אינטואיציה בהלכה – שיעור 4
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:00] אינטואיציה והקשר לתורת היחסות
- [2:29] מודל התבגרות אינטלקטואלית בהקשר היסטורי
- [3:32] שלב הילדות – קבלה דוגמטית של מידע
- [4:45] מרד הנעורים האינטלקטואלי – שאלות למה עמוקות
- [6:02] משבר הבגרות – חוסר וודאות והוכחות
- [8:00] שלוש דרכי יציאה ממבוי המוות הפילוסופי
- [14:18] פונדמנטליזם מול ספקנות – שני צדדים של מטבע
- [15:18] הכללה תרבותית מול פונדמנטליזם נגדי
- [22:45] החלופה הסינתטית – מודעות לחוסר וודאות
- [25:37] דילמה מוסרית של עמלק וחשש לודאות
- [27:31] הקיום של חיי מצוות ללא אמונה
- [29:34] הדת כאופיום והסיכון לחילוניות
- [34:10] דיני אונס ופסיקות הרדב"ז
- [38:53] יצר עבודה זרה ויצר עריות – קונספטים תורניים
- [41:13] עונש מאסר על ניאוף – ראייה הלכתית
- [48:39] חינוך נפרד לנשים – ניתוח ביקורתי
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג את האינטואיציה ככלי לגישה ישירה לרעיונות אובייקטיביים, גם אם הם מתלבשים בשפה סובייקטיבית שונה אצל אנשים שונים, וטוען שדמיון לכאורה בין עמדות סותרות יכול להיות הבדל של “שפות תיאור” ולא של אמיתות שונות. הוא מציע מודל של התבגרות אינטלקטואלית בשלושה שלבים וממקם בו את משבר הנעורים שנוצר מן הצירוף “רק ודאי קביל” יחד עם “אין ודאות”, שמוליד או ספקנות/רלטיביזם, או פונדמנטליזם מטא־רציונלי, או אלטרנטיבה “סינתטית” המבוססת על סבירות וביקורתיות מתמדת. הוא מבקר את הסימביוזה בין פוסט־מודרניות מכילה לבין צמיחת פונדמנטליזם, ואת ההידרדרות ל“פונדמנטליזם נגדי” דמוקרטי, ומעמיד ככשל שורשי את הזיהוי בין אמת לוודאות. הוא מחבר זאת לחינוך ולחופש בחירה, מתנגד למיתוס שמקדש “אמונה תמימה” כטיפשות שימושית, ומציג תפיסה שלפיה גם אם אנשים מגיעים מתוך שיקול דעת למסקנות שגויות בעיניו, יש לכבדם כאנוסים בדעותיהם ולהותיר מקום לחשיבה ביקורתית כבסיס אנושי ותורני.
אינטואיציה, סובייקטיביות ואמת אחת
האינטואיציה נתפסת אצל אנשים כסוג של רגש סובייקטיבי, אך היא מתלבשת בשפה הסובייקטיבית של כל אדם ולכן אותו רעיון יכול להופיע בניסוחים שונים. תורת היחסות מוצגת כהפך מטענה על ריבוי אמיתות, משום שהיא מחייבת תרגום שונה של זמן וחלל בין מערכות ייחוס כדי שחוקי הטבע יתלכדו. האמת היא אחת, והריבוי הוא ריבוי שפות ותיאורים שמוכרחים בסוף “לדבר אחד עם השני” ולהתלכד. האינטואיציה מוצגת ככלי שנותן גישה ישירה לרעיונות אובייקטיביים, גם אם תיאורם סובייקטיבי.
מודל ההתבגרות האינטלקטואלית ושלב הילדות הדוגמטי
הטקסט מחלק התבגרות אינטלקטואלית לשלושה שלבים ומבחין אותה מהתבגרות פסיכולוגית. בשלב הילדות האדם מקבל דברים באופן דוגמטי מפני ש“הגדולים יודעים”, והוא אוסף מידע בלי ביקורת. שאלות “למה” של ילד הן אינפורמטיביות ומסתיימות בקבלה פשוטה של תשובת המבוגר.
מרד הנעורים, הנאורות והמשבר של חוסר הוודאות
במרד הנעורים האינטלקטואלי מופיעות שאלות “למה” מתריסות שמבקשות נימוקים והוכחות ומערערות על סמכות. הנער פועל מתוך תקווה לקבל רק מה שמוכח וברור ולא לאמץ דברים “רק בגלל שמישהו אמר”. בשלב מסוים הוא מגלה שכל הוכחה נשענת על הנחות יסוד ושאי אפשר ללכת “צבים כל הדרך עד למטה”, ולכן אין ודאות מוחלטת. המשבר נוצר משילוב שתי הנחות: שרק מה שוודאי קביל, ושאין שום דבר וודאי, ומכאן נובעת המסקנה ששום דבר לא קביל.
שלוש דרכי מוצא: ספקנות, סינתטיות ופונדמנטליזם
אפשרות אחת היא להישאר עם שתי ההנחות ולהפוך לספקן/רלטיביסט/פוסט־מודרני, כך שכל אחד “צודק” כי אין קבילות בלי ודאות. אפשרות שנייה היא לוותר על ההנחה שרק ודאי קביל ולקבל הכרעות לפי סבירות ונימוקים גם בלי ודאות מתמטית, והטקסט קורא לכך “התבגרות סינתטית”. אפשרות שלישית היא לוותר על המסקנה שאין ודאות באמצעות ודאות מטא־רציונלית כמו “סוד השם ליראיו”, סמכות כריזמטית, נביא, אדמו״ר, או מקור על־רציונלי אחר, וכך לשמר את הדרישה ש“רק ודאי קביל” תוך טענה שיש ודאויות.
פונדמנטליזם כהגדרה פילוסופית והקשר לספקנות
פונדמנטליזם מוגדר כשיש לאדם עיקרון שאינו מוכן להעמיד לביקורת חשיבתית והוא “מעל לכל ספק”, גם אם התנהגותו נעימה ומוסרית. התנהגות קיצונית ואכזרית מוצגת כביטוי אפשרי אך לא כמהות ההגדרה, והטקסט מציין שגם בחברה שמרנית ילד ששואל שאלות “מחוץ למסגרת” עלול לסבול מדיכוי מתון. הפונדמנטליזם והספקנות מוצגים כשני צדדים של אותה מטבע מפני ששניהם מזהים אמת עם ודאות; הספקן מסיק שאין ודאות מרציונליות ולכן דוחה קבילות, והפונדמנטליסט מחפש ודאות בעל־רציונלי.
אקטואליה: רב־תרבותיות, פונדמנטליזם נגדי ודמוקרטיה מתגוננת
הטקסט טוען שהתגובה המקובלת לפונדמנטליזם באמצעות יחסיות תרבותית, רב־תרבותיות והכלה נכשלת כי “לטנגו צריך שניים” ואם הצד השני אינו מכיל הוא “יאכיל אותך”. הכישלון מוביל לנטייה להציב “פונדמנטליזם נגדי” שאינו סובלני כלפי הלא־סובלניים, גם באירופה וגם בישראל, ונוצר תהליך תגובה טבעי אך מגונה. הוא מתאר “דמוקרטיה מתגוננת” שרודפת ביטויים שמריחים כפונדמנטליזם ומביא דוגמה של מעצר על הסתה לאחר התבטאות על רצח רבין, כחלק מהידרדרות לפונדמנטליזם דמוקרטי. הכשל המרכזי מוגדר ככשל פילוסופי של סגירת עקרונות בפני ביקורת, לא רק ככשל התנהגותי.
פוסט־מודרניות כמערכת שמאפשרת פונדמנטליזם פנימי
הטקסט מצייר עולם פוסט־מודרני שבו אין דרישת נימוק, “כולם צודקים”, ועמדות כמו תקשור עם חייזרים ורפואה אלטרנטיבית מקבלות לגיטימציה. הוא טוען שבתוך מצב כזה צומחות גם אמירות פונדמנטליסטיות, כי הייאוש מן החשיבה הביקורתית מאפשר להפוך “שטויות לגיטימיות” ל“אמת עליונה”. הוא מביא את הרב שג״ר ואת “מעגל השונויות” כעולם שבו כולם במרחק שווה מן המרכז ולכן אף אחד לא צודק יותר מהשני, ומתאר זאת כעולם פסטורלי לכאורה אך שבו “וגר זאב עם כבש” מסתיים בכך שמעדיפים להיות הזאב.
האלטרנטיבה הסינתטית: סבירות, פיכחון וביקורת מתמדת
האלטרנטיבה הסינתטית נטענת כלא פוסט־מודרנית אלא מפוכחת, משום שהיא מקבלת שאין ודאות אבל מכירה באמת ושקר באמצעות שיקולי סבירות. היא מחייבת ערנות מתמדת לאפשרות טעות והעמדת הכול למבחן ביקורתי, ומכאן נגזרת גם התנהגות מאוזנת יותר. היא מוצגת כדרך להתמודד עם פונדמנטליזם דרך תקיפת הנחת היסוד שמזהה אמת עם ודאות ולא דרך טרור נגדי, בדימוי למהפכות שיוצרות עריצות חדשה כשהן מנסות להילחם בעריצות ישנה.
המיתוס של החסיד יעב״ץ, ביקורת על “אמונה תמימה” ומקרה עמלק
הטקסט מציג “מיתוס בני ברקי” מן החסיד יעב״ץ מגירוש ספרד שלפיו פשוטי העם עמדו בניסיון יותר מתלמידי חכמים, ומפרש זאת כהאדרת אמונה תמימה וכניסיון לומר “תהיה אידיוט בשביל שתידבק באמת שלך”. הוא מתקומם נגד הטענה מפני שאולי זו לא האמת, ומעדיף פתיחות שמכירה בספק כעובדה אנושית. הוא מציג דוגמה קיצונית של עמלקי שאפילו אם אליהו יאמר שהוא מזרע עמלק ו“צריך להרוג אותו”, הוא מעריך שלא יהרוג, משום שאינו מוכן להיות בטוח בשום דבר, ומדגיש שהמחיר של אי־ודאות הוא הימנעות מהליכה “עד הסוף” אך זה בעיניו פיכחון ולא גנאי. הוא מזכיר את הרב קוק כמי שמסביר שההיסטוריה נבנית באופן שמתאים לשלב ההתפתחותי שלנו, כך שהעדר עמידה בניסיונות כאלה אינו מקרי.
כפירה, אנוס בדעתו והרדב״ז
הטקסט קובע שמוכנות להעמיד אמונה לביקורת יכולה להביא אנשים למסקנה שאינם מאמינים, והוא רואה בכך שבח של יושר ולא גנאי. הוא מתאר העדפה של מוסדות לשימור דתיות חיצונית באמצעות “אסור לחשוב” כיצירת “דמויי דתיים” וכפירה מודחקת, ומקשר זאת שוב למיתוס החסיד יעב״ץ. הוא מביא את מרקס ש“הדת היא אופיום להמונים” כדי להסביר שנוח להישאר בתוך תלם כשאין תשובות לשאלות, ומציג עמדה שלפיה אין להקריב אדם כדי “להביא דתיים קטנים”. הוא מביא את הרדב״ז בתשובה על מי שטען שמשה רבנו הוא אלוהים וקובע שהרדב״ז אומר “הוא אנוס בדעתו” ושיש לשכנעו ולא לחסלו, ומחזק את התפיסה שאדם שהגיע במיטב שיקול דעתו למסקנה שגויה הוא בגדר אונס.
אפיקורוסים, עבודה זרה ויצר: אנשי כנסת הגדולה ומנשה
הטקסט מציע שכל היחס ל“אפיקורוסים וכופרים ומינים” נובע מתפיסה שהם הולכים אחרי היצר ולא אחרי שיקול דעת פילוסופי, ומקשר זאת גם ליחס התורה לעבודה זרה. הוא משתמש במושג “תינוק שנשבה” שמופיע בגמרא וברמב״ם כדי להראות שהבנים של הטועים בעבודה זרה נחשבים אנוסים כי “לא יכלו לחשוב אחרת”. הוא מסביר את דברי חז״ל על ביטול “יצרא דעבודה זרה” בידי אנשי כנסת הגדולה באמצעות אנלוגיה ליצר העריות, ומפרש את עבודה זרה כנטייה יצרית בדורות מסוימים ולא כהכרעה פילוסופית. הוא מביא את סיפור מנשה ורב אשי שבו מנשה אומר שאם רב אשי היה בדורו “היית מפשיל את שולי גלימתך ורץ לעבוד עבודה זרה”, כדי להדגיש שזו הייתה משיכה יצרית; הוא מוסיף “המוח והלב תרי סרסורי דעבודה זרה” ומזהה את “המוח” כיצר לעבודה זרה ולא כשיקול דעת.
חינוך, נשים וגברים, ושימור בורות כמנגנון פונדמנטליסטי
הטקסט מתאר תופעה בחברה חרדית שבה נשים מחונכות לראות הכול כ“קדוש אלוקי ירד למשה מסיני” ולכן הן פורמליסטיות ושמרניות יותר, מפני שאין להן ידע תורני שמאפשר לראות מחלוקות ופרשנויות. הוא טוען ש“שיעורי נשים” הם “שיעורים ברמה אפס” ושיש חשד שהפרדה בין שיעורי נשים וגברים נעשית גם כדי למנוע מן הנשים לשמוע את מורכבות ההלכה. הוא מתאר מצב שבו נשים “מחזיקות את הגברים” ומונעות סטייה מחשבתית, ושיקולי שידוכים של הילדים משמשים מעטפת חברתית. הוא מציין שרבנים וראשי ישיבות יכולים להיות בעלי שאלות קשות יותר מתלמידיהם ולפעמים צועקים “אסור לשאול שאלות” מפני שאין להם תשובות.
הישרדות בגלות, יונדב לובמן, ההשכלה והקצב החדש
הטקסט מביא את יונדב לובמן שכתב במקור ראשון סדרת מאמרים על כך שבגלות ההישרדות הייתה העיקרון המנחה ושפונדמנטליזם מועיל להישרדות, אך הוא דורש דיון ערכי אם הדבר מצדיק ויתור על מהות האדם. הוא טוען שהיום קשה “לסגור” אנשים בגלל קצב שינוי מהיר, ולכן מה שהיה אולי מועיל בעבר עלול להפוך מזיק כשאין כלים להתמודד עם שאלות. הוא מציג את תקופת ההשכלה כדוגמה לכך שהסגירות החרדית הפילה אנשים מפני שהשאלות “עפו באוויר” ובלי התמודדות ישירה “כולם התפקרו”, בעוד שפתיחות מלווה וביקורתית הייתה יכולה לאפשר התמודדות חלקית לפחות. הוא מסכם שהפתרון אינו פונדמנטליזם וסגירות אלא “סינתטיות”, כלומר חיים עם אי־ודאות תוך קבלת החלטות לפי סבירות, ביקורת, וכיבוד הבחירה האנושית.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אנחנו מדברים מענייני האינטואיציה. בפעם הקודמת דיברנו על הדוגמאות האלה של מר מילניאנו? לא חשוב, שכחתי את שמו, לואיס, סי אס לואיס. והיינו דרך העניין הזה כל מיני טעויות שהיסוד של כולן נדמה לי שזה חוסר אמון באינטואיציה. שהאינטואיציה נתפסת אצל אנשים כסוג של רגש, כמשהו סובייקטיבי. ואמרתי שיש בזה משהו מן האמת כי אינטואיציה תמיד מתלבשת בשפה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו. והשפה הזאת היא באמת יכולה להיות לפעמים שונה, אבל הרבה פעמים אותו עניין עצמו, אותו רעיון עצמו מתלבש בשפות שונות. וזה נראה כאילו זאת מחלוקת אבל בעצם זה תיאורים קצת דומה נגיד לתורת היחסות. הרבה פעמים מביאים את תורת היחסות כאינדיקציה לזה שהאמת היא יחסית, שכל אחד רואה את הדברים אחרת. אבל מי שמכיר את תורת היחסות, אז תורת היחסות הגיעה לניסוח השונה במערכות ייחוס שונות רק כדי לוודא שחוקי הטבע יתלכדו. זאת הדרישה, וכדי שחוקי הטבע יהיו בדיוק אותו דבר אז חייב לתרגם בכל מערכת ייחוס בצורה שונה את הזמן ואת החלל או את השפה שבאמצעותה בתוכה אתה מתאר את חוקי היסוד. וכיוון שכך אז בעצם להיפך, תורת היחסות זה בדיוק האינדיקציה לזה שאין ריבוי אמיתות, יש רק אמת אחת. יש ריבוי שפות או ריבוי תיאורים של האמת האחת הזאת, אבל כולם בסוף צריכים להתלכד. זאת אומרת איכשהו הם מדברים אחד עם השני ומתלכדים. ולכן הרבה פעמים דברים שנראים לנו כמו מחלוקת או כמו דברים שונים הם בעצם תיאורים שונים בשפות שונות של אותו דבר, במערכות מושגים שונות וזה יכול להגיע לשינויים רדיקליים. כמו שדיברנו על הביקורת על הפיזיקה הגברית וכל מיני דברים מן הסוג הזה. זה יכול להגיע לדברים רדיקליים, אבל עדיין בבסיס זה בעצם דבר אחד. והדבר האחד הזה, מאיפה באמת יוצאת האמת האחת האובייקטיבית הזאת שכולם בעצם מסכימים לה, אם כי בשפות שונות, אז זאת הייתה בעצם הבעיה הבסיסית. ואמרתי שפה הכלי הזה של האינטואיציה הוא בעצם זה שנותן לנו את הגישה הישירה לאותם רעיונות אובייקטיביים. אולי יש להם תיאור סובייקטיבי אבל הרעיונות עצמם הם רעיונות אובייקטיביים. עכשיו אני רוצה לחזור טיפה אחורה ולשים את הדברים באיזה קונטקסט רחב יותר, גם היסטורי וגם קצת אחר. ואני רוצה לדבר על איזה שהוא מודל שמתאר את ההתבגרות של אדם במקביל למודל של התפתחות הציוויליזציה שלנו. אני הייתי מחלק את זה באופן סכמטי לשלושה שלבים, כמו כל דבר בצה"ל. ואני מדבר על התבגרות במובן האינטלקטואלי, לא במובן הפסיכולוגי. פסיכולוגיה זה פרשייה אחרת, אני מדבר על התבגרות אינטלקטואלית. כשאני מנתח התבגרות אינטלקטואלית של בן אדם טיפוסי, נדמה לי לפחות, לא יודע אם זה האדם הטיפוסי זה בערך מה שנקרא האדם הסביר אצל אהרון ברק. האדם הראוי זה האדם הטיפוסי. אבל ככה זה. אז תחליטו אתם אם זה נראה לכם או לא, אני לא יודע. אני חושב שהייתי מחלק את ההתבגרות האינטלקטואלית של בן אדם לשלושה שלבים. השלב הראשון זה שלב הילדותי שבו אתה בעצם מקבל דברים באופן דוגמטי. המבוגרים אומרים, הם כנראה יודעים, אז זה כנראה נכון מה שהם אומרים. אז כשאתה מחפש מידע אתה רוצה לדעת משהו אתה שואל את הגדולים, הם הרי יודעים הכל. אתה מקבל משהו רק כי החכמים ההם, הגדולים ההם, מכשפי השבט אמרו, לא משנה, כי מישהו אמר והוא יודע, אז זה דוגמטי, אתה לא מבקר את זה. כל שאלות הלמה של הילד הן לא שאלות למה של הנער, זה לא אותו דבר. שאלות הלמה של הילד הן שאלות אינפורמטיביות. למה השמש כל בוקר זורחת? אז אתה אומר לו כי כדור הארץ מסתובב. אה, הבנתי. כשהנער שואל למה השמש זורחת הוא בעצם שואל שאלה מתריסה. הוא שואל מי אמר לך שכל בוקר השמש זורחת, אולי מחר היא לא תזרח. אתם מבינים זה לא אותו דבר, זה לא שאלה אינפורמטיבית, זה שאלה שמבקשת נימוקים. זה כבר שאלת הלמה של הנער. אבל אני בשלב של הילד, והילד בעצם בסך הכל אוסף מידע, הוא שואל שאלות למה, אבל שאלות למה של איסוף מידע כי ברור לו שמה שתגיד לו זה נכון, זה שלב דוגמטי. באיזה שהוא שלב מתחיל מרד הנעורים, ועוד פעם המרד האינטלקטואלי, אני לא מדבר על הפסיכולוגי. מרד הנעורים האינטלקטואלי שבאמת הנער מתחיל להגיד רגע, מה זאת הדוגמטיות הזאת, מי אמר שההוא שמולי יודע את הכל. ואז אתה מתחיל בשאלות למה מהסוג השני. מי אמר לך, תוכיח, אולי ההיפך. שבסך הכל מאוד מקובל לשמוע מנערים. כשמתחילים לשאול את השאלות האלה, זה בעצם תחילת הנאורות בציר האינטלקטואלי. ובאיזשהו שלב, בעצם מה שעומד מאחורי השאלות האלה זה איזושהי תקווה או הנחה שאני לא אאמץ דברים סתם, אני הנער, כן, אני לא אאמץ דברים סתם כמו המבוגרים, אני אקח דברים שיש להם נימוק, הוכחה, רק דברים שהם ברורים. אני לא הולך לקבל דברים רק בגלל שמישהו אמר. גמרתי את התקופה הדוגמטית, אני כבר התבגרתי, כן, יצאתי ממנה. ואז אתה בעצם שואל את השאלות האלה במובן שאתה מחפש מעבר להתרסה, מאחורי ההתרסה יש חיפוש אמיתי. החיפוש שאומר אני רוצה להבין למה מה שאתם אומרים נכון, אז מה אם אתם אומרים? המון אנשים יכולים להגיד כל מיני דברים, אז מה? יש לך נימוק, יש לך הוכחה? בוא נשמע. זה מרד הנעורים. מרד הנעורים מגיע לשיא או למיצוי כשקיפת הנאורות מסתיימת ועומדים על סף הבגרות. מה קורה שם? באיזשהו שלב הנער מתבגר והוא מגלה שבעצם לא יכולה להיות לו הוכחה או ודאות בשום דבר. אין, אין דברים שיש לך ודאות בהם, כי אתם יודעים, מה זה ודאות? שיש לי הוכחה. הוכחה מבוססת על הנחות יסוד. עכשיו, מי אמר שהנחות היסוד נכונות? באיזשהו שלב אתה תמיד נשאר עם משהו שכשתישאל עליו למה, יענו לך ככה. נכון? אי אפשר כל הזמן ללכת אחורה ולמה זה? ולמה זה? ולמה זה? ולמה זה? צבים כל הדרך עד למטה, כמו הסיפור המפורסם. אתה לא יכול להמשיך עם זה עד אינסוף, באיזשהו שלב אתה צריך לעצור. אבל הנער לא מוכן לקבל עצירה. למה שאני אקבל את העיקרון הזה? וכאן כבר אני לא יכול להסביר לו משהו אחר שמנמק את זה, אז אני עונה לו ככה. אומר לו ככה זה לא תשובה, כמו שהנער אומר למבוגר. ככה זה לא תשובה. מה זאת אומרת? תן נימוקים. מה זה שאתה אומר? אז מה אם אתה אומר? עכשיו באיזשהו שלב פתאום הנער מבין שזה שאלות חסרות תוחלת. כי אתה לא תגיע אף פעם למשהו באמת ודאי או משהו מוכח. כי כל הוכחה היא על הנחות יסוד כאלה ואחרות. ואז הוא נמצא במשבר. זה משבר סוף הנעורים. ועכשיו בעצם מה יוצר את המשבר הזה? מה שיוצר את המשבר הזה זה בעצם שילוב של שתי הנחות. הנחה אחת, שרק מה שודאי הוא קביל. מה שמוכח, תן לי הוכחה אני אקבל את זה. מה שאתה אומר, אתה אומר, אז מה אם אתה אומר. בסדר? רק מה שודאי הוא קביל. ההנחה השנייה היא האכזבה שבסוף תקופת הנאורות שאין שום דבר ודאי. אין, אתה לא יכול להגיע לשום דבר ודאי. אנחנו בני אדם נידונו לחיות בעולם של אי ודאות. אז שילוב של שתי המסקנות האלה מוביל למבוי סתום. כי אם רק הודאי הוא קביל ושום דבר הוא לא ודאי, המסקנה שום דבר לא קביל. נכון? אז הדרך מפה יש שלוש אפשרויות לצאת, ואפשרות ולהתבגר. זה השלב השלישי של ההתבגרות שהוא יכול ללכת על אחד משלושה ערוצים. ואחד, הערוץ הראשון, זה להישאר עם שתי הנחות האלה, לא לוותר על אף אחת מהן, ולקבל על עצמי את הדין. נכון? אני במבוי סתום, שום דבר הוא לא קביל ולהפוך לספקן. רלטיביסט, ספקן, לא משנה, פוסט מודרני, מה שאתם רוצים תקראו לזה, זה הכל אותו דבר. אתה בעצם אומר אין שום דבר ודאי, רק דבר ודאי הוא קביל, אז שום דבר הוא לא קביל. תגיד מה שאתה רוצה, הוא יגיד מה שהוא רוצה, הוא צודק, אתה צודק, כולם צודקים. בסדר? זה אפשרות