אינטואיציה בהלכה – שיעור 6
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- קיום חוקים ונגישותם במדע ובהלכה
- הסבר מדעי וחוקיות לפי קרל המפל
- חוק הגרביטציה, כוח הגרביטציה וישים תיאורטיים
- גרביטונים, צֶרְן והמשמעות של השקעה מדעית
- ויכוח ציבורי בוואינט על אמונה באלוהים וחוקים
- מערכת הלכתית: יצירה או חשיפה של חוקים
- גיטין כדוגמה: ריבוי דוגמאות מול ניסיון לחלץ כלל
- אנלוגיה, אינדוקציה ודדוקציה והקושי לזהות “כלל”
- כללים שהגמרא מנסחת והטלת ספק גם בהם
- בדיקת כללים, פידבק והבעיה של “מקרה חדש”
- כללים כסולם לבניית אינטואיציה
- שתי גישות לפסיקת הלכה: דדוקציה מכללים מול הכרעה אינטואיטיבית
- אינטואיציה כמוצר של הכשרה ולא כתחושת בטן
- ביקורת על בריסק: “רק מה, לא למה”
- ויטגנשטיין: עקיבה אחרי כללים ואי-אפשרות ללמד כלל
- חומסקי ושפה מול טבולה ראסה ודוגמת ניקרגואה
- “שימוש”, מורה-תלמיד, ופסיקה כאמנות
- הרב סולובייצ'יק וחוש הריח של הפוסק
- ביקורת על מאמריו: “אונס את החומר” והגנתו על אינטואיציה
- דוגמה: שי דרומי, בא במחתרת והגנה על רכוש
- דוגמה: הכשלת חילוני בעבירה, לייבוביץ והרמב"ם
- דוגמה: חילוק לחטאות והצעה שהחטאת על ההעלם
סיכום
סקירה כללית
הדובר מציב ספק עקרוני לגבי קיומה ונגישותה של מערכת חוקים שמסבירה עובדות בתחומים כמו מדע, משפט והלכה, וטוען שאולי “חוקים” הם לעיתים רק צורת חשיבה נוחה ולא תיאור מחייב של המציאות. הוא מדגים זאת דרך ההבחנה בין חוק הגרביטציה כתיאור התנהגות לבין “כוח גרביטציה” כיש תיאורטי שלא נצפה, ומקשר את הדיון למחלוקות ציבוריות סביב הטענה “יש חוקים ולכן יש מחוקק”. בהלכה הוא מחדד את האפשרות שמאחורי דוגמאות קזואיסטיות אין כלל בר-ניסוח אלא אינטואיציות שנבנות מתוך לימוד, וממילא פסיקה יכולה להישען על דדוקציה מכללים או על אינטואיציה מקצועית שנוצרה בתהליך ההכשרה. הוא מוסיף טענות על אי-אפשרות ללמד כלל באופן מוחלט לפי ויטגנשטיין וחומסקי, דוחה את המסקנה שאין כללים, ומסיים בעמדה שלפיה בפועל פסיקת הלכה דומה יותר לאמנות הנשענת על חוש ריח אינטואיטיבי, עם דוגמאות ממאמריו שבהן אינטואיציה מובילה לפרשנות מקורות.
קיום חוקים ונגישותם במדע ובהלכה
הדובר מציג שתי דילמות: האם יש חוקים בכלל או שהם רק מסגרת מחשבתית, וגם אם יש חוקים האם אפשר להגיע אליהם באמצעות הכללות בלי לדעת שתפסנו את החוק הנכון. הוא מתאר הנחה מדעית רווחת שלפיה קיימת מערכת חוקים עקרונית שאולי עדיין לא נוסחה בשלמות, ומייחס לאיינשטיין שאיפה לחוק אחד כולל כמו “השדה המאוחד”. הוא מתאר נטייה הלכתית להניח שיש ברקע חוקים, ושהדורות “נצמדים” יותר לחוקים שמייצרים בניסוח אך תולים תקווה שהם גילוי של החוקים ולא יצירה שלהם, ומדגיש שהוא עצמו מתלבט ואינו בטוח שההנחה הזו נכונה.
הסבר מדעי וחוקיות לפי קרל המפל
הדובר מציג את המודל הדדוקטיבי-נומולוגי של קרל המפל שלפיו הסבר מדעי מציג חוק ומתוכו גוזר דדוקטיבית את התופעה, ומזה מסיק שיש בסכמת ההסבר המדעי הנחה קבועה על חוקים “ברקע” שאליהם חותרים. הוא משתמש בכך כדי להראות עד כמה טבעי לנו להסביר עובדות דרך כללים גם אם לא ברור שיש מערכת כללים אובייקטיבית נגישה.
חוק הגרביטציה, כוח הגרביטציה וישים תיאורטיים
הדובר מבחין בין חוק הגרביטציה כחוק תיאורי של התנהגות גופים בעלי מסה לבין “כוח הגרביטציה” כיש תיאורטי שמניחים שקיים וגורם למשיכה אף שאיש לא צפה בו. הוא מתאר עמדה פילוסופית שמערערת על קיומם של כוחות כאלה ורואה בהם דרך דיבור נוחה הנובעת מהרגל סיבתי של השכל, בדומה ליצירת ישים תיאורטיים שמאכלסים תיאוריות. הוא מציין שיש ישים שנולדו כתיאורטיים ובהמשך נצפו באופן עקיף, כמו האלקטרון דרך עקבותיו, אך טוען שבגרביטציה עדיין אפשר לומר שאין אינדיקציה מכריעה לקיום “כוח” מעבר לתיאור התופעות.
גרביטונים, צֶרְן והמשמעות של השקעה מדעית
הדובר מציג את החיפוש בצֶרְן אחר גרביטונים כחלקיקים נושאי כוח הגרביטציה, וטוען שאם כוח הגרביטציה הוא רק צורה תיאורית שלנו ולא יש בעולם, אז אין בסיס להניח גרביטונים. הוא מתאר הנחה מדעית רווחת שלמרות שלא נצפו גרביטונים בגלל חולשת האפקט ומגבלות אמצעי תצפית, הם כנראה קיימים, ושואל על סמך מה נקבעת ההנחה הזו. הוא משתמש בטענה שהקהילה המדעית משקיעה מיליארדים כדי לטעון שדיבור על “ירייה באפילה” אינו סביר כאשר יש השקעה מסיבית ומתמשכת.
ויכוח ציבורי בוואינט על אמונה באלוהים וחוקים
הדובר מספר שכתב סדרה של שישה מאמרים בוואינט מדע על השאלה האם אמונה באלוהים רציונלית, ותיאר תגובות זועמות וטוקבקים עם חרפות וקללות לצד עורכים שמרגיעים שהצעקנים אינם משקפים את הקוראים הדוממים. הוא מתאר כיצד טען שכיוון שיש חוקים יש מחוקק, וכיצד מתנגדים השיבו שהחוקים הם “סטייטמנט עלינו” ושאולי אין חוקים כלל. הוא מאשים את המתנגדים בהתממות ובחיפוש מוצא כדי להימנע ממסקנת “מחוקק”, ושואל מדוע משקיעים מיליארדים בחיפוש גרביטונים אם באמת אין כוח גרביטציה אלא רק תיאור אנושי.
מערכת הלכתית: יצירה או חשיפה של חוקים
הדובר טוען שרבים במערכת ההלכתית מבינים שהחוקים מסתעפים לאורך ההיסטוריה, אך ההנחה המקובלת אצל רוב הפוסקים והלומדים היא שהדורות חושפים מערכת חוקים קיימת ולא יוצרים אותה. הוא מציע אפשרות חלופית שלפיה ייתכן שיש “אוסף של רצונות” או הוראות של הקדוש ברוך הוא שאינן מעוגנות במערכת כללים, ומוסיף שאינו בטוח שניתן לתאר את כל ההלכה כמערכת כללים שקולה לאוסף הדוגמאות.
גיטין כדוגמה: ריבוי דוגמאות מול ניסיון לחלץ כלל
הדובר מציג את ריבוי הדוגמאות בגמרא לגבי נתינת גט כשרה ולא כשרה ואת מאמץ האחרונים להגדיר כללים מאחורי הדוגמאות, וטוען שקשה להימלט מהמחשבה שאולי אין כללים אלא אינטואיציות שמודגמות דרך מקרים. הוא מתאר את קהילות יעקב בגיטין שמקדיש שלושה סימנים ארוכים לניסיון לחלץ ניסוח כללי, ובונה אנלוגיה לתהליך מדעי שבו מנסחים תיאוריה, בודקים מול “עובדות” ומתקנים כשדוגמאות אינן מתיישבות. הוא טוען שבפועל מספר הסייגים והמרכיבים בכלל שהקהילות יעקב מנסח מגיע כמעט כמספר הדוגמאות, עד שנוצר ספק אם זה כלל או רק ניסוח מלאכותי של פרטים כמו הגדרה בהיקף של “מדינות דמוקרטיות” על ידי מנייה.
אנלוגיה, אינדוקציה ודדוקציה והקושי לזהות “כלל”
הדובר מחבר את הדיון לעבודתו על אנלוגיות ומעלה אפשרות שאנלוגיה אינה חייבת לעבור דרך כלל כללי אלא יכולה להישען על דמיון ישיר. הוא מסביר שהסבר נוטה תמיד להיות מנוסח ככלל, ולכן אנו חושבים שאינטואיציות משקפות כללים גם אם אין מאחוריהן כלל בר-ניסוח. הוא מציג את האפשרות שיש כללים אך הם מסובכים מדי או בלתי נגישים, וטוען שאם אין גישה אליהם התוצאה הפרקטית היא יחס סקפטי לכללים גם אם קיימים “תיאורטית”.
כללים שהגמרא מנסחת והטלת ספק גם בהם
הדובר מבחין בין מקומות שבהם הגמרא עצמה מביאה כלל כמו “המוציא מחברו עליו הראיה” לבין מקומות קזואיסטיים שבהם האחרונים מנסים לחלץ כללים. הוא טוען שגם בכלל מפורש כמו “המוציא מחברו עליו הראיה” מתעורר ספק ברגע שמבררים מהו “מוחזק” ומהו “מוציא”, ומביא את החזון איש שאומר שטענה פחות סבירה יכולה להעביר את המוחזקות. הוא מציג זאת כדוגמה לכך שאפילו כללים מפורסמים תלויים במושגים שלא תמיד מוגדרים בעקרונות חד-משמעיים.
בדיקת כללים, פידבק והבעיה של “מקרה חדש”
הדובר טוען שכדי לבדוק כלל צריך פידבק בלתי תלוי, ובגמרא הפידבק בא מתוך הדוגמאות עצמן, ולכן לאחר שמכסים את כל המקרים אין דרך לאמת תחזיות על מקרה חדש. הוא מציע שיטה דמוית-בדיקה מדעית: לבנות כלל על חלק מהמקרים ואז לבדוק על השאר, אך מודה שגם כך ייתכן שכל מקרה “נצרך” לבניית הכלל ולכן אין באמת הכללה פשוטה. הוא מסביר שההבדל המכריע בין “כלל” לבין רשימת פרטים מתגלה כאשר מגיע מקרה חדש שאינו דומה לקודמים.
כללים כסולם לבניית אינטואיציה
הדובר טוען שגם אם אין בסוף כללים, עצם המאמץ לנסחם אינו מיותר משום שהוא בונה אינטואיציה הלכתית, בדומה ללימוד דקדוק שמפתח אינטואיציה לשונית ולאחר מכן “זורקים את הכללים”. הוא מתאר את הכללים כסולם שמטפסים עליו ואז זונחים אותו, ומסיק שהשאלה המעשית היא האם לראות את כלל הקהילות יעקב כקירוב לחוק אמיתי ולהפעילו דדוקטיבית, או לראות בו אמצעי הכשרה בלבד ולהכריע במקרים חדשים לפי אינטואיציה שנבנתה.
שתי גישות לפסיקת הלכה: דדוקציה מכללים מול הכרעה אינטואיטיבית
הדובר מתאר ששתי הגישות חולקות הכשרה דומה של עיון במקרים וניסיון לנסח כללים, אך נבדלות בשלב ההכרעה במקרה חדש. הוא טוען שמי שמאמין שיש מערכת כללים יראה עצמו כמי שחשף את רצון הקדוש ברוך הוא ויגזור דדוקטיבית את הדין, בעוד מי שסבור שאין בהכרח כללים ישען על האינטואיציה שנוצרה מתוך ההכשרה ויאמר “נראה לי שזה כשר” בלי להיתלות בכלל מסויג ומנופח. הוא מוסיף שהמושג “שימוש” בהוראה מניח שלא די בלימוד כללים ושצריך חוש ריח שנבנה בליווי פוסק.
אינטואיציה כמוצר של הכשרה ולא כתחושת בטן
הדובר מדגיש שאינטואיציה אינה “ככה נולדתי” אלא יכולת שנבנית דרך לימוד, שפשוף, מפגש עם מקרים ופידבקים, ומקביל זאת לרפואה שבה אינטואיציה ללא הכשרה אינה רצינית. הוא טוען שלאחר פיתוח אינטואיציה מקצועית צריך אמון בה לצורך הכרעה, ומסכים שהבניית כללים היא אינדוקציה ולכן נשענת ממילא על אינטואיציה גם אצל מי שמצהיר שהוא פועל “לפי כללים”.
ביקורת על בריסק: “רק מה, לא למה”
הדובר תוקף את האמירה הבריסקאית “אנחנו רק שואלים מה, לא למה” וטוען שאין “מה” בלי “למה” מפני שניתוח דוגמאות כדי לחלץ חילוקים וכללים מניח בחירה בין אפשרויות על בסיס שיקולי טעם. הוא מציג את החילוקים הבריסקאיים כמו דין בגברא ודין בחפצא, סימן וסיבה, כניסיון לחשוף כלל מאחורי דוגמאות, וטוען שבפועל נשאל “למה” באופן סמוי ולא מודע.
ויטגנשטיין: עקיבה אחרי כללים ואי-אפשרות ללמד כלל
הדובר מציג את טיעון ויטגנשטיין על following a rule שלפיו אין דרך אמיתית להעביר כלל מאדם לאדם, ומדגים זאת דרך לימוד ספירה וסדרות כמו “1,2,3,4” שבהן אפשר תמיד להתאים פולינום שייתן איבר חמישי שרירותי כמו שורש שתיים או מינוס שליש. הוא טוען שאם יצור “מהמאדים” מכליל אחרת הוא אינו פחות צודק אלא פשוט בעל תבניות שונות, ומכאן שהבעיה בלימוד היא תמיד ה“וכולי” של הכללה אינסופית שאינה ניתנת למסירה בלי הנחה על תבניות משותפות. הוא מנסח מסקנה אפשרית ש”אין דבר כזה כללים” אלא רק דפוסים מוטמעים, אך מצהיר שאינו מקבל זאת וטוען שמדובר במגבלה תקשורתית ולא הוכחה שאין כללים.
חומסקי ושפה מול טבולה ראסה ודוגמת ניקרגואה
הדובר מציג את טענת חומסקי שאדם אינו נולד טבולה ראסה אלא עם מיומנויות שפתיות שמאפשרות רכישת כל שפה, ומביא סיפור מניקרגואה אחרי עליית הסנדיניסטים שבה ילדים חירשים-אילמים פיתחו שפת סימנים עצמאית במוסד לפני שהגיעו מומחים. הוא מציג זאת כהוכחה לכך ששפה יכולה להתהוות לפי עקרונות בלשניים מתוך יכולות מולדות, ומקביל זאת לטענה שכללים ניתנים לשימוש רק אם קיימת מראש “חומרה” או צורת הכללה מתאימה.
“שימוש”, מורה-תלמיד, ופסיקה כאמנות
הדובר טוען שהצורך בשימוש מעיד שלא מספיק ללמוד כללים כדי לפסוק ושצריך תחושת אצבעות וחוש ריח, ומקביל למודלים במזרח כמו זן בודהיזם שבהם ההוראה היא עקיפה ומכוונת לבניית אינטואיציה. הוא מביא דוגמה של קורסים לטוענים רבניים וטוען שהם מלמדים פרוצדורות ומידע אך אינם מייצרים למדנות ויצירתיות משפטית, ולכן התוצר הוא “עם הארץ” שאינו מסוגל להציע מהלכים. הוא מסיק שלמדנות נוצרת רק מתוך שנים של התגוששות בחומר, ומנסח שפסיקת הלכה היא יותר אמנות מאשר לוגיקה פורמלית.
הרב סולובייצ'יק וחוש הריח של הפוסק
הדובר מביא בשם הרב סולובייצ'יק אמירה שלפיה פוסק “מריח” את המקרה, יודע את התשובה ואז כותב את המקורות, ומציין שאינו מקבל זאת במלוא החריפות אך רואה בכך אמת רבה. הוא מתאר את עצמו כמי שנוטה בפועל לפסיקה אינטואיטיבית שבה האינטואיציה מכתיבה והכללים משמשים ככיסוי רטורי, לעומת גישה שבה הכללים מכתיבים את ההכרעה.
ביקורת על מאמריו: “אונס את החומר” והגנתו על אינטואיציה
הדובר מתאר התנגדויות שקיבל למאמרים הלכתיים בטענה שהוא “אונס את החומר” משום שהאינטואיציה שלו קובעת מראש את הפסק ואז הוא מערבב מקורות כדי להגיע אליו. הוא טוען שאינטואיציה חשובה כל עוד מצליחים להראות שהיא עומדת במבחן המקורות, ומוסיף שלדעתו גם המתנגדים פועלים מתוך אינטואיציות אך אינם מודעים לכך. הוא מציג את האינטואיציה כמניעה חפירה נוספת במקורות שמאפשרת לראות פירושים אחרים שנראים אחר כך “מתבקשים” למי שמוכן לשמוע.
דוגמה: שי דרומי, בא במחתרת והגנה על רכוש
הדובר מציג אינטואיציה “אמריקאית” שלפיה מי שנמצא בחצרו ללא רשות ראוי שיירו בו, ומעמיד זאת מול הגמרא שקושרת היתר “בא במחתרת” לחשש שהגנב יהרוג את בעל הבית ולכן ההיתר נשען על דין רודף. הוא מציין את הנפקא מינה בגמרא שאם אביו בא לגנוב אין חשש שיהרוג ולכן אסור להורגו, ומציג זאת כקושי מול תפיסה שמצדיקה הריגה להגנת רכוש כשלעצמה.
דוגמה: הכשלת חילוני בעבירה, לייבוביץ והרמב"ם
הדובר טוען אינטואיטיבית שחילוני אתאיסט “מופקע” ממצוות ועבירות ולכן הכשלתו בעבירה אינה “לפני עיוור”, ומבסס זאת על תפיסה לייבוביצ'ית שמעשה מצווה הוא עבודת השם רק אם נעשה מתוך מחויבות לציווי. הוא טוען שמצוות צריכות אמונה אף אם אינן צריכות כוונה, ומביא כדוגמה את אחד העם ששומר שבת מטעמים לאומיים ולדבריו אינו מקיים מצוות שמירת שבת. הוא מביא את הרמב"ם בסוף פרק ח' מהלכות מלכים על גר תושב שמקיים מצוות “מתוך הכרע הדעת” שאינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם, ומפרש זאת כמעשה מוסרי טוב ללא משמעות של מצווה דתית, ומציג חילופי מכתבים בין רבי יצחק הוטנר לבין הרבי מלובביץ' כעימות בין גישה ליטאית שרואה באתאיסט חסר אמונה לבין גישה חסידית שמניחה נקודת אמונה חבויה.
דוגמה: חילוק לחטאות והצעה שהחטאת על ההעלם
הדובר מציג את דין חילוק חטאות שלפיו שגגה אחת על אותה מלאכה מחייבת חטאת אחת בעוד שגגות במלאכות שונות מחייבות כמה חטאות, וטוען שלא מצא הסבר מספק לרעיון שמספר החטאות נקבע לפי מספר ההעלמות. הוא מביא את אפיקי ים חלק ב' סימן ה'-ו' שמנסה להסביר שהעלם אחד “אוסף” מעשים, ודוחה זאת כהנחה מלאכותית שנובעת מהנחת יסוד שהחטאת היא על מעשה העבירה. הוא מציע שהפירוש הפשוט הוא שהחטאת מובאת על ההעלם עצמו ולא על פעולת העבירה, ומתאר תגובה של רבנים מבית הלל שהסכימו שזה “הפירוש הכי פשוט” אך לא קיבלו אותו כי “זה לא יכול להיות נכון”. הוא משתמש בכך כדי לחדד שאם ההעלם הוא העיקר אז הוספת עוד פעולות בתוך אותו העלם אינה בהכרח “הכשלת עבירה” משמעותית, ומקשר זאת לגמרא על תינוק שנשבה ולמחלוקת רב ושמואל מול רבי יוחנן וריש לקיש לגבי חיובי חטאת.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב אנחנו בעצם מתקרבים לסוף, לסוף הסדרה הזאת של האינטואיציה. בסוף הפגישה הקודמת דיברנו קצת על המשמעות של כללים מכל מיני תחומים, חוקים מדעיים או כללים משפטיים, הלכתיים, והצגתי כמה דילמות לגבי החוקים האלה. א', השאלה היא אם יש חוקים בכלל? או שזה רק צורה שאנחנו חושבים דרכה על דברים. ב', גם אם ישנם, האם יש לנו דרך להגיע אליהם? אנחנו עושים הכללות, אבל אתה אף פעם לא יכול לדעת שקלטת באמת את החוק הנכון. בעצם באופן בסיסי השאלה היא אם באמת ישנה והאם היא נגישה מערכת של חוקים שיכולה לתאר את אוסף העובדות בתחום הרלוונטי, עוד פעם הלכה, משפט, מדע, כל מיני דברים כאלה. מקובל הרבה פעמים להניח כדבר מובן מאליו שיש. בהקשר המדעי אנשי מדע מניחים את זה אני חושב שכמעט כולם, מניחים שיש איזושהי מערכת חוקים, לא בהכרח עלינו עליה כבר, זאת אומרת יכול להיות שמה שאנחנו מחזיקים זה לא מדויק או שזה לא שלם, אבל סביר להניח שזה לא מדויק ולא שלם ועדיין, אבל ברמה העקרונית ההנחה היא תמיד שיש איזושהי מערכת שאנחנו חותרים לקראתה, איינשטיין אפילו חלם על איזשהו חוק אחד כולל שיתאר את הכל, כן השדה המאוחד. גם בהלכה יש איזושהי נטייה להניח שברקע יש איזשהם חוקים. וככל שהדורות מתקדמים אני חושב שאנחנו יותר ויותר גם נצמדים לאיזשהם חוקים שבדרך כלל אנחנו מייצרים אותם אבל ואנשים מודעים לזה שאנחנו מייצרים אותם, אבל ההנחה האופטימית היא שמה שאנחנו מייצרים זה באמת משקף איכשהו את החוקים עצמם.
[Speaker B] אנחנו לא מייצרים אותם, אנחנו מגלים אותם, כן.
[הרב מיכאל אברהם] אז ההנחה היא שאנחנו בעצם עולים על החוקים הנכונים לא שאנחנו יוצרים את החוקים האלה, אבל אמרתי כמו פעם קודמת כבר שאני קצת מתלבט בעניין הזה, זאת אומרת אני לא בטוח שזה נכון, יכול להיות כמו שדיברנו שלתת הסבר למשהו זה תמיד הסבר במונחי חוקים. כשאנחנו מסבירים משהו אנחנו מנסים להסביר אותו דרך איזשהו חוק שזה מקרה פרטי שלו, כן ההסבר הדדוקטיבי נומולוגי של קרל המפל שהוא אומר שכשאתה מסביר תופעת טבע, הזכרתי את זה אני חושב, כשאתה מסביר תופעת טבע אתה צריך להציג את החוק ואז לגזור את התופעה הזאת באופן דדוקטיבי מהחוק. זה בעצם נקרא הסבר מדעי. אוקיי? אז למעשה יש פה ממש איזושהי הנחה בסכמה של ההסברים המדעיים שיש איזשהם חוקים ברקע ואנחנו כל הזמן חותרים אליהם. אולי אני אוסיף אולי עוד נדבך שעליו לא דיברתי בפעם הקודמת, נחזור לחוק הגרביטציה שאני תמיד משתמש בו כדי לדבר על העניין הזה, חוק שכולם מכירים אותו. אז אפשר היה לראות את החוק הזה כחוק שמתאר התנהגות של גופים בעלי מסה, כשיש שני גופים בעלי מסה הם מושכים זה את זה, זאת איזושהי אמירה על איך זה נראה בפועל, זאת אומרת מה יהיה המסלול שלהם, זאת אומרת איך הם יתנהגו, איך הם ינועו. אבל זה חוק תיאורי וגם עליו אפשר לדון האם הוא חוק נכון לא נכון האם אנחנו יכולים לדעת שהוא נכון וכל מה שאמרתי קודם. אבל אנשי מדע בדרך כלל מניחים אפילו יותר מזה, זאת אומרת הם מניחים שיש משהו שגורם למשיכה הזאת וזה נקרא כוח הגרביטציה להבדיל מחוק הגרביטציה. חוק הגרביטציה זה חוק שמתאר התנהגות של גופים בעלי מסה, כוח הגרביטציה זה סוג של יש, זה משהו שקיים בעולם ואנחנו מניחים שיש כאן איזשהו כוח שהוא זה שגורם לגופים להימשך אחד לשני. עכשיו את הכוח הזה בכלל אנחנו לא רואים כמובן, יש פה איזושהי הנחה שיש כוח כזה כי אחרת למה הם נעים אחד כלפי השני, עוד פעם אנחנו מניחים שלכל דבר צריכה להיות סיבה, אבל אף אחד אף פעם לא ראה את הכוח הזה ולכן יש באמת פילוסופים שמערערים על זה ורוצים לטעון שההנחה הזאת היא הנחה נוחה לדיבור, לא באמת טוענים טענה על העולם שיש כוח כזה אלא לנו נוח לחשוב על הסיטואציות האלה כאילו שהיה פה איזשהו משהו כזה שמושך או שהגופים מושכים זה את זה ואז כתוצאה מזה נוצרת התנועה. קל לנו יותר לחשוב כך אבל זה פשוט נובע מזה שאנחנו בנויים, השכל שלנו בנוי באופן כזה זה הכל.
[Speaker C] אז אתם אומרים שזה קורה בלי סיבה? מה? שזה קורה בלי סיבה?
[הרב מיכאל אברהם] אולי, זאת אומרת שאין לנו שום אינדיקציה לדעת מה באמת אם באמת יש סיבה אבל אנחנו רגילים לחשוב במונחי סיבה ומסובב אז אנחנו. אנחנו ממציאים כוח וזה בסדר גמור, זו לא ביקורת. ככה נוח לנו לחשוב ואין בעיה, אנחנו מייצרים ישים תיאורטיים שמאכלסים את התיאוריות שלנו. התיאוריות בעצם מבוססות על איזה שהם ישים תיאורטיים שפועלים ויוצרים אינטראקציות ביניהם וכולי, כי נוח לנו לחשוב ככה. אבל הישים התיאורטיים האלה אף אחד אף פעם לא צפה בהם. יש דברים שנולדו כישים תיאורטיים עד שבסוף באמת הצליחו לצפות בהם. האלקטרון פעם היה יש תיאורטי. חשבו שהניחו שיש אלקטרון כי זה מסביר כל מיני תופעות, אבל אף אחד לא ראה אותו עד שהגיעו לשלב שבו הגיעו אמצעי תצפית כאלה שיכלו לראות לפחות עקבות. כן, אי אפשר לראות אלקטרון, אבל אפשר לראות עקבות או מסלול שלו כשהוא עובר. זאת אומרת אתה כבר מבין שיש שם איזשהו חלקיק, שיש שם משהו שזה לא רק פיקציה שאתה המצאת. אז מתברר שלא מעט פעמים הישים התיאורטיים האלה בסופו של דבר מתבררים כישים שאנחנו אפילו צופים בהם. ובהקשר של הגרביטציה, אם אני חוזר לגרביטציה, אז
[Speaker C] זה נכון גם על הכיסא, זה בעצם נכון גם על השולחן הזה שאני מניח שיש שם משהו כי אני רואה תופעות שהוא גורם. גם החושים שלי הם מסקנה על בסיס תוצאות.
[הרב מיכאל אברהם] אתה צודק ברמה הפילוסופית, אבל רוב בני האדם לא רואים את זה אותו דבר. מה שאני רואה זה לכאורה אינטראקציה ישירה.
[Speaker C] בסדר, אוקיי, אני
[הרב מיכאל אברהם] מסכים, ברמה הפילוסופית זה דומה. אבל עדיין אני אומר, על זה מעט מאוד אנשים מערערים שיש פה סטנדר, אבל חוק הגרביטציה יש לא מעט פילוסופים שאומרים שזה סטייטמנט עלינו. זאת אומרת זה לא אומר שום דבר על כוח הגרביטציה. כוח הגרביטציה הוא סטייטמנט עלינו, אין לנו שום אינדיקציה שזה באמת קיים. אולי קיים, אנחנו לא יכולים לדעת שזה לא קיים, אבל זה סתם פשוט נוח לנו לחשוב ככה. וכמובן ממילא אין שום סיבה להניח שהוא קיים. זה שנוח לנו לחשוב ככה אז מה, מה העולם חייב לנו? למה אני אומר את זה? כי כוח הגרביטציה הוא דוגמה טובה בגלל שיש השלכה, השלכות. עוד פעם, אפשר גם על זה לערער אבל זה כבר נהיה קצת בלתי סביר. יש השלכה לטענה שמאחורי חוק הגרביטציה עומד כוח. כי היום בצרן ובעוד כל מיני מקומות מנסים לחפש מה שנקרא גרביטונים. גרביטונים זה חלקיקים שהם בעצם נושאי כוח הגרביטציה. הם נושאים את כוח הגרביטציה. עכשיו אם אין באמת דבר כזה כוח גרביטציה, זה רק צורה שלנו לתאר את תופעות המשיכה והמסלולים של הגופים, אין שום סיבה בעולם להניח שיש גרביטונים. בסדר? אבל ההנחה המקובלת בעולם היא שלמרות שאף אחד עוד לא צפה בהם כי זה חלש מדי ואין לנו עדיין אמצעים מספיק חזקים כדי לצפות בהם, גם אם הם קיימים זה שלא ראו אותם זה לא סותר כלום. בינתיים אנחנו עוד לא יכולים, גם החישובים מראים, זאת אומרת אנחנו עדיין לא יכולים לצפות בהם. אבל כולם כמעט מניחים שהם קיימים. והשאלה היא על סמך מה? אם באמת הסטייטמנט הזה הוא עלינו שיש כוח גרביטציה, אז אין שום סיבה להניח שיש גרביטונים. היה לזה ויכוחים סוערים במאמרים שכתבתי פעם לפני כמה שנים. ביקשו ממני מאמרים לוואינט מדע על אמונה באלוהים. האם אמונה באלוהים היא רציונלית? אז כתבתי שם סדרה של שישה מאמרים וזה היה ממש מהומת אלוהים כמובן, אפשר לצפות לזה. ידעתי לעצמי שיהיה משהו כזה. מאות תגובות זועמות, חרפות וקללות על זה שאני מעז להאמין באלוהים ועוד לטעון שזה רציונלי.
[Speaker B] ועוד לכתוב את זה בוואינט.
