לא ידע. בכל אופן, אז זאת הבעיה אני חוזר ליום. הפתרון המרכזי שהוצע בתולדות הפילוסופיה לבעיות של יום היה הפתרון של קאנט. וכבר הקדמתי ואמרתי שאני חושב שזה לא פתרון, אבל אני אומר אני רוצה לנסח אותו כי הוא לפחות מחדד בצורה מאוד יפה את הבעיה. זאת אומרת, הוא עושה מהלך פילוסופי מבריק שבסופו של דבר מוביל אותו להצעת פתרון. הפתרון לדעתי לא נכון, אבל המהלך שמוביל אותו לשמה מחדד בצורה יפהפיה את הבעיה. אני כבר קצת בניסוחים שנתתי עד עכשיו כבר השתמשתי קצת בעצם בחידוד הקאנטיאני. הוא בעצם אומר כך: אפשר לחלק את הטענות שאנחנו טוענים לשני בשתי חלוקות שונות, כל חלוקה לשני סוגים. יש אבחנה בין משפט אפריורי ואפוסטריורי. זאת אומרת משפט שאני יודע אותו באופן שלא נזקק לתצפית, שקודם לתצפית, זה נקרא משפט אפריורי, ומשפט אפוסטריורי זה משפט שמבוסס על תצפית. בסדר, זו אבחנה ראשונה. האבחנה הזאת, אם אני צריך למיין לאיזה קטגוריה היא שייכת, איזה סוג דיון פילוסופי היא שייכת, היא שייכת לתורת ההכרה, מה שנקרא אפיסטמולוגיה. איך אני מכיר דברים? האם אני מכיר אותם באמצעות תצפית או חשיבה בלבד? אתם רואים כבר שזה בדיוק השאלה של רציונליזם מול אמפיריציזם, נכון? אבל הוא כרגע ממיין טענות, הוא לא מדבר על תזות פילוסופיות. זה אותו דבר אבל הוא ממיין טענות. יש טענות אפריוריות ויש טענות אפוסטריוריות. אבל זה לא אפיון של הטענה, זה אפיון של איך אני יודע את הטענה. בסדר? זה שייך לאפיסטמולוגיה, לתורת ההכרה. איך אני יודע את העובדה שהטענה הזאת מתארת? אני יכול לדעת את זה מתוך ניסיון, וזה אפוסטריורי. אני יכול לדעת את זה בלי ניסיון, וזה אפריורי. זה רציונליסטי, כן, לדעת משהו רק מתוך מחשבה, זה לדעת משהו אפריורי והאפוסטריורי זה לדעת משהו בעקבות תצפית, זה בעצם האמפיריציזם. כמובן הרציונליזם גם הוא מקבל תוצאות של תצפיות כלגיטימיות, כן זה ברור, הוא רק אומר שלא חייבים. זאת אומרת, גם הליכים מחשבתיים יכולים ללמד אותי על העולם. יש אסימטריה בין אמפיריציזם ורציונליזם.

[Speaker E] יכול להיות מצב של אמפיריציזם שיסתור את ההיגיון?

[הרב מיכאל אברהם] את הלוגיקה? אני לא חושב. יש כאלה שרצו לטעון ככה, אני ממש לא מקבל את זה, אני חושב שאין לזה משמעות אפילו ברמה הסמנטית. סמנטית אין לזה משמעות. אבל לא יודע, באופן היפותטי העולם לא חייב לי כלום, כאילו אם זה עיקרון

[Speaker D] גם כן, הרי הוא חשב שזה הגיוני ש…

[הרב מיכאל אברהם] לא, אז אמרתי לא לוגיקה, לא. הסברות שלנו ודאי, ההיגיון, תורת הקוונטים אנחנו מכירים הרבה דברים שסותרים את ההיגיון הפשוט שלנו. אז זאת החלוקה בין האפריורי והאפוסטריורי. אוקיי, שהיא חלוקה ששייכת לתורת ההכרה. יש חלוקה אחרת שהיא שייכת לתחביר של המשפט או המבנה של המשפט וזה חלוקה בין האנליטי והסינתטי. משפט אנליטי, אנליזה זה ניתוח, כן משפט אנליטי. משפט אנליטי זה משפט מנתח. זה משפט שהתובנה שמתוארת בו היא תוצאה של ניתוח של המושגים שמופיעים בו, למשל כדור הוא עגול או למשולש יש שלוש זוויות. בסדר? זה משפט אנליטי. למה זה משפט אנליטי? כי אם אתה מבין טוב את המושג משולש או את המושג כדור ואתה מנתח אותו, אתה יכול להוציא את המשפט מתוך ניתוח המושג. מספיק ניתוח של המושג כדי להוציא את המשפט, אתה לא צריך תצפית. נגיד אני כבר קופץ קצת קדימה. זאת אומרת, ניתוח מושגי ייתן לך את התובנה הזאת. בסדר? זה משפט אפריורי, משפט אנליטי, סליחה. משפט סינתטי זה משפט שלא מספיק הניתוח של המושג כדי לומר אותו, למשל למשולש הזה יש זווית אחת של שבעים ושתיים מעלות. זה משפט סינתטי. למה? כי המשפט הזה אי אפשר להוציא אותו מתוך ניתוח המושג משולש. יש משולשים שאין בהם זווית של שבעים ושתיים מעלות. אוקיי? אז איך אני יודע? אני צריך לעשות סינתזה עם עוד מידע. זאת אומרת, לא רק מידע שמתפתח מתוך המושג אלא צריך להביא עוד מידע מבחוץ, לא רק לנתח ולחלץ מידע שטמון בתוך המושג אלא לייבא עוד מידע מבחוץ. אוקיי. החלוקה השנייה, החלוקה הזאת בין אנליטי וסינתטי, כמו שאמרתי קודם, היא חלוקה שנוגעת למבנה המשפט, בניגוד לחלוקה בין אפריורי ואפוסטריורי שהיא חלוקה שנוגעת לתורת ההכרה, איך אני יודע את המשפט. בסדר? טוב. אז אלה שתי חלוקות שהציע קאנט, הצביע עליהם. עכשיו, מה שקאנט בעצם שואל או אומר זה שכל הבעיות של יום נובעות מהעובדה שאנחנו מזהים בין שתי החלוקות האלה. ותחשבו, אם תחשבו טוב אז תראו, זה כמעט מובן מאליו, שהחלוקות האלה הן בעצם זהות, למרות שאחת שייכת לתורת ההכרה והשנייה שייכת למבנה המשפט, איך אני יודע את המשפט מול מה מבנה המשפט עצמו. בסדר? אוקיי, אבל כמובן יש קשר, איך אני יודע למבנה המשפט, אופי הטענה של המשפט יכול להקרין על איך אני יודע אותה. אז בואו ננסה להסתכל על זה קצת. ברמה העקרונית הייתי מצפה שיהיו ארבעה סוגי קומבינציות. אם אין קשר בין שתי האבחנות, אז אמורים להיות ארבעה סוגים. נכון? צריך להיות משפט אנליטי אפריורי, אנליטי אפוסטריורי, סינתטי אפריורי וסינתטי אפוסטריורי. צריכים להיות ארבעה סוגי משפטים. כשננסה לבחון את הדברים קצת אנחנו נראה שאנחנו מכירים רק שניים. הכל האנליטי הוא אפריורי ולהיפך וכל הסינתטי הוא אפוסטריורי ולהיפך. ולמה? ההיגיון הוא פשוט. אם יש משפט שהוא אפריורי, זאת אומרת שאני יודע אותו בלי תצפית, אז מאיפה אני יודע אותו? רק מתוך אנליזה כנראה של המושגים, אחרת מאיפה עוד? אני לא יכול לייבא עוד מידע אם לא מתצפית, מאיפה עוד יכול להיות? אז משפט אפריורי הוא כנראה אנליטי ולהיפך. משפט אנליטי, אם אני משפט שאני מוציא אותו מתוך אנליזה של המושגים, אז בעצם ברור שאני לא צריך תצפית כדי לדעת אותו. תעשה אנליזה של המושגים וזה הכל. אז משפט אנליטי הוא אפריורי. זה מספיק כמובן כי אם אני מוכיח את זה שזה דו כיווני אז לא צריך לדבר על הסינתטי כבר. זה ברור. אז כל אנליטי הוא אפריורי ולהיפך, כל סינתטי הוא אפוסטריורי ולהיפך. ואז בעצם יוצא ששתי החלוקות האלה שלכאורה אחת שייכת לתורת ההכרה ואחת שייכת למבנה המשפט או לאופי של המשפט, הם בעצם שני צדדים של אותה מטבע. ככה מקובל היה לחשוב עד קאנט. אוקיי? וקאנט בעצם טוען שכל הבעיות שהעלה דייוויד יום נובעות מהטעות הזאת, הטעות שבזיהוי שתי האבחנות. זו טעות, קאנט אומר. בשביל לחשוב רגע על כל השאלות שהעלה דייוויד יום, ננסח את זה עכשיו בשפה שפיתחנו כרגע. בסדר? מה זה חוק טבע כללי, שכל העצמים בעלי המסה נמשכים זה לזה או כל העצמים בעלי המסה נופלים לכדור הארץ? מה זה הדבר הזה? הרי הבעיה שיום העלה הוא אומר איך אתה יודע שזה נכון לכולם? נעשה הכללה. מה שאני ראיתי זה רק עובדות מסוימות. המשפט הכללי הוא תוצר של הכללה, נכון? אז מה בעצם אומר קאנט? בואו נתרגם את זה לשפה שלנו. בעצם מה שיום טוען זה שמשפטים סינתטיים אפריורי לא יכולים להיות. כי זה משפט סינתטי אפריורי, בוא נראה. זה לא משפט אנליטי, נכון? כי כשתנתח את המושג להיות בעל מסה, לא יוצא מזה שאתה נמשך לגוף בעל מסה אחר, לפחות מתוך מה שאנחנו מבינים במושג מסה זה לא יוצא מניתוח מושגי, זו עובדה אמפירית, כן? זה לא רק תוצאה של ניתוח של המושג מסה. אז זה לא משפט אנליטי, זה משפט סינתטי. מצד שני הוא לא תוצר של תצפית, כמו שיום אומר, כי התצפית אמרה לנו רק על גופים מסוימים שאותם ראינו, אבל החוק הכללי הוא לא תוצר של תצפית. קצת תצפית. רכיב רציונליסטי, רכיב של מחשבה ולא רק של תצפית. ההליך של ההכללה הוא הליך חשיבתי. אז בעצם יוצא שזה משפט סינתטי מצד אחד, ואפריורי מצד שני. אבל זאת קטגוריה שלא קיימת. הסינתטי הרי הוא תמיד אפוסטריורי והאפריורי הוא תמיד אנליטי. אז פתאום אנחנו מגלים שקאנט ניסח מחדש את אוסף כל הבעיות של יום, יש לו כמה וכמה כאלה, האינדוקציה והסיבתיות זה הבולטות שבהן, אוסף כל הבעיות של יום מתמפות לבעיה אחת אחר הניתוח המושגי הזה, האם ייתכנו משפטים סינתטיים אפריורי? תרגום, האם ייתכנו משפטים שטוענים טענה על העולם ואני יודע אותם לא מתוך תצפית? סינתטי זה טוען איזושהי טענה מעבר לניתוח המושגי, הוא אומר משהו. דבר שמנתח מושגים לא אומר כלום, הוא רק מנתח את המושג. משפט שטוען משהו, שאומר משהו, זה משפט סינתטי. אבל מצד שני הוא גם אפריורי. האם ייתכן שמשפט שטוען טענה על העולם אני אדע אותו אפריורי בלי תצפית? וזאת בדיוק השאלה של האמפיריציזם מול הרציונליזם, נכון? בסך הכל קאנט מתרגם את השאלה הזאת בצורה יותר חדה, בצורה עושה אנליזה יפהפייה על השאלה הזאת, ובעצם אומר אוסף כל הבעיות של יום זאת בעיה אחת. זה דוגמאות פרטיות של בעיה אחת, בעיית הסינתטי אפריורי. השאלה היא האם ייתכנו משפטים סינתטיים אפריורי.

[Speaker F] רגע רגע, אולי הזיכרון שלי התחיל לפספס אותי. משפט סינתטי אפריורי?

[הרב מיכאל אברהם] למה? משפט… משפט סינתטי אבל לא אפריורי. למה לא? כי אתה צופה, אתה צופה בעצמך במקרה הזה. גם לצפות בעצמך זה סוג של תצפית. אז יוצא בעצם שיש לנו כאן הבעיה לפחות נורא מוגדרת. זה היתרון של הניסוח הקאנטיאני של הבעיה, אנחנו יכולים לשים אצבע איפה הנקודה. האם אפשר לצבור מידע על העולם או לטעון טענות על העולם באופן שהוא אפריורי? כן? על ידי לא יודע מה, ניתוח מושגי או הכללה, כי הכללה היא לא ניתוח מושגי וזה משפט סינתטי, זה לא משפט אנליטי. זאת אומרת זה לא על ידי ניתוח מושגי, אבל זה אפריורי. אתה רואה עוד פעם את האבחנה בין האנליטי לאפריורי. ניתוח מושגי זה לא, אבל אפריורי זה כן. אז הנה עוד פעם חתכנו את הזהות הזאת בין האנליטי לאפריורי. יש פה משהו אפריורי שהוא לא אנליטי. אבל אם הוא לא אנליטי, זה לא רק תוצאה של אנליזה של מושגים, אז איך אתה יודע את זה לכל הרוחות? לא מתצפית, אפריורי. אז איך אתה יודע? אני עושה הכללה. מי אמר שההכללה נכונה? הבעיה של יום. זאת אותה שאלה. זאת אומרת כל אוסף הבעיות של יום שעד זמנו של קאנט נתפסו כבעיות בלתי תלויות, אוסף של הרבה בעיות, בעצם הפכו להיות אב-טיפוס אחד של בעיה שמתפרט להרבה מאוד דוגמאות. עכשיו, אני אתאר בקצרה את הפתרון שהציע קאנט לבעיה. ואני עד כאן אני איתו לגמרי, זאת אומרת הניסוח של הבעיה הוא באמת מבריק, אני חושב שזה מחדד מאוד טוב, הוא מכוון אותנו איפה לחפש אם בכלל, או מכוון אנשים להתייאש ולהגיד אוקיי, אחרי שזה מנוסח כל כך טוב ברור שאי אפשר למצוא לזה פתרון. אבל הפתרון שלו לדעתי לא מחזיק מים, זאת אומרת גם זה לא פתרון, גם הפתרון שהוא הציע הוא לא פתרון. ואני קודם כל אציג את הפתרון שלו בקצרה. מה שבעצם הוא טוען זה כך. כשאני עושה אבחנה בין הדבר כשהוא לעצמו לבין הדבר כפי שאני תופס אותו, העולם כשהוא לעצמו לבין העולם כפי שהוא נתפס אצלי. הפנומנה והנואומנה בשפה של קאנט. הנואומנה זה העולם עצמו והפנומנה, כן, פנומנה זאת התופעה, כן, זה איך שהוא מופיע לעיניי. אוקיי? עכשיו הוא אומר כך. הטענות המדעיות הן טענות על העולם כפי שהוא מופיע לעיניי. אני לא יכול הרי לתפוס את העולם עצמו, אני לא יכול, אין לי נגישות למה זה שולחן כשהוא לעצמו. אני יכול להגיד לכם מה מופיע לעיניי כשאני פונה לשולחן. אני יודע שהוא נראה מלבני ויש לו צבע לבן ורגליים כאלה. בסדר, זה הכל תיאורים שנובעים מהתמונה שנמצאת אצלי. ואולי כדי לחדד את זה יותר אני אביא את ה… זה כבר דיברנו גם בשנה או שנתיים האחרונות אני חושב על ברטרנד ראסל על הטיעונים שלו על הצבע והמראות. שכן מה זה צבע צהוב? נדמה לי שזאת הדוגמה שלו. מה זה צבע צהוב? אז אנשים חושבים שצבע צהוב זה גל אלקטרומגנטי באורך גל כזה וכזה. שטויות כמובן. גל אלקטרומגנטי באורך גל מסוים זה הגורם לכך שאני אחוש בתחושה של ציהוב, כן, של צבע צהוב. אבל הצבע הצהוב זאת אותה תופעה שקיימת אצלי בהכרה שאני מכיר אותה בתור צבע צהוב. לא צריך להיות פיזיקאי בשביל זה אבל צריך לשמוע על אורכי גל בשביל זה. אתה יודע בדיוק מה זה צבע צהוב גם בלי להיות פיזיקאי. הפיזיקאים טוענים שגל אלקטרומגנטי באורך גל מסוים כשהוא פוגע ברשתית שלנו, נוצרת אצלנו ההכרה הזאת או התמונה הזאת של צבע צהוב. אוקיי, בסדר, זאת טענה עלינו. אבל בעולם עצמו יש גל אלקטרומגנטי עם אורך גל מסוים, אצלנו בהכרה יש צבע.

[Speaker G] לא בטוח שזה אצלנו, יכול להיות שכל אחד חווה…

[הרב מיכאל אברהם] כן, זה ההרמון של הפילוסופים, השאלה אם כולנו באמת… האם כולנו רואים את אותו מראה, אין שום דרך לבדוק את זה. אבל בוא נגיד כל אחד מאיתנו מה שהוא רואה בתור צהוב. יכול להיות שמה שמישהו מכם קורא צהוב זה מה שאני קורא כחול, אבל מה שהוא רואה באמת. אין דרך לבדוק את זה כי הדיבור שלנו מסונכרן לגמרי. אז, אבל לא משנה, אז אם כולנו אומרים על צהוב שהוא צהוב… יכול להיות שמה שאתה רואה, נגיד החולצה שלו, החולצה שלו נגיד, אני

[Speaker H] רואה את

[הרב מיכאל אברהם] זה בתור צהוב, אתה רואה את זה גם בתור צהוב כי זה הצבע שאתה קורא לו צהוב. אבל מה שקיים אצלך בתוך הראש יכול להיות שזה כחול, ואתה באופן עקבי כל פעם כשאני רואה צהוב אתה רואה כחול, רק אתה יודע שלדבר הזה קוראים צהוב. זה מה שנקרא אצלי כחול, אתה לא פחות צודק ממני, אם זה מה שנקרא אצלי כחול, אין דרך לבדוק את זה, לפחות לא שום דרך שחשבו עליה עד היום. הסובייקטיבי לא נגיש למדידה מדעית או להשוואה, אין לנו אפשרות לעשות כאלה מדידות. יש ספר מאוד מעניין דרך אגב בהקשר הזה של אחד בשם דניאל אלגום מאוניברסיטת בר אילן היה לפחות.

[Speaker C] למה לחשוב אבל שזה אחרת?

[הרב מיכאל אברהם] לא יודע, אולי זה אחרת אולי לא, למה לחשוב שלא? למה שכן יהיה אותו דבר?

[Speaker C] בסדר, אנחנו מדברים עכשיו על… אני לא מדבר כרגע על… כל אחד מרגיש שזה אחרת… תגיד שזה סובייקטיביות, אבל עצם זה שבדרך כלל אנחנו יכולים להגיד על הכל שאין הכללה.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אנחנו מדברים עכשיו על התוקף של הכללות, אז בטח בהקשר הזה אנחנו צריכים לתת לעצמנו איזשהו דין וחשבון. אבל בסדר, בוא נגיד כרגע לצורך הטיעון שכולנו רואים אותו דבר, זה לא משנה לעצם הטיעון. אז אני רוצה לעשות פה אבחנה, את האבחנה בין…

[Speaker B] מה השם של הספר של דניאל?

[הרב מיכאל אברהם] אה כן, דניאל אלגום זה "תפיסה ופסיכופיזיקה" נדמה לי זה נקרא, בהוצאת אוניברסיטה משודרת. מאוד מעניין כדאי לקרוא את זה. הוא מדבר שם על השאלה איך אתה מודד עוצמות של קול. אז עוצמות של קול אנחנו רגילים, יש מכשירי מדידה, אבל זה אתה מודד את העוצמה של הגל האקוסטי. העוצמה של הקול כמה זה רועש אצלך בראש, כל מה שאתה יכול לעשות זה לשאול את האיש תגיד פי כמה זה יותר חזק מזה. שמכשיר ימדוד… כן, אה?

[Speaker D] שמכשיר ימדוד ואתה רק רואה מה המכשיר…

[הרב מיכאל אברהם] אז הוא מודד את הגל האקוסטי בעולם, הוא לא יכול למדוד את מה שאני שומע. מה השאלה מה היחס בין מה שאני שומע לבין מה שקורה בעולם? נגיד אם יש גל בעוצמה יותר חזקה פי שתיים בעולם, האם הקול שאותו אני שומע כשהוא פוגע לי בעור התוף, הרי כפי שיש במראה, גל אלקטרומגנטי פוגע לי ברשתית, נוצרת תחושה של צבע או של מראה בכלל באופן כללי. אותו דבר גל אקוסטי פוגע לי בעור התוף, נוצרת תחושה של קול. השאלה מה היחס בין התחושה הסובייקטיבית לבין האירוע הפיזיקלי. אוקיי, אם האירוע הפיזיקלי גדל פי שתיים, האם אני שומע קול שהוא בעוצמה פי שתיים?

[Speaker D] מה זה קול בעוצמה פי שתיים?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אז אפשר אולי לחשוב על זה, אבל אני לא יודע איך מודדים את זה. לא, אני חושב שדבר כזה יכול להיות מוגדר, אני רק לא רואה איך מודדים את זה. אבל כן, כשאני שומע פי שתיים אם היה לי איזה מודד סובייקטיבי בלי קשר אליך, אני אומר לי לעצמי, לתוך עצמי…

[Speaker D] איך אתה פעם… ישמיעו לך פעמיים את אותו רעש, פעם תגיד שזה פי שתיים פעם תגיד שזה פי שתיים וחצי.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, כי אני לא יכול לעשות את זה באופן מדויק כי אין לי מכשיר מדידה פנימי, אבל לא שזה לא מוגדר אלא אני לא יודע איך מודדים את זה. אתה צודק, אני לא יודע איך עונים על השאלה הזו.