אחת. שתי האפשרויות הנוספות זה כמובן כל אחת מהן זה לוותר על אחת משתי ההנחות. זאת האפשרות שלא מוותרת על אף אחת משתי ההנחות. יש אפשרות לוותר על ההנחה הראשונה או השנייה, בוא נתחיל רגע. לוותר על ההנחה הראשונה, שרק דבר ודאי הוא קביל, ולהגיד נו, אני מוכן לקבל גם את הסביר. לא חייב להיות ודאי. מוכן לקבל דבר סביר, שמנומק בצורה כזו או אחרת, אבל לא הוכחות במובן של נותנות לי ודאות מתמטית, וגם זה בסדר מבחינתי. ואז כמובן אני כבר לא נידון להיות ספקן או רלטיביסט, אני כבר כן יכול להאמין בדברים או לקבל דברים, כי אני מקבל אותם על סמך שיקולים של סבירות, גם אם אין לי הוכחה. וודאות אין לי על שום דבר וסבירות אפשר להגיע למסקנות סבירות כאלה ואחרות. אז זה ההתבגרות השנייה, אני קורא לזה התבגרות הסינתטית. יש את ההתבגרות הפוסט מודרנית הספקנית, ויש את ההתבגרות הסינתטית. סוג ההתבגרות השלישי זה התבגרות שמוותרת על ההנחה השנייה. הראשונה לא מוותרת על שתי ההנחות, השנייה מוותרת על ההנחה הראשונה, ההתבגרות השלישית מוותרת על ההנחה השנייה. לוותר על ההנחה השנייה פירושו לוותר על ההנחה או לא על ההנחה אלא על המסקנה שאין שום דבר ודאי. עכשיו איך אפשר לעשות את זה? זו באמת המסקנה שאין שום דבר ודאי. לא חושב שאפשר להוכיח הכל באופן בלתי תלוי בהנחות יסוד. אז על סמך מה אתה יכול לייצר ודאות? צריך ללכת עוד צעד אחד אחורה ולייצר ודאות לא על בסיס חשיבה רציונלית. ודאות מיסטית, ודאות מטא-פיזית, ודאות לא יודע מה, מעבר לחשיבה הרציונלית. לא תוצאה של תצפית, לא תוצאה של שיקול לוגי, אלא סוד השם ליראיו, איזה סמכות כריזמטית כזו או אחרת, אני לא יודע בדיוק מה, וזה ודאי. זה מעבר לכל הספקות שעולות בקשר לחשיבה הרציונלית. ואז בעצם אני אצליח להיחלץ מהמבוי הסתום בגלל שאמנם רק הדבר הוודאי הוא קביל אצלי, אבל יש דברים ודאיים. מה שאמר האדמו"ר, או מה שאמר הנביא, או מה שאמר המכשף, או מה שגיליתי בלא יודע מה, מה שכתוב באיזשהו מקום. לא משנה, כל אחד והמקורות המטא-רציונליים שלו. בסדר? זאת האלטרנטיבה השלישית. וזה… מה? זה לא חזרה לאבא? לא, אני לא חושב.
[Speaker B] האדמו"ר זה אבא. מה? האדמו"ר זה לא האבא?
[הרב מיכאל אברהם] אבא, אדמו"ר, זה לא משנה, מבחינתי כל סמכות, תקרא לה אדמו"ר.
[Speaker B] אבל מה שאבא אמר זה לא ודאי?
[הרב מיכאל אברהם] לא, ברור שלא. מה זאת אומרת?
[Speaker B] מה שאבא שלך
[הרב מיכאל אברהם] אמר הכל ודאי?
[Speaker B] הוא לא טעה אף פעם?
[הרב מיכאל אברהם] למה אדמו"ר זה ודאי? לא אמרתי שזה ודאי. הפונדמנטליסט טוען, הפונדמנטליסט טוען שזה ודאי. אני מתאר כרגע, אני שייך לאגף הסינתטי, אני מתאר כרגע את ההתבגרות הפונדמנטליסטית, לא הסינתטית. והתבגרות הפונדמנטליסטית בעצם… למה אני קורא לזה פונדמנטליזם? אז דיברנו פעם בשנה שעברה אולי אפילו השנה. אני קורא לזה פונדמנטליזם כי אנשים בדרך כלל מזהים פונדמנטליזם עם התנהגות קיצונית, אכזרית, לא יודע מאיזשהו משהו כזה. אבל זה לא שורש העניין, זה ביטוי לפונדמנטליזם. פונדמנטליזם בשורש שלו נמצא במישור הפילוסופי. כשאתה חושב שיש משהו שהוא מעל לביקורת של החשיבה, שהוא לא עומד לביקורת של החשיבה, אז אתה פונדמנטליסט. עכשיו אתה יכול להיות פונדמנטליסט שמתנהג בצורה מאוד נעימה. למשל בן אדם שלא מוכן להעמיד את המוסר לביקורת מחשבתית. איש מוסרי בלי פשרות. בסדר, הוא גם פונדמנטליסט. אם יש לך משהו שאתה לא מוכן להעמיד אותו לביקורת, אתה פונדמנטליסט. אבל במקרה הזה לחיות לידך יכול להיות מאוד נעים, אתה איש טוב, אתה איש מוסרי. אבל מבחינתי אתה פונדמנטליסט. הבעיה היא כמובן שאנחנו מרגישים אותה בצורה יותר חזקה זה פונדמנטליזם כזה שהעקרונות שלא עומדים לחשיבה ביקורתית הם עקרונות שגורמים לך להתנהג בצורה בעייתית כלפי הסביבה שלך, להתאכזר, להתנכל באנשים שחושבים אחרת וכדומה. בסדר? לא כל פונדמנטליסט פילוסופי חייב להיות אדם שמתנהג באופן אכזרי וקיצוני. אבל מבחינתי ההגדרה הפילוסופית לפונדמנטליזם זאת ההגדרה שבמישור הפילוסופי. מישהו שיש לו משהו שלא עומד למבחן של ביקורת חשיבה. הוא לא מוכן לשמוע טיעונים על זה. זה מעל לכל ספק. זאת אומרת הוא לא מוכן בכלל לדבר על העניין הזה. זה פונדמנטליסט. עכשיו כמו שאמרתי קודם, יש אנשים ותורות פונדמנטליסטיות שונות. כל אחד יש לו מערכת שלא עומדת לביקורת חשיבתית שהיא מערכת אחרת. כל אחד המערכת האחרת שלו. וכולם פונדמנטליסטים. עכשיו יש כאלו שמגיעים לרצוח את כל מי שלא חושב כמותם, זה מה שנקרא בשפה הרחבה פונדמנטליזם. כן? אבל יש פונדמנטליזם יותר מתון, נגיד בעולם היהודי יש גם פונדמנטליזם, בדרך כלל לא מגיע לרצח ולדברים קיצוניים כאלו, אבל זה כן יכול להגיע לדיכוי ולהתעללות קצת יותר מתונה. כן? ילד בחברה שמרנית ששואל שאלות שהן קצת מחוץ למסגרת המותרת עלול לסבול לא מעט. זה גם סוג של פונדמנטליזם כי בסך הכל הוא שואל שאלה הוא מצפה להתייחסות, ואתה אומר לו אין, יש דברים שעליהם לא שואלים, אסור לשאול. אז אתה פונדמנטליסט. לא הורג אותו ברוך השם אצלנו זה לא כל כך קורה. אבל פונדמנטליזם במובן הפילוסופי יש. אוקיי? אז בעצם כשמסתכלים על הדברים באופן הזה אז יוצא ועל זה דיברנו פעם בתחילת שיעור, לפני שיעור נדמה לי דיברתי על זה בשיחה ככה עד שמתאספים. אז אמרתי שאני חושב שהפונדמנטליזם והספקנות הם שני צדדים של אותה מטבע. זאת בדיוק אותה תפיסה. למה? כי בעצם שניהם יוצאים מנקודת מוצא שאמת זה רק דבר ודאי. זה משותף לשניהם. מה ההבדל ביניהם? בתוך הקבוצה הזאת שחושבת שאמת זה רק דבר ודאי הספקן אומר בסדר אבל יש רק חשיבה רציונלית וחשיבה רציונלית אף פעם לא נותנת לי מסקנה ודאית, אז אני ספקן. הפונדמנטליסט נשאר בתוך אותה מסגרת שרק דבר ודאי הוא קביל, אבל אומר טוב, אז אם הרציונלי לא נותן לי ודאות, גם הוא מבין את זה, אז צריך להגיע למטא-רציונלי, לעל-רציונלי. למשהו שהוא מעבר לחשיבה הרציונלית, וזה ייתן לי את הוודאות הנכספת. ואז הוא כמובן הופך לפונדמנטליסט. ואני חושב שאחת הבעיות שאנחנו חווים אותה בעולם הקונקרטי שלנו, אז תסלחו לי שאני מידרדר לאקטואליה, זה שהדרך שאנשים מבינים שנכון להתמודד מול פונדמנטליזם זה בעצם דרך של יחסיות תרבותית, רב תרבותיות, של הכלה, של ספקנות בעצם. ואומרים: כן, נכיל, אם לא נילחם, אם לא זה, אז יהיה בסדר, אז אנחנו איכשהו נצליח להתמודד עם גישות אחרות ולא יהיו מלחמות ולא יהיו קיצוניות. רק שלטנגו צריך שניים. זאת אומרת, אם אתה רוצה להכיל אותו, והוא לא יכיל אותך, אז הוא יאכיל אותך. זאת אומרת, זה לא עובד, אתה צריך שניים. ואז מה קורה? כתוצאה מזה לאט לאט חלק מהעולם לפחות מתחיל להגיע למסקנות שצריך להציב פונדמנטליזם נגדי כדי להתמודד עם הפונדמנטליזם הזה. אז גם באירופה יש כבר מגמות כאלה, גם אצלנו כמובן יש מגמות כאלה, וזה בסך הכל תהליך תגובה טבעי. זאת אומרת, כי אם המכילים, הדמוקרטים, הנאורים, הרב תרבותיים לא באמת מצליחים להתמודד עם כוחות פונדמנטליסטיים שעומדים מולם, אז אין ברירה אלא להיות פונדמנטליסט נגדי, זאת אומרת לייצר פונדמנטליזם אחר שהוא לא סובלני כלפי הלא סובלניים. בסדר? ואז בעצם נוצר פונדמנטליזם הפוך שבעיניי הוא לא פחות מגונה. אבל התחושה היא שלכאורה אין ברירה. ולמה אין ברירה? תבינו, ברמה הפילוסופית, עוד לפני השאלות שכל אחד מבין, כן, אם אתה מכיל את כולם, אז הוא יהרוג אותך ואתה לא תעשה לו כלום, אז בסוף אתה תהיה מת. זה עובדות חיים פשוטות, לא צריך בשביל זה להיות פילוסוף גדול. וייאמר שברמה הפילוסופית יש פה נקודה מאוד חשובה. אתה לא יכול להתמודד איתו כי אתה שותף להנחת היסוד שלו. לכן אתה לא יכול להתמודד איתו. ברמה הפילוסופית אתה מקבל את נקודת המוצא שלו. אתה מקבל את זה שוודאות לא יכולה לצאת מחשיבה רציונלית. אז כיוון שאני רציונליסט, אז אני יודע שאצלי אין ודאות. עכשיו הוא טוען לאיזה ודאות עליונה, עילאית. אני מכבד את זה, רק אני לא חוויתי את זה לצערי ואני לא שם. בסדר? אבל אני לא יכול שלא לכבד את העניין או לא לקבל את העניין, לפרגן לו, כי אני שותף לנקודת המוצא. ואז נוצר בתוך מה שקרוי התופעות הפוסט-מודרניות, אפשר לראות שילוב של שני זרמים כמעט הפוכים שחיים בסימביוזה מופלאה אחד עם השני. הזרם האחד זה הזרם המכיל, הספקני, היחסי, שכל אחד יכול לדבר מה שהוא רוצה, שטויות ולא שטויות, זה לא מעניין. כל אחד עושה מה שהוא רוצה. בסדר? מתקשרים עם חייזרים והכל בסדר. וכולם ברפואה אלטרנטיבית, הכל בסדר, כולם, כל אחד יכול להנפיץ את מה שהוא רוצה, כי אין ודאות בכלום וכל אחד צודק כמו השני והכל בסדר. כי רק ודאות מתקבלת, כן, זה ברור. סבירות זה לא רלוונטי. סבירות זה לא שיקול חוקי בצורת החשיבה הזאת. עכשיו, בתוך אותה תמונה נוצרים נוצרות אמירות פונדמנטליסטיות. ברגע שאתה לא חייב לנמק, אתה מתקשר עם חייזרים, בסדר, בעולם פוסט-מודרני זה מותר וזה לגיטימי. עכשיו לאט לאט אתה נכנס לתוך מערכת כזאת שבעצם אף אחד לא חייב לנמק את מה שהוא אומר. אין חשיבה רציונלית היא לא, היא רק משחקת תפקיד. כן? אז אני לגיטימי. באיזשהו שלב אני כבר מתחיל להאמין לחייזרים האלה שהם מתקשרים איתם. ואז