[הרב מיכאל אברהם] למרות שיש מקום, אני חושב שזה תלוי, כשיש מישהו שיכתוב כתבה אתאיסטית אני מניח שהוא גם אולי לא באותה עוצמה ולא באותה כמות, אבל גם יחטוף כמה חרפות מהטוקבקים. בדרך כלל הטוקבקים של האופוזיציה מדברים, לא של הקואליציה. לכן זה… גם אמרו לי אחרי זה העורכים, צלצלו מהר להרגיע אותי, זאת אומרת שאולי לא הכרתי כל כך את תופעת הטוקבקים, אבל הסבירו לי אל תדאג, זה לא משקף שום דבר, פשוט כמה צעקנים שמתעצבנים. אבל יש עוד הרבה הרבה יותר קוראים דוממים, בדיוק, שבסך הכל יכול להיות ש… עליהם לא יודעים מה דעתם, אבל בהחלט ייתכן שהם יכולים להסכמים. בסדר, אותי זה לא הטריד. בשלב מסוים נכנסתי שם לוויכוחים עם הטוקבקים, נכנסתי לתוך הטוקבקים והגבתי וזה, אחרי זה הפסקתי, ראיתי שזה אין טעם. אבל בתוך הדברים האלה כולם הסבירו לי… אני רציתי לטעון את הטענה שכיוון שיש חוקים אז יש מחוקק או מישהו שיצר את החוקים או קבע את החוקים. אז אמרו לי מה זאת אומרת, החוקים זה סטייטמנט עלינו. ואמרו את זה אנשי מדע שם התערבו וזה, היו גם חבר'ה ברמה שם. והיו שם טיעונים, היו כמה חבר'ה שהוויכוח היה דווקא מעניין פה ושם. היה צריך לדוג אותם קצת אבל היו. היו כמה כאלה. אז הם כל הזמן חזרו לזה מה פתאום? מי אמר בכלל שיש חוקים? וזה הכל סטייטמנט עלינו, אנחנו פשוט רגילים לחשוב ככה. עכשיו זאת כזאת התממות, כי זה אנשים שלא רוצים להגיע למקום שאליו תוביל אותם אם יסכימו שיש חוקים, כי אז יש מחוקק. זה בעייתי. אז הם מגיעים למקומות ממש הזויים. הם לא היו מעיזים להגיד דבר כזה בשום מקום והם לא, לדעתי הם לא חולמים לחשוב ככה אפילו, לא רק שהם לא חושבים ככה. אבל במקום שבו אתה מחפש מוצא איך לצאת מהטיעון, אז אתה אומר רגע, מי אמר שיש חוקים? זה הכל סטייטמנט עלינו. שאלתי אותם שם, אז תגידו, למה משקיעים מיליארדים לחפש גרביטונים? חבל לזרוק את הכסף לפח. הסיכוי שבאמת ישנם הרי הוא אפסי, רק אנחנו חושבים ככה. עכשיו אם אין כוח גרביטציה אלא רק אנחנו מתארים את הכל במונחים של כוח וחוקיות וכל מיני כאלה, אז מה הטעם להשקיע בלחפש גרביטונים? הרי הסיכוי הוא אפסי וזה השקעה של מיליארדים. אז על זה לא הייתה בדיוק תשובה שמה. כן, מנסים, שעשועים מדעיים, לא יודע. מגיעים כבר למחוזות בעייתיים. מצוקת הוויכוח תמיד מובילה אנשים למחוזות מאוד בעייתיים.
[Speaker C] וזו השאלה עד כמה אלטרנטיבה מטרידה אותך, וזו השאלה עד כמה הדבר השני פחות נראה סביר.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. למרות שאתה יודע, ברגע שאתה אומר אין בעיה, תגיד אין גרביטונים ולכן גם אין אלוהים, אבל אל תחפש אותם. אמן. אבל לא, הוא כן מחפש אותם. למה הוא מחפש אותם? כי הוא כן חושב שיש כוח גרביטציה ויש חוקים ויש כוחות והישים התיאורטיים קיימים. הוא רק טוען בוויכוח הוא טוען שלא. ואחר כך הוא ישפוך מיליארד דולר כדי לחפש את הדברים האלה שלא קיימים. לא משנה הוא, הקהילה שבתוכה הוא פועל, הקהילה המדעית. לא יודע מה דעתו האישית, אבל הקהילה המדעית שופכת על זה מיליארדים. עכשיו זה כל כך נאיבי להגיד טוב, מי אמר זה שטויות, זה ירייה באפילה. על יריות באפילה לא מוציאים מיליארדים. הכלכלה יכולה להוכיח את קיומו של אלוהים. טוב, בכל אופן, זה בדיוק הנקודה שאפשר להגיד את זה אבל התחושה של אנשי מדע, התחושה הפשוטה היא שזה לא נכון. יש חוקים, החוקים האלה קיימים ויש משהו מאחורי התופעות, הדברים האלה מתארים באיזושהי צורה את המציאות, החוקים האלה, זה לא רק תיאור של איך אנחנו חושבים או של מבנה החשיבה שלנו. וככה ההנחה גם בהקשרים ההלכתיים. גם בהקשרים ההלכתיים אני חושב שרוב בני אדם שמכירים את המטריה ההלכתית מבינים שמערכת החוקים הולכת ומסתעפת לאורך ההיסטוריה. זאת אומרת היא נוצרת לאורך ההיסטוריה. השאלה היא אם היא נוצרת או נחשפת. וההנחה המקובלת אצל אני חושב רוב הפוסקים והלומדים וכולי זה שאנחנו חושפים את מערכת החוקים, לא יוצרים אותה. זאת אומרת שבעצם באמת מאחורי המערכת ההלכתית יש איזשהו סט של חוקים. עכשיו יכול להיות שאנחנו לא בדיוק הגענו לחוק הנכון, למרות שבהקשר ההלכתי משום מה יש לאנשים אמון בלתי מוגבל בחוקים, שמה הגענו לאמת המוחלטת בניגוד למדע. וזה קצת נאיבי, אבל עדיין, לא משנה כרגע, גם אם נוותר על הנאיביות הזאת, אבל יש מאחורי זה איזושהי הנחה שאכן יש מערכת חוקים כזאת, גם אם אני לא נאיבי וחושב שבאמת הגעתי אליה. ואני לא בטוח שזה נכון. לא בטוח. יכול להיות שיש פה אוסף של רצונות של הקדוש ברוך הוא, אוסף של הוראות של הקדוש ברוך הוא שלא מעוגנות במערכת של חוקים. דיברנו פעם על נתינת גט. הדוגמה שאני חושב שדיברנו על התארים השליליים, אז דיברתי על זה בשנה שעברה בשיעור במחשבת ישראל. אז הזכרתי את זה שהגמרא מביאה עשרות רבות של דוגמאות מה זאת נתינת גט כשרה ונתינת גט לא כשרה. והאחרונים מתאמצים מאוד כדי להגדיר מה הכלל שעומד מאחורי זה, והכללים שעומדים מאחורי זה. תן לי כמה כללים, חמישה כללים שמגדירים איך צריכה להיראות נתינת גט כשרה. עזוב את כל הדוגמאות, גט בידה ומשיכה בידו, כתב על טס של זהב ונתן לה, כתבו על איסורי הנאה, כתב גט והניח בחצרו ומכר לה את חצרו, הניח בחצרה, ביד עבד של עבדא ישן, בידו של עבדא ישן. עשרות עשרות רבות, לא רק עשרות, עשרות רבות של דוגמאות של נתינת גט מכל מיני סוגים ומינים במקום להגיד תן לי את מערכת הכללים וזהו, מה אתה נותן לי מאה אלף דוגמאות? מה שקשה קצת להימלט מהמחשבה שבעצם יכול להיות שאין כללים. יש איזה שהן אינטואיציות מה נכון ומה לא נכון, ומדגימים את האינטואיציות האלה דרך כל מיני דוגמאות, אבל אני לא בטוח שיש מאחורי זה באמת סט של כללים בני ניסוח שאתה יכול לנסח איזשהו סט. גם אם אין כלל, גם אם אין, זה מה שאני אומר. אנחנו תמיד חושבים שאינטואיציות משקפות כללים. למה? כי כשננסה להסביר אינטואיציה או להסביר את העובדות, תמיד נשתמש בכללים. כי הסבר תמיד מנוסח במונחים של כלל. אבל אני אומר פה אני לא בטוח שזה נכון. בסדר? יכול להיות בהחלט שאין סט של כללים מאחורי זה, ויש חשיבות לתחושות כאלה מה נכון ומה לא נכון, ולא בטוח שיש סט של כללים. אני לא יודע אם יש בכלל, לא רק אם אנחנו יכולים להגיע אליו. עכשיו, בקהילת יעקב מקדיש לזה בגיטין, מקדיש לזה איזה שלושה סימנים ארוכים ומפורטים, והוא עובר על הדוגמאות ומנסה לחלץ מתוכן איזה שהוא ניסוח כללי. וכל פעם, ככה בונים תיאוריה, גם מדעית. אתה בונה ניסוח כללי, מעמיד אותו במבחן מול העובדות בש"ס, היינו הדוגמאות. מה שלא עובד אתה צריך לתקן את התיאוריה, כי זה לא עובד.
[Speaker D] כל דוגמא היא מעין ניסוי שנכשל כביכול? מה? כל דוגמא היא מעין כלל, לא? למה דוגמא היא כלל?
[הרב מיכאל אברהם] כי אתה לומד מהדוגמא הזו לדברים אחרים.
[Speaker D] לא, לא כלל.
[הרב מיכאל אברהם] אני עושה אנלוגיה. אנלוגיה זה מין משהו כזה שיכול להיות שאתה עושה אותו לא דרך כלל. דיברנו על אנלוגיות. יכול להיות שאתה מניח שביסודה של אנלוגיה בעצם יש אינדוקציה ואחר כך דדוקציה. דיברנו על זה, כן? כשאני עושה אנלוגיה בין פרט אחד לפרט אחר, בעצם אני עושה הכללה לכלל שמכיל את שני הפרטים. נגיד בין סוס אחד לסוס אחד, אני בעצם עושה הכללה לכל הסוסים ואז הפרטה לסוס השני. אבל לא, יכול להיות שאני רואה דמיון ישיר בין שניהם, לא עובר דרך כלל הסוסים.
[Speaker D] אבל דמיון ישיר זה מעין כלל, כי אתה…
[הרב מיכאל אברהם] טוב, אם אתה קורא לכל דבר כזה כלל, אז רוקנת מתוכן את הדיון.
[Speaker D] נכון, בעיקרון אני… למה חמישה כללים זה כללים ומאה כללים זה לא?
[הרב מיכאל אברהם] לא, אין לי בעיה שיהיו אלפיים כללים, אבל שיהיו כללים. אתה תמיד יכול להגיד, דיברנו פעם על הגדרה של קבוצות. אפשר להגדיר אותן דרך ההיקף ודרך התוכן. אתה רוצה להגדיר את קבוצת המדינות הדמוקרטיות. אתה יכול להגדיר, זה קבוצת כל המדינות שמקיימות לא יודע מה חמש דרישות. בסדר? בחירות חופשיות, שלטון מתחלף, הפרדת רשויות, זכויות אזרח, לא יודע משהו כזה. אוקיי? ואתה יכול פשוט למנות את אוסף המדינות. עכשיו אתה יכול להגיד שגם למנות את אוסף המדינות זה לא הגדרה דרך ההיקף אלא דרך התוכן, כי זה גם צורה. אם אתה או אנגליה או צרפת או ישראל או ארצות הברית, אז אתה מדינה דמוקרטית. ברמה הפורמלית אתה יכול להגדיר את זה גם כן ככלל. טוב זה מלאכותי. אתה מבין? אז גם פה אתה יכול ברמה המופשטת לגמרי לראות גם את ההצבעה הישירה כסוג של כלל. בסדר, אבל אני מדבר על המונח כלל כמו שאנחנו מבינים אותו בדרך כלל.
[Speaker E] ואתה מדבר על חשיפת ההלכה, חשיפת הכללים ההלכתיים. אתה מדבר גם על דאורייתא וגם על דרבנן?
[הרב מיכאל אברהם] כן כן, על הכל.
[Speaker E] כי בדרבנן זה נראה פשוט, יש כללים בדרבנן, יחיד ורבים הלכה כרבים או הלכה כבתראי. לא, בדרבנן?
[הרב מיכאל אברהם] יחיד ורבים דאורייתא, מה דרבנן? שלוש עשרה מידות. לא, לא שלוש עשרה מידות יחיד ורבים, אבל זה כלל הכרעה גם בדאורייתא, למה בדרבנן?
[Speaker E] לא, אבל כללי פסיקה זה לא כללי חשיפה בהלכה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, עוד פעם, יש מצבים שבהם ההלכה מתחילה מהכלל. המוציא מחברו עליו הראיה, הגמרא עצמה מביאה את הכלל. אני לא צריך לחלץ את הכלל הזה מתוך דוגמאות. אני לא מדבר על זה. יש מקומות שבהם הגמרא עצמה קובעת את הכלל. זה בדיוק אותה… אבל מזה תלמד שבכל שאר הגמרא שעוסקים רק בדוגמאות, למה לא כותבים גם שם את הכלל? הבאתי את המשנה בבבא קמא שם בהתחלה, שאחרי שמביאים את ארבעה אבות נזיקין ומביאים את הכלל, הגמרא שואלת 'זה הצד השווה לאתויי מאי?'. מה אתה מביא לי את הכלל? מי צריך את הכלל? זאת אומרת ההנחה היא כאילו שכללים זה לא באמת תופס את העניין. ובמקום שהגמרא מביאה כלל, בסדר, יש דברים שהם כמובן הם כללים. המוציא מחברו עליו הראיה, למרות שגם שם כשאתה מתחיל לחשוב מי זה המוציא מחברו ואתה נכנס להגדרה מה זה מוחזק ומה זה מוציא, אתה פתאום רואה שאני לא בטוח שגם בזה יש כללים. ואתה מבין שאם המוחזק והמוציא זה מושגים שלא מוגדרים דרך עקרונות, אז גם המוציא מחברו עליו הראיה הוא לא באמת כלל, אלא הוא איזושהי מסגרת, אבל הוא לא באמת… אם המושגים עצמם לא ניתנים להגדרה דרך כללים. וכבר פעם הזכרתי אני חושב את החזון איש המעניין שאומר שאם אתה טוען טענה פחות סבירה, אתה מאבד את המוחזקות שלך. למרות שאתה המחזיק בכסף ואני רוצה להוציא ממך, אבל אם הטענה שלך היא פחות סבירה, אז נטל הראיה עובר אליך. אם מגדירים כבר דברים כאלה, אז אני לא יודע אם יש כללים כבר. אתה אומר המוציא מחברו עליו הראיה, אבל מה זה המוציא? לא יודע, בכל מקרה אנחנו נצטרך לחשוב מי זה המוציא ומי זה לא המוציא. אז אני כבר לא בטוח בכלל שאפילו זה כלל. אבל אפילו אם כן, בסדר, כי זה הגמרא אומרת. אבל בכל שאר הגמרא הגמרא מדברת על דוגמאות, והאחרונים והראשונים קצת והאחרונים יותר מנסים לחלץ או לזקק מזה כללים. והשאלה אם אנחנו… חושפים את הכללים האלה או מייצרים את הכללים האלה, זאת השאלה. הניתוח האנליטי שאנחנו עושים לסוגיות כאלה אני די ברור לי שכשהראשונים היו שומעים את זה הם לא היו איתי. הם לא חשבו כך, הם לא, אני מנסה להסביר אותם, אבל הם חשבו ישירות על הדוגמאות. עכשיו זה לא אומר, יכול להיות עדיין שאני חשפתי, כי יש לי יותר מיומנות אנליטית, אז אני חשפתי את הכלל שהיה אצלם סמוי, לא מודע, אבל בעצם זה הכלל שלפיו הם חשבו הם רק לא היו מודעים לזה. זה לא ראיה. אני רק אומר שזה פותח את האופציה הזאת. זאת אומרת יכול להיות שהכללים זה רק מתאר את איך אנחנו חושבים, אבל יכול להיות שהראשונים בכלל לא חשבו ככה. הגמרא גם כן עובדת בצורה קזואיסטית. זאת אומרת, אז יכול להיות שזה סתם חוסר יכולת לנסח את הכללים, אבל יכול להיות שאין כללים. לא חוסר יכולת לנסח, זה אוסף של אינטואיציות. או שיש כללים או שאין.
[Speaker F] או שהכללים מסובכים מדי.
[הרב מיכאל אברהם] מה? לא, אז זה אני אומר, זה אופציה אחרת, יכול להיות שיש כללים והם מסובכים מדי ואנחנו לא יכולים להגיע אליהם. בסדר, זה גם אופציה. ואגב, אם אנחנו לא יכולים להגיע אליהם, אז ברמה הפרקטית זה נותן לי את אותם תוצאות, כי אז עדיין אני מתייחס בצורה מאוד סקפטית לכללים, גם אם יש כללים ברמה התיאורטית. אבל אם אני לא יכול להגיע אליהם, אז מה אכפת לי שיש כללים? בסדר, אז אני עדיין מתייחס בצורה סקפטית לכללים.
[Speaker F] יש כללים יותר מובהקים ופחות מובהקים.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אבל אני אומר, אני לא כופר בזה שבכלל יש כללים. השאלה היא האם הכל מיוסד על כללים. בסדר, אני לא כופר בזה שיכולים להיות גם כללים בתוך המערכת הזאת. השאלה אם אתה יכול לתאר את כל המערכת כולה באופן אלטרנטיבי, במקום להגיד את כל הדוגמאות של הגמרא, של הרמב"ם, של השולחן ערוך, לא משנה מה, תן לי פשוט סט של כללים, כמה שלא יהיו, וזה תהיה תיאור שקול. זאת אומרת, יש מערכת כללים שתתן בדיוק את אותן תוצאות, תיאור שקול. השאלה אם יש או השאלה אם אנחנו יכולים להגיע אליה. אז הייתי שם בקהילות יעקב, אז בסופו של דבר הוא מגיע לאיזשהו ניסוח של נתינת גט כשרה שמספר הדרישות או המרכיבים בניסוח הזה הוא פחות או יותר כמספר הדוגמאות. כל דוגמה הוסיפה עוד איזה לטה על הכלל. וצריך לסייג אותו פה ובלבד שיהיה כך, ואולי גם כך. זאת אומרת, כל דוגמה לא עומדת בעצם בכלל וצריך לשפץ אותו. זאת אומרת, לארגן את הכלל שיתאים לדוגמה, אבל אז מגיעה הדוגמה הבאה ועוד פעם. אז בעצם יוצא שמספר הסייגים או הדרישות שמלוות את הכלל הזה הוא פחות או יותר כמספר הדוגמאות. ואז השאלה אם בכלל דבר כזה מדבר, אם זה, אם אני מתאר פה בכלל כלל. ברמה עקרונית אולי כן, אבל אני לא בטוח, זאת אומרת, יכול להיות שזה רק ניסוח שלי לאוסף של פרטים. זה הכל כמו המדינות הדמוקרטיות, כן? אני יכול להגיד הכלל הוא שאם אתה או אנגליה או צרפת או ישראל או זה, אז אתה מדינה דמוקרטית. זה כלל?
[Speaker C] השאלה מה קורה בא לפניך מקרה חדש שלא דומה להם. בדיוק. ואז השאלה אם יש לך כלל או שאין לך כלל.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אבל אתם מבינים שבכל התהליך הזה באים מקרים חדשים ואף פעם זה לא עומד במבחן. כל פעם צריך לגהץ עוד פעם עוד יותר את הכלל. עכשיו בסוף עברתי על כל הדוגמאות של הגמרא, זהו, אין לי יותר דוגמאות לבדוק את זה עליהן.
[Speaker C] אין לי מקרים חדשים.
[הרב מיכאל אברהם] אבל המקרים החדשים האלה אין לי פידבק. אני לא יודע אם צדקתי או לא. התיאוריה שאותה בניתי על סמך המקרים של הגמרא אומרת שהדין במקרה החדש הוא כך. אבל כדי לדעת האם זה עובד אני צריך פידבק.
[Speaker C] ואם הוא מסוגל בכלל לתת לך איזושהי אמירה, אז כנראה שאיזשהו כלל יש פה כי הוא היה יכול גם לא להגיד כלום. לא יודע, המקרה הזה אני לא, הוא לא מכסה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא היה יכול להגיד, אבל הוא גם יכול לא להגיד, הוא יכול גם כן להגיד ולטעות. אני לא יודע, אין לי פידבק בלתי תלוי אם צדקת.
[Speaker C] אם הכלל נכון או לא נכון זה שאלה אחרת. אם יצרת את הכלל, כנראה שכן יצרת כלל אם אתה יכול לבוא ולתת תשובה.
[הרב מיכאל אברהם] יצרתי כלל, ויצרתי אותו, יצרתי כלל אני יודע שיצרתי. השאלה אם אני חשפתי.
[Speaker C] אי אפשר לתת כלל כי יש, כי זה מחולק למאתיים מקרים ש…
[הרב מיכאל אברהם] לא, ניסחתי את הכלל עם המאתיים סייגים והכל בסדר. זה מתאים לכל המקרים של הגמרא. עכשיו אני שואל את עצמי זה כלל או שזה רק ניסוח שלי לאוסף של פרטים. בוא נבדוק על המקרה הבא. אבל אני לא יכול לבדוק על המקרה הבא, אין לי פידבק. אני יכול להגיד מה הוא יאמר, מה הכלל שלי יאמר על המקרה הבא, אבל אין לי מישהו שיגיד לי אם צדקתי או לא. הגמרא מבחינתי היא סוג של פידבק, כי בגמרא כתוב שהדין במקרה כזה הוא כך וכך. ולכן באמת כדאי לבנות את הכללים, מי שרוצה באמת לבדוק את הכללים כמו שצריך, צריך לבדוק את הכללים על סמך חלק מהמקרים, בכוונה. לא לכסות את כל המקרים של הגמרא, ואחרי שבנית, תבדוק את זה על שאר המקרים, כי אין לנו יותר עובדות מאשר העובדות שבגמרא.
[Speaker F] השאלה אם זה מכסה. מה? השאלה אם זה מכסה. האם אני יכול נניח כשיש לך מאתיים, במאה חמישים אתה יכול לבנות את הכלל והוא יעבוד על המאה חמישים, או שאתה חייב את החמישים הנותרים בשביל לבנות את הכלל. לא יודע, אם זה וקטורים שפורסים את כל המרחב, ואם חסר אחד מהם אז אתה לא תוכל לתאר.
[הרב מיכאל אברהם] נו אבל אם אני בונה את הכלל על סמך מאה חמישים, עכשיו אני בודק את זה על המקרה המאה חמישים ואחד.
[Speaker F] המאה חמישים ואחד השאלה אם הוא מקרה שמכסה אותו או שזה מקרה שלא…
[הרב מיכאל אברהם] את זה אני בודק.
[Speaker F] כן, אבל גם פה לא.
[הרב מיכאל אברהם] למה? יהיה, בגמרא, אני מדבר על המקרים בגמרא. יש מאתיים מקרים בגמרא.
[Speaker F] במקרה המאה חמישים ואחת שהגמרא הביאה, כן, הוא כזה שאין אותו, שאי אפשר לתאר אותו עם האחרים. זה מה שאני שואל.
[הרב מיכאל אברהם] שהוא בלתי תלוי? כן. בסדר, אני לא יודע, לא, בלתי תלוי זה לא, זה הגדרה מעגלית. כי אם התאוריה שנבנית על סמך המאה חמישים מסבירה גם את החמישים הנותרות, אז ברור שהם תלויים, בהגדרה. כי הם יוצאים מאותם כללים שבניתי ב-150 האלה.
[Speaker F] אז למה הגמרא הביאה 50 מיותרים? כי אם אני עושה אלגברה ליניארית, אם יש חמישים מיותרים, שניים-שלושה מיותרים, אז אני אגיד לך שאלה לא צריכים.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, הביא 50 מיותרים. לא, אני אומר, אם אני בונה, זה מה שאני אגלה. אני בונה את הכללים על סמך 150 המקרים הראשונים, בסדר? לא כל ה-50 הם מיותרים. לא, חלק מהם. אז מה נגיד, שעשרה נוספים מוסברים היטב לפי הכלל הזה, בסדר? אם הם מוסברים היטב, אז הם מיותרים, יכולתי לדעת את הכלל הזה מה-150 הראשונים. טוב, אז או שהגמרא לא חשבה על זה והביאה מקרים מיותרים, או שהגמרא נתנה לי כדי שיהיה לי פידבק ואז אני אוכל לדעת שהכללים שלי נכונים, גם יכול להיות, לא משנה, זה לא חשוב. ואולי בחלק מהכללים, 40 הנוספים שהם לא יעמדו ב, הם לא יצייתו לחוקים שאליהם הגעתי, הם יביאו לתיקון החוקים, אז הם לא מיותרים. אבל אחרי שאני אתקן את החוקים, אז הם יצטרפו ל-150, עכשיו יש לי כבר 190.
[Speaker F] אז אז הקהילות יעקב כל הזמן מוסיף פאצ'ים בתוך הכלל בגלל שהוא היה צריך את כל המאתיים.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. זה מה שאני אומר. ולכן השאלה בכלל אם מדובר פה בכלל. אין לך על מה לבדוק את זה על מקרה אחר לראות שזה עובד. כל אחד מהקודמים היה נצרך, אף אחד מהם לא הוסבר, אז מי אמר שיש פה בכלל כלל? זה בדיוק הנקודה. זה לא אומר שהעבודה שהוא עשה היא מיותרת, על זה דיברנו שם בתארים השליליים, כי הגדרתי דרך זה את התארים השליליים. אז זה לא אומר שהעבודה היא מיותרת, כי גם אם אין בסוף כללים, הצורה, צורת העבודה הזאת היא זו שבונה אצלי את האינטואיציה מה זאת נתינת גט נכונה ומה זאת נתינת גט לא נכונה. דרך זה אני אני מעצב את האינטואיציות שלי, כי ככה אנחנו בנויים. זאת אומרת, אנחנו צריכים גם אם הכללים הם הם סולם שאני מטפס עליו ואחרי זה זורק אותו, אבל זה הסולם שעליו אני יכול לטפס, ככה הראש שלי עובד. כשאני מנסה להבין וליצור אינטואיציה אז אני צריך כמו בשפה, שגם על זה דיברתי כבר לא פעם, כשאתה לומד את הכללים הדקדוקיים, אבל בסוף כשאתה כבר יודע טוב את השפה, אתה לא חושב כל פעם אם זה בגד כפת ונושא נשוא, אתה מדבר חופשי, אתה זורק את הכללים. הכללים בנו אצלך את האינטואיציה איך מדברים, ואחרי שיש לך כבר את האינטואיציה הזאת אתה כבר לא צריך את הכללים, אתה לא משתמש בהם. בסדר? אז גם פה יכול להיות שזה אותו דבר. אז העבודה היא לא מיותרת, העבודה שעשה הקהילות יעקב בין אם יש כללים ובין אם אין, כי עדיין זאת הדרך שלנו לייצר אינטואיציה. אבל זה כן חשוב כי אנחנו צריכים להיזהר האם בסוף הקהילות יעקב ניסח כלל, כלל עם כל הלאטס האלה, כן, בסופו של דבר. עכשיו בא לפניי מקרה חדש. אז אם יש לי אמון שזה הכלל ואין לי פידבק על המקרה החדש, עכשיו אני צריך להחליט, אני הדיין ואני צריך להחליט מה מה עושים. אז אם יש לי אמון שיש באמת כללים, אז ההנחה שלי שמה שהקהילות יעקב נתן זה הקירוב הכי טוב לפחות לכלל ואולי זה אפילו הכלל הנכון. ואז אני מיישם אותו על המקרה החדש. לעומת זאת אם אני מבין שכל המהלך של הקהילות יעקב היה רק כדי לבנות אצלי איזושהי אינטואיציה, אז עכשיו כשאני רואה את המקרה החדש אני בכלל לא מעניין אותי הכללים, עכשיו אני חושב מה האינטואיציה שלי אומרת על המקרה החדש. מבינים? וזה שתי הדרכים איך אני מתייחס לכללים בעצם יוצרות שתי גישות שונות לפסיקת הלכה.
[Speaker F] ואיך יש בקרה על התוצאה? אין. אין. לא לא בקרה על התוצאה, כאילו זה לא אותו דבר? אם אתה מפעיל את האינטואיציה רק בגלל שבנית אותה ככה.
[הרב מיכאל אברהם] כן, לא, אבל זה לא אותו דבר, כי משהו גם נמצא בי, זה לא רק אוסף ההגדרות שיצאו מהמקרים, הרי אפשר להכליל גם בהרבה צורות. בסופו של דבר גם זה גורם לך להרגיש מה נכון פה. מבין? ואז אתה ואתה בונה עם זה. וזה בעצם אומר שאתה צריך לבנות אינטואיציה בדיוק כמו שחושבים אלה שהכל כללים וצריך לחשוף כללים, גם אני עובד בדיוק אותו דבר מבחינת המתודה של העבודה. איפה יהיה ההבדל בינינו? כשנבוא לפסוק על מקרה חדש. כשנבוא לפסוק על מקרה חדש, אלה שחושבים שיש פה כללים, אז הם פשוט יעשו דדוקציה. יש את הכלל הזה, יגזרו מהכלל הזה מה קורה במקרה החדש שבא לפנינו וזאת ההלכה, והם גם יהיו משוכנעים שזה נכון. בסדר? ולעומת זאת אלה שחושבים שלא בהכרח יש כללים, אומרים אוקיי, בנינו איזשהו כלל, עכשיו אפשר לזרוק אותו, הוא מספר הסייגים עליו הוא כמספר הדוגמאות, אז אני לא באמת מתייחס לזה ככלל, אבל הדרך אל בניית הכלל הזאת בנתה אצלי איזושהי הבנה אינטואיטיבית מה זאת נתינת גט נכונה ומה לא, הרי בדקתי המון דוגמאות וניסיתי לראות מה כן ומה לא וזה, דרך זה נבנתה אצלי איזושהי התייחסות שעכשיו פתאום יש לי אינטואיציה טובה מה זאת נתינת גט כשרה ומה לא. עכשיו בא לפניי מקרה חדש, אז אני אומר נראה לי שזה כשר. זה הכל, בלי להתחיל לגזור את זה ממערכת הכללים, כי אני כבר יש לי אמון שיש לי אינטואיציה טובה.
[Speaker C] זה נכון
[הרב מיכאל אברהם] אמפירית, אבל זה לא חייב להיות.
[Speaker C] לא, אתה מתאר את ההיפך ממה שאולי האינטואיציה שהייתה עונה לך.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני לא חושב. זאת אומרת, אני מתאר שני דברים. יש אחד שבונה את הכללים ואז נהיה שבוי שלהם, כי הוא הבין שהוא חשף את הכללים הנכונים. לא רק של הכללים, לא רק
[Speaker C] של המתודה, לא של הכללים. לא שבוי של הכללים, שבוי של צורת העבודה הדדוקטיבית, האנליטית, המתמטית.
[הרב מיכאל אברהם] כשאתה בונה את הכללים זה לא דדוקציה, כשאתה מיישם אותם זה דדוקציה, כשאתה בונה אותם זה אינדוקציה. אתה הרי לוקח מקרים פרטיים ובונה מהם כלל, זה אינדוקציה בהגדרה, זה לא דדוקציה. ויש כאלה שמבינים שאני באמצעות האינדוקציה הזאת חושף מערכת כללים שהיא המערכת הנכונה, לזה הקדוש ברוך הוא התכוון. ועכשיו כשייבוא לפניי מקרה חדש הם פשוט יגזרו אותו מהכללים. לעומת זאת, אם אתה רואה את העבודה לקראת בניית הכלל במשקפיים שונות, אתה בעצם אומר זה בא לבנות אצלי אינטואיציה. נכון, אני כאילו בונה כללים, אבל אני לא באמת מאמין שאני חושף כללים, או כי אני לא יכול או כי אין כללים או לא משנה מה, אלא מה, בניתי אצלי איזו שהיא אינטואיציה בריאה, אינטואיציה הלכתית בריאה. עכשיו יבוא לפניי מקרה חדש, אני לא אחזור לכללים. אני כבר עשיתי את המסלול הזה, הוכשרתי להוראה, ועכשיו אני אגיד אם זה כשר או פסול.