[Speaker I] מה שעושים, מודדים מתי בן אדם מסוגל להפריד בין שתי רמות של גירוי.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אתה אמרת את זה אני חושב פעם קודמת שדיברנו על זה, הערת את זה. כן, לא בסדר, אבל זה עדיין החלטה שרירותית ואז ממנה מסתבר שכנראה היחס לוגריתמי. לא, לא, היחס הלוגריתמי נמצא בוויכוח גדול, היום לא מאמינים ביחס הלוגריתמי. פעם חשבו שיש יחס לוגריתמי, אבל עוד פעם צריך להבין אפילו אם מה זה חשבו שיש יחס לוגריתמי, אנחנו מראיינים את האנשים, קבוצה גדולה של אנשים ושואלים אותם תגידו אתם שומעים פי שתיים, פי שלוש, פי ארבע, מנסים לעשות… הרי כל אחד עונה תשובה קצת אחרת, עושים ממוצע. בסדר? עושים ממוצע. על הממוצע הזה אנחנו מודדים אותו מול הפקטור שהגדלנו את האירוע הפיזיקלי. נגיד הגדלנו את האירוע הפיזיקלי פי שתיים, שואלים כל מיני אנשים פי כמה הקול שאתה שומע חזק, אז נגיד שיצא פי שלוש. אז זה אומר שאם הגדלנו את האירוע הפיזיקלי פי שתיים היחס הוא פי שלוש, שמים נקודה על הגרף. אחרי זה עושים את זה על הגדלה פי ארבע, פי שש, פי עשר, פי מאה וכולי, מציירים גרף ורואים זה לוגריתמי, פולינומיאלי או כזה או אחר ועושים איזשהן התאמות לגרף הזה. יש ויכוח גדול ועתיק יומין כבר מעל מאה שנה דרך אגב הוויכוח הזה. יש כאלה… יש כאלה שתופסים שזה, יש כאלה שטענו שזה לוגריתמי. אתם כבר רואים לבד עד כמה זה מוגדר מדעית הדברים האלה, איך אפשר להתווכח בצורה כזאת. אלה טוענים שזה לוגריתמי, אלה טוענים שזה בכלל יחס של חזקה, כשיחס החזקה הוא אחת, שתיים, שלוש, יש כמה הצעות גם לחזקות, איזה חזקה מדובר. בסדר, בקיצור יש איזה ויכוח, היום נדמה לי שמקובל לחשוב שזה לא לוגריתמי.

[Speaker D] עכשיו זה בטח אקספוננציאלי.

[הרב מיכאל אברהם] לא יודע, זה אני לא יודע, אבל תראו, הרי צריך גם כמובן להגדיל את זה, הרי כל יחס… הרי אתה צריך להגדיל את זה לרמות מאוד גבוהות של שמיעה, יכול להיות שבסוף זה נהיה אקספוננציאלי כשבהתחלה אתה רואה רק את החלק המתון של האקספוננט. אבל אז האנשים מתחרשים, אז אתה לא יכול לעשות את הניסוי. בכל אופן היחס הפסיכופיזי, הבעיה הפסיכופיזית הזאת, הבעיה הפסיכופיזית לא במובן הפילוסופי, זאת בעיה מדעית, איך מודדים את הפסיכופיזיקה, זאת אומרת איך מודדים תופעות סובייקטיביות, איך שאנחנו קולטים את העולם, לא את העולם עצמו, שזה בעצם ביטוי להבחנה הקאנטיאנית בין העולם כשהוא לעצמו לבין העולם כפי שאני תופס אותו.

[Speaker F] אם יש את אותו קול, וילד שומע אותו וזקן לא שומע אותו, אתה יכול לדעת שזה שומע, זה לא שומע. ברור.

[הרב מיכאל אברהם] אם שומעים את הקול, אז ברור שיש קול ואתה שומע אותו. אם אתה לא שומע, אז אין קול, אז אתה לא שומע אותו.

[Speaker F] לא, אם יש תדר ואחד לא שומע אותו.

[הרב מיכאל אברהם] נו, אז הוא אומר שהוא חרש לתדר הזה. עכשיו תגדיל לא את התדר, תגדיל את העוצמה פי שתיים. ושאלת את הזקן ואת הילד פי כמה יותר חזק הקול. אני מדבר רק על יחסים, אני לא מדבר על אם אתה שומע את הקול או לא. פי כמה זה יותר חזק, אתה תקבל תשובות שונות. עושים ממוצעים ואיכשהו מנסים לראות מה היחס בין הגדלה פי שתיים בעולם הפיזיקלי כשאתה מודד במכשירים מול הדיווחים של אנשים. היחס הוא לא לינארי פשוט, אם כי יש כאלה שרוצים לטעון גם לינארי, אבל הוא כנראה לא לינארי פשוט. אוקיי? יש אפילו אצל רבי שם טוב גפן, שאותו הזכרתי אני חושב, נכון? לא יודע אם השנה או אולי בשנה שעברה, הממדים, הנבואה והאדמתנות. ושם הוא מדבר על הדילמה הזאת, זה כבר בזמנו, מדובר לפני מאה שנה. הוא מדבר על השאלה אם זה לוגריתמי או יחס של חזקה. בכל אופן אני מביא את זה רק כדי לחדד שההבחנה הקאנטיאנית היא הבחנה שמאוד חשוב להיות מודעים לה, היא נכונה עד היום, אין ויכוח על זה. מי שמתווכח על זה לא יודע על מה הוא מדבר. זה ברור, למרות שזה היה נראה חידוש נורא גדול של קאנט, אבל זה דבר פשוט. השאלה אם נפל עץ ביער ואף אחד לא נמצא שם האם הוא משמיע קול, התשובה היא כמובן לא. כולם חושבים שהתשובה היא כמובן כן. התשובה היא כמובן לא. אין שם שום קול. יש שם גל אקוסטי, יש תנודות של אוויר, שאם אנחנו נשים עור תוף שם וזה יכה בעור התוף, אז יהיה לנו תחושה של קול בראש. אבל כל עוד אין שם איזה עור תוף, אז גל האקוסטי הזה לא מתרגם לתחושה של קול. תחושת קול קיימת רק בתוכנו, אין קול בעולם. בעולם יש גל אקוסטי. כמו שאין אור, אין צבע בעולם. בעולם יש גל אלקטרומגנטי. גל אקוסטי לא… גל אקוסטי הוא הגורם לתחושה.

[Speaker D] הוא אירוע בעולם בלי קשר אלינו.

[הרב מיכאל אברהם] ברור, הוא אירוע בעולם. עוד פעם, אלא אם כן אתה ספקן, אתה יכול להיות ספקן גם על זה ולהגיד עזוב, אין בכלל גל אקוסטי, מי אמר שהשר…

[Speaker D] אפשר לחוש גל אקוסטי לא דרך האוזן.

[הרב מיכאל אברהם] אפשר, כן. תשים שם אוסילוסקופ, אז אתה תראה את הגל האקוסטי בצורה…

[Speaker D] עוצמה של קול אפשר למדוד באוסילוסקופ.

[הרב מיכאל אברהם] עוצמה של גל קול, אבל לא של תחושת הקול. ברור, גל קול מודדים, כל הזמן מודדים. את זה וודאי אפשר למדוד. אם זה פי שתיים, זה פי שתיים. אבל אני עכשיו שואל איך זה מתרגם לתחושה שלי, האם אני שומע את זה בקול הפנימי, בהכרה שלי פי שתיים בעוצמה פי שתיים?

[Speaker I] יש בעיה רפואית שנקראת טינטון, שאתה שומע קולות בלי שיהיה רעש, בלי שיש גל אקוסטי. אוקיי, שעובר במוח נוצר איזשהו בעיה ואתה שומע קולות, אתה שומע איזה

[הרב מיכאל אברהם] צפצוף.

[Speaker I] זה באופן… כמו איבר פנטום.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. אבל במובן מסוים כל זיכרון הוא כזה. כשאתה זוכר משהו, אז אתה מעלה בראש תמונה בלי שהאובייקט עומד מולך. אתה מנסה לזכור בן אדם, עכשיו הוא לא עומד מולך אבל אתה זוכר אותו. אגב, במדעי המוח היום גילו שזה באותו מקום כמו שרואים. זאת אומרת הזיכרון מפעיל את אותם נוירונים שמפעילה הראייה הישירה. במובן הזה גם זיכרון זה סוג של פנטום, פנטום יזום.

[Speaker I] זיכרון של יצירה מוזיקלית לא מפריע להם לשמוע אותנו מדברים? הבנתי, הבעיה של טינטון מפריעה לבן אדם לשמוע.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אוקיי, אני לא נכנס לניואנסים, אבל אני אומר ברמה העקרונית כשאתה זוכר איזושהי מנגינה, אולי זה אפילו מפריע קצת לשמוע, אני לא יודע, או לפחות להתרכז, אני לא יודע בדיוק. אבל כשאתה זוכר מנגינה באמת, זאת אומרת שאתה שומע אותה בתוכך, לזה אני מתכוון לומר, או כשאתה רואה מראה בתוכך, אז זה מפעיל את אותם נוירונים. זאת אומרת זאת אותה תופעה כמו לחוות את התצפית. אוקיי.

[Speaker F] אבל האיכות היא שונה, זאת אומרת שכשאני שומע קול זה מרגיש שונה ממשהו שאני נזכר.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אנחנו מבחינים בין שני הדברים האלה, אז ברור שמשהו בכל זאת אחר. כן, יש משהו, יש חלקים שהם דומים ויש עוד אגף שאומר לי: כן, אבל זה לא הדבר האמיתי. אגב, אפשר לעורר על ידי אלקטרודות תחושה כאילו זה גם הדבר האמיתי, שזה מנטרל את החיישן הזה שאומר לך: רגע רגע, פה זה דמיון, או שאולי בגלל שפה לא אתה יזמת את זה אז לכן אתה, פה אתה יוזם את זה אז אולי בגלל זה אתה יודע פשוט שזה לא הדבר האמיתי כי אתה יזמת את העלאת הזיכרון, וכשמעוררים לך את זה באלקטרודה מבחוץ אז אתה לא יודע, צריך לשאול אנשים של מדעי המוח.

[Speaker F] יש שם מחלה שמישהו יחשוב שבאמת מדברים אליו כשהוא שומע קולות.