זה הופך להיות איזה אמת עליונה, עילאית, כי החשיבה הביקורתית כבר התייאשתי ממנה. הפוסט-מודרניות זה איזה ייאוש מהחשיבה הביקורתית. או אולי מהחשיבה, ביקורתיות יש שמה יותר מדי אולי, אבל מהחשיבה בגלל הביקורתיות יש ייאוש מהחשיבה. ואז בעצם נוצר פונדמנטליזם בתוך העולם הזה ואתה יכול לראות אנשים שהם נורא משוכנעים בשטויות שהם מדברים. זה מתחיל בתור איזה שטויות לגיטימיות שבסדר, כל אחד מותר לו להגיד מה שהוא רוצה. ואתם יכולים לראות אפילו בספרים נגיד של הרב שג"ר, שאני כל פעם חוזר לזה כשאני מדבר על הנושאים האלה, שהוא זו ספרות פוסט-מודרנית כזאת, וכן, מעגל השונויות, הביטוי החביב שלו. זה שנורא נעים להיות בן אדם דתי בעולם הפוסט-מודרני בגלל שבעולם הזה כולם נמצאים על מעגל. מעגל זה אוסף של נקודות שנמצאות במרחק שווה מהמרכז. אף אחד לא צודק יותר מהשני, אף אחד לא טועה יותר מהשני. אנחנו כולנו רוקדים על מעגל השונויות. בסדר? אז כולנו בסדר, הרציונליים בסדר, המיסטיקנים בסדר, הדתיים בסדר, אלה שמדברים שטויות בסדר. הכל בסדר, כולנו בסדר, אף אחד לא צודק יותר מהשני. איזה עולם פסטורלי, גר זאב עם כבש. כמו שלא זוכר מי זה אמר את זה, כן, שהוא שיהיה וגר זאב עם כבש הוא בכל מקרה מעדיף להיות הזאב. אז גם פה בדיוק אותו דבר. העולם של גר זאב עם כבש איכשהו לא מצליח ליצור סימביוזה בין זאבים לכבשים. אתה מצפה להפוך גם את הזאב לכבש, אבל הוא לא הופך. ואז. נוצר איזשהו פונדמנטליזם נגדי. אבל עכשיו הדמוקרטיה מתגוננת, הופכת לפונדמנטליסטית והיא מתחילה לרדוף כל ביטוי שמריח להם כפונדמנטליזם. אני חושב שאנחנו יכולים היום לראות את זה על כל צעד ושעל. והתירוץ הוא שאנחנו דמוקרטיה מתגוננת. ואז מי שאומר שהוא שמח שרבין מת נעצר על הסתה, משהו הזוי, פשוט הזוי. אז אחרי רצח רבין הייתה היסטריה שפשוט אשפוז קולקטיבי היה צריך להיות. אבל אני אומר, אבל היום אנחנו כבר בסדר, עשרים שנה עברו. אז מטורף בקיצור. אז זה פונדמנטליזם נגדי כי התחושה, והיא תחושה אמיתית, שאנחנו לא מצליחים להתמודד עם הפונדמנטליזם של הימין הדתי או של הדתיות המוסלמית באירופה, לא משנה, הוא גם פה בעצם, ואז אתה חייב לייצר איזשהו פונדמנטליזם נגדי. והכשל בחשיבה הזאת, שבעיניי הוא בעייתי כי שני הצדדים לוקים באותה בעיה, שניהם פונדמנטליסטיים. גם הפונדמנטליזם הדמוקרטי הוא סוג של פונדמנטליזם מאוד בעייתי. גם הם לא מוכנים לשמוע שום דבר שמעמיד למבחן ביקורתי את העקרונות שלהם. הם הפכו לדתיים גמורים בהקשרים מסוימים, כמו האתאיזם. תיכנסו לכל אתר אתאיסטי ותראו עד כמה הם פתוחים לשמוע טיעונים, זה בערך כמו האתרים של החזרה בתשובה, זה נראה דומה מאוד. והכשל פה הוא לא כשל של ההתנהגות הקיצונית, זה ביטוי. בעיניי הבעיה המהותית, זה גם אם זה לא בא לידי ביטוי בהתנהגות פוגעת או בהתנהגות בעייתית ברדיפת האחר, בעיניי יש פה כשל פילוסופי. פונדמנטליזם זה דבר מגונה ברמה הפילוסופית, עוד לפני השאלה איזה השלכות התנהגותיות יש לו, כיוון שבן אדם צריך להעמיד דברים בחשיבה ביקורתית, זאת ביקורת. זה הבעיה הבסיסית. ברגע שאתה מעמיד דברים לביקורת אז אתה בדרך כלל גם תתנהג בצורה טיפה יותר מאוזנת, אתה לא תלך עם דברים עד הסוף, אתה תבין שיכול להיות שאתה טועה, יכול להיות שלשני יש צדדים יותר טובים. אבל אני אומר את זה מנקודת מבט לא פוסט-מודרנית. זה בדיוק האלטרנטיבה השלישית, הסינתטית. כי האלטרנטיבה הסינתטית בעצם אומרת תשמעו, אני לא בוודאות בכלום, אני לא משוכנע בכלום, אבל זה לא אומר שאני לא מאמין בכלום, שאין אמת ואין שקר. יש גם שיקולים של סבירות. נכון, הוכחה לא יכולה, החשיבה הרציונלית לא נותנת לי וודאות, אבל היא נותנת לי סבירות, ואני הולך עם העיקרון של הסבירות. ומבחינתי מה שסביר זה מה שאני מקבל. וזה בסדר, זה מה שיש לי, אני לא יכול יותר מזה. אז עם זה אני הולך, אבל אני כל הזמן ער לזה שיכול להיות שאני טועה. וזה לא פוסט-מודרניות, זה סתם פשוט להיות מפוכח. בן אדם מפוכח מבין שהוא לפעמים טועה. אני חושב שכל אחד פה, אני יכול להגיד על עצמי, לפעמים טעיתי. כל אחד לפעמים טועה, אז פשוט תהיה מפוכח, תסיק את המסקנות ותבין שגם דברים שנראים לך נורא נורא משכנעים ונכונים, יכול להיות שאתה טועה בהם, ואולי מישהו יעלה לך איזשהו טיעון שיפתח לך את העיניים ותחשוב עוד פעם, ותמיד הכל למבחן ביקורתי. אז בעצם האלטרנטיבה שבאמת אולי יכולה להתמודד מול פונדמנטליזם זה לא פוסט-מודרניות ולא פונדמנטליזם נגדי, כי הוא נכשל באותם כשלים. הוא יוצר טרור נגדי. זה לא עוזר. זה כמו כל מהפכה שיוצאת נגד הטרור, המהפכה הקומוניסטית יצאה נגד הטרור של הצאר והיא יצרה טרור משלה. וזה בדרך כלל מה שקורה במהפכות. המהפכות עושות נגד עריצות אחת ויוצרות עריצות שנייה, כי התחושה היא שנגד עריצות צריך להפעיל עריצות. מה שאני חושב שלא נכון. נגד עריצות צריך לתקוף את הנחת היסוד שמובילה אל התפיסה של העריצות או של הפונדמנטליזם. והנחת היסוד הזאת זה הזיהוי של אמת עם וודאות. כיוון שאם אתה תוותר על הזיהוי הזה שנראה אולי להרבה אנשים כמשהו מובן מאליו או חייב להיות נכון, אז אתה פתאום תראה שרגע, יכול להיות שאתה טועה. יש מיתוס בני ברקי מאוד מרכזי שלקוח מהחסיד יעב"ץ מגירוש ספרד. והוא אמר שכשהיה שמה, העמידו בפני יהודים את הברירה לגלות או להמיר את דתם, אז הוא אמר שפשוטי העם עמדו בניסיון יותר מאשר תלמידי החכמים, מאשר האינטליגנציה. ובבני ברק יש כזה מן מיתוס כזה שתמיד חוזרים עליו, שתראו כמה אמונה תמימה היא חשובה וכמה היא עוצמתית וכמה חשיבה על אמונה והתחכום באמונה יכול להזיק, יכול להוביל לחולשה. ואני תמיד התקוממתי נגד המיתוס הזה. מה שבעצם אומרים לי תהיה אידיוט בשביל שתידבק באמת שלך. ואולי זאת לא האמת? ובסוף העולם הרי יש לי באמת ספק אולי זה נכון או לא. עכשיו נכון שהמחיר… שיש דברים קיצוניים שאותם אני לא אעשה. בוא נשים את זה על השולחן. יש דברים קיצוניים שאותם אני לא אעשה. אני לא יודע אם זה, אני אתייחס לעצמי אם אני אגנה את עצמי אחרי זה או לא, אבל זה ברור לי שאם אני אעמוד במבחן הזה אני לא אעשה אותו. אם אני אראה מולי עמלקי, איש מאוד נחמד, הכל בסדר, אבל אני יודע הוא מזרע עמלק, נגיד ויבוא אליהו ויגיד לי זה מזרע עמלק, עכשיו אני יודע צריך להרוג אותו, זה דין התורה, צריך להרוג אותו. לא נראה לי שאני אהרוג אותו. אין לי הנמקה. אין לי, לא יודע להסביר את זה. אבל לא נראה לי שאני אהרוג אותו. למה? וכאן נכנס העניין הזה שאני לא בטוח שאני צודק. אולי אם הייתי משוכנע שהקדוש ברוך הוא אמר להרוג אותו והקדוש ברוך הוא יודע מה הוא אומר, אז צריך להרוג אותו. אבל אני על שום דבר לא מוכן להיות בטוח. עכשיו המחיר הוא שאם אני לא בטוח, נכון, אני לא אלך עם זה עד הסוף. זה הפונדמנטליזם. אם אני לא בטוח במשהו, אז אני לא הולך איתו עד הסוף. אבל בעיניי זה לא גנאי. אני בסך הכל מפוכח. אני חושב שהעובדה שהיום אין לנו עמלקים ואין לנו את הלא צריכים לעמוד בניסיון הזה כי כמו שהרב קוק מסביר דרך אגב, זה לא דבר מקרי. הקדוש ברוך הוא מסובב באיזשהי צורה כזאת או אחרת, אם בכלל דיברנו קצת על כמה הקדוש ברוך הוא מסובב את ההיסטוריה, אבל ההיסטוריה נבנית באופן כזה שמתאים לשלב ההתפתחותי שבו אנחנו נמצאים. ובעיניי זאת עלייה התפתחותית. שאנחנו מבינים שיש דברים שהדברים הם לא ודאיים. גם האמונה היא לא ודאית, ושום דבר הוא לא ודאי. אלא מה? למרות שזה לא ודאי, בעיניי זה נכון, אני הולך עם זה, אני חושב שזה נכון. אבל זה לא ודאי. אז אני לא פונדמנטליסט שאני אומר טוב אז זה מעל השכל, אמונה זה משהו שלא שואלים עליו, שהוא בטוח נכון, שלא עומד למבחן ביקורתי, הוא בהחלט עומד, עומד ועומד. כמו כל דבר אחר. ואפשר להגיע למסקנות כאלה ומסקנות כאלה. ואני מכיר לא מעט אנשים שמגיעים באמת ובתמים, ככל שהם ואני מעריך שזה באמת תהליך אמיתי, הם מגיעים למסקנה שהם לא מאמינים. למה? כי זאת תוצאה של העובדה שאתה מוכן להעמיד דברים בחשיבה ביקורתית. ואז אנשים אומרים הנה אתה רואה לאן מוביל, לאן זה מוביל? בעיניי זה שבח, זה לא גנאי. מה הטענה? הבן אדם שקל את דרכו והגיע למסקנה שלא מקבל את זה. אז מה אתה מעדיף? שאנחנו נפמפם לו כל הזמן אסור לחשוב, אסור לחשוב, תקבל רק את מה שאנחנו אומרים כי אנחנו אמרנו, ואז אין בעיה כולם יישארו דתיים? נגיד שזה עובד לצורך הדיון. אוקיי? ואז כולם יישארו, אבל הם לא יישארו דתיים, הם יישארו דמויי דתיים. הם יעשו את המעשים הנכונים. הא? הם יעשו את המעשים הנכונים, בדיוק. הם בעצם כופרים באופן מודחק, שבברמה המעשית הם עושים את המעשים הנכונים כי אסור לשאול שאלות ואסור לצאת מחוץ למסגרת, ואתה משלם מחירים חברתיים לא פשוטים כשאתה עושה את זה, וכיוון שכך זה כאילו נשארים בתלם ולכן תמיד מצביעים על זה כאיזשהו הישג. זה בדיוק המיתוס של החסיד היעבץ, שאומר בשביל… יש ערך גדול לטיפשות. יש ערך גדול לטיפשות כי הטיפשות תיתן לאנשים החכמים לנווט את כל ההמון לכיוון הנכון וההנחה היא שהחכמים יודעים יותר טוב מההמון, שזאת הנחה שיש בה היגיון, שאנשים חכמים הם אנשים חכמים. אבל מצד שני זאת הנחה מאוד בעייתית. מה?