[Speaker G] אבל כנראה שלאורך הדורות רוב הפוסקים, השו"תים שיש, הם בצורה הזאת של האינטואיציה. זאת אומרת, הם מביאים המון דוגמאות וכאילו מה גובר זה תלוי מי.
[הרב מיכאל אברהם] אני לא יודע בדיוק, לא עשיתי סטטיסטיקה, וגם בתוך שו"ת, בתוך אותו שו"ת עצמו, יש לפעמים שיקולים כאלה ושיקולים כאלה.
[Speaker G] אבל זה תמיד בסוף כללים, הוא מביא המון המון מקורות כדי…
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל הרבה פעמים מאחורי הדוגמאות עומד איזשהו כלל. הוא מביא את הדוגמאות כדי להוכיח כלל,
[Speaker G] הוא מגיע לתשובה שהוא רצה להגיע אליה.
[הרב מיכאל אברהם] לא יודע, צריך לעשות פעם סקר, אני לא יודע עד כמה גם אפשר. קשה מאוד לדעת תמיד אם אתה מדבר על כללים או על אינטואיציות, אבל אני חושב שבגדול יש שני כיוונים כאלה. לא תמיד קל לזהות מה אתה רואה מולך, האם זה חשיבה מהסוג הזה או מהסוג הזה ובאיזה מינונים, כי זה תמיד מעורב. אבל אני חושב שכן חשוב להבין שיש פה איזשהו סוג, שני סוגים של התייחסות. וזה בדיוק מה שמוביל אותי לפרק האחרון של הסדרה, כי זו בעצם השאלה איפה האינטואיציה באה במישור ההלכתי. ואינטואיציה זה לא משהו שסתם נולדים איתו וזהו, אינטואיציה זה משהו שבונים אותו. לכן אני אומר שצריך להיזהר. אינטואיציה סתם ככה, כי כך נולדתי וכי כך בא לי, כי זה נראה לי נכון, זה לא רציני. זאת אומרת, זה אגב בכל תחום, לא דווקא בתחום ההלכתי. מי שלא למד רפואה אבל יש לו אינטואיציה שלעשות ככה זה נורא בריא, זה לא רציני. זאת אומרת, אחרי שלמדת רפואה זה עוד לא אומר שמתוך מה שלמדת אתה יכול לגזור מה בריא, אבל כיוון שהשתפשפת בחומרים האלה ונפגשת עם מקרים וחווית דברים וקיבלת פידבקים חיוביים ושליליים וניסית דברים, אתה מתעסק בזה, זה בנה אצלך איזו שהיא אינטואיציה בתחום שבו עסקת. זאת אומרת, אינטואיציה זה משהו שצריך לפתח, אינטואיציה זה לא משהו שפשוט נולדים איתו, זה גישה נאיבית. אבל אחרי שאתה מפתח, כן, צריך להיות לך אמון באינטואיציה הזאת שפיתחת. זאת אומרת, על זה אני מדבר, לא מדבר על איך שנולדתי ואיך שאני מרגיש זה מה שאני אעשה.
[Speaker C] ובעצם בשביל ההכרעה עצמה אתה משתמש באינטואיציה, אם התהליך של בניית הכלל בעצם הוא עצמו אינטואיטיבי, כי אם הוא אינדוקטיבי אז הוא אינטואיטיבי, אז אתה בעצם כל הזמן עושה… אני מסכים לגמרי.
[הרב מיכאל אברהם] אז אולי זה הקשר
[Speaker C] האימון?
[הרב מיכאל אברהם] לא, אז אני אומר, האנשים שחושבים שהם עוסקים בכללים הם לא מבינים שהתהליך שאותו הם עושים זה תהליך אינדוקטיבי שגם הוא מבוסס על אינטואיציות. ואתה צודק לגמרי. אני באמת חושב, אין דבר כזה כמו האמירה הבריסקאית המפורסמת שאנחנו רק שואלים מה, לא למה. כן, בבריסק זה מפורסם. אנחנו רק שואלים מה כתוב בגמרא, לא למה. למה זה גדול עלינו, הם היו כל כך גדולים וחכמים שאנחנו לא מסוגלים להבין, אנחנו רק מתארים את המה. כמובן שטויות. אתה לא יכול לתאר את המה בלי לשאול למה, כי ברגע שאתה רואה את הדוגמאות לפניך ואתה מנסה לחשוף, ובבריסקאים מנסים תמיד לחשוף כללים, זה דין בגברא וזה דין בחפצא, זה סימן או סיבה, כן, זה כל מיני כל החילוקים הבריסקאיים האלה, אז זה בעצם לנסות ולחשוף כלל שעומד מאחורי הדוגמאות. אבל אתה לא יכול לדעת מיהו הכלל שעומד מאחורי הדוגמאות בלי לשאול באמת למה הדוגמאות האלה, ההלכה היא כזאת ולא אחרת, כי אחרת אני יכול להציע לך כלל אחר לגמרי. יש הרבה כללים שאני יכול להוציא מתוך אותו סט של דוגמאות. לכן במובלע הם שואלים את הלמה, הם פשוט לא מודעים לזה, זה הכל. ומנסים להשלות את עצמם שהם רק שואלים את המה. אין מה בלי למה, אין דבר כזה. אתה לא יכול להגיע למה בלי שבדרך בעצם אתה שואל למה. אני אביא אולי עוד לפני שאני עובר להלכות עצמן, כי זה הצומת שבעצם הביאה אותנו להלכות. עכשיו אני רוצה לדעת איך פוסקים הלכה, האם עובדים עם כללים, האם מפעילים אינטואיציה, שזו בדיוק הנקודה שאליה הגעתי, אבל רק בסוגריים אני אוסיף עוד נקודה שקשורה לחלק של העבודה עם הכללים באופן כללי, לתיאוריה של ה… של הסוגיה הזאת של כללים. יש טיעון של של ויטגנשטיין על עקיבה אחרי כללים, פולואינג א רול. והוא בעצם רוצה לטעון שאי אפשר, אתה לא יכול להעביר למישהו אחר כלל. אין שום דרך לעשות את זה, אין שום דרך שאדם אחד ילמד אדם אחר, או מורה ילמד תלמיד כלל מסוים. אין, פשוט אין דרך לעשות את זה. נסו ללמד את התלמיד איך לספור למשל. יש כללים, אחת, שתיים, שלוש, ארבע, בעשר זה מתחיל עוד פעם, אחת עשרה, שתים עשרה, שלוש עשרה, מאוד שיטתי, מאוד מסודר, נכון? מערכת המספרים. במאה אז מאה ואחת, מאה ושתיים, באלף, אלף ואחת, אלף ושתיים וכן הלאה, אלף, אלף מאה, אלף מאתיים.
[Speaker H] רק המספרים לומדים רק בפקולטה למתמטיקה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, בסדר, אבל אני אומר, ההנחה היא
[Speaker H] שגם אפילו אנשים שהם לא מתמטיקאים, אלא סתם מהנדסים יודעים יפה מאוד לספור. כן.
[הרב מיכאל אברהם] אז כשאתה מלמד תלמיד, אבל התחושה היא שלא צריך את תורת המספרים. אתה יכול להעביר לו את הכללים האלה, אולי אפשר להעמיק בהם יותר כשתהיה מתמטיקאי, אבל אתה יכול להעביר לו את הכלל איך סופרים. והאמת שזה מוכיח את עצמו, זאת אומרת בסופו של דבר אנשים יודעים לספור גם מספרים שהם לא למדו בבית ספר, הם יודעים איך להמשיך את זה הלאה. אבל ויטגנשטיין בעצם טוען שאין שום דרך לעשות את זה באמת כשחושבים על זה, כיוון שתחשבו על תלמיד, גם על זה דיברנו פעם, תחשבו על תלמיד שהמורה אומר לו תשמע: אחת, שתיים, שלוש, תשע, עשר, אחת עשרה, שתים עשרה, תשע עשרה, עשרים, עשרים ואחת, מאה, מאה ועשר, מאה ועשרים, אלף, אלף מאה, אלף מאתיים, אלף מאתיים ועשר, אלף מאתיים ועשרים וכן הלאה, כן? מלמד אותו את כל התורה כולה. ואז הוא מגיע לתשעת אלפים תשע מאות תשעים ותשע ואז עשרת אלפים. בסדר? עכשיו הוא אומר לבחור, וזה קשור קצת לשאלה הקודמת של מאיר, ומה המספר הבא? שואל את התלמיד. אז הוא אומר לו מינוס שליש. אחרי עשרת אלפים המספר העוקב מינוס שליש. מה פתאום מינוס שליש? אני מסביר לך כבר על עשרת אלפים מספרים איך החוקיות עובדת, אז מה שליש? והתלמיד אומר לו מה זאת אומרת? אני יכול להסביר לך את זה בקלות. זאת אומרת אני… זה לא כל כך קל, אבל אפשר להסביר את זה. אני יכול לבנות… להוכיח. כן, אני יכול לבנות, לא, להוכיח את זה זה קל מאוד, אבל לייצר את זה בפועל זה קשה. להוכיח את זה זה משפט… המשפט היסודי של האלגברה. זאת אומרת כשאתה… נדבר לא על עשרת אלפים, בסדר? אני נותן לכם סדרה בפסיכומטרי: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, ותמלאו עכשיו את הבא. כמובן כולם ימלאו חמש, נכון? והוא ימלא מינוס שליש או שורש שתיים. בסדר? אז ישאל אותו רגע, מה אתה… אחת, שתיים, שלוש, ארבע, אז הבא זה חמש, לא? מה פתאום? שורש שתיים. ולמה? על סמך מה? איך יצא לך אחת, שתיים, שלוש, ארבע, שורש שתיים? אז הוא אומר מה הבעיה? הרי הסדרה היא כנראה אי ועוד בי אן ועוד סי אן בריבוע ועוד די אן בשלישית ועוד אי אן ברביעית, איזושהי סדרה. עכשיו אני יכול להגדיר את המקדמים אי, בי, סי, די, אי, חמישה מקדמים, באופן כזה שכשנציב אן שווה אחת אז תקבלו אחת, תציבו אן שווה שתיים תקבלו שתיים, אן שווה שלוש תקבלו שלוש, ארבע ומינוס שליש או שורש שתיים כרצונכם. תנו לי את המספר הבא שאתם רוצים, אני אבנה לכם ביטוי שייתן חוקיות לזה שזה המספר הבא בסדרה. שמונה נגיד. לא משנה מה שאתה רוצה, אני יכול לבנות את זה, זה משפט שאתה יכול לבנות את זה, נכון? פשוט רק צריך מספיק מקדמים. אם יש לך חמישה מקדמים אז חמש משוואות עם חמישה נעלמים, אתה יכול למצוא את המקדמים האלה ואין שום בעיה. מה? פולינום. חמישה. אתה רוצה גם את השלישי פה?
[Speaker I] סליחה, צריך פולינום ממעלה ארבע פלוס אחת,
[הרב מיכאל אברהם] כן, חמישה מקדמים, כי יש איבר חופשי. אז אני אומר בסדר, ואם המשוואות במקרה יוצאות תלויות, הם לא יוצאות תלויות, אבל אם במקרה הם יוצאות תלויות אז תוסיף עוד אחד, מה זה משנה? יש פתרון, ואז יהיו אינסוף פתרונות, לא אחד. אוקיי? אין בעיה, אני יכול לייצר תמיד את הדבר הזה, וזה ייתן לך אחת, שתיים, שלוש, ארבע ומה שאתה רוצה במקום החמישי: שורש שתיים, מינוס שליש, מספר מרוכב אם אתם רוצים, הכל, מה לפי הזמנה. בסדר? עכשיו אם יבוא בן אדם וככה הוא באמת… נגיד תחשבו על בן אדם שהראש שלו לא בנוי כמו הראש של בן אדם רגיל, הוא בנוי אחרת, חייזר בא מהמאדים, בסדר? הוא בנוי אחרת. הוא באמת בנוי ככה. כשאתה אומר לו אחת, שתיים, שלוש, ארבע, הוא באמת חושב שהמספר הבא הוא שורש שתיים. כי הוא מבין שהסדרה היא נגיד אחת וחצי מינוס שני אן ועוד ארבע אן בריבוע ועוד שורש שתיים אן בשלישית מינוס פאי אן ברביעית, בסדר? ככה הוא בנוי. ככה הוא עושה את ה… ואז הוא מציב אן שווה אחת, אן שווה שתיים, אן שווה שלוש, זה יוצא לו אחת, שתיים, שלוש, ארבע ומינוס שורש שתיים. אומר זה מה הבעיה? זה המספר הבא, לא? עכשיו במה הוא פחות צודק מאותו אחד שיכתוב בפסיכומטרי חמש? כן. לא.
[Speaker B] לא, כי הפסיכומטרי פה והוא לא.
[הרב מיכאל אברהם] הוא פחות יתקבל לאוניברסיטה, הוא לא פחות צודק. הוא לא פחות צודק, יש לו פשוט ראש אחר. מי שהראש שלו בנוי כמו הראש של מי שכתב את הפסיכומטרי, אז הוא מבין שהמספר הבא זה חמש. רוב בני האדם אני חושב הראש שלהם בנוי ככה. בסדר, אבל אם באמת יבוא איזשהו יצור שהראש שלו בנוי אחרת, הוא לא פחות אינטליגנטי מכל אחד אחר. ואולי יותר. אולי יותר, אני לא יודע, זה יותר קשה לחשב את זה, אבל ככה הוא בנוי, הוא לא צריך לחשב, זה פשוט מה שיוצא לו. זה מעייף? מה? לא, לא מעייף, כי הוא לא צריך, לנו זה מעייף, כי אנחנו צריכים לעשות חישוב, אבל הוא ככה זה בנוי, להיפך, הוא כשהוא ינסה להציב, כן, בדיוק, שינסה להציב שמה את החמש, אז הוא יצטרך לעשות חישובים, זה נראה לו נורא מסובך. מה, איך האן יוצא לך חמש? צריך לבנות פולינום ו… אז אותו אחד לא פחות צודק מכל אחד אחר בפסיכומטרי. אלא מה? שהמבחן הפסיכומטרי מניח שהבן אדם שניגש אליו, בעצם יש לו כבר תבניות בראש והתבניות האלה הן אותן תבניות כמו כותב הפסיכומטרי, ועכשיו אני יכול לצפות ממנו שידע שהמספר הבא הוא חמש. אבל לו יצויר, תנסו לבנות את התבניות האלה, אני עכשיו רוצה ללמד את התלמידים איך פותרים פסיכומטרי, והתלמידים האלה הם ממאדים, והם נכנסים למכון קידום או לא יודע איך קוראים לאחד המכונים האלה שמלמדים פסיכומטרי, בסדר? אין שום סיכוי, הם יקבלו אפס בפסיכומטרי. אי אפשר ללמד אותם את זה. אי אפשר. כי הראש שלהם בנוי אחרת. תגיד להם אחת, שתיים, שלוש, ארבע, הבא זה חמש, אתם מבינים? ואז תסביר לו עם פולינומים שלו כי אתה צריך להסביר לו לשיטתו, בסדר, בשש הוא יתקע. ואם תסביר לו על שש, אז בשבע הוא יתקע. אתה לעולם לא תצליח כי צורת ההכללה שאותה הוא עושה, זאת לא אותה צורת הכללה שאנחנו עושים. אז תמיד שאתה מלמד ילד לספור, אתה אומר לו אחת, שתיים, שלוש, ארבע, עשר, אחת עשרה, שתים עשרה, עשרים, מאה, מאה ואחת וכולי. ותמיד הבעיה היא ה"וכולי", כי ה"וכולי" בעצם כשאתה אומר לו מה הבעיה, מתמטית יש כלל אן. זה הכלל, אן שווה אחת, אן שווה שתיים, כן, כמו שהסדרה אחת, ארבע, תשע, שש עשרה, כן, הסדרה היא אן בריבוע. נכון, יש חוקיות, אז כל אן יתן לכם את האיבר הבא בסדרה, איי אן שווה אן בריבוע. אז מה זה אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, הסדרה הרגילה? איי אן שווה אן. נכון? יש חוקיות. אוקיי, אז בסדר, אז הנה, אני יכול להראות לו, איי אן שווה אן, זה החוקיות. תסביר לי מה זה אן. מה זה אן? אן זה אתה יודע, אתה מציב אחת, שתיים, שלוש, ארבע וכולי. בדיוק. הרי גם את הסימון הזה אתה צריך להסביר לו באיזשהי צורה. אתה תמיד, אתה חושב שאתה יכול לדבר על הכללים, אבל אתה תמיד תצטרך להדגים את הכלל כדי להסביר אותו, אבל הדגמה תמיד מניחה שהבן אדם יכליל באותה צורה שאתה מכליל, זאת אומרת שזה מספיק, הדוגמאות הן מספיקות כדי להעביר לו את הכלל.