[הרב מיכאל אברהם] כן, בדיוק, נפלאות התבונה. בכל אופן, אז ההבחנה הזאת של קאנט בין העולם כשהוא לעצמו לבין העולם כפי שאני תופס אותו היא הבחנה שמאוד חשוב להיות מודעים לה, היא נכונה, אין ויכוח, זאת אומרת זה ברור שזה ככה, זאת הנחה אחת שקאנט שם על השולחן. עכשיו אני שואל, במה עוסק המדע? האם המדע עוסק בעולם כשהוא לעצמו או שהמדע עוסק בעולם כפי שאני תופס אותו? עכשיו זאת שאלה קצת מבלבלת לאור ההצגה שנתתי קודם, כי אני קשרתי את זה לברטראנד ראסל וכולי, וקאנט לא הגיע עד שם. קאנט רוצה לטעון שהמדע עוסק בעולם כפי שאנחנו תופסים אותו ולא בעולם כשהוא לעצמו. וזה הצעד השני בדרך לפתרון, אנחנו בדרך לפתרון של המשפט הסינתטי אפריורי. אוקיי, צעד ראשון, הבחנה בין העולם כשהוא לעצמו לבין העולם כפי שאנחנו תופסים אותו. בסדר? צעד שני, המדע עוסק בעולם כפי שאנחנו תופסים אותו, כי העולם כשהוא לעצמו הוא לא נגיש אלינו, אנחנו לא יכולים לדעת אותו. וזה נכון גם כשאנחנו מודדים את הגל האקוסטי עצמו ולא את הקול כמו שאנחנו שומעים, אנחנו מודדים איזה שהם אינדיקטורים שנותנים לנו אינדיקציה מה עוצמת גל הקול, אז זה עובר דרך מדדים פיזיקליים שונים, אבל בסופו של דבר זה תמיד עובר דרך החושים שלי ומתוורגם אצלי, לכן בסוף אני תמיד מתעסק בעצמי ולא בעולם עצמו. קאנט קורא לזה ביטוי משעשע בספר הזה. אז לכן בעצם קאנט אומר שהמדע עוסק בעולם כפי שאני תופס אותו ולא בעולם כשהוא לעצמו. עכשיו זה נקודה שצריך להבחין אותה מול ההבחנה שעשיתי קודם, שנייה אחת, כי קודם עשיתי הבחנה בין הצבע הצהוב לבין הגל האלקטרומגנטי או בין הקול לבין הגל האקוסטי, זאת לא ההבחנה שקאנט עושה, זה דומה, זאת אותה לוגיקה, אבל ברור שקאנט לא טוען שהמדע עוסק בצבע הצהוב שאותו אני חווה, המדע עוסק בגל האלקטרומגנטי וגם לא בקולות אלא בגל האקוסטי. בסדר, זה לא במישור הזה, אבל גם במישור שבחוץ, אומר קאנט, כאן עשיתי את זה כדי לחדד את ההבחנה כדי שנראה שזה אין ברירה אלא עולם לעצמו.

[Speaker D] בדיוק,

[הרב מיכאל אברהם] גם הגל האקוסטי שאנחנו קוראים התופעה הפיזיקלית זה איך שאנחנו תופסים את התופעה הפיזיקלית, אנחנו לא יכולים לדבר על הפיזיקה במנותק מאיתנו אלא רק איך שאנחנו תופסים אותה דרך המכשירים שלנו, דרך צורות החשיבה שלנו. גם כשאנחנו מדברים על גל אלקטרומגנטי וגל אקוסטי אלה יצורים שאנחנו הגדרנו והמשגנו, המתמטיקה שלהם אנחנו ניסחנו, כל זה זה תיאורים אנושיים של הפיזיקה האובייקטיבית. זאת להבדיל מהתיאורים של התופעות הסובייקטיביות שגם הם תיאורים, צהוב, קול כזה, סימפוניה, כל מיני דברים כאלה שזה תיאורים של המישור הסובייקטיבי. אז יוצא שההבחנה, זאת אגב אחת הטענות נגד קאנט, שההבחנה בין הפנומנה לנואמנה היא עצמה כולה בתוך הפנומנה, כיוון שאיך אתה יודע שיש נואמנה בכלל? גם זה אתה מניח, או בעצם גם זה פנומנה. צייטלין מדבר על זה באחד הספרים שלו בשם לב שסטוב. יש פילוסוף רוסי בשם לב שסטוב, רק לא מזמן שמעתי הרצאה שדיברה על נקודה שחשבתי עליה כבר הרבה זמן, אני חושב שהזכרתי את זה בהתחלה באחד השיעורים הקודמים, ושם אמרו שלב שסטוב הוא אחד הפילוסופים הרוסיים הנורא ידועים בעולם, הוא לא ידוע, צייטלין מביא אותו, שאת לב שסטוב פעם שאלו נדמה לי למה אין פילוסופים רוסים חשובים. על זה דיברנו פעם אני חושב, נכון? למה, הרי יש משוררים וסופרים מהשורה הראשונה אצל הרוסים ואין פילוסופים, אף אחד מהפילוסופים החשובים הוא לא רוסי. שאלתי פעם איזה חבר שעבדתי איתו פיזיקאי שעולה מרוסיה, שאלתי אותו איך הוא מסביר את זה? הוא גם היה כזה ככה, היה לו מחשבה אינטלקטואלית כזאת, אז הוא אומר לא חשבתי על זה אף פעם ויש לנו הרבה פילוסופים חשובים. שהיו כמה שמות שהוא אמר שלא הכרתי, אבל עוד פעם, יכול להיות שזה סתם חוסר היכרות, אבל עוד פעם, גם בעולם לא מכירים אותם, זה לא רק אישי שלי אני חושב, אבל יש הבדל בין תרבויות, לפעמים זה לא נחשף. יכול להיות, אבל אני חושב שסך הכל בפילוסופיה העולמית אין פילוסופים רוסים ידועים. אבני הדרך הפילוסופיות לא תמצאו אחד, אין. יש גרמנים, יש בריטים, יש אמריקאים, יש, אין רוסים. זה מדהים מול המספר של הסופרים והמשוררים. בסדר. אז ואז איפה שמעתי את זה? מישהו שלח לי עכשיו לא מזמן איזה הרצאה באינטרנט. אה, של חיים שפירא. הוא גם עולה מרוסיה. שלחו לי איזה הרצאה שלו והוא הוא הזכיר את זה שלב שסטוב ששאלו אותו למה אין פילוסופיה רוסית, הוא אומר מה פתאום? ודאי שיש. לב טולסטוי, דוסטויבסקי, כל מיני כאלה שהם היו סופרים פילוסופים. בסדר, אבל זה לא פילוסופים. פילוסוף זה מישהו…

[Speaker D] חיים שפירא מתפרנס טוב מכל הפילוסופים האלה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, בדיוק. אני אומר, הפילוסופים ה… אולי אתה שלחת לי? תשמע אני לא זוכר כבר.

[Speaker D] שמעתי אותו פשוט. אה, אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] אז הרוסים מתייחסים אליהם כפילוסופים לסופרים האלה, כי באמת ברור שיש להם אוריינטציה פילוסופית וכולי, אבל זה לא פילוסופים במובן ה… הם סופרים, הם לא פילוסופים נקודה קטגורית, לא. הם יכולים להיות בעלי מחשבה פילוסופית, יכולים להביא את הפילוסופיה לביטוי בסיפור, אבל אתה נהיה פילוסוף כשאתה כותב ספר שממשיג ומגדיר ומדבר על טיעונים, לא מספר סיפורים. בסדר? כי זה דיברנו על זה פעם, אני קצת אסוציאציות עכשיו, אני סופר עכשיו לא… דיברנו פעם על הבעיה בהיסטוריה של הרעיונות. יש בעיה בהיסטוריה של הרעיונות, מי הוליד רעיון, מי יש לו את זכות היוצרים על הרעיון. הרי תמיד כשמישהו יעלה רעיון חדש ימצאו את זה בספרים קודמים. אבל ימצאו את זה רק אחרי שהוא העלה את הרעיון החדש. לא לא, וזה באמת שם, לא אני לא צוחק. הרבה פעמים עושים את זה בתור בדיחה. זה באמת שם, אבל האנשים לא באמת היו מודעים לזה עד הסוף, אתה יודע, כמסיח לפי תומו. אתה הרעיון הוא שלך כשאתה שם עליו את האצבע ואת הפוקוס ואתה מגדיר אותו. אז הרעיון הגיע, הופיע בעולם וזה נקרא הבעל הבית של הרעיון. כמו הלימוד הבריסקאי. מי ששם אותו על השולחן והבעל הבית שלו זה רב חיים, למרות שאין צורת מחשבה אחת של רב חיים שאני חושב שאני לא יכול למצוא אותה באחרונים קודמים. אולי בגמרא? אוקיי, אולי אפילו בגמרא הכי טוב. בסדר. פעם נתתי על הפני יהושע איזה הרצאה שמראה שבפני יהושע יש מחשבה בריסקאית. אבל ברור שהוא לא באמת המציא את הכלים האלה, כל אחד מאיתנו חושב קצת בצורה כזאת. וזה בגמרא? כן, אבל כן, לא אבל זה לא במובן בדיוק של רב חיים. אבל רב חיים היה זה שהכניס את זה לארגז הכלים ההלכתי, זאת אומרת שהוא הגבירה את הכלים האלה, המשיג אותם והעמיד אותם לרשותנו. עכשיו אנחנו יכולים לעשות בהם שימוש. אותו דבר עם כן דיברתי סיפרתי על זה שבשתי עגלות, אחרי שכתבתי שתי עגלות אז כל אחד הגיע אליי עם הבית מדרש שלו. אמר טוב זה הכל אצל הרב קוק אחד אומר לי, השני אומר לי זה הכל אצל רב צדוק, השלישי אומר לי הכל אצל המהר"ל והכל אצל רב נחמן, זה נדמה לי פחות או יותר ארבעת המוסקטרים. אז אני אני לגמרי מאמין שזה באמת נכון. עוד פעם זה יכול להיות נכון לפחות, יש פה הרבה פעמים סתם פרשנות לא זהירה או לא מדויקת, אבל הרבה פעמים זה גם באמת נכון, אני לא מזלזל בזה. אבל כל עוד זה לא מוגדר ולא מומשג ולא אומרים אוקיי זה האבחנה, אז זה לא. גם אבחנות של קאנט כולם נמצאות אצל יום. כן, חוץ מזה שקאנט היה זה שניסח אותם והבין מה הן אומרות. אתה יכול אחרי זה להראות שזה בעצם מה שעמד מאחורי הבעיה של יום, אבל עד שלא ניסחת אותם בשפה הקאנטיאנית אז זה לא זה.

[Speaker F] אמרת נכון, פילוסופיה של פוסט-מודרן, שכמובן אף אחד לא יכול היה להגיד דבר כזה עד שלא הכירו פוסט.

[הרב מיכאל אברהם] כן, זה כמו גם כמו הדילוגים בתורה. הרי הרבה פעמים מוצאים שמה את הרוצח של סאדאת בדילוג מינימלי ליד סאדאת. אז תמיד מלגלגים עליהם ואומרים בסדר אבל אתה תמיד מוצא את זה אחרי שרצחו את סאדאת, תמצא לי מי ירצח את רבין לפני שרבין נרצח בדילוגים מינימליים. תמיד זה למבחן מדעי. אבל זה לא נכון דרך אגב. זה לא נכון זאת טענה מוטעת או לא בהכרח צודקת, לא מוטעת אבל לא בהכרח צודקת, חלשה יותר ממה שחושבים. כי לפני שרצחו את רבין אף אחד לא יודע מי זה יגאל עמיר, גם אם אני אמצא שם יגאל עמיר אני לא אדע מה זה אומר. אני צריך לדעת שיש בן אדם כזה בשביל אחרי זה לנסות ולחפש. לכן אני לא מתייחס כל כך ברצינות לטענות האלה. זאת אומרת אחרי זה צריך לחזור חזרה ולראות האם יש מובהקות סטטיסטית וכולי ושם יש בעיות קשות עם הדילוגים. אבל אני אומר הטענה הזאת שתמיד מוצאים את הדברים אחרי שהם קרו, הם מנסים אגב לעשות פרדיקציות קדימה. יש מישהו שנשבע לי שהוא נכנס למקלטים במלחמת המפרץ הראשונה בגלל שהוא מצא בדילוגים שבתאריך הזה יהיה טילים. הוא דוקטור למתמטיקה בבר אילן דרך אגב, היה.