[Speaker C] האגדה על השוטה והחכם של רבי נחמן מברסלב, כן בדיוק.
[הרב מיכאל אברהם] אז זה נכון, אז זה כמו שלטון הפילוסופים של אפלטון בעצם. הדילמה הזאת של למה לתת לכולם זכות הצבעה? תן רק לפילוסופים שינהלו את העניין כי הם האנשים החכמים, לא חשוב, אצלו זה נקרא פילוסופים, היום נתרגם את זה לאנשים החכמים. תן לאנשים החכמים לנהל את העניין וכל הטיפשים רק מזיקים. זה הדבר הזה בעיקרון התפיסה של שלטון הפילוסופים של אפלטון. אוקיי? והטענות האלו מגיעות בכל הוויכוחים בין חרדים ולא חרדים. תראו כמה חילון יש אצלכם, תמיד הרי אומרים, כן, משהו כזה. שזה נכון, יש יותר חילון בעולם לא חרדי. אבל השאלה אם זה שבח או גנאי. אני לא יודע. אני לא יודע, בעיניי יש בזה הרבה שבח. יש בזה הרבה שבח כי אנשים שוקלים את דרכם, ומטבע הדברים יש אנשים שמגיעים למסקנות אחרות משלי. אני חושב שהם טועים. אני חושב שהם טועים וחבל לי מאוד שאלה המסקנות שלהם. אבל מצד שני האלטרנטיבה שהם לא ישקלו את זה בכלל ויישארו בתלם לא נראית לי יותר קוסמת, אני לא חושב שהיא יותר טובה. בן אדם שעושה את השיקול שלו ורצוי שיעשה את זה ישר ואמיתי ולא שהיצר שלו ייקח אותו כי זה נוח יותר, עד כמה שאפשר. היצר יכול לקחת אותנו כן להיות דתיים, כי השיקול כן או לא להיות דתי לשני הכיוונים יכול לבוא. הזכרתי פעם את מרקס שאומר שהדת היא אופיום להמונים. הוא צודק במידה רבה. מאוד נוח להיות דתי בטח לאדם שגדל בחברה דתית, זה אופיום במובן הזה שזה מאפשר לך איזה חיים נוחים שמתעלמים מהמציאות. מה זאת אומרת המציאות במובן האינטלקטואלי? המציאות זה השאלות. והשאלות האלו אתה יכול להתעלם מהן ולעשן לך אופיום ולהישאר בתוך התלם, כי בדרך כלל להרבה אנשים אין תשובות טובות לשאלות האלו. כי אם היה להם תשובות, אז למה לאסור לשאול? תן את התשובה. אתה אוסר לשאול כי אין לך תשובות. זה ברור, זאת הדרך להתמודד עם מי שאין לו תשובות. אז במצב כזה אתה משאיר את האנשים בתלם, אבל הם לא באמת בתלם, הם ממשיכים באינרציה את מה שהיה. ושניה אחת, עכשיו יש יתרון לזה נגיד כשהוא הפך להיות חילוני, סיכוי שילדו יהיה דתי או ישקול ברצינות להיות דתי הוא קטן, זה בדרך כלל המצב. אז נכון שיש שיקולים תועלתניים נכונים לטובת העניין הזה, אבל מצד שני אני לא יכול להקריב בן אדם בשביל הבן שלו. זה לא נכון. בן אדם, כל בן אדם צריך לקבל את ההחלטות שלו למיטב הבנתו. אני צריך לכבד אותו כפי שהוא ולא לראות בו מכונה להבאת דתיים קטנים. זה פשוט לא יחס נכון. עכשיו, לכן כל הטיעונים האלה שכאילו נראים מובנים מאליהם ותמיד אנשים מרגישים באיזושהי עמדת התגוננות, רגע, אצלנו יש המון חילון, אז למה אני שולח את הילד לחינוך ממלכתי דתי או חינוך מעורב או חינוך שלומד עוד דברים חוץ מתורה וכל מיני דברים כאלה, וככה התשובות, אנשים מגומגמים, לא מצליחים לתת תשובה לעצמם, לא רק לביקורת מבחוץ. אמיתית. בסדר? אני לא יודע, אני מרגיש נורא שלם עם זה. אני מרגיש נורא שלם עם זה שבן אדם צריך לקבל את האופציות לחשוב על דרכו. והמחיר הוא שיש אנשים שעושים את זה באמת בגלל יצר, לא בגלל המסקנות, לא כולם פילוסופים גדולים. בסדר, מה לעשות? גם אני יכול להיות שאני נשאר כאן בגלל שיש לי איזה נוחיות או משהו כזה, אבל בן אדם צריך לקבל את האופציה להחליט על דרכו. זאת אומרת, זה א'-ב' שבן אדם צריך, זה בן אדם. אחרת אתה סתם מכונה.
[Speaker C] לא, זה דרך התורה לכאורה. בחירה חופשית.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, ודווקא בעיניי זה צו הלכתי או מטא-הלכתי, זה צו של התורה ובחרת בחיים.
[Speaker C] השאלה באיזה גיל לעשות את זה, לא ביסודי, לא… אני לא מתווכח
[הרב מיכאל אברהם] כרגע על ניואנסים, איזה חינוך בדיוק ומתי להכניס כל דבר לתהליך החינוכי. אבל ברמה העקרונית, העובדה שיש חילון בסוף היא לא גנאי, או לא בהכרח גנאי. יש מימד מסוים בעייתי, אנשים יצריים, אנשים נחשפים לדברים שהם לא בהכרח בעלי ערך, כי כשאתה פותח אתה פותח. בסדר, אין מה לעשות, קשה לפתוח סלקטיבית, לכן יש כאלה שמנסים לסגור הכל כי אי אפשר לפתוח סלקטיבית. אוקיי? אבל מצד שני, לסגור הכל זה אומר שאתה לא נחשף גם בפני הדברים הראוי להיחשף אליהם. ואם יש שאלות טובות אני מאוד הייתי רוצה שכולנו נחשף אליהם, כי אנחנו צריכים לקבל החלטות וכל אחד שיקבל את ההחלטות שלו וכן יש כאלו שיחליטו אחרת ממני. מה לעשות? מה לעשות? אם זאת החלטה אמיתית כמו שכבר אמרתי כמה פעמים, בן אדם שהוא אנוס בדעותיו. נגיד שאני צודק והוא טועה, הוא קיבל החלטות אחרות ממני, הוא לכל היותר אנוס בדעותיו, הקדוש ברוך הוא אמור לקבל את זה, הוא ברא אותנו כאלה. הוא נתן לנו את השכל שיש לנו, הוא ברא אותנו ככאלה שלא יכולים להגיע לוודאות כי ככה אנחנו, אין לנו יכולת להגיע לוודאות וכיוון שכך אנחנו יכולים גם לטעות, אנחנו יכולים לקבל החלטות לא נכונות, שיקח זאת בחשבון ואם לא שיבוא בטענות לעצמו, ככה הוא ברא אותנו. לא ייתכן שאנחנו אמורים לתקן את הבאגים שלו, אם זה באג. אם הוא חושב שכולם צריכים להתנהג אותו דבר ולא להעמיד דברים למבחן שלא יברא לי שכל, שיברא אותי בהמה. אוקיי? יש פה משהו מאוד מעוות ואנשים לא יכולים להתמודד עם סוג השאלה הזה. וסוג השאלה הזה בעצם מניח איזשהו סוג של פונדמנטליזם, כי הוא בעצם אומר תראה, אתה חייב להיות פונדמנטליסט אחרת מישהו עלול להסיק מסקנות לא כמוך. אוקיי, נכון, זה המשמעות של לא להיות פונדמנטליסט. תשקול את דרכך ותחליט. תחליט מה אתה חושב. אני חושב שכל בן אדם צריך להחליט, זה חינוך לכתחילה, עם הסיכון של החילון הוא לא סיכון, זה סיכוי, וזה אומר שבן אדם מקבל החלטות. אני לא בעד שבן אדם יתחלן, אני טועה אם הוא מתחלן, אני חושב שהוא טועה בדרכו וחבל לי על זה וזה מזיק, הכל נכון. הוא ברא את התשתית הבסיסית שבן אדם צריך לקבל החלטות על דרכו, וזה יותר חשוב מאשר איזה החלטה הוא מקבל. איזה החלטה הוא מקבל בסדר, אני אתווכח איתו.
[Speaker D] יש איזה פוסק אברבנאל או פוסק אחר שאומר שאנוס רחמנא פטריה כולל גם את…
[הרב מיכאל אברהם] אז הבאתי אז את הרדב"ז, יש רדב"ז בתשובה, הוא אומר שלמרות שזה פשוט בסברא, למה צריך לכתוב את זה? זה ברור. מה זה שונה מכל אונס אחר? למה כל אונס אחר הוא טענת פטור ואונס שבשיקול הדעת הוא לא טענת פטור? בשגגה יש סוג מסוים של רשלנות כשאתה נקרא שוגג, אבל כשאין רשלנות כשאני עשיתי את מיטב שיקול הדעת שלי וזאת המסקנה שהגעתי אליה, מה זה שונה מכל אונס אחר? הרדב"ז יש תשובה ששלחו לו שאלה על מישהו שטען שמשה רבנו הוא אלוהים. אולטרה פרומער, לא פחות. הוא אלוהים. אלוה… אז שאלו את הרדב"ז מה עושים עם היצור הזה, לחסל אותו, לא יודע, מה לעשות. לא זוכר כבר בדיוק מה היו האופציות שם, כן, אבל מה לעשות איתו? אז הוא אמר: מה אתם רוצים ממנו? הוא אנוס בדעתו. זה מה שהוא חושב, מה אתם רוצים ממנו? תשכנעו אותו שלא. בסדר, זהו, מה אתה יכול לעשות אם זה מה שהוא חושב? מה אתה הורג בן אדם על משהו שהוא שזאת המסקנה שלו? הוא טועה, לא שהרדב"ז הסכים איתו, הרדב"ז חושב שהוא טועה האיש הזה, כן? בסדר, הוא אנוס. מה? שום דבר לא ודאי.