[Speaker H] אבל אם זה בסיס עשר וזה הכל, לא יודע, את כל הדברים האלה הסברתי את זה בערך בגיל עשר, משהו כזה.
[הרב מיכאל אברהם] ברור, כי הם בנויים כמוך. אם היו לך ילדים מהמאדים לא יכולת להסביר להם את זה גם בגיל מאה.
[Speaker H] אבל סתם נגיד, זה לא קשור למספרים, זה רק ייצוג. אני מסביר לו שיש סימבולים, עשרה סימבולים שזה בסדר.
[הרב מיכאל אברהם] אין בעיה, אבל אני שואל אותך ללמד אותם לספור. אם אתה מלמד אותם קבוצה סופית של פריטי מידע אין שום בעיה, תעבור על כל פריט מידע והם ידעו. אני מדבר על השאלה איך אתה מלמד אותם כלל? כלל אינסופי. כלל עם אינסוף דוגמאות. איך הם יכלילו לבד? שום סיכוי, לא תצליח. אתה מצליח כמובן, כולנו מצליחים, כי הילדים בנויים כמונו. אם זה טוב או שזה רע אני לא יודע, אבל זה מועיל בכל אופן במקרה הזה. אבל אם יהיה לך ילד מהמאדים, שום סיכוי, לא תצליח להסביר לו את זה.
[Speaker H] איך אני מצליח נגיד לתכנת את זה?
[הרב מיכאל אברהם] כי המחשב, מי בנה את המחשב אתה חושב? בן אדם כמוך. ברור.
[Speaker H] אני לא חושב שזה קשור לדרך שהמחשב בנוי.
[הרב מיכאל אברהם] ברור שכן, מה זאת אומרת? אני אבנה לך מחשב שלא תצליח לתכנת אותו בחיים.
[Speaker H] נכון, אבל אין קשר בין שפה עילית לאיך שהמחשב בנוי. זה דברים שונים לגמרי.
[הרב מיכאל אברהם] זה עובד באספקטים לוגיים לגמרי.
[Speaker H] ממש לא נכון, מה זאת אומרת? ממש לא נכון. יש את הקומפיילר גם כן. יש את הקומפיילר, מה זאת אומרת?
[Speaker B] ממש לא נכון. גם השפה היא נבנתה, יש קומפיילר,
[הרב מיכאל אברהם] בטח שיש, מה זאת אומרת? אתה מתרגם את זה עם אסמבלר ל… זה הכל נכון, אבל זה תרגום. נכון.
[Speaker H] הדרגה של התרגום אין
[הרב מיכאל אברהם] בעיה, אבל התרגום הזה הוא ה…
[Speaker B] בסוף אתה מגיע לשפה שהיא פונקציה, היא היא מתאימה לבנייה של למבנה של המחשב.
[Speaker H] אין קשר בין השפה העילית למחשב, אני יכול לכתוב דברים אני יכול לכתוב בשפה בעברית.
[הרב מיכאל אברהם] אבל אם לא יהיה את האסמבלר שיעשה את התרגום אז המחשב ידע המחשב יעשה לך תכתוב לו אחת ועוד אחת הוא יוציא לך מינוס שורש שתיים. בדיוק. האסמבלר דואג לקשר. אתה צודק שאין קשר מצד עצמו.
[Speaker H] וזה ברור, אין הפעלה של אינטואיציה בביצוע.
[הרב מיכאל אברהם] לא אמרתי שצריכה להיות אינטואיציה בביצוע. עכשיו זה דדוקטיבי, אתה כבר יצרת את המערכת. את המחשב אתה לא מלמד, את המחשב אתה מתכנת, אתה קובע בו את התבנית. אבל אצל הילד אתה מלמד, אתה לא מחווט אותו בראש.
[Speaker H] זה נכון, הלימוד שלי יוצר אצלו בראש את התבנית.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, אבל עכשיו השאלה איך? כי הוא עושה הכללות. הילד עושה הכללות וכך נוצרת ה… הרי אין לך הרי… איך הוא יוצר תבניות מתוך דוגמאות? כל אדם יעשה את זה בצורה שונה, כל יצור יעשה את זה בצורה שונה. לא כל אדם, בני אדם בדרך כלל עושים את זה דומה. אוקיי? זה מעורר שאלות פילוסופיות לא פשוטות, השאלה אם יש חכם וטיפש בכלל בעולם. בן אדם שלא מבין את המתמטיקה או משהו כזה, אז בדרך כלל נחשוב שהוא יותר טיפש. אבל יכול להיות שהראש שלו בנוי אחרת. אם היית מסביר לו בשפה שלו את המתמטיקה, הוא היה גאון ואתה לא היית מבין כלום. ויש פה מקום, זה מוביל למסקנות מאוד מעניינות ברמה הפילוסופית, שבעצם אין טיפשים וחכמים, יש פשוט צורות שונות של ראש. זה הכל. אולי, לא יודע. אלו הרהורים פילוסופיים, אני לא יודע.
[Speaker C] וגאונים בכדורגל. כן, בדיוק.
[הרב מיכאל אברהם] סוג דברים שאני לא מבין בהם. בכל אופן, אז הטענה של ויטגנשטיין זה בעצם שאתה יכול להשתמש בכללים אך ורק אם הכללים כבר מוטמעים אצל השני. אתה לא יכול ללמד אותו כללים. אתה יכול לעזור לו לגלות כללים שכבר מוטמעים בתוכו. זה אתה כן יכול. זה בעצם מה שעושה מורה. אוקיי? אבל אם זה לא היה מוטמע בו, אז בחיים לא יכולת גם ללמד אותו את זה.
[Speaker C] או שהוא יכול לראות את הדברים, או שיש לו דרך לראות אותם.
[הרב מיכאל אברהם] אז לא חשוב, הדרך לראות זה מה שבונה. זו צורת ההכללה שלו את הדוגמאות. לא, לא חשוב, אז הוא מוטמע בו לא הכלל, אלא צורת ההכללה שתוביל אל הכלל. אבל עדיין זה איזה שהם דפוסים שכשאתה נותן לו דוגמאות הוא מייצר מהם את הכלל שאתה באמת רוצה שהוא ייצר. אז זה אומר שהוא בנוי באופן מסוים. זה כמו הטענה של חומסקי על שפה. חומסקי בעצם טען ששפה, אתה לא נולד טבולה ראסה. אם היית נולד טבולה ראסה אי אפשר היה ללמד אותך שפה. אתה נולד עם מיומנויות שפתיות. אתה לא נולד עם עברית, אבל אתה כן נולד עם מיומנויות שפתיות. והעובדה שכל בן אדם כנראה יכול ללמוד כל שפה אם זה בגיל הנכון ובסביבה הנכונה, אומרת שכנראה המיומנויות השפתיות של כל בני האדם בכל השפות זה בעצם אותו בסיס. זה אותו דבר. זה רק אפשר להזין את זה בתוכנות אחרות וזה יעבוד בצורות שונות. אבל החומרה היא אותה חומרה. מה? זה ברור. כן, אז זה מה שחומסקי טוען. אז זה לא היה כל כך ברור, זה נתפס כחידוש. שאתה נולד לא טבולה ראסה. אבל כן, אני גם חושב שזה בסך הכל נראה לי דבר די פשוט פילוסופית לפחות. סיפרתי על זה פעם, אני חומש, שהיה בניקרגואה אחרי המרד של הסנדיניסטים, הקומוניסטים שבניקרגואה שעלו לשלטון. הרי לפניהם היה שלטון דרום אמריקאי כזה שהשליט דאג לאוצר שלו ולא עניין אותו בכלל האזרחים. אחרי זה עלו הסנדיניסטים, והסנדיניסטים כמובן היו מאוד אכזריים ורצחו את כל מי שלא כמוהם. אבל בסך הכל הם היו קומוניסטים. אגב, גם בברית המועצות זה היה ככה. הייתה כן דאגה לאזרח הפשוט. כולל בתקופות הרשע הכי גדולות הייתה דאגה להשכלה של האזרח הפשוט, לעבודה של האזרח הפשוט. עשו את הדאגה הזאת לפעמים בצורות די ברוטאליות, אבל כן היה שם הרעיון הקומוניסטי בא לידי ביטוי. ואז מה שקרה שם זה שהתחילו פעם ראשונה בניקרגואה הקימו בית חינוך לילדים חירשים-אילמים. פעם ראשונה, לא היה שם דבר כזה. עכשיו, ברגע שהסנדיניסטים רצו להקים את זה, הם היו צריכים אנשים שיודעים איך עושים את זה. אז הם הביאו מומחים ממדינות זרות. עד שהמומחים מהמדינות הזרות הגיעו, קראתי את זה פעם כתבה בהארץ, ואז הילדים שם התחילו לפתח שפה לבד, שפת תנועות. כי הם היו צריכים לתקשר איך שהוא, הם חיו באותו מקום, חיו ביחד. ועדיין אף אחד לא לימד אותם כלום. ולא היה שם מדברים שאיכשהו יצליחו, זה לא היה במשפחה, הם גרו ביחד במוסד. ועוד לא היו אנשים שאחראים לטפל בהם ולחנך אותם וללמד אותם. אז הם פיתחו לבד שפה. ואז פתאום התברר, באו מומחים מכל העולם כדי לראות, כי זה פעם ראשונה שאפשר לראות שפה בהתהוות מול העיניים. חוקרי שפה זה הרי אוצר בלום מבחינתם. אתה רואה איך נבנית שפה, וזו שפה לפי כל העקרונות המוגדרים אצל בלשנים. זאת אומרת, זו שפה-שפה מה שהם פיתחו לבד. שהיא מבוססת על אותן מיומנויות שפתיות שטבועות בכולנו. וזה שאתה חירש-אילם אז מה? אז זה יצא בצורה של תנועות ולא בצורה של קולות ודיבור. זה לא משנה. אתה תביא לידי ביטוי את אותן מיומנויות שפתיות וחקרו איך שפה מתפתחת וזה האיר מאוד יפה גם את השפות העתיקות יותר, ששם אנחנו לא יודעים איך הם התפתחו. יש כל מיני תיאוריות שזה עזר לנסות ולבדוק אותן. אוקיי, טוב, זה רק אז מה זה אומר בעצם הטיעון הזה, טיעון הפולואינג דה רול של ויטגנשטיין? הוא בא לטעון שבעצם אין דבר כזה כללים. אין דבר כזה כללים, זה פשוט מוטמע בנו. אנחנו פשוט בנויים ככה, אם מישהו בנוי אחרת, אז אחרת, אין פה צודק וטועה, אין כללים, אין, זה פשוט יותר נוח לשוחח בין אנשים שהמערכת מהחומרה שלהם בנויה דומה, זה הכל. וזה לא אומר שום דבר על העולם. אין כללים באמת. בסדר? הוא דיבר על השפה, לא רק על העולם, אבל אני מרחיב את זה קצת ממה שהוא אמר. כי הוא היה פילוסוף אנליטי לפחות בגלגול הזה שלו. אז מבחינתו העולם זה השפה. אבל לענייננו, אני מביא את זה כדוגמה כי אני לא חושב שהוא צודק. זאת אומרת, העובדה שאני לא יכול להעביר למישהו אחר כללים אם הוא בנוי אחרת ממני, לא אומרת שאין כללים. זה רק אומר שיש בעיה תקשורתית. זה לא בהכרח אומר שאין כללים, זה רק אומר שאני לא יכול להעביר לו אותם כי אין לי איך לעשות את זה. זה מגבלה תקשורתית, זה לא הוכחה לזה שאין כללים או שהכללים זה רק תולדה של איך שאנחנו בנויים. זה אפשרי, אבל זאת לא מסקנה הכרחית. אוקיי, אז זה משאיר את העניין פתוח. אוקיי. אז אני רוצה לעבור למה שכבר לא נשאר לנו כל כך הרבה זמן. אני רוצה לעבור באמת עכשיו לשאלה איך זה בא לידי ביטוי בהלכה. אז כמו שאמרתי קודם, בקהילות יעקב ובגיטין וכולי, בעצם השתי אופציות איך לגשת לפסיקת הלכה נבדלות זו מזו לא בהכשרתו של הפוסק, או לפחות בחלק הראשון של הכשרתו של הפוסק. אלא במה שהוא יעשה בפועל. ההכשרה שלו תהיה אותו דבר. זאת אומרת, באופן עקרוני הוא יעבור על מקרים מתוך הגמרא או מתוך ספרות הפוסקים, לא משנה, ינתח אותם, ינסה לנסח כללים על סמך המקרים האלה. יפסול כללים או יתקן כללים לפי דוגמאות נוספות וינסה לבנות לעצמו איזושהי מערכת של כללים. אז החלק הזה הוא אותו דבר לפי שתי האסכולות האינטואיטיבית וזאת שעובדת עם חוקים באופן דדוקטיבי. אבל מה שעושים אחרי שגמרנו את ההכשרה, נניח שגמרנו, נחלק את זה בצורה סכמטית. יש חלק של הכשרה, גמרנו את ההכשרה ועכשיו מתחילים לפסוק. כמובן זה לא בנוי ככה, אבל ברמה התיאורטית. ההבדל הוא בעיקר בחלק השני או בשלב של השימוש, שזה סוף ההכשרה. כשאתה מתחיל לראות מקרים וללוות פוסק איך הוא מתייחס למקרים ואתה מנסה ללמוד מה קורה. אגב, כל מושג השימוש מבוסס על זה שלא מספיק ללמוד את הכללים. כי אחרת מה הבעיה? תן את הכללים, נלמד את החומר, אני יכול לפסוק הלכה. למה צריך שימוש? שימוש זה בעצם אומר תקבל את התחושה באצבעות, את החוש ריח כשבא לפניך מקרה מה נכון לעשות. כי סתם כללים, תלמד את הבן אדם כללים, הוא לא יוכל להתמודד עם מקרים שבאים לפניו. טוב, אפשר לתלות גם את זה במגבלה כי אין לנו את כל הכללים וכולי. אבל גם זה מריח קצת כמו אתה לא יכול באמת להתייחס לזה בצורה פוזיטיביסטית הזאת שיש אוסף של כללים ואני גוזר מהכללים את התוצאה. אתה צריך לקבל חוש ריח. האינטואיציה גם כן צריכה איזושהי שיוף לפני שאתה מתחיל לפסוק הלכה. ולכן המושג של שימוש בעצמו אני חושב קצת במזרח בכלל, הרי כל הלימוד הוא רק שימוש. בבודהיזם, זן בבודהיזם וכולי, שמה כל הרעיון של מורה ותלמיד זה בכלל לא רעיון של העברת חומר פרונטלית כללים ללמוד את החומר ואז אתה יודע מה לעשות. אלא אתה מעביר לו דברים באיזושהי צורה עקיפה. אתה מנסה לאתגר את האינטואיציה שלו, להראות לו זוויות אחרות. זאת אומרת, כל המושג של מורה ותלמיד שם הוא מושג שהיום יש כאלה שרואים אותו כמיושן, אבל אני חושב שזה לא נכון. זה פשוט אחר. וזה בעצם פונה ישר אל בניית האינטואיציה. זה קצת כמו במובן מסוים, כן? נפתחו בזמן האחרון קורסים לטוענים רבניים או טוענות רבניות גם. בסדר? מה לומדים שם? כמו במשפטים. אתה לומד את החומר. זאת אומרת אתה צריך ללמוד מה הדין במקרה כזה ומה הדין במקרה כזה, סדרי הדין וכולי. עכשיו, מסלול כזה מוציא עם הארצים. זאת אומרת, בדרך כלל טוען רבני הוא עם הארץ. זאת אומרת, לפחות אלה שאני פגשתי, עם הארץ גמור. זאת אומרת הוא יודע במקרה הטוב, הוא יודע את הכללים. אבל כשאתה צריך איזשהו רעיון, טיפה יצירתיות, בא לפניך מקרה, תחשוב על איזושהי צורה אחרת להציג את זה. אתה צריך לחשוב על איך להגן על הלקוח שלך, אוקיי? הוא לא יכול. הוא יכול להדריך אותו במה הדין ומה צריך לעשות ומתי אתה מדבר ומתי הדיינים מדברים ומה כותבים ואיך מגישים ערעור. אבל הוא לא יכול לתת לו איזושהי צורה יצירתית. ובאמת בבתי הדין ברוב המקרים כשבאים טוענים רבניים אלה שפגשתי. הוא עוזר לו בפרוצדורות וכולי. את המישור המשפטי רק הדיינים עושים, במקרה הטוב, לפעמים גם הם לא עושים את זה, אבל רק הם עושים את השיקולים. עכשיו, זה לא טוב. כי באמת אתה צריך לפעמים לפתוח את הראש לכיוון אחר. הדיינים יכולים להיות, הרי הם לא, כל הרעיון של זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד בסנהדרין, שאני ביררתי דיין, אתה ביררת דיין, ושני הדיינים יבררו דיין שלישי, ואז ההנחה היא שהדיין שאותו אני ביררתי ינסה אולי לחפור, להפוך את האבנים יותר כדי לראות אם יש צורה אחרת לראות את הדברים. בסדר? אז מי שלא יודע לעשות את זה, מי שלא למדן, מי שרק יודע את החומר, הוא עם הארץ. זאת אומרת, הוא יכול לדעת את כל החומר, והלמדן לא ידע את החומר, אבל אתם יודעים, היום כבר יש מאגרי מידע, היום המשקל של הידע ירד משמעותית. אתה תגיע למידע שאתה צריך, זאת אומרת, זה לא, אתה
[Speaker B] צריך מיומנות, אבל אתה תגיע למידע. מה? של המידע, לא של הידע.