[Speaker J] עכשיו פגשתי אותו בבית?

[Speaker K] אה כן

[הרב מיכאל אברהם] לא לא פגשתי אותו בבית שלו אבל הוא טען שכן הייתה פה פרדיקציה קדימה.

[Speaker K] טוב לא יודע.

[הרב מיכאל אברהם] לא הוא איש ישר אני לא יודע, קצת מפקפק. אבל היו שאלות

[Speaker K] של נוסח ומחלוקות על נוסח המקרא, הם לא מכריעים אז מה זה עושה?

[הרב מיכאל אברהם] לא לא. אז זה דווקא זאת לא טענה. מי שאומר ברבי עקיבא איגר באחת התשובות מופיע שבע אותיות שלגביהן יש ויכוח במקרא, שלא יודעים, המסורת לא נותנת לנו תשובה מדוייקת איזו אות איזו היא הנכונה. יש שבע אותיות כאלה. אז הוא אומר תראה, אות אחת תזיז שמה זה הרי ישנה את כל המשחקים.

[Speaker F] אבל יש גם חסרות ויתרות שבתקופת עזרא נתגלו דברים כאלו.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אפשר לערער אבל אני אומר זה לא אומר כלום דרך אגב, זה לא ערעור על כלום. כיוון שאם באמת אני אצליח להוכיח שבאופן מובהק סטטיסטית הרוצח של סאדאת נמצא ליד סאדאת, אז לכל היותר זאת הראיה שזה הנוסח הנכון. הרי אם זה מובהק סטטיסטית זה מובהק סטטיסטית. מה אכפת לי שיש ויכוח על הנוסח הנכון?

[Speaker D] המחבר הזה שכתב, שאלתו כמה פעמים הוא חוזה דברים שלא קרו. זה כמו מנבאי עתידות, הוא אומר ככה וככה, פעם אחת מצליח.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אוקיי, אפשר לבדוק את זה.

[Speaker D] יכול להיות כמו כלכלנים שצפו את המשבר שיהיה. תשמע, הם צפו אלף דברים, אחד מהם הצליח.

[הרב מיכאל אברהם] כמו אלה שצפו את השואה. בסדר, אז בכל אופן נחזור לענייננו. אז כאן, אז אמרנו שני צעדים של קאנט בדרך לפתרון של הסינתטי א-פריורי. צעד ראשון, הבחנה בין העולם כשהוא לעצמו לבין העולם כפי שאנחנו תופסים אותו. הצעד השני זה לטעון שהמדע עוסק בעולם כפי שאנחנו תופסים אותו ולא בעולם כשהוא לעצמו. ועכשיו בעצם מגיע הפאנץ' ליין. בעצם מה שקאנט רוצה לומר זה שאין פלא שאנחנו באמצעים מחשבתיים בלבד מצליחים לטעון טענות על העולם, כי זאת בעיית הסינתטי א-פריורי, נכון? איך אתה יכול באמצעים בלי תצפית, אמצעים א-פריוריים, מחשבתיים בלבד לעשות משפט סינתטי, משפט שטוען טענות על העולם? כי זה לא על העולם, זה על עצמך, על איך שאתה תופס את העולם. ולכן בעצם אנחנו יכולים לגזור משפטים סינתטיים באופן א-פריורי. זאת הטענה שלו. זאת אומרת בעצם מה שהוא אומר זה ככה: החוק השני של ניוטון נגיד שהכוח הוא פרופורציונלי לתאוצה, בסדר? המסה כמובן מקדם הפרופורציה זה המסה. אז החוק השני של ניוטון הוא בעצם טענה על איך שאנחנו רואים את העולם ולא על העולם כשהוא לעצמו. זאת הטענה שלו, כי כל חוק טבע עוסק רק באיך שאנחנו תופסים את העולם ולא בעולם עצמו. ולכן אין פלא שבעצם אנחנו יכולים לעשות הכללה, שזה נובע מאיך שאנחנו בנויים, ולהגיע לתוצאה שהיא בעצם טענה על העולם, כי זה לא על העולם, זה על העולם הפנומנולוגי, לא על הנומנולוגי.

[Speaker C] זה מה שאומר, דיוויד יום שואל, זה אומר נכון, אנחנו לא באמת יודעים מה שזה נראה לנו. בדיוק. אבל אז גם אין הבדל בכלל בין

[Speaker D] א-פריורי

[הרב מיכאל אברהם] לבין א-פוסטריורי, בין

[Speaker D] תצפית לבין חשיבה עיונית.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, זאת אחת הבעיות. אולי אני אנסח את זה בצורה אחרת את הבעיה הזאת, מה קרה. אז זה הפתרון שמציע קאנט.

[Speaker F] אבל אם ככה אין שום, אתה אם מדבר על העולם אני אף פעם לא מדבר על העולם באמת. נכון. אז מה זה עוזר לי?

[הרב מיכאל אברהם] למה? זה מאוד עוזר, כי כל המדע עוסק רק בעולם כפי שאתה תופס אותו.

[Speaker F] אני עדיין אסתמך על זה ואטוס במטוס.

[הרב מיכאל אברהם] ברור, אבל גם ההסתמכות הזאת הכל קורה אצלך בסופו של דבר.

[Speaker F] יכול להיות שבאמת העולם של הפוסט הוא עולם האידיאות בינינו לבין גופים.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא שהוא לא גופני, יש גופים ויש הכל אבל הם מתנהגים אחרת, אתה תופס אותם באופן הזה.

[Speaker I] אתה טס במטוס כפי שאתה חווה אותו. אבל

[הרב מיכאל אברהם] יכול

[Speaker F] להיות שהעולם כשהוא לעצמו הוא לא עובד בתאימות לאיך שאני תופס אותו, אף על פי כן אני מסתמך.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אני מקבל, זה בן דוד של השאלה הקודמת, אני אנסח את זה עכשיו מחדש, למה אני

[Speaker D] חושב שאפשר לומר עד שזה לא הופרך, אז כנראה שזה נכון.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה תמיד אתה יכול להגיד, אבל אז לא אמרנו כלום. אנחנו שואפים לזה שנוכל להגיד משהו על העולם, לא להציב הנחות עבודה. הנחות עבודה תציב איזה שאתה רוצה, אין לי בעיה עם זה. אבל השאלה אם אתה יודע את חוק הגרביטציה, לא אם זאת הנחת עבודה מבחינתך. הרי אם זאת הייתה רק הנחת עבודה לא הייתי עולה על מטוס, כמו שאתה אומר. איך תדע? הנחות עבודה עם כל הכבוד אני לא.

[Speaker I] אבל אם אני חווה המראה ואני חווה נחיתה בשלום, מה אכפת לי שהמטוס בינתיים. לא, אבל מי אמר שתחווה המראה?

[הרב מיכאל אברהם] מי אמר שתחווה המראה מחר?

[Speaker I] המדע והטכנולוגיה מוכיחים שעוסקים בעולם כפי שאנחנו חווים אותו, זה מביא אותי.

[הרב מיכאל אברהם] הם עוסקים בעולם כפי שחוויינו אותו עד היום. מי אמר שזה נכון למחר?

[Speaker I] בינתיים כולם חווים המראות ונחיתות.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז מה? מי אמר שמחר גם? אבל מחר מי אמר? לא על אתמול. אה, אז זה השאלה.

[Speaker C] פה למשל זה השאלה איך אתה מתייחס לתופעת הנס. נגיד שעכשיו יציאת מצרים בשידור חוזר. מה מה השיפוט שלך? דייוויד יום בעצם אומר אתה לא רואה פה שום דבר.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, לדייוויד יום יש ערעור על הנסים ידוע, אבל זה לא זה. לא, ערעור אחר.

[Speaker C] הוא מערער על

[הרב מיכאל אברהם] הדיווח על הנסים, לא על הנסים. הוא מערער על הדיווח על הנסים, על זה דיברנו באחת השנים.

[Speaker C] מה מערער? הוא אומר שאתה לא יודע, מאה פעמים ראית ככה, היום השמש תזרח מהמערב.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא זוכר ערעור כזה של יום על נס. הערעור הידוע, הטיעון הידוע של יום על נס זה הטענה שיותר סביר להניח שיש פגם בדיווח על הנס מאשר שהיה נס.

[Speaker C] למה? כי הוא אומר הרי כמו שאתה יודע. דרך הדיווחים.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הפוך! הפוך. הטענה היא של יום סותרת בעצם את התפיסה היומיאנית כאן, כי הוא כן נותן אמון במדע ולא מוכן לקבל שבאמת היה נס. הוא אומר זה בלתי סביר. אז אם מגיעים דיווחים אמינים על נס, מסורת על נס, הוא אומר צריך להניח שכנראה נפלה נפל פגם במסורת. כי אם יש לך שתי אלטרנטיבות, או להגיד שהיה נס שזה נורא לא סביר, או להגיד שהיה פגם במסורת שזה יותר סביר, גם אם פחות אבל גם אם זה לא כל כך סביר אבל יותר סביר מאשר להגיד שקרה פה משהו נגד חוקי הטבע, אז אני מעדיף את הפרשנות השנייה. זה הטיעון הידוע של יום על ניסים. אני את הטיעון הזה אני לא מכיר, והטיעון הזה עומד בסתירה לתפיסה היומיאנית שלו שכל כך לא רואה ברצינות את חוקי הטבע. אבל לענייננו, מה שמראה שגם הוא כמובן לא האמין במה שהוא אמר. אבל לענייננו, אז הטענה הטענה של קאנט לא לא נותנת פתרון, כי בשביל הוא הוא יכול להמשיך להגיע לפנטזיה ואז לתת פתרון, אבל זאת ממש פנטזיה שהיא יותר קשה מהבעיה שאותה הוא בא לפתור, אז אז זה לא עוזר. נגיד שגוף עכשיו נע בתנועה שלא מתאימה לחוק השני של ניוטון, מפעיל עליו כוח מסוים והתאוצה היא אחרת, לא לפי החוק השני של ניוטון. מה הטענה שבעולם עצמו? מה הטענה שאני לא יכול לא אוכל לראות את זה?

[Speaker G] כן, זאת זאת הטענה.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא יכול לראות. זאת אומרת גוף נע בתאוצה של ארבע מטר לשנייה בריבוע ולא שני מטר לשנייה בריבוע, אז אי אפשר לראות את זה? למה לא? הרי גוף אחר שנע בארבע מטר לשנייה בריבוע אני יכול לראות. אחת הבנות. אבל אתה אין שום אינדיקציה, זה מדע בדיוני. אתה בעצם רוצה לטעון שיש לי באגים בתצפית שהם תואמים למבנה החשיבה שלי. אין שום אינדיקציה לזה. עכשיו אני שואל אותך על זה עצמו מאיפה אתה יודע, לא תוכל לתת לי תשובה על זה. אז ממילא זה מילון אנגלי-אנגלי. אתה פותר בעיה אחת שאני לא מבין עם עיקרון שהוא לא פחות פנטזיה ממה שאתה בא לפתור.