[Speaker C] מה? זה גם לא ודאי.
[הרב מיכאל אברהם] שום דבר לא ודאי. לא, נכון, שום דבר לא ודאי, נכון. ולכן אני אומר שיש פה משהו ש…
[Speaker C] אני חושש שלא היה אנוס בדעתו.
[הרב מיכאל אברהם] אולי כן, אתה לא יודע, אולי כן. הרי התוספות שמה והמהרש"א בבבא בתרא שהתוספות מביא את המדרש הזה הרי שהרגו את המקושש עצים כדי ללמד את עם ישראל שלמרות שהם חטאו בעגל, עדיין התרי"ג מצוות חלות עליהם. ואז המקושש קושש עצים כדי שיהרגו אותו. ואז הם יראו שנהרגים על חילול שבת עדיין, ככה המדרש אומר, זה לא תיאור היסטורי, לא משנה, זה המדרש. אז המהרש"א שואל: הרי… אז למה הרגו אותו? זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. הוא קושש עצים בשביל לחנך את עם ישראל, לא בשביל העצים. אז מלאכה שאינה צריכה לגופה, אז למה הרגו אותו? התשובה הפשוטה היא כמובן שהבית דין לא ידע את זה. אז מה אתה רוצה? זה המוטיבציות שלו, אבל הוא לא גילה את זה לבית דין, כי אם הוא היה מגלה את זה לבית דין לא היו הורגים אותו, אז הוא לא היה משיג את המטרה. זה לא שאלה. אבל… רגע, איך הגעתי לזה? אה, אז אמרת הוא אנוס בדעתו. יכול להיות שהוא היה אנוס בדעתו, אבל בית דין העריך שהוא לא. בית דין העריך שהוא עבריין.
[Speaker C] חולק אפיקורוס בהתחלה?
[הרב מיכאל אברהם] לא, לדעתי אפיקורוס, טוב, זה דיון שאולי אני אגיע אליו אגב עוד מעט, אני לא יודע אם עוד מעט, תכננתי להגיע אליו בהמשך על האינטואיציה בהלכה. אבל אני אגיד כבר עכשיו את הפאנץ' ליין אם שאלת, לדעתי כל ההתייחסות לאפיקורוסים וכופרים ומינים וכולי, כל ההתייחסויות שם נובעות מזה שחז"ל ראו אותם כאנשים שהולכים אחרי היצר ולא אחרי שיקול הדעת. אם הם היו רואים בן אדם שהלך אחרי שיקול דעת והגיע למסקנה לא נכונה, אז הוא אנוס.
[Speaker B] וזה עבודה זרה בתורה, לא חז"ל. בתורה, למה הורגים אותם?
[הרב מיכאל אברהם] בגלל שזה שהולכים אחרי היצר. בתורה גם. הולכים אחרי היצר, עובדי עבודה זרה שיש להם יצר לעבוד עבודה זרה, לא בשם שמאמינים שזה נכון.
[Speaker B] הם מאמינים שזה נכון, למה?
[הרב מיכאל אברהם] מה זה תינוק שנשבה? מופיע… מופיע בגמרא, זה לא המצאה של הדור שלנו. מה זה תינוק שנשבה? תינוק שנשבה כמו שהרמב"ם מתאר, בניהם של אותם הטועים אחרי עבודה זרה, אומר הרמב"ם הם אנוסים. למה הם אנוסים? כי הם לא יכלו לחשוב אחרת. ואבא שלהם לא אנוס? נכון. לא, אבא שלהם לא אנוס. מי אמר? אז אני אומר, מי אמר חז"ל אומרים. הטענה שחז"ל… אני אומר שאני הולך הפוך, אני אומר הרי ברור שמי שאנוס בדעתו הוא אנוס. עכשיו אני אומר אבל בחז"ל אני רואה שבן אדם שנוהג אחרי עבודה זרה אז יש לו עונש, לא בחז"ל, בתורה, ואחרי זה במקרא ובנ"ך ובחז"ל וכולי. ואז אני אומר אני מסביר את זה עכשיו. מה שאני בעצם אומר זה שכנראה חז"ל ראו שמי שנוהג אחרי עבודה זרה זה לא תוצאה של שיקול דעת פילוסופי שהגיע למסקנה שזה נכון, אלא זה תוצאה של יצר. ובאמת יש לי אינדיקציות לזה, זה לא רק סתם הסבר אד הוק. למשל הגמרא הרי אומרת שאנשי כנסת הגדולה ביטלו את יצרא דעבודה זרה ואת יצר העריות חוץ מנגד אשת איש. אוקיי? מה פירוש הם ביטלו את היצר? אני אנסה להסביר לעצמי היום את העניין הזה. היום אנחנו לא מסוגלים להבין את הקביעה שמי שעובד עבודה זרה זה תוצאה של יצר. איזה יצר יש לך לעבוד עבודה זרה? נו באמת, הזוי. הוא באמת מאמין בזה, לא? זה מה שהוא חושב. אולי הוא טיפש, אולי הוא טועה. בדיוק, זה מנשה, זה הסיפור של מנשה. אז אנחנו לא מבינים את זה. אבל למה אנחנו לא מבינים את זה? כי חז"ל ביטלו את יצרא דעבודה זרה. בוא ננסה להסתכל עוד פעם, זה לא תיאור היסטורי אלא יותר פנומנולוגי. בוא ננסה להסתכל על יצר שכן נשאר אצלנו. יצר העריות נגיד לאשת איש. עריות לקרובים וזה זה פתולוגיות, זה התבטל נגיד. אבל יצר לאשת איש עדיין נשאר. אוקיי? אז בוא ננסה לראות שם מה קורה. ותראו פתאום שהכל מובן. כל הדברים שלא מבינים ביחס לעבודה זרה לגמרי מובנים ביחס לעריות. תחשבו על בן אדם שנואף עם אשת איש, בסדר? והוא עצמו יודע שהוא לא בסדר. יש הרבה אנשים כאלה, יש כאלה שהפכו את זה לאידיאולוגיה, יגידו שהכל בסדר, אבל בסדר, אוקיי. אבל יש כאלה שמסכימים זה לא בסדר, יש לנו חוזה, צריך לשמור על קשר בין בעל לאשתו. תתגרש אם אתה לא רוצה להמשיך לחיות ביחד, אבל כל עוד אתם ביחד יש מחויבות, חתמת על חוזה. בעיניי זה דבר מוסרי אלמנטרי, זה בכלל לא קשור לדתיות. חתמת על חוזה, תשמור עליו. אוקיי? עכשיו, בן אדם נואף. עכשיו הוא מבין שהוא לא בסדר, נגיד מדבר על אותם אלה שמבינים שזה לא בסדר. אז למה הם נואפים? הרי הם מבינים שזה לא בסדר. יש להם יצר לנאוף, נכון? עכשיו תחשבו על מצב היפותטי שיש את אותה נטייה טבעית לעבודה זרה. אנחנו לא מכירים את זה, בסדר? לכן אני לוקח את היצר שאותו אנחנו מכירים ואני מנסה להקיש ממנו. ממנו, למה שחז"ל מתארים כל הזמן כיצרא דעבודה זרה. מה זה יצר? אנחנו היום לא מבינים את המושג הזה. מה זה יצרא דעבודה זרה? חז"ל ראו, ועוד פעם, יכול להיות אפילו שהם טעו, זה בכלל לא משנה, אבל כך הם ראו, לכן הם, לכן הם קבעו את הפסק בצורה כזאת. כי הם ראו גם את העבודה זרה כתוצאה של יצר, בדיוק כמו מה שאנחנו רואים היום בתור העריות. וזה הסיפור על מנשה באמת, שהוא מתגלה לרב אשי בחלום אחרי שרב אשי צחק עליו ולגלג עליו, אז הוא מתגלה לו בחלום והוא אומר לו אם אתה היית חי בדורי, היית מפשיל את שולי גלימתך ורץ לעבוד עבודה זרה. למה? הוא היה נהיה פילוסוף עם פילוסופיה שונה? לא. כי היה בדור שלנו, עוד לפני שביטלו את יצרא דעבודה זרה, הרי אנשי כנסת הגדולה ביטלו את זה, מנשה זה מלך כן מבית ראשון. אז הוא אומר לפני שביטלו את יצרא דעבודה זרה זה היה יצר, אתה לא מכיר את התופעה הזאת. אז גם רב אשי טעה בזה שהוא חשב שעובדי עבודה זרה היו פילוסופים, שהם חשבו אחרת. אולי פילוסופים גרועים אבל הם חשבו אחרת. וזה אומר לו מנשה אתה טועה, זה היה יצר. זה לא היה שיקול דעת. עכשיו על יצר מענישים? אם אתה יודע שזה לא נכון, כמו ניאוף. על ניאוף נדמה לי שאפשר להבין למה מענישים נואפים. טוב, אז לא עונש מוות אולי, לא חשוב, נגיד יכניסו אותו לכלא. בסדר? אם יכניסו אותו לכלא אין לי שום בעיה עם זה. אין לי שום בעיה עם הכנסה לכלא של נואפים. למה? כי הם התחייבו בחוזה שלנו חתומים, שזה חוזה גם עם משמעות נפשית, זה לא רק סתם חוזה פורמלי. כן, יש מקום להכניס לכלא על דבר כזה. אני לא חושב שזה מופרך. בסדר? אבל לא חשוב, בלי להתווכח על זה, אבל את זה אנחנו מוכנים לקבל. אותו דבר עבודה זרה. עבודה זרה באותה תקופה כך חז"ל ראו את זה. יש יצר דעבודה זרה ויצר של עריות. לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. המוח והלב תרי סרסורי דעבודה זרה. הלב זה היצר של עריות, המוח זה יצר של עבודה זרה, וזה לא מוח, זה לא שיקול דעת, זה סוג של יצר. ולכן אנחנו לא מבינים את זה כי עכשיו ביטלו את עבודה זרה זה כמובן רק… יצר העבודה זרה. לא… נו… אלו לא נחשבים כעבודה זרה?
[Speaker C] לא, עבודה זרה היא חפיפה,
[הרב מיכאל אברהם] אבל אפילו על זה יש ויכוחים אם הנצרות זו עבודה זרה. אפילו הנצרות הקתולית לא כולם מסכימים שזה עבודה זרה. בן נח לא מוזהר על השיתוף כידוע, אז בכלל לא ברור שזה עבודה זרה. זאת עבודה לקדוש ברוך הוא רק אולי דרך מתווכים או משהו כזה. עבודה זרה גסה זה יצר. הרי זה באמת דבר מטופש. אז זה אפילו סביר לראות בזה סוג של יצר. עכשיו אני לא יודע, באפריקה היום כשעובדים עבודה זרה, לא חקרתי אותם בדיוק מה הרציונל שלהם מאחורי זה, אבל שם נדמה לי שזה לא יצר. הם חושבים שזה מה שצריך לעשות, אני לא יודע. אוקיי, אני לא שופט כרגע מה באמת היה שם, אבל ברור לי שחז"ל ראו את זה כך. ולכן מענישים. אבל אם בן אדם באמת היה פילוסוף שהוא האמין שפעור צריך לפעור לפעור כי זה מוריד גשמים, אני לא יודע, זאת המסקנה שלו, הוא הגיע למסקנה חד משמעית בעיונו הטהור, אוקיי? בלי יצרים ובלי שום דבר. אז הוא היה פטור, אנוס. ואיך הגענו לכל זה אני כבר ממש לא זוכר, אבל מה… אנוס בדעתו. אנוס בדעתו, שצריך לפתוח בפני בן אדם את האפשרות לשקול לדעתו, דיברתי על זה, ואם הוא שוקל ומגיע למסקנה אחרת שהיא שגויה בעיניי, אני באמת חושב שהיא שגויה, לא שאני פלורליסט. אני באמת חושב שהיא שגויה. בסדר, אבל זה השיקול דעת שלו. עכשיו יותר מזה אני אומר, חלק מהעניין הזה, לא חלק הכרחי, אבל חלק מהעניין הזה זה גם זה שאני לא בטוח בדרכי שלי. כי אני לא בטוח בכלום. שום דבר אני לא בטוח.