[הרב מיכאל אברהם] טוב, תלוי מה אתה מגדיר כידע. אם ידע זה גם על המיומנות הזאת… בסדר, כן, אני מדבר על המיומנות לעומת ידע או מידע, כן, לא משנה. אז אם אני רוצה באמת טוען רבני טוב שיכול גם לעזור ללקוח שלו, הוא צריך להיות למדן. זה לא, הקורס טוענים רבניים לא יעזור לו כמעט כלום, הוא ילמד אותו את הפרוצדורות. אתה צריך לעבור שנים של שפשוף של למדנות, ואז אתה פתאום רואה, אני הייתי, אני טיפה, לא הרבה, הסתובבתי בשנים האחרונות טיפה יצא לי לגעת בדברים האלה. היו לי מלא רעיונות בכל מיני כיוונים איך להציג דברים ואיך… זה קודם כל גיליתי שזה תחום מרתק, התחום המעשי, תמיד זלזלתי בו, הייתי תיאורטיקן. התחום המעשי הוא מרתק פשוט, כי אתה התיאוריה מתעשרת בצורה מדהימה כשאתה פוגש מקרה, הרי המציאות היא דבר נפלא.
[Speaker B] עושה לך אילוצים. כן, בדיוק.
[הרב מיכאל אברהם] ואתה פתאום מגלה איך מסתכלים על דברים ו… אבל אני אומר, זה בדיוק הנקודה, שלכל היותר אפילו אם אתה תרצה ללמד בקורס טוענים רבניים, ללמד למדנות, אז מה תעשה? תנסה לקחת את אוסף הכללים וללמד אותם גם את הכללים, לא רק את המידע אלא גם את הכללים של איך מנתחים… גם זה לא הולך, זה לא ייצר למדן. אתה לא יכול, או לפחות נכון לעכשיו אי אפשר, אני לא מכיר מערכת שבאמת יכולה לייצר למדנות באופן אוטומטי, תעבור קורס תהיה למדן. זה עבודה, אתה צריך להתגושש עם החומר ולריב איתו ולנסח ועם חברותא ועם מגיד שיעור ולהתווכח וראיות. בסוף איכשהו זה נוצר אצלך איזושהי צורת חשיבה, איזו יכולת ניתוח, ואז אתה נהיה למדן. אני לא מכיר דרך ישירה להכשיר למדנים אלא פשוט לעסוק בלמדנות ובסוף זה ייצא. תלוי בכישרון, תלוי בהשקעה, אבל רק כך, אני לא מכיר דרך אחרת. ועוד פעם זה איזשהו רמז לזה שבסופו של דבר פסיקת הלכה היא יותר אמנות מאשר מדע. זאת אומרת, היא יותר אינטואיציה מאשר יישום של כללים מסודרים. גם מדע הוא יותר אמנות מאשר מדע, אבל זה עוד פרשה, אבל יותר אמנות מאשר לוגיקה, בסדר, ננסח את זה ככה. וזהו, זה בעצם עכשיו מביא אותי לדוגמאות שרציתי לתת. תראו, יש כמה… בשלב מסוים כשהתחלתי טיפה לעסוק גם בהלכה למעשה, וזה לא לפני כל כך הרבה שנים, אז פתאום גיליתי כל הזמן שאני בעצם נוטה לצד של הפסיקה האינטואיטיבית, לא לפסיקה של הכללים. עכשיו, זה דורש יכולת אנליטית, אתה צריך להגדיר את הדברים ולהביא ראיות, אבל בסופו של דבר האינטואיציה לוקחת אותך. אתה לא יוצא מסט של כללים, אתה לכל היותר מייצר כללים בדרך שהאינטואיציה עוזרת לך לייצר אותם. כי אנחנו משתמשים בכללים, אתה לא תטען טיעון לא באמצעות כללים, אבל האינטואיציה היא בעצם המכתיבה, הכללים זה הכיסוי. לעומת זאת בשיטה השנייה, הכללים זה המכתיב, הכללים בעצם קובעים מה אתה עושה. עכשיו, הזכרתי כבר את הרב סולובייצ'יק, שהוא… אומרים בשמו, אני לא ראיתי זה כתוב אבל אומרים בשמו, שהוא אמר שבעצם אין פוסק שבאמת עובד לפי הכללים. הפוסק מריח את המקרה, הוא יודע מה התשובה ואז הוא כותב את המקורות ואת הניתוח, אבל הוא יודע מראש מה התשובה. אני לא חושב שזה עד כדי כך, אבל אני כן חושב שיש בזה הרבה אמת, זאת אומרת, יש בזה הרבה אמת. וחוש הריח הזה אין לו תחליף. עכשיו, ואז כשהתחלתי לכתוב בתחומים הלכתיים, לא רק בתחומים למדניים, אז קיבלתי הרבה מאוד התנגדויות למה שכתבתי, ובאיזשהו מקום פתאום שמתי לב שזה הכל סביב הציר הזה. זאת אומרת, ההאשמות היו תמיד שאני אונס את החומר בגלל האינטואיציות שלי. זאת אומרת, האינטואיציות שלי מכתיבות לי מה יהיה הפסק ואז אני איכשהו מצליח לערבב את החומר ואת הראיות ולהגיע למסקנה שאליה רציתי להגיע. מההתחלה. עכשיו בחלק מהמאמרים אני כותב בהתחלה מה האינטואיציה שלי. למשל היה לי מאמר על שי דרומי על הריגת גנב, אמרתי האינטואיציה שלי היא אמריקאית. שמי שנמצא אצלי בחצר בלי רשות אני יורה לו בראש. זה הכל. אם הוא לא רוצה שלא יהיה שם. וזהו. בגמרא אבל כתוב לא כך. בגמרא כתוב שבחצר מותר לך להרוג אותו רק אם הוא מהווה איום עליך. אם אתה תתנפל עליו ואז יש חשש שהוא יהרוג אותך, אז מותר לך להרוג אותו. זאת אומרת לא צריך לחכות שיהיה איום, אבל ההיתר להרוג אותו מבוסס על ההנחה שהוא מהווה איום. ולמשל אם אבא שלך, הגמרא אומרת, נפקא מינה, אם אבא שלך בא לגנוב אצלך, אז אין חשש שהוא יהרוג אותך גם אם תתנגד, אז שם באמת אסור לך להרוג אותו. זה הנפקא מינה. כן, אם באמת מותר לי להרוג אותו כי הוא נמצא אצלי, נקודה, לא בגלל החשש שאולי הוא יהרוג אותי, שזה מתורגם לדין רודף. הוא רודף אחרי אז מותר לי להתגונן, מותר לי להרוג אותו, ואז זה כמובן מרוקן מתוכן את דין בא במחתרת, זה הופך את זה לסעיף של דין רודף. אוקיי? אבל האינטואיציה שלי הייתה אינטואיציה אמריקאית, לא, יש פה, זה לא דין רודף, הוא לא רודף ולא שום דבר, מותר להרוג אותו כדי להגן על הרכוש. זו אינטואיציה. ואחרי שהצבתי את האינטואיציה הזאת ניסיתי להראות טיעונים לטובת העניין הזה. אבל חד משמעית גם אצלי זה הלך כך. זה לא רק צורת כתיבה, אלא כך גם חשבתי על הסוגיה. ואז התברר שלאט לאט בעצם בכל המאמרים זה כך. בדרך כלל אני כותב מאמר כדי לקדם תחושה אינטואיטיבית שהיא לכאורה נגד המקורות. זה בדרך כלל המאמרים שאני כותב. ואז אני מנסה להראות איך בעצם זה לא סותר את המקורות, או לפחות אפשרות לפרש ככה את המקורות, ואם ככה אז אני הולך עם האינטואיציה שלי. זה בעצם כמעט כל המאמרים ההלכתיים. אז אני רוצה להביא כמה דוגמאות כי זה בדיוק מדגים את ההבדל הזה בין החשיבה הטופ-דאון לבין הבוטום-אפ, כן, בין האינטואיציה לבין ההליכה אחרי הכללים. אז אני אתחיל אולי עם המאמר שכתבתי בצוהר, רוב המאמרים האלה הם בתחומין, שמה ככה מאוד תקפו אותי על צורת הניתוח הזאת.
[Speaker G] מה אתה אומר על ההתקפות?
[הרב מיכאל אברהם] אני אומר שלא צודקים כי אני חושב שאינטואיציה זה דבר מאוד חשוב, כל עוד אני מצליח להראות שזה עומד במבחן המקורות. ואם תגיד, תראה אתה עונס את המקורות כי זה לא באמת הפירוש בהם, אז אני מקבל את הביקורת, אני פשוט לא השתכנעתי שזה באמת כך. זה לא טוב כי אתה מוטה בגלל האינטואיציה שלך.
[Speaker C] למה אצלך זה נתפס ככה ולא מישהו אחר שאומר משהו שבא מהאינטואיציה שלו? אולי זה נראה להם פחות משכנע ההצדקה?
[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות, למרות שהתחושה שלי הייתה שהם באמת נצמדים יותר לכללים, לפירוש המתבקש של המקורות. אבל אני אומר שאחרי שיש לך אינטואיציה נורא חזקה, תסתכל עוד פעם על המקורות, זאת אומרת יכול להיות שאתה יכול לראות אותם באופן שונה. הרבה פעמים הפרשנות שלנו ניזונה גם ממה שאנחנו חושבים ולא רק ממה שכתוב.
[Speaker C] ודווקא בגלל זה אתה יכול להצדיק ברמה אולי חצי משכנעת, אבל בגלל שהאינטואיציה חזקה ביחד אתה אומר זה תופס.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לפעמים האינטואיציה היא המוטיבציה לחפור יותר במקורות, ואחרי שאני חופר אני אראה לך שזה הפירוש המתבקש במקורות. אבל כשהוא יקרא את הפירוש
[Speaker C] המתבקש אף אחד לא יגיד שאתה ענשת?
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא ככה, כי הוא יעקוב אחרי הניתוח שלי אבל בלי האינטואיציה הראשונית אז הוא גם יגיד שזה לא הפירוש.
[Speaker C] הוא יגיד או שהצלחת לשכנע בגלל שחפרת או ש…
[הרב מיכאל אברהם] לא, יש ויכוחים על זה.
[Speaker C] בוא נלך לדוגמאות, לא?
[הרב מיכאל אברהם] כן, נביא דוגמאות. למשל אתן דוגמה למשל, מאמר שכתבתי פעם בצוהר על הכשלת חילוני בעבירה. אז אמרתי שהטענה שלי שמה הייתה, עוד פעם אינטואיציה, האינטואיציה שלי הייתה שחילוני לא יכול לעשות עבירות ולא יכול לעשות מצוות, הוא מופקע מזה. ולכן אם אני מכשיל אותו בעבירה לא עשיתי כלום. וגם הוא לא עשה כלום, או בגלל שהוא לא עשה כלום אז גם אני לא עברתי על לפני עיוור. אז זאת הייתה הטענה. עכשיו למה? כי בעיניי אמנם מצוות לא צריכות כוונה אבל מצוות צריכות אמונה. הטענה הלייבוביצ'ית הידועה שאומרת שמעשה של עבודת השם, מעשה מצווה, יש לו משמעות אך ורק אם הוא בא מתוך המחויבות לקיים את מה שנצטווית. ואם אתה סתם שומר שבת בלי להאמין בקדוש ברוך הוא זה לא מצוות שמירת שבת, זה סתם מעשה קוף. אתה במקרה שמרת שבת או מסיבות אחרות. כן, אחד העם, שיותר מששמרו ישראל את השבת שמרה השבת את ישראל, ולכן באופן עקרוני הוא היה בעד שמירת שבת ונגד שמירת שבת עם כל הסעיפים הקטנים שנסחבו עבורה.
[Speaker B] מה הוא מחכמי אומות העולם ולא?