[Speaker F] יש איזה קטע רציני בפסיכולוגיה שנגיד האינדיאנים הראשונים שאף פעם לא ראו ספינות ענק מתקרבות לחוף, לקח להם כמה דקות עד שהפנימו, עד שהם כאילו ראו את הספינות כשהם היו מאוד קרוב לחוף.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אבל בסוף הם ראו אותן. אבל פה אני אומר יותר מזה, גוף אתה מדבר על דברים שהם בכלל מחוץ לעולם למרחב הדמיון שלהם. אבל אני מדבר על גוף שנע בתאוצה של ארבע מטר לשנייה בריבוע. אני ראיתי אלפי גופים כאלה. רק אם הגוף הזה יש לו מסה שתיים והכוח הוא לא שמונה, אני לא אוכל לראות אותו פתאום, הוא ייעלם לי מהעיניים? למרות שהוא בעצם עדיין נע בארבע מטר לשנייה בריבוע. אבל אם הכוח שגורם לזה הוא לא בדיוק מתאים לחוקי ניוטון פתאום אני לא אראה, מה הוא ייעלם? למה אתה צריך לראות את זה? זה פנטזיה, זה לא זה לא סביר. זה יכול להיות נכון, יכול להיות שכל מיני שדים אצלי בראש מסתובבים ומארגנים איזה תרמית נורא גדולה. אבל זה פתרון לבעיה פילוסופית?

[Speaker J] למה אתה צריך לשמוע קול בתדר מסוים ולא אחר?

[הרב מיכאל אברהם] מה? לא, אבל פה אני אומר זה בדיוק הנקודה. אין בעיה, יש תחום תדרים שאני יודע שיש לי מגבלה לגביו. אבל את התאוצה של ארבע מטר לשנייה בריבוע אין לי שום מגבלה, אני יכול לראות אותה. אז למה אם הכוח לא מתאים לתאוצה הזאת לפי חוקי ניוטון פתאום אני לא אוכל לראות? הגוף הזה עצמו שנע בתאוצה ארבע אני יכול לראות אותו, כל עוד הגוף שגרם הכוח שגרם לזה הוא הכוח המתאים. אבל אם הכוח שגרם לזה הוא לא הכוח המתאים אז פתאום מה העיניים שלי מסתנוורות בגלל בגלל שהכוח עושה משהו? אין שום אינדיקציה לזה, זה סתם, זה לא זה זה כמו להגיד בא איזה שד ומארגן לך את הכל ולכן הכל צודק, זה הפתרון. מי שחושב שזה פתרון לבעיה פילוסופית אז בסדר. אבל זה בעצם הפתרון הקאנטיאני, הוא בעצם מדבר על שדים. לא באמת, אבל זה בעצם מה שהוא אומר. איזושהו פנטזיה אד הוק שמארגנת לך את העולם. זה לא פותר שום דבר. ולכן גוברמן אומר שאין פתרון במתודות הפילוסופיה לבעיה הזאת. אוקיי.

[Speaker F] אבל מה שהוא אומר שאי אפשר שאתה לא יכול לדעת מה קורה כי בכלל הדבר כשלעצמו הוא מחוץ ל…

[הרב מיכאל אברהם] נו ושם אני שואל אם העולם בעולם כשלעצמו שאותו אני לא יכול לדעת מה קורה, התאוצה היא לא ארבע מטר לשנייה כי אין חוק כזה, החוק הזה הוא רק אצלי. ובעולם אין חוק כזה אז התאוצה תהיה חמש. אז עכשיו מה אני לא אוכל לראות את הגוף? בתוך העולם שאני חווה הוא לא יהיה?

[Speaker F] אבל אתה אף פעם לא רואה את הגוף כשלעצמו.

[הרב מיכאל אברהם] אני רואה את הגוף. מה זה לא רואה את הגוף כשלעצמו?

[Speaker F] לא, אתה רואה איזושהי תופעה שלו.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני רואה את הגוף. רק המראה הוא לא הגוף. מה שמחולל את המראה הזה זה הגוף. הגוף כשלעצמו זה שם בחוץ, אני לא יודע להתקרב. אנחנו אצל קאנט לא אצל ברקלי.

[Speaker C] תסביר מה זה העולם כשלעצמו ומה…

[הרב מיכאל אברהם] אין הסבר כי כל הסבר יינתן במונחים…

[Speaker C] מה בעצם הטענה של קאנט? אני מרגיש שאתה תוקף פה בדיוק כאילו את ליבת העניין.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, נכון, ליבת העניין זה בדיוק הנקודה. אם אתה רוצה לומר שיש עולם בחוץ בניגוד לברקלי, וכך הוא רצה לומר וגם יום וכולי אתה לא אידיאליסט או סוליפסיסט, אז אם אם אתה רוצה לומר שיש עולם בחוץ אתה בעצם מה שאתה אומר זה שיש מגבלות על התצפית שלנו על העולם ולכן זה תמיד באותו דפוס, למרות שבאמת אין התאמה בין מה שהעולם עושה לבין מה שאני חושב. אבל הצנזורה שאני עושה על מה שקורה בעולם היא זו שיוצרת את ההתאמה. אומר טוב, אבל אם זה ככה, אני לא יודע אם המטוס יתרסק אני אמשיך לחוות כאילו שאני עדיין חי. מה זה הדבר הזה?

[Speaker L] אבל אני לא חושב שהוא אומר שאין התאמה, הוא אומר שאי אפשר לנתח את מה שקורה בעולם עצמו, כי זה לא קיים כי אצלי יש רק את התרגום להכרה.

[הרב מיכאל אברהם] אבל זה התרגום הנכון למה שקורה בעולם?

[Speaker L] אין הוכחה שלא.

[הרב מיכאל אברהם] אז אני שואל אותך למה? מי אמר לך?

[Speaker L] אין הוכחה שלא,

[הרב מיכאל אברהם] גם אין הוכחה שאין פיות עם שלוש כנפיים.

[Speaker D] אין לי מושג.

[הרב מיכאל אברהם] אז מה? אז זה אילוץ שלך שאין לך מושגים אחרים. מה העולם חייב לך? אין בעיה, תנתח מה שאתה רוצה, אבל מה העולם חייב לך? למה העולם מתנהל באופן הזה? הרי זאת השאלה שאיתה אנחנו מתמודדים. עוד פעם, מי שלא מוטרד מהשאלה הזאת לא מוטרד. אבל זאת השאלה שאיתה אנחנו מתמודדים. איך אנחנו יכולים ליישם את איך שאנחנו חושבים על העולם? הרי זאת השאלה שאנחנו שואלים פה.

[Speaker L] העולם לא חייב לנו, ועל זה השאלה שאין מענה לשאלה הזאת, כי אני לא צריך להיזקק לשאלה הזאת כי אין לי אמצעים אחרים.

[הרב מיכאל אברהם] אין לי אמצעים אחרים זה לא הסבר, אין לי אמצעים אחרים זה אילוץ. זה כמו ששמעון פרס אומר מה האלטרנטיבה שלהם? כן? כאילו אנחנו נגד נגיד הימין הוא נגד משא ומתן עם הפלסטינים. אז מה האלטרנטיבה שלהם? מי אמר שיש אלטרנטיבה? אולי אין? מה, תמיד חייבת להיות אלטרנטיבה?

[Speaker D] אבל אז אני חושב שאני מגיע למצב שכל עוד אין הפרכה אני צריך להישאר עם זה.

[הרב מיכאל אברהם] אין בעיה, אתה צריך זה יפה, אבל השאלה אם זה נכון להישאר, לא אם אתה צריך. אתה צריך תעשה מה שאתה רוצה. השאלה אם זה נכון. אנחנו שואלים שאלה פילוסופית כאן. מה אתה תעשה בפועל כל אחד יחליט לעצמו, אבל השאלה הפילוסופית היא איך אתה יכול לדעת את חוקי הטבע אם הם תוצר של הכללה שלך? איך ייתכן שאתה תמיד חווה, כל גוף שיפעל עליו כוח אתה תמיד תחווה את זה שהוא יטוס או שהוא ינוע בתאוצה לפי החוק של ניוטון?

[Speaker D] כי אנחנו חלק מהעולם, מהעולם האמיתי.

[Speaker G] מה זאת אומרת חלק מהעולם?

[Speaker D] התצפיות. התצפיות כן. הן גם כן חלק מה…

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז מה? בסדר, אבל עדיין אני זה לא הגוף, ברור שאני חלק מהעולם אבל התנאים שמוכתבים… אני אומר, אבל כשאני עושה הכללה, אז אני עושה הכללה בגלל שככה המחשבה שלי בנויה. אגב יש אנשים אחרים שיעשו הכללה אחרת. הכללות יכולות להיעשות בצורות שונות. ובכל זאת איכשהו מדע מצליח לעשות הכללה ולהתקדם. והשאלה איך זה קורה?

[Speaker D] אבל גם השאלה שאתה שואל היא תרגום של הדבר הזה בהכרה.

[הרב מיכאל אברהם] מבחינתי נכון, אבל זאת שאלה פילוסופית, שאלה פילוסופית מותר שתהיה תרגום. אני לא טוען טענה על העולם, אני שואל שאלה על העולם, שאלה אני שואל גם על מתן המושגים שלי. כשאני רוצה לטעון משהו על העולם עצמו, אז תגיד לי מה קורה בעולם עצמו. לא עוזר להגיד שאין לי דרך לדעת. פשוט אין דרך לדעת. אבל אל תגיד לי שבגלל זה זה נכון. לא, בגלל זה אולי אני

[Speaker E] אתעלם מהשאלה, היא לא מעניינת אותי.

[הרב מיכאל אברהם] אפשר להגיד שבגלל זה זה נכון? כן, ודאי. הרי זה מה שהוא מנסה. אם לא אז מה הוא רוצה רק להגיד לנו שככה התרגלנו? את זה כבר יום אומר. יום כבר אומר ש… התרגלתי לחשוב ככה זה לא נכון, ככה התרגלתי לחשוב.

[Speaker E] מבחינתי אין דרך אחרת.

[Speaker M] בסדר, זה לא אומר שזה נכון.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא… כמו שאמרו קודם, יש קול בתדר שהוא לא בתדר השמיעה שלנו. אנחנו לא שומעים אותו, אז בגלל זה הוא לא קיים? אין שם גל אקוסטי? בטח שיש שם גל אקוסטי. אנחנו לא שומעים אותו כי יש לנו מגבלה. המגבלות שלנו לא אומרות שהעולם מתנהג ככה. הוא אומר שהעולם הזה לא נגיש. אבל אם התדר הזה יהרוג אותי, אני אמות גם אם לא שמעתי אותו, אם זה אופיו של התדר הזה. זה לא אם המטוס יתרסק, המטוס כשהוא לעצמו יתרסק, אז אני אמות גם אם אני לא יכול לחוות מטוסים מתרסקים. בסדר? זה לא זה לא פותר באמת את הבעיה. זה יכול להכניס אותנו למחוזות הפנטזיה ולהגיד לנו שאנחנו חיים באיזו פנטזיה מושלמת איך שהוא באיזה שדים מארגנים לנו אותה, זה לא פותר באמת את הבעיה הפילוסופית. תראו, יש אולי טוב, לפני שאני מגיע לזה. אני חושב שמה?