[Speaker C] למה אתה מגדיר אותו כטועה? מה? כשאתה קובע שהוא שוגג. ברור. אם אתה לא בטוח בדעתך,
[הרב מיכאל אברהם] ועדיין אני חושב שהוא שוגג. כמו ששמעתי קודם, אני לא בטוח בדעתי ועדיין מבחינתי לא רק הברור מאליו הוא קביל. זה סביר. מבחינתי אם זה סביר אז זאת האמת כפי שאני רואה אותה, ויכול להיות שאני טועה באמת, אבל כל עוד לא יתברר לי שטעיתי, ברירת המחדל או הנחת העבודה שלי היא שזאת האמת. אמיתית, לא כי כך אני צריך לחיות אלא באמת זאת האמת. נכון, אני בן אדם, לא יכול להגיע לוודאות. עכשיו זה חלק מאותו עניין. ברגע שיש לי איזושהי רמה של ספק אני כמובן לא יכול להתייחס בצורה כל כך קיצונית וחד-שיפוטית חד משמעית כלפי מי שחושב אחרת ממני, כי באמת אולי יש גם איזושהי אפשרות שאולי אני טועה. אוקיי? אז זה ברור שזה גם קשור לחוסר הביטחון שלי בדרכי, אבל חוסר הביטחון שלי בדרכי הוא בסך הכל תוצאה של פיקחון, זה לא שייך לאשמה ואם אני כן בסדר או לא בסדר, זה לא עניין לביקורת של האם אני בסדר בזה שאני לא בטוח או לא. העובדה היא שאני לא בטוח. מה זה משנה אם זה בסדר או לא? אם זה לא בסדר אז אני כן אהיה בטוח? אני עדיין לא בטוח. בסדר? יש פה משהו שפשוט צריך להכיר בו, זה לא שאלה של האם להתייחס אליו כבסדר או כלא בסדר. זה חלק מהיותנו בני אדם.
[Speaker E] ואז זה שומט את הרעיון של תורה בעצם, זאת אומרת אם לא תסורו… על ימין שהוא שמאל, ושמה זה כפשוטו, כי אחרת אתה סתם מאמין לעצמך. כפשוטו כיוון…
[הרב מיכאל אברהם] קודם כל על זה יש מחלוקת בבבלי ובירושלמי, כמובן.
[Speaker E] נכון, נכון. להגדיר באיזה מובן. במובן שאם אני עושה את מה שאתה אומר לי בגלל שאני חושב שזה נכון, אז אני בעצם עושה רק מה שאני חושב.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, אז אני אגיד לך איפה הטעות. יש… זה לא, אני לא יכול להתייחס לאמירות שלך רק כהן נכון או לא נכון. יש הרבה טענות בתורה שאין לי מושג או ציוויים בתורה, אין לי מושג למה הם נכונים. אבל אני גם לא יודע שהם לא נכונים. ברגע שיש לי אמון בזה שהקדוש ברוך הוא משהו אומר צריך לעשות, אני עושה את זה.
[Speaker E] כן, אבל אז כשיגיע לך עמלקי אחד, נכון, ואתה חושב שהוא לא נכון. נכון, אבל אז אתה עושה מה שאתה רוצה.
[הרב מיכאל אברהם] אני אחשוב, לא, מה שאני אומר לא, זה לא מה שאני רוצה, הגזמת. הפלגת עם ה, לקחת נקודה נכונה אבל הפלגת איתה. אני מסכים, יהיו מצבים קיצוניים שבהם התוחלת של הטעות היא כזאת כיוון שיש סיכוי מסוים שאני טועה, והשלכות הן השלכות הרות גורל, בלתי הפיכות כלפי העמלקי, למשל במקרה ההוא, אז יכול להיות שאני לא אעשה את זה. אני לא בטוח עוד פעם שזה נכון לא לעשות את זה, אבל אני אומר אם תשאלו אותי מה יקרה כשאני אהיה בסיטואציה הזאת, סיכוי סביר שאני אולי אני אמצא לזה איזה פטנט הלכתי, אני לא יודע.
[Speaker E] שאול חשב על זה נראה לי ככה, לא? בסדר, אוקיי.
[הרב מיכאל אברהם] א' הוא שילם על זה מחיר יקר, אבל אתה לא יודע למה. א' הוא שילם על זה מחיר יקר, אבל שים לב, הוא שילם על זה מחיר יקר של לקיחת המלכות. אבל זה לא אומר שהוא היה חייב מיתה שהוא עבר עבירה. אלא מה? לקחו ממנו את המלכות כי חשבו שמלך עדיף שיהיה מישהו שכן מקיים את זה. בסדר, שלא ישימו אותי מלך. אבל השאלה אם אני עבריין, רואים אותי כעבריין במובן הדתי אם הקדוש ברוך הוא יבוא אליי בטענות? לא יודע, אולי כן, אני לא יודע. ואני גם לא בטוח בעצמי שכך נכון לנהוג. יכול להיות שכן צריך להרוג. אולי רמת הוודאות הזאת שיש לי, שהיא לא 100%, יכול להיות שהיא מספיקה אפילו בשביל להרוג. הרי אני יוצא למלחמות, נכון? אז על סמך מה? הרי גם בזה אני לא בטוח, בשום דבר אני לא בטוח. ובמלחמות הורגים ונהרגים. זאת אומרת אנחנו לפעמים הורגים ונהרגים גם על דברים שאנחנו לא בטוחים בהם, זאת אומרת זה לא אומר שאם אני לא בטוח אז אוטומטית אני לא עושה שום דבר. אני רק מנסה להצביע על זה שלפעמים זה שאני לא בטוח יוביל אותי לא לעשות מעשים שידרשו ממני מחיר מאוד גבוה, או מאחרים מחיר מאוד גבוה. כמו להמיר את דתי מול הגלות. לעזוב את כל מה שיש לי ולגלות עם שק על הכתף. שמע, זה מחיר מאוד כבד. אז תלמידי חכמים בגלות ספרד, כן? אז תלמידי חכמים שיכלו להסביר לעצמם ב-1,000 צורות למה בעצם זה בסדר ולא שעת השמד ואפשר שהיו אנוסים ולשמור בסתר וזה, תלמידי חכמים יותר מתוחכמים. אז הם יודעים שהלכה זה לא הכל הלכה למשה מסיני ויש דרכים ופרשנויות וכולי. אז הם מצאו לעצמם את הדרכים. ולפעמים הם גם טעו, ולפעמים גם היצר התערב, כי כשיש אפשרויות אז גם היצר מתערב, זה הכל נכון, אני לא מתווכח עם זה. אבל מצד שני מה האלטרנטיבה? להיות טיפש?
[Speaker C] להיות
[הרב מיכאל אברהם] טיפש ולהגיד עזוב, אני לא רוצה להיות תלמיד חכם, לא רוצה להכיר את ההלכה שבאמת יש בה דרכים שונות ופרשנויות וכולי. הכל הלכה למשה מסיני. אני אחנך את עצמי ואת ילדיי ותלמידיי לזה שכל המשנה ברורה על כל הסעיפים הקטנים ירד למשה מסיני, זה מעל לכל ספק. להיות פונדמנטליסט, כן? זה בעצם הנקודה כאן. אני חוזר לנקודה.
[Speaker C] וגם לא סביר.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. אז אני אומר מה, זה לא סביר? זה לא נכון, לא שזה לא סביר. לכן אני אומר יש כאלה שרוצים להגיד תחנך על זה למרות שזה לא נכון, כי אחרת תגיע למה שקרה לתלמידי חכמים שם בגלות ספרד.
[Speaker E] אבל יש תלמידי חכמים שכן גלו מספרד. בסדר.
[הרב מיכאל אברהם] אז השאלה עד איפה הם ילכו. ברור שהמרחב, תראו, גם בעולם דיברנו על זה אני חושב לפני כמה פעמים, בעולם החרדי בבני ברק איפה שאני הייתי, נשים יותר שמרניות מהגברים. יותר פורמליסטיות מהגברים, בדרך כלל. למה? כי הן לא יודעות כלום.
[Speaker F] אבל הן יוצאות יותר החוצה לעבוד.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא יודעות כלום בתורה. השכלה כללית אולי יש להן קצת, אבל בתורה הן לא יודעות כלום. נשים מחונכות על זה שכל התורה והמשנה ברורה זה הכל קדוש אלוקי ירד למשה מסיני. הנשים זה צינור חלול, כן? פרטותיה וכללותיה ירדו מסיני. על זה בשיעורי נשים מדברים על זה, כל הזמן בשיעורי נשים, אצל חבר שלי זה מילה גסה. שיעורי נשים זה אומר שיעורים ברמה אפס. זאת אומרת זה התרגום המילולי. בסדר? זלזול בשומע בצורה מחפירה ממש. כי השומע לא יודע שום דבר, אין לו שום ידע תורני. בסדר? וכיוון שכך אתה יכול למכור להם כל לוקש שאתה רוצה. זה שיעורי נשים. ואגב בדרך כלל לא כדאי לעשות שיעורים מעורבים לא בגלל שיקולי צניעות, אלא כדי שהנשים לא ישמעו את מה שהגברים יודעים. שיש דרכים, יש פרשנויות ואפשר ככה ואפשר אחרת. לא כדאי, אני מדבר כרגע מתוך עמדה חרדית. כן? זאת אומרת שזה שעושים שיעורי נשים לחוד ושיעורי גברים לחוד, יש לי חשד שזה לא רק משיקולי צניעות. אלא גם משיקולים של הז'אנר. זאת אומרת צריך להקפיד לשמור את הנשים במעטפת הבורות. הם ישמעו, הם יקחו את ה… טוב, אבל צריך ללמוד מה לעשות כי צריך גם מישהו שיפסוק הלכות. אז אין ברירה, הגברים ילמדו, אבל הנשים כבר ישמרו עליהם. גם חשוב נורא להתחתן כדי שהאישה תשמור על הגבר שלא יסטה לשום מקום, וזה מה שקורה דרך אגב הרבה פעמים. הרבה פעמים זה מה שקורה, שהנשים מחזיקות את הגברים. אני פוגש המון אנשים כאלה, וגברים פה יש להם מחשבות בכל מיני כיוונים, וקושיות, ומי אמר שההלכה, והרי הם יודעים מה זה הלכה למשה מסיני ומחלוקת ראשונים וזה, מי אמר שכל זה הוא לא המצאה? אז אנשים הרבה מהר מאוד מגיעים לשאלות מהסוג הזה, ולמה זה מחייב, אז מה אם רבי יוסף קארו אמר ככה? מבחינת האישה אם זה כתוב בשולחן ערוך זה יצא מפי הקדוש ברוך הוא. איך אתה בכלל מעיז לפקפק בדבר כזה?
[Speaker C] פונדמנטליסט במגזר החרדי? מה? שמעתי מהאופטימטריסט שיש לו עסק בירושלים באזור חרדי, שהאישה מגיעה אליו, אומרת לו תן לבן שלי מספר אחד יותר נמוך שלא יראה יותר מדי. כן.
[הרב מיכאל אברהם] היא מנסה להפוך אותו לאישה גם כן. וזו בדיוק הנקודה, זאת אומרת החינוך הזה שאומר אתה צריך להיות טיפש כדי שלא תתקלקל. זה בעצם הנקודה. רק שאתה לא יכול כי יש מצוות תלמוד תורה וצריך מישהו שגם ידע איך לפסוק הלכות ושעונה לתשובות הלכתיות. אז אין ברירה, הגברים צריכים ללמוד. אחרת היו מונעים מכולם ללמוד ורק מי שהיה למשל האדמו"ר או הרבי או הרב ילמד וכל השאר רק הוא יגיד להם מה לעשות והם ישמרו עליו שלא יתפקר. כי הוא הרי יודע, אז הוא עלול להתפקר. אגב זה וודאי ככה. לרבנים יש יותר הווא אמינות להתפקר מאשר הציבור שלהם. זה בדרך כלל ככה, לדעתי. אמיתית, אמיתית, אני פגשתי אנשים ואני אומר לכם את זה מחוויות אישיות. פגשתי אנשים שיש להם תפקידים רבניים, והם ראשי ישיבות, ר"מים בישיבות. יש להם שאלות קשות הרבה יותר מהתלמידים שלהם. ובדרך כלל הרבה פעמים עד שהם קצת מתבשלים, הרבה פעמים כשהתלמיד שלהם פונה אליהם אז הם צועקים עליו. אסור לשאול שאלות. כי אין להם תשובות, אז אסור לשאול שאלות. ואותם אנשים שככל שהם יודעים יותר והם חכמים יותר, זה הרי אנשים אינטליגנטים. אז מה, כמה זמן אתה יכול לדפוק את הראש בקיר? זאת אומרת אז באיזשהו שלב אתה פתאום רואה שיש כל מיני שאלות וזה, ואז אם לא הייתה לו אישה הוא כבר היום היה בלי כיפה. ואשתו מחזיקה אותו. אשתו לא מוכנה, היא לא שומעת שום חוכמות.