[הרב מיכאל אברהם] כן, אז זה המקור שאחרי זה הבאתי, אבל אמרתי קודם כל האינטואיציה. אז אמרתי אחד העם למשל יכול נגיד לשמור את השבת על כל הסעיפים הקטנים של המשנה ברורה, האם הוא שמר שבת? תשובה שלי, לא. הוא לא שמר שבת. הוא לא קיים את מצוות עשה של שמירת שבת. לא אמרתי שהוא חילל שבת, כי בשביל לחלל שבת צריך לעשות את הפעולה העבריינית. הוא לא עשה אותה. אבל הוא לא שמר שבת, את מצוות עשה. שמירת שבת הוא לא קיים. אם יש מצווה חיובית, אז אם אחרי זה הוא יחזור בתשובה צריך לקיים אותה שוב. הוא הניח תפילין בבוקר. חב"דניק עצר אותו בדרך והוא הניח. בסדר? חילוני לגמרי, אתאיסט. בסדר? אחרי שעה תקפו אותו הרהורי תשובה. חב"דניק, חב"דניק שכנע אותו והמשיך איתו ושכנע אותו לחזור בתשובה. הוא לא יצא ידי חובה, הוא צריך להניח תפילין שוב. מזאת הטענה שלי. אגב, הטענה הזאת, הזכרתי פעם, יש חילופי מכתבים מאוד מעניינים בין רבי יצחק הוטנר לבין הרבי מלובביץ'. אני ראיתי את זה פעם באינטרנט אבל אחרי זה לא הצלחתי למצוא את זה, שהעלו את זה, מישהו העלה את זה ב"עצור כאן חושבים". אבל לא הצלחתי למצוא את זה אחר כך. ורבי יצחק הוטנר טוען לרבי את הטענה הזאת. זאת אומרת, אתם עושים מעשים חסרי טעם, מה הערך של זה שהוא מניח תפילין? והרבי הוא חסיד, אז הרבי מסביר מה פתאום, זה יהודי, וקיום מצוות של יהודי,
[Speaker B] ולמעשה עצמו יש ערך בפני
[הרב מיכאל אברהם] עצמו, וזה מעורר אצלו את הנקודה כי הוא כן מאמין בעצם. הליטוואק רואה את האתאיסט, הוא אומר זה אדם לא מאמין. והחסיד אומר, האתאיסט, אבל הוא יהודי, בתוכו בטוח יש איזה שהיא נקודה של אמונה, אז הוא לא מודע לה, אבל בעצם יש פה איזה שהיא אמונה חבויה.
[Speaker C] האתאיסט שבטוח בעצמו בדרך כלל גם לא הניח בדוכן. לא משנה. לא, לא, לא, יש כאלה.
[הרב מיכאל אברהם] הוא רוצה להיות נחמד, כן, הוא רוצה להיות נחמד, זאת חוויה נחמדה לעשות את מה שאבא שלו או סבא שלו עשו. בסדר, לא חשוב, אני זרקתי בדוגמה קונקרטית, אני לא נכנס כרגע לניתוח של אנשים ספציפיים. אז הטענה בעצם, זאת האינטואיציה שממנה יצאתי, שלמעשה מצווה אין שום ערך אם היא לא באה מתוך היענות לציווי.
[Speaker B] ואותו דבר גם עבירה.
[הרב מיכאל אברהם] ואז הטענה שלי הייתה שגם לאידך גיסא, גם עבירה, אם היא לא מהווה מרד נגד הציווי, אם אתה לא מבין שיש ציווי מחייב ומורד נגדו, זאת לא עבירה. בדיוק אותו דבר כמו מצווה. לא ראיתי הבדל בסברא. בסדר? טוב, עכשיו אני ניגש למקורות. במקורות כתוב לכאורה הפוך. זאת אומרת, התפיסה הפשוטה היא שזה לא כך. יש מי שמחלל שבת הוא עבריין. יכול להיות אנוס, שוגג, לא יודע מה, אבל זה חילול שבת. חילול שבת, אם עשית את המעשה, אז חיללת שבת. אז הבאתי את הרמב"ם הזה בסוף פרק ח' מהלכות מלכים, שהרמב"ם כותב שם שעל גר תושב, שגר תושב שקיים מצוות מתוך הכרע הדעת ולא מתוך הציווי של הקדוש ברוך הוא למשה בסיני, אז הוא לא מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם. יש גרסה "ולא מחכמיהם" ויש גרסה המקובלת יותר "אלא מחכמיהם". בסדר? עכשיו מה זה נקרא לא מחסידים אבל כן מהחכמים? התרגום שאני נותן לעניין, אז יש כאלו שיתווכחו איתי, אבל נדמה לי שאחרי האינטואיציה הזאת פתוחה לכם הדרך. אני חושב שהמשמעות היא שהמעשה הזה יכול להיות מעשה טוב, בעיקר בשבע מצוות בני נח שסך הכל מדובר על מעשים מוסריים, ואם אתה שומר על רמה מוסרית אז זה מעשה טוב, אבל מצווה אין כאן. אתה לא חסיד, אין לזה משמעות דתית למעשה הזה. אתה עושה מעשה נכון מבחינה מוסרית, אתה עושה את המעשה הנכון, אבל אי אפשר להתייחס לזה כמצווה. כי מצווה זה רק מי שעושה היענות לציווי. ואם הוא עושה את זה מפני הכרע הדעת, אז הוא עושה את זה כי נראה לו שכך נכון לעשות. אז כיוון שכך זה לא מצווה. ואני מציע פירוש כזה לרמב"ם. כשהרמב"ם אומר "לא מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם", כוונתו לומר: זה מעשה טוב ויפה, אבל אין פה מצווה. ואם הייתה פה איזושהי מצווה והוא יחזור אחרי זה בתשובה וכולי, שיקיים עוד פעם את המצווה כי הוא לא יצא ידי חובה למרות שהוא עשה אותה. אבל הוא עשה אותה מפני הכרע הדעת, כמו אחד העם ששמר שבת, אבל רק מפני הכרע הדעת כי הוא רצה שהשבת תשמור על ישראל. בסדר? לכן הוא קיים את השבת, הוא עשה קידוש. ואז הוא חזר בתשובה בבוקר. בסדר? חזר בתשובה, מאמין במעמד הר סיני, מבין שחובה עליו קיום מצוות, תעשה קידוש עוד פעם מדאורייתא, לא יצאת ידי חובה אתמול בלילה. וזאת הטענה. בסדר? אז אני חושב שזה מה שהרמב"ם מתכוון. עכשיו כמובן אם אין לך את האינטואיציה הזאת שאומרת שמעשה מצווה שלא נעשה בקונטקסט של ציווי הוא לא מעשה מצווה או עבירה, אז אתה יכול להגיד "לא מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם" הכוונה זה לא משהו מן המובחר, זה רק איזשהו משהו פשוט, בעל ערך אבל לא מן המובחר, אבל עדיין הכל בתוך ההקשר הדתי. אבל נדמה לי שזה פירוש מאוד מתבקש למה שהרמב"ם אומר. זה פירוש מאוד סביר. עכשיו אתה לא יכול לנתק את זה מהאינטואיציה. ברור שהפירוש הזה הוא מאוד סביר בגלל שהאינטואיציה שלי היא כזאת שאם אתה עושה דברים לא בגלל היענות לציווי, לא מחמת היענות לציווי, אז זה לא מעשה מצווה. אבל מצד שני ככה אנחנו מפרשים דברים, זה לגיטימי לפרש ככה. אני תמיד מביא איתי סברות שלי כשאני מפרש דברים וזה לגיטימי להביא את הסברות שלי לפרש דברים. לכן אני לא רואה בזה שום בעיה. אתם רואים שקשה לנתק את זה, מה שעידו שאל קודם, שאם אתה בגלל האינטואיציה מפרש את זה ככה, זה אומר שזה לא הפירוש הפשוט. למה זה לא הפירוש הפשוט? זה לא הפירוש הפשוט כי לאחרים יש אינטואיציה הפוכה, לכן להם זה לא נראה הפירוש הפשוט. אז לכן זה לא, זה לא…
[Speaker C] יש מקרים שהם…
[הרב מיכאל אברהם] יש מקרים שכן, ואז באמת…
[Speaker C] אני אומר ששאלתי את השאלה למה באו דווקא אל הרב ואמרו שהוא… ולא לאחרים שכן…
[הרב מיכאל אברהם] כי לא מקובל לחשוב ככה. אינטואיציה… לא
[Speaker C] אינטואיציה,
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל האינטואיציה
[Speaker C] שלי לא מקובלת עליהם.
[הרב מיכאל אברהם] הם חשבו שהם הולכים עם המקורות ואני הולך עם האינטואיציה, בדיוק כמו שדיברנו קודם. ומה שאתה אמרת בצדק קודם, לא נכון, גם אתם הולכים עם אינטואיציה, רק אתם לא מודעים לזה, אתם מתעלמים מזה. ועכשיו בוא נבדוק האינטואיציה של מי צודקת. ואם אני את האינטואיציה שלי מצליח להתאים למקורות והיא יותר נכונה, אז מבחינתי זה הפירוש של המקורות.
[Speaker F] כי אני חושב שזה נכון.
[הרב מיכאל אברהם] לא, ואני אומר שוב, עובדה היא שאחרי שאנשים נחשפים לזה, הם יכולים להשתכנע שזה נכון, הם פשוט לא היו מוכנים לקחת את זה בחשבון, כי ברור להם שזה לא יכול להיות. לא שבאמת הם חושבים ככה. כי לדעתי זו באמת אינטואיציה פשוטה, אני חושב שהרבה אנשים ששומעים את זה כן משתכנעים, אם הם מוכנים לשמוע.
[Speaker B] הרבה פוסקי הלכות שחולקים, והם לא חולקים, הם משתמשים באותם מקורות, הם מגיעים למסקנה שונה. ממה זה נובע?
[Speaker F] לא,
[הרב מיכאל אברהם] אבל אז הוא אומר אז מה זה אינטואיציה יותר נכונה ופחות נכונה? אני אומר שהרבה פעמים כשאני לוקח, כשאני לוקח את הרמב"ם הזה וזה מובן לי מאליו שהרמב"ם הוא בעצם כנראה רואה בזה מעשה מצווה, כי אני לא מעלה בדעתי אפשרות אחרת. אז ממילא כך אני קורא את הרמב"ם, ממילא זה גם בונה אצלי או מחזק אצלי את אותה תפיסה אינטואיטיבית שזה כן מעשה מצווה. אני לא לוקח בחשבון את האופציה הזאת שאפשר גם לפרש את ההפך. אבל כשמישהו מציג אלטרנטיבה אחרת והוא מראה לך שזה נכנס גם במקורות וזה מציג תמונה לגמרי קוהרנטית ובסך הכל האינטואיציה הזאת נראית לי אינטואיציה מאוד סבירה, אז בן אדם שמוכן להקשיב ישתכנע מהאינטואיציה הזאת. עכשיו הבאתי, אני אגיד את זה ממש בדקה, כי זה סוגיה מאוד מסובכת, אני לא אכנס אליה כאן. חילוק לחטאות. זו דוגמה נוספת שהבאתי שמה. מה קורה אם אתה שוכח שאסור לברור בשבת ואתה שוכח שאסור לצוד בשבת, ואתה בורר וצד, אז אתה חייב שתי חטאות. בסדר? אבל אם אתה שוכח שאסור לברור בשבת ואתה בורר פעמיים בתוך אותו העלם, אז אתה חייב חטאת אחת, נכון? עכשיו, לא מצאתי מישהו שנותן לזה הסבר. מביאים מקורות או דברים כאלה, אבל מה ההסבר? מה הרעיון מאחורי זה? יש באפיקי ים, בחלק ב' בסימן ה'-ו', הוא מנסח משהו וגם הוא מנסח את זה בעין עקום, אבל הוא לפחות מבין שיש פה משהו. הוא שואל את השאלה למה באמת מספר החטאות הוא כמספר ההעלמות? זה בעצם הכלל שמה. מספר החטאות הוא כמספר ההעלמות. למה? יכול להיות שכשאתה בורר פעמיים, הוא מעלה אפשרות שמה, יכול להיות שכשאתה בורר פעמיים, אז בגלל שזה העלם אחד, ההעלם הוא זה שאוסף את שתי הברירות האלה ויוצר מהם מעשה עבירה אחד. זה נשמע קצת מלאכותי, למה שזה יקרה? למה הוא אומר את זה? כי ברור לו לגמרי שהעבירה שעליה מביאים את החטאת זה הברירה, זה פעולת הברירה. ואני אמרתי מה פתאום, את החטאת מביאים על ההעלם. לא על פעולת הברירה, על ההעלם אתה מביא את החטאת. אתם מבינים שזה הפירוש הכי פשוט לסוגיה? אף אחד לא מעלה את זה בדעתו. אחרי שאמרתי את זה בפני קבוצת רבנים מבית הלל, הזמינו אותי לדבר על זה, אף אחד לא הסכים. כולם הסכימו שזה הפירוש הכי פשוט לסוגיה, אבל אף אחד לא הסכים כי זה לא יכול להיות נכון. אני אומר להם חברה, זה הפירוש הפשוט לסוגיה. אינטואיטיבית אני לא רואה בזה שום בעיה. תחשבו על זה, קחו את זה ברצינות רגע, זאת אופציה. הם לא מוכנים להקשיב לאופציה הזאת. ותראו איך שזה מסביר נורא יפה את כל חילוקי החטאות שמה, זה סוגיה נורא מסובכת, כל החלוקה לחטאות. עכשיו מה זה אומר בעצם מבחינתי? הבאתי את זה בהקשר הזה של המאמר שמה על ההכשלה. כי בעצם מה שאמרתי זה שאם בן אדם נעלם ממנו משהו, נעלם גם במובן שהוא לא מאמין בכלום, אז אם הכשלת אותו בעבירה מעשית הוא לא עשה שום עבירה. ההעלם כבר קרה, הוא כבר נעלם ממנו, אז מה זה משנה אם הוא יעשה עשרת אלפים עבירות בהעלם הזה? זה לא רק שהוא פטור מחטאות, זה מה שככה מבינים אחרים, זה פטור מחטאות. לא, אין פה עבירות! כיוון שהחטאת מובאת לא על עבירה, החטאת מובאת על העלם. אז אם ככה אז מה זה משנה, אתה מכשיל אותו, אתה מוריד רגל לכביש ואז הבן אדם עוצר ונדלקים לו אורות הברקס. מכירים את העניין הזה של… זה נשמע לי הזוי הדבר הזה. הבן אדם עובר עשרת אלפים עבירות בשנייה, של הבערה, מספר הסל"דים לדקה, תעשו את החשבון כמה עבירות לשנייה הוא עובר. אבל הדלקת האורות כשאתה מוריד את הרגל הוספת לו מאה אלף ואחד עבירות עכשיו, אז הכשלת לפני עיוור? אסור לרדת לכביש? על פניו אינטואיטיבית זה נראה לי הזוי. אבל מצד שני הוספת לו עבירה, לא? יש לפני עיוור. אינו דומה מי שעובר מאה למי שעובר מאה ואחד. אינטואיטיבית זה נראה לי הזוי. וגם את זה, זה קשור גם לאותו עניין, ההעלם הוא העלם אחד. ולכן זה לא משנה אם זה עשרת אלפים עבירות או מאה אלף עבירות, כיוון שהבעיה היא ההעלם. אם אתה יכול להוציא אותו מההעלם שלו, זה הדבר החשוב שאתה צריך לעשות. אבל וואנס הוא נמצא בתוך ההעלם, אין שום משמעות לכל העבירות שהוא עושה.
[Speaker J] אז חילוני מביא חטאת אחת על כל מאה?
[הרב מיכאל אברהם] כן, זה גמרא, זה גמרא.
[Speaker J] מחלוקת רב, לא, הגמרא אומרת אחד על בורר ואחד על טוחן.
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא על חילוני. הגמרא מדברת על תינוק שנשבה, זה מחלוקת רב ושמואל כנגד רבי יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן וריש לקיש אומרים שתינוק שנשבה פטור לגמרי מחטאות, שזה ממש מה שאמרתי. אבל ההלכה כרב ושמואל שהוא מביא חטאת על כל סוג עבירה. חטאת אחת לכל החיים על כל סוג עבירה. עכשיו זה כמובן גם את זה הוא מביא רק אחרי שהוא כבר מבין שיש חטאת. חטאת אחת על כל עבירה? נכון, אבל את האחד הזה הוא מביא על ההעלם.
[Speaker C] לא, למה על כל סוג עבירה אבל?
[הרב מיכאל אברהם] לא, כי כל סוג עבירה זה העלם. הוא לא ידע שאסור לבורר, הוא לא ידע, זה אחד גדול, לא? לא, כל אחד מאלה נחשב העלם בפני עצמו. זה כתוב בגמרא. לא, זה נוגד קצת את…
[Speaker B] לא, לא, זה העלם.