[Speaker M] אולי יהיה היום חיבור בין זה לבין האינטואיציה? כן, כן.

[הרב מיכאל אברהם] האינטואיציה זה הדבר זה הפתרון. פתרון, לא יודע אם זה פתרון, אני גם לא בטוח שמה שאני אומר זה פתרון לבעיה פילוסופית. אולי. אני מתלבט אם לקרוא לזה פתרון או לא. או תיאור. כן, לא יודע בדיוק. אני אגיד לכם תגידו אתם. תראו, אני חושב שכל הבעיה נובעת מהעובדה… אני עושה מהלך הפוך מקאנט. קאנט רצה להפוך את התצפית למחשבה. נכון? הוא בעצם אומר, מה שאנחנו חושבים שזה תצפית, להסתכל על העולם, זה לא, זה על העולם כפי שאנחנו תופסים אותו. זה בעצם העובדות המדעיות הן מחשבה, הן לא עובדות בעולם הבלתי תלוי, בעולם האובייקטיבי. אני רוצה לעשות את המהלך ההפוך בדיוק. ואני רוצה לטעון שיש לנו כשאנחנו עושים הכללה, היכולת שלנו להכליל היא יכולת הכרתית, לא חשיבתית. כל הבעיה של יום וכל המהלך של קאנט וכל הפלונטר שהפילוסופיה של המדע נמצאת בו עד היום, רק בזה היא עוסקת. הפילוסופיה של המדע עוסקת כמעט אך ורק בבעיה הזאת בכל מיני צורות, הבעיות הקלאסיות בכל אופן. כל השאר זה הערות. הכל נובע מזה שאנשים רואים את התהליך של ההכללה כתהליך של חשיבה. ואז הם אומרים רגע אני בנוי באופן שמכליל כך, אבל מה העולם חייב לי? למה זה מתאים לעולם? אבל אם אני אטען שההכללה הזאת זו צורה של תצפית. אני רואה את החוק הכללי, לא שאני רואה את העובדות הפרטיקולריות כמו שהנחתי עד עכשיו כל הזמן כדי להציג את הבעיה. אני דרך העובדות הפרטיות רואה את החוק הכללי, אני פשוט רואה אותו. אני לא רואה אותו בעיניים, אני רואה אותו בעיני השכל או לא משנה, אבל זה איזשהו סוג של הכרה ולא של חשיבה. אז אם זה ככה אז כל הבעיה נפתרת. הבעיה נפתרת שימו לב כי הסינתטי אפריורי הוא בעצם אפוסטריורי. הוא אפוסטריורי כי אני צופה. אני לא צופה עם חמשת החושים. יש לי אמצעי תצפית אחרים. תקראו לזה גם פנטזיה אני לא יודע, אבל ככה אני טוען. עכשיו לזה יש, אני פשוט רוצה להגיע לזה אז אני אעשה את זה בקצרה, לזה יש תקדימים במחשבה הפילוסופית. האחד הבולט ביותר זה אדמונד הוסרל, איש הפנומנולוגיה, היהודי מהמאה העשרים, שהוא טען שאני רואה את האידיאות דרך הביטויים הקונקרטיים שלהם. אני רואה את הסוסיות דרך הסוס. אני לא עושה הפשטה בראש ומגיע לזה שיש סוסיות. האידיאה של הסוסיות היא לא תוצאה של הפשטה. האידיאה של הסוסיות אני צופה בה. כשאני רואה את הסוסים אני פשוט רואה דרכם את האידיאה המושלמת של הסוסיות, את האידיאה המופשטת, לא יודע אם מושלמת, המופשטת של הסוסיות. בסדר? ואותו דבר כשאני רואה את המקרים הפרטיים של הגרביטציה, כן, שגופים בעלי מסה נמשכים זה לזה, דרך זה אני רואה שבעצם כל שתי מסות זה קורה להם. עכשיו הראייה הזאת היא לא חד משמעית. צריך להיזהר איתה. זה אמצעי תצפיתי, ותצפית יכולה לבלבל. אגב גם ראייה יכולה לבלבל, יש פאטה מורגנה. זאת אומרת, זה שאני אומר שזאת ראייה זה לא אומר זה מאה אחוז נכון. הכללה זה עוד דבר שצריך להיזהר איתו. זה לא מאה אחוז נכון. מה שאני רק רוצה לטעון שקטגוריאלית זה שייך לאגף ההכרה ולא לאגף החשיבה. אז אין שום בעיה יותר. אין שום בעיה. ברגע שאני צופה בעולם אז ברור למה אני מכיר את העולם כי אני צופה בו. זה לא בגלל שככה אני בנוי. יש לי יכולת לצפות בעולם. היכולת הזאת זו אינטואיציה. הגענו. בסדר? האינטואיציה אמרתי זה לא לוגיקה ולא תצפית, זה כן סוג של תצפית, לא תצפית חושית. והנקודה שבעצם זה כאילו הליך שנראה לנו מחשבתי, אבל זאת הכרה חושבת או חשיבה מכירה, תקראו לזה איך שתרצו. זה הנקודה. אני חושב שאין מנוס, אין פתרון אחר לבעיה הזאת של הסינתטי אפריורי. הבעיה הכי יסודית של הפילוסופיה של המדע. אין פתרון אחר. עכשיו אני אומר עוד פעם, להגיד שזה פתרון אני לא יודע, כי אני לא יודע להצביע באמצעות איזה חוש אני עושה את הראייה הזאת. לא יודע בדיוק. הרמב"ם קורא לזה עיני השכל בתחילת מורה נבוכים. הרב הנזיר קורא לזה היגיון שמעי. מה משותף לשני הביטויים האלה? שהם שניהם משלבים ביטוי אפיסטמי הכרתי עם ביטוי מחשבתי. נכון? ראייה, עיני השכל. עיניים זה חישה, שכל זה חשיבה. אז מה זה עיני השכל? ברמב"ם בתחילת מורה נבוכים. או הרב הנזיר זה היגיון שמעי. שמיעה זה חוש, היגיון זה חשיבה. שניהם בעצם מבטאים, אני חושב שזה מה שהם בעצם מתכוונים לבטא, שהאבחנה בין חשיבה לבין הכרה היא לא חדה. יש משהו שתופר את שני הדברים האלה ויוצר מהם איזשהו כושר מעורב. חשיבה מכירה או הכרה חושבת, וזה מה שנקרא אינטואיציה.

[Speaker D] יש אינטואיציות שונות אבל זה נכון.

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי אינטואיציה זה לא כלי חד משמעי. אפשר גם לטעות. בסדר. אבל יש לנו כושר כזה. זה לא ירייה באפלה, זה מה שאני רוצה לטעון. זאת אומרת כשאני אומר שיש לי,

[Speaker D] גם ראייה חושית יכולה להטעות.

[הרב מיכאל אברהם] כן, נכון. כשאני אומר זה לא, הנקודה החשובה היא אני לא חותר לוודאות. אין וודאות. מה שאני חותר להגיוניות, לרציונליות. התחלנו עם זה מה זה רציונליות. בסדר? אני אומר כשאני מסתכל על הגופים שנמשכים זה לזה בעלי המסה, אני כבר לא אגיע כנראה, הגופים בעלי המסה שנמשכים זה לזה ואני מסיק מסקנה שכל הגופים בעלי המסה כנראה נמשכים, חוק הגרביטציה. מי שבעצם רואה את זה במבט של יום אמור לראות את זה כהנחה שרירותית לחלוטין. וככה ראה את זה פופר. הנחת עבודה. עכשיו תראה, תמדוד ותראה אם זה נכון או לא. בסדר? אני חותר לא להפוך את זה לוודאות, אלא להפוך את זה למשהו שאני יכול לטעון אותו על העולם. זאת הנחת עבודה סבירה, לא הנחת עבודה. המושג סבירות אותו הצלתי. לא המושג וודאות. או לפחות אני מקווה שהצלתי. זה המטרה. המטרה שלי להגיד שכשאני עושה הכללה כזאת זאת לא ירייה באפלה, זה לא שרירותי. לא טוען שזה וודאי. ברור, החוש הזה של אינטואיציה יכול לבלבל, יכול להטעות. אבל זה נכון בכל דבר, כמו שאמרנו בשיעור הקודם. וזה נכון, מתקפה מוצדקת. אבל אלו שמסיקים כתוצאה מזה ששום זה לא שווה כלום, האינטואיציה זה שרירותי, זה ירייה באפלה, והופכים לספקנים ופוסטמודרנים וכל אחד והעולם שלו וכל מיני אמירות טיפשיות מהסוג הזה, הם עושים צעד, הם עושים איזושהי קפיצה, כי הם בעצם מניחים שכל הליך שהוא לא תצפיתי ולא לוגי הוא שרירותי. נכון? זה בעצם מה שהם מניחים, שאו לוגיקה או תצפית ישירה. כל דבר שהוא לא תצפית או הליך לוגי הוא שרירותי. וזה מה שאני רוצה לטעון שלא. יש לנו את הכושר הזה שקוראים לו אינטואיציה, אנחנו צופים בקצת מרכאות באמצעותו על העולם, שלעצמו. ואנחנו מצליחים, לא, עוד פעם, אנחנו תמיד צופים על העולם שלעצמו, אבל זה יוצר אצלנו תמונה. אבל התמונה נמצאת בקורלציה מול העולם שלעצמו, זאת לא תמונה מנותקת כמו שקאנט מתאר אותה. וכשאני מתאר את הצבע של השולחן הזה, הצבע של השולחן הזה הוא שונה מהצבע של שולחן אחר, כי יש משהו בשולחן הזה עצמו ששונה מהשולחן האחר. לכן התמונה שלו אצלי היא בצבע אחר. אז אפשר להגיד שאני תופס את העולם שלעצמו, רק אני תופס את זה במונחים ששאובים מהעולם ההכרתי שלי. מישהו אחר יכול להסתכל על השולחן הזה ולראות אותו כמובן או לשמוע אותו בכלל, אם מרכז הראייה שלו, נגיד העיניים שלו מחוברות למרכז השמע במוח, אז הוא ישמע סימפוניה כשהוא יראה את השולחן הזה. והוא צודק לא פחות ממני, אין שום קדושה בחיווט הזה במוח שלנו. יש, כן, נכון, יש כל מיני באגים כאלה בחיווטים וזה בסדר גמור, זה לא באג. זה באג רק בגלל שזה לא מתאים לנורמה, למה שרוב האנשים… כן, בדיוק, הוא תופס את זה כמוני, אין שום בעיה. אלא מה? הטענה שלי זה שיש כאלה שרוצים לומר טוב, אז אם ככה אז כל אחד והתמונה שלו אז אתה לא טוען כלום על העולם. אני אומר לא, אנחנו טוענים בדיוק טענות על העולם, ואנחנו טוענים באופן מחויב למשהו שנכון בעולם עצמו. רק את הטענה הזאת אנחנו מנסחים במערכת המושגים האישית שלנו. ויכול להיות שהיא שונה. אחד ישמע את השולחן, השני יראה אותו, אבל שניהם יטענו אותו דבר. זאת אומרת, כשיבנו את המטוס, שניהם יעלו על מטוס שעובד ולא יעלו על מטוס שלא עובד. הספר פיזיקה שלהם ייראה אחרת לגמרי. הוא ידבר על קולות וזה ידבר על מראות, זה לא משנה, אבל השפה שבה אני מתאר את מה שקורה בעולם היא השפה שלי, אבל עדיין אני טוען שהשפה הזאת נמצאת באיזשהו מיתאם למה שקורה בעולם. הנקודה שלי זה המקף. מה שמחבר את השפה הזאת למיתאם. השפות הן ודאי סובייקטיביות, וודאי אנחנו יכולים להשתמש במושגים אחרים ובתובנות אחרות ובראיות עולם שונות, והרבה פעמים המחלוקות בינינו נפתרות באופן הזה. נפתרות, לא כמו שהפוסטמודרנים אומרים שהמחלוקות שלנו הן בילט-אין כי אין דבר כזה עולם, כל אחד ותמונת העולם שלו והוא צודק באותה מידה כמו האחר. לא. אני טוען שכולם צודקים באופן מחויב, לא בגלל שאין אמת, בגלל שיש אמת. יש אמת אחת בעולם, רק יש לה תרגומים שונים. דיברתי פעם על האירוע הפמיניסטי, שגדי טאוב מביא אותו במרד השפוף, על הפמיניסטיות הרדיקליות שמערערות על הפיזיקה. הן אומרות הפיזיקה זה במינוח גברי, אז גברים פיתחו את זה, אז לכן גברים יותר מצליחים בפיזיקה מאשר נשים. עכשיו, גדי טאוב אמר שם שהוא לא היה רוצה לעלות על מטוס שבנוי עם פיזיקה נשית. כי יש פיזיקה נכונה אחת. ואני אומר שגדי טאוב טועה. הוא טועה. למה? בגלל שאם פיזיקה נשית נעשית כמו ש… נגיד שיש פיזיקה, אני לא נכנס לשאלה אם באמת יש, נגיד שיש, היית מגיע לאותן תוצאות, המטוס היה נראה אותו דבר, או שאולי היית בונה מטוס מסוג אחר וגם הוא היה עובד. זאת אומרת, זה מתאר את אותה מציאות, רק זה שהעולם המושגי ועולם ההכרות וצורות ההסתכלות שלך הן שונות משל מישהו אחר כמו שדיברת על האינדיאנים קודם, זה יכול להיות שנשים וגברים תופסים, תופסות את העולם אחרת. אז יכול להיות שאם הן היו באמת בונות את הפיזיקה, היא הייתה נראית אחרת, בהחלט ייתכן. ואולי אפילו הייתה נראית יותר יעיל. אני רק טוען שאם המטוס הזה עובד בפיזיקה הגברית הוא היה אמור לעבוד בפיזיקה הנשית. אחרת זה לא פיזיקה נשית, זה שטויות, זה לא פיזיקה. בסדר? אז לכן אני אומר יש ממש בטענה הזאת. יכול להיות שצורת החשיבה הגברית שאיתה אנחנו מתארים את הפיזיקה באמת מפריעה לנשים להצליח בפיזיקה. זה בהחלט ייתכן. אבל זה לא אומר שזו פיזיקה שונה. זה רק אומר שהשפה שבה בחרנו לתאר את הפיזיקה היא שפה שמתאימה יותר לחשיבה גברית. וזה יכול להיות, אני לא אומר שזה נכון, אבל זה יכול להיות. המתקפה של גדי טאוב היא לא מתקפה בעיניי.

[Speaker C] אני רוצה רק להוסיף סתם פנימה. אנחנו עוסקים פה ב… נגיד בשפה, במקום לקרוא לזה חיבור יקראו לזה לידה או משהו כזה, על זה זה נקרא פיזיקה נשית?

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה שפה, אבל אני מדבר לא על שפה אלא על המושגים, לא על המונחים אלא על המושגים. אתה אתה משתמש על המילים, שיקראו לזה ככה, לא אני מדבר אתה מה אתה רואה מול העיניים. כמו שדיברנו קודם עם הארמונז פילוסופים. אני רואה צהוב והוא רואה כחול. אבל כל הפיזיקה שהוא יבנה ושאני אבנה ייראו אותו דבר. הנפקא מינות המעשיות יהיו אותו דבר, רק הוא יקרא לזה, זה יהיה שייך לתחום האופטיקה ואצלי זה יהיה שייך בכלל לאקוסטיקה והחוקים בכלל ייראו אחרת אבל זה לא משנה, המכשירים שאנחנו נבנה יהיו אותם מכשירים וזה יעבוד. אז זה לא מילה, זה צורות תיאור אחרות של אותה מציאות. אבל זה צורות תיאור לא כמו תרגום מעברית לאנגלית, זה תרגום כמו מתרבות עברית לתרבות אנגלית, זאת אומרת אתה באמת רואה אחרת משהו, לא שאתה פשוט משתמש במילים אחרות. הפנומנה שלך היא אחרת באמת. וזה לא כמו ההבחנה שעשיתי קודם שקאנט מדבר על הפנומנה שהמדע עוסק בפנומנה, הוא לא מדבר על הצבע הצהוב. הוא מדבר על הגל האלקטרומגנטי וגם זה פנומנה. כי נשים נגיד לא היו מתארות את זה בכלל בתור גל אלקטרומגנטי ולא בכלל לא מתארות תדר ואמפליטודה ופאזה, הן היו משתמשות בשפה אחרת. לא רק שפה, אלא עוד פעם במערכת מושגית אחרת, לא מילים אחרות. לא שלפאזה היו קוראות פאזה, אלא שבכלל זה לא היה מערכת המושגים שבהם הן היו משתמשות. זה לא משנה, כל עוד הן מעמידות את זה למבחן, עושות הכללות כמו שצריך, מגיעות לתוצאות ובונות בזהירות מכשירים על פי זה, הכל היה צריך לעבוד. הכל היה עובד שם. מה, אין לי ספק בזה, שאם אנחנו לא היינו מתחילים לנתח את המדע במונחים של מיקום, מהירות, תאוצה וכל מיני דברים כאלה שזה גלילאו וניוטון התחילו לעשות את זה ואז משם הכל כבר מתגלגל ככה, יכולנו ללכת לכיוון אחר לגמרי של הפיזיקה. בכלל במערכת מושגית שונה. אנשים שמוכשרים בפיזיקה של היום יכול להיות שלא היו מוכשרים בפיזיקה של שם. אבל המטוס שעובד היום, הפיזיקה של שם הייתה צריכה להסביר למה הוא עובד בשפה שלה. זה הנקודה, זאת אומרת זה מחויב למציאות. זה לא השפות האלה הן אמנם שונות, אני מקבל את כל מה שאומרים הפוסט מודרניים, השפות שונות והרבה ויכוחים הם באמת ויכוחים מדומים. אני לא מקבל את השורה התחתונה שלהם

[Speaker D] שיש שתי אמיתות.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. שיש שתי אמיתות. תבדוק בעולם עצמו, אם אתה בונה מטוס והוא עובד, שתי הפיזיקות צריכות להסביר אותו. על זה יש רק אמת אחת. ולכן מה שאני רוצה לטעון זה שהשפות האלה זה בסך הכל הצורות השונות שבהן האינטואיציה שלנו קולטת את העולם. ואינטואיציות שונות, יש נשים וגברים יש להם צורות אינטואיטיביות שונות, הם יכולים לקלוט את העולם בשפות שונות, בצורות שונות. הם יכולים לשייך תופעות לעולמות מושגיים שונים. אם אתה עקבי, זה אמור להיות קומפטבילי בתחום התופעות, מה שקורה בעולם זה צריך להיות מתאים.

[Speaker C] למשל שמה נגיד היה אפשר להשתמש בתורת ארבעת היסודות ושם…

[הרב מיכאל אברהם] נכון, נכון, זאת אחת הדוגמאות אגב שאני מביא בספר אם אני זוכר נכון בשתי העגלות, שזה בסך הכל כמו סיבוב של מערכת צירים. זאת אומרת ארבעת היסודות אדמה, רוח, אוויר ומים, הטענה, אז אומרים היום כולם יודעים יש טבלה מחזורית וכולי. נו, טבלה מחזורית, אז מה? אני יכול להגיד שהמימן זה משהו שהוא מאוד אוויר, קצת מעט מאוד עפר, זאת אומרת לבנות וקטור עם ארבעה ערכים של כמה עפר כמה מים וזה מימן. הרי זה לא מדובר על עפר ממש, מדובר על תכונות. עפר זה משהו כבד, אוויר זה משהו שעולה למעלה. אז אתה יכול לדבר גם בשפה הזאת. ואולי אם עושים את זה בזהירות ובצורה אמפירית מדויקת ועושים הכללות ומעמידים אותם למבחן אמפירי והכל לא כמו שאריסטו עשה באופן כללי ובנפנופי ידיים, אולי עם ארבעת היסודות אפשר לבנות גם כן את הפיזיקה. יכול להיות בהחלט, אין בזה שום דבר. זה לא…

[Speaker G] קשה להגדיר דברים…

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, יכול להיות שקשה להגדיר דברים ויכול להיות שאי אפשר בכלל. אני רק אומר שברמה העקרונית זה לא הרבה דברים שאנחנו חושבים שהם הופרכו הם לא הופרכו, פשוט עברנו לשפה אחרת ובשפה הזאת זה עובד יותר טוב, יותר נוח לנו לפחות לצורת החשיבה שלנו. ולכן למשל תומאס קון רוצה לטעון שהחלפת פרדיגמה זה בסך הכל תהליך סובייקטיבי סוציולוגי. החלפת צורת חשיבה או מערכת מושגית על העולם. וכאן אני לא מסכים איתו. אני לא מסכים איתו כי הוא חושב שזה באמת לא טוען כלום על העולם. ואני אומר אנחנו מחליפים צורת חשיבה ושפה, אבל אנחנו טוענים באמצעותם משהו על העולם. יש אמת מדעית. העובדה שיש שפות שונות ופרדיגמות שונות לגשת אל האמת הזאת זה וודאי נכון, אני מסכים. לכן טועים המקובעים, כן? הדוגמטיים שלא מוכנים לקבל שיש שפות שונות, שפה אחת וזהו. וודאי שיש שפות שונות ואנשים שונים ותרבויות שונות רואים דברים באופן שונה. אבל טועים גם הפוסט מודרניים בצד השני שאומרים אה אם זה ככה אז הכל שרירותי ואין אמת. לא נכון. וזו הנקודה של האינטואיציה. האינטואיציה זה היכולת לתפוס את העולם. האינטואיציה זה כושר כאילו סובייקטיבי, אבל זו טעות לקרוא לו סובייקטיבי. זה הכנסה של המימד האובייקטיבי לתוך שפה או מערכת מושגית שלנו, כי רק ככה אנחנו יכולים לראות. אני לא יכול לראות את השולחן כשלעצמו. אבל כשאני מסתכל על השולחן