[Speaker C] איך השם שלו? לא ידפוק את השידוכים של הילדים.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, ידפוק את השידוכים של הילדים. זה מעטפת שלמה, זה לא רק אשתו. אני אומר זה כל העסק הזה בנוי על זה שאני משאיר אותך גם אם נחשפת במקרה לאינפורמציה לא רצויה, וביחוד לתורה, האינפורמציה לא רצויה זה איך העסק הזה עובד. אז יש מעטפת ששומרת עליך שלא תתקלקל. בסדר.
[Speaker C] גם לנשים יש שאלות.
[הרב מיכאל אברהם] מה? לא, ברור, זה הכללה. שיש הרבה נשים היום בכלל זה הרבה יותר, זה כבר שונה מאוד ממה שהיה עד לפני לא הרבה שנים. נשים כבר יותר פתוחות, הן נפגשות עם דברים, יוצאות לעבוד, הן כבר זה כבר לא משהו כמו שהיה פעם, ועדיין, ועדיין אני חושב שהתופעה קיימת. לא עשיתי סטטיסטיקה ואני גם לא מספיק מכיר כדי להגיד כמויות, אבל זו תופעה שהיא קיימת, כל אחד שמכיר יכול להגיד לכם את זה, זה ברור.
[Speaker G] אין שום שיקול דעת לשימור העם אפילו במחיר של פחות אמיתי?
[הרב מיכאל אברהם] אין שום שיקול שבעולם שאומר לי שאני צריך להיות טיפש. אפילו אם העם לא יישמר, בעיה שלו. אני צריך לקבל את ההחלטות שלי, לדעת לשקול את השיקולים שלי ולהגיע למסקנות שלי. ואם המסקנות שלי יהיו שאני הולך לכיוון אחר, אז אלה המסקנות שלי, מה לעשות? לא, אני לא מוכן להקריב את הזה. תדע לך, "הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו". כך הגמרא אומרת. נגיד שאתה צריך ללמוד תורה ובנך צריך ללמוד תורה, יש לך כסף למלמד אחד. למי נותנים? לי, לא לבן שלי. עכשיו החינוך שאפשר לקרוא לו במובן מסוים פונדמנטליסטי, אבל הוא לא רק חרדי, זה חינוך בהרבה מקומות, בטח בחינוך דתי, זה חינוך שאומר ההורים הם למעשה קיימים פה רק בשביל שהילדים ימשיכו. עכשיו תבינו שהילדים גם הם ימשיכו רק בשביל שהילדים, אז מי בסוף יעשה את מה שבאמת צריך? אנחנו כולנו משעבדים את ההווה לטובת העתיד. כי אנחנו בעצם אומרים רגע אנחנו נהיה טיפשים, אנחנו לא נחשוב, אנחנו לא נעשה, אנחנו נגביל את עצמנו, אנחנו לא נעשה את זה ולא נעשה את זה, למרות שבעצם טוב לעשות את זה וזה מזיק כי בעתיד. אבל גם ההוא לא יעשה שום דבר את מה שנכון, ובסוף מתי יגיע אותו אחד שבאמת יעשה את מה שצריך שבשבילו כולנו נשכבנו על הגדר?
[Speaker C] יונדב לובמן כתב עכשיו סדרת מאמרים. יונדב לובמן. יונדב לובמן. במקור ראשון בשבת. שלושה מאמרים. אם הבנתי נכון הוא אומר שהיה פה מצב חירום שבזמן הגלות ההישרדות הייתה העיקרון שהנחה אלפיים שנה, העיקרון המנחה היה הישרדות. ובשביל הישרדות אתה צריך את הפונדמנטליזם.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אני מסכים שזה מועיל להישרדות.
[Speaker C] אבל השיקול הערכי, האם באמת לוותר במושגים האלה? האם באמת לוותר במושגים האלה? נכון, לכן אנחנו דנים בשאלה מה יעשה הילד והנכד ולא מה אני עושה עם עצמי.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, אני מבין, אבל אני אומר ש… אני לא מתווכח על העובדות. העובדות הן שחינוך כזה בדרך כלל יותר מועיל להישרדות, ואגב גם זה ודאי יעבור עוד מעט, אבל בדרך כלל הוא מוביל יותר להישרדות. ככל שאתה לא תצליח לסגור את הבנאדם, אז החינוך הזה דווקא יזיק להישרדות. כשהוא יפגוש שאלות לא תהיה לו תשובה. לא תהיה לו תשובה, בסדר, כי מה שקורה עכשיו בשנה לא קרה 2,000 שנה. הקצב הוא שונה, אז תקופה אחרת. אתה רואה שאנשים אי אפשר כבר לסגור אותם, ואז צריך לשקול כל פעם מחדש האם עדיין זה מועיל להישרדות. אבל אני אומר, אפילו נניח זה מועיל להישרדות, אני אומר, אף אחד לא דן בשאלה הערכית. נגיד שזה מועיל להישרדות, האם זה עדיין מצדיק? מי אמר? למה הבן שלי משעבד אותי? אני עכשיו עוד פעם, ברור, אני עושה הרבה דברים בשביל הבן שלי, אני מוותר הרבה בשביל הבן שלי, זה ברור. אבל לא על מהותי. זאת אומרת, יש דברים שבשבילם אני פה. הבן שלי, נורא הייתי רוצה שגם הוא יעשה את הדברים שבשבילם הוא פה, אבל אני לא יכול לוותר על התכלית הבסיסית שלי בשביל הבן שלי. אני יכול לתת לו כסף, אני יכול לוותר על דברים כאלה ואחרים שאני רוצה לעשות, אני לא רק יכול, אני צריך. אבל לוותר על מהותי? הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו.
[Speaker E] אבל אם הבן שלו יהיה תלמיד חכם יותר גדול…
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, זה כבר… בסדר גמור, אבל לא רק בגלל שהוא הבן שלי, אלא במובן הזה זה יכול להיות גם הבן דוד שלי. אם הבן דוד שלי יש לו פוטנציאל יותר גדול ממני ואין לו כסף ללמוד וגם לי אין כסף ללמוד, אני חושב ש… כשאם בנו יותר גדול, כן, למשל הגמרא אומרת שכן ישלם לבנו ולא לעצמו כשלבנו יש יותר פוטנציאל, זה נכון גם לבן דוד שלו ולשכן שלו ולמישהו באוסטרליה, זה בכלל לא משנה. אם יש מישהו שיצליח יותר, תן את הכסף שמה. כי נכון, אנחנו כן רואים את המטרה שלנו כלהגדיל תורה. אבל זה לא בגלל שהוא הבן שלי, זה לא בגלל שהוא הדור הבא, אלא גם מישהו שייך לדור שלי. כי המטרה היא להגדיל תורה, זה הכל. זה לא נכון לשעבד את ההווה כל הזמן בשביל העתיד.
[Speaker B] אז נבדוק כל הזמן ונשחט תרנגולת, אז אני אשקיע בתלמידי חכמים ואז שוב פעם הם ייעלמו, כי הם תלמידי חכמים, הם דור פנטסטי. נכון. אז בוא נסגור חצי מהישיבות.
[הרב מיכאל אברהם] גם בלי ההישרדות, גם בלי ההישרדות צריך לסגור חצי מהישיבות.
[Speaker B] אז מה? מה שלא תעשה זה לא טוב.
[הרב מיכאל אברהם] למה? מה לעשות? לא הישרדות.
[Speaker B] אם תיתן מיליון ישיבות, כולם יהיו בני ישיבות, כולם יהיו
[הרב מיכאל אברהם] ראשי שפיצים, ואז כולם יתפקרו. אתה יודע מה זה ליטאי? ליטאי זה אנשים שמוצאם מהונגריה. אתה מכיר את העניין הזה? אין ליטאים. הליטאים כולם התפקרו או מתו בשואה. אין ליטאים. חוץ מהרב שך אף אחד לא היה ליטאי בבני ברק, כולם הונגרים. למה? כי ההונגרים קיבלו חינוך פנאטי והם שרדו. והליטאים, שהיו ישיבות עם גישה יותר פתוחה, הם התפקרו כולם.
[Speaker G] איפה היו האנשים של ה…
[הרב מיכאל אברהם] הישיבות זה מרשם לשרידות?
[Speaker B] כי הם היו הלמדנים הגדולים, הליטאים.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, אז הישיבות זה מרשם לשרידות,
[Speaker B] אז היהדות החרדית אומרת התאבדות…
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה מה שאני אומר. לכן אמרתי שגם אם אני מקבל עכשיו שהדבר הזה הוא מרשם לשרידות, סגירות כזאת, אני כבר היום לא בטוח בזה, ועוד 10 שנים אני עוד פחות בטוח בזה. כיוון שיש מצבים שבהם כשאתה לא נותן לבנאדם את הכלים להתמודד עם השאלות, והעולם יהיה כזה שכבר לא תוכל לסגור אותו מהשאלות עם פלאפון כשר ובלי אינטרנט וכל מיני זה, כי ימציאו פלאפון מהאף, אז לא… אז מה יהיה אף כשר? תעשה ניתוח פלסטי? באיזשהו שלב לא יוכלו כבר לסגור. נכון? מה תעשה אז? אז הפתיחות תהיה הבסיס להישרדות, לא הסגירות. כי אז אתה חייב ללכת להיפך, להכיר לו את השאלות וללוות אותו ולנסות לעזור לו להתמודד איתם ולתת לו כלים להתמודד עם הדברים. מי שלא יקבל את הכלים ייפול כולם. וזה מה שקרה בתקופת ההשכלה. זה מה שקרה בתקופת ההשכלה, הסגירות הפילה את הכל. אנשים חושבים שהמשכילים אשמים בחילוניות של היום, החרדים אשמים בחילוניות של היום. המשכילים עשו את הדבר הנכון. החרדים הגיבו לא נכון. כי החרדים לא קראו נכון את המפה. עוד פעם, אני לא יודע אם אני הייתי שם הייתי קורא אחרת, אני חכם בדיעבד, לא משנה, אבל צריך ללמוד מההיסטוריה. הם קראו לא נכון את המפה. הם חשבו שהדרך להתמודד עם הדבר הזה זה לסגור. אבל השאלות עפו באוויר, לא יכולת לסגור את החבר'ה, הם שמעו את השאלות, זה היה באוויר באותה תקופה. כמו שיש היום בתדירויות באוויר, היום זה באינטרנט, אז זה היה באוויר. אוקיי? ספרים מתחת לשולחן וזה, זה היה האינטרנט של אז. במצבים כאלה הפתיחות זה כלי ההישרדות, לא הסגירות. כיוון שאם אתה נכנס איתם, ראש הישיבה שלהם היה נכנס איתם ללמוד את ביקורת המקרא, והיה אומר אוקיי בוא נראה מה הטיעונים ומה זה אומר והאם אפשר להתמודד עם זה, ואם כן ואם לא, חלק מהדברים אולי כן היו לו שאלות, חלק מהדברים לא היו לו תשובות, חלק מהדברים כן היו לו תשובות, אז חלק אולי כן היו מתפקרים וחלק לא. אבל הוא לא, הוא אמר הכל… אז כולם התפקרו. כולם התפקרו. אף אחד לא נשאר. אחד לא נשאר. ממש, זה היה נורא. זה התופעות, אתה לא מאמין מה שקרה שמה. ואני חושש מאוד שאנחנו היום הולכים לתופעה דומה. זהו תהליך חוזר.
[Speaker H] אז מה צריך לעשות?
[הרב מיכאל אברהם] פונדמנטליזם בעיניי והסגירות. לא, אז מה צריך? סינתטיות, האלטרנטיבה הסינתטית.