אמונה תמימה – שיעור 1
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מיתוס “אמונה תמימה” ומקורותיו
- החסיד יעב"ץ, האינקוויזיציה, והטענה על עמידת “הפשוטים”
- הפער הליטאי בין שכל הלכתי לתמימות מחשבתית
- סיפור האנוס מצפת, לחם הפנים, והשיפוט של האר"י
- הקצנת מושג התמימות: אמונה שגויה כמודל
- תמימות כמודל לכתחילה מול תיאור עובדתי של דבקות
- אי-הפיכות ההתפקחות והמחיר של חשיבה
- הרמן כהן והביקורת על פילוסופיה חסרת “איפה הקדוש ברוך הוא”
- הבעיה הלוגית בדרישה לא לחקור ואיסור בדיקת התשתית
- הבחנה בין איסור לימוד תחומים לבין לולאה לוגית של איסור חקירה
- רבי ירוחם ליבוביץ: אמונה כיסוד החיים ללא ראיות
- דרשות חז"ל, “מקרא אני דורש”, והקריאה המגמתית
- אנלוגיית הזוגיות והאמון, והטענה שחיים נשענים על אמונה
- הרב קוק על “אימך אשתי ואתה בני” וחזקת המציאות
- למי מופנית הקריאה “אל תחקור”: מאמין שלם מול מי שמוטרד מספקות
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציב כמיתוס רווח את עליונותה של אמונת תמימה על פני אמונה מתוך חקירה פילוסופית, ומדגים כיצד מיתוס זה חזק הן בעולם החסידי והן בעולם הליטאי, אף שהעולם הליטאי נשען על עליונות השכל דווקא בהלכה. הדובר מביא סיפורים ומקורות כדי להראות שהפשטות והדבקות הנפשית של “יהודים פשוטים” אכן מחזיקות מעמד ומייצרות התקשרות חזקה, אך הוא מטיל ספק חריף במעמד הערכי-אידיאלי של איסור החקירה ובקוהרנטיות הלוגית של דרישה לחנך לאי-בדיקה. לבסוף הוא מחדד הבחנה: יש מקום לומר “אל תחקור” למי שמאמין ממילא ושלם באמונתו, אך אין זה יכול להיות מענה למי שמוטרד מספקות או טרם קיבל את יסודות המחויבות.
מיתוס “אמונה תמימה” ומקורותיו
הטקסט מתאר מוסכמה שיש מעלה באמונה שאינה נשענת על חקירות והוכחות, ומביא כדוגמה את חובות הלבבות עם פירוש לב טוב ואת ההקדמה המשבחת אמונת תמימה ואף אוספת קולות המזהירים מחקירה פילוסופית. הטקסט מציין ששער הייחוד בחובות הלבבות כן עוסק בחקירה פילוסופית, ושיש שנהגו לא ללמוד אותו ואף הדפיסו מהדורות בלעדיו. הטקסט מציב טווח עמדות, מן הטוענים לאיסור מוחלט של חקירה ועד מי שמדגיש בעיקר את ההיבט המחשבתי ולא ההלכתי.
החסיד יעב"ץ, האינקוויזיציה, והטענה על עמידת “הפשוטים”
הטקסט מביא כמיתוס ישיבתי את דברי החסיד יעב"ץ על גולי ספרד בתקופת האינקוויזיציה שלפיהם דווקא היהודים הפשוטים החזיקו מעמד, בעוד תלמידי חכמים, אינטלקטואלים ופילוסופים נפלו מוקדם יותר. הטקסט מציג זאת כראיה מעשית לכך שאמונה תמימה יוצרת כוח עמידה תחת גזירות וניסיונות יותר מאשר אמונה מושתתת חקירה.
הפער הליטאי בין שכל הלכתי לתמימות מחשבתית
הטקסט מתאר תופעה “מרתקת” בעולם הליטאי: עליונות השכל והניתוח חלה בעוצמה בתחום ההלכה, אך מחוץ לו קיימת התעלמות מהפעלת השכל בתחומי מחשבה, לצד הסתייגות מעולמות כמו קבלה והעדר עיסוק מסודר בהם. הטקסט מספר חוויות מבני ברק שבהן אברכים “אריות בלימוד” מקשיבים לשמועס על מדרש ומחשבה ברמה ירודה בעיני הדובר, בלי שהדבר מעורר התנגדות, בעוד שבפלפול הלכתי “לוקשים” לא היו עוברים. הטקסט מציג זאת כמעבר פאזה דיכוטומי שמותיר את מיתוס האמונה התמימה חזק אצל ליטאים לא פחות מאצל חסידים.
סיפור האנוס מצפת, לחם הפנים, והשיפוט של האר"י
הטקסט מביא סיפור על אנוס מפורטוגל שהתיישב בצפת, שמע דרשה על לחם הפנים והצער שאין כיום דבר שיחול בו שפע “גם על הבלתי מוכן”, והחל להכין בכל יום שישי שתי כיכרות לחם מקמח שנופה שלוש עשרה פעמים, בטהרה ובקפדנות, ולהניחן לפני ארון הקודש כדי “להקריבו לפני היכל השם”. הטקסט מתאר שהשמש לקח מדי שבוע את הלחם ואכלו, והאנוס שמח כשלא מצא את הלחם וסיפר לאשתו שהשם יתברך כבר קיבל ואכלו “חם”, והאיץ בה לא להתרשל כי “לחם זה ערב לו”. הטקסט מתאר רב שראה זאת, גער באנוס על ייחוס גשמיות לבורא (“וכי האלוהים שלנו הוא אוכל ושותה?”), חשף שהשמש לוקח את הלחם, והאנוס בכה וביקש מחילה על טעותו בדרוש. הטקסט מוסיף ששליח מהאר"י הקדוש ז"ל זימן את הרב, והאר"י אמר לו “צו לביתך” כי ימות בשבת בזמן דרשתו משום שביטל את הנחת רוח של הקדוש ברוך הוא, “שמשחרב בית המקדש לא היה לבורא עולם נחת רוח כזו” כמו התמימות של האנוס, ושאין דרך לבטל את הגזירה; הרב כתב צוואה ונפטר בשבת בשעה שהיה אמור לדרוש.
הקצנת מושג התמימות: אמונה שגויה כמודל
הטקסט טוען שהסיפור מקצין את אמונת התמימה מעבר למובן הרגיל, משום שכאן מדובר באמונה שמובילה לטעות בעייתית של הגשמה, כלומר אמונה “באלוקים הלא נכון”. הטקסט משווה זאת לסיפורי הבעל שם טוב על תפילה לא נכונה אך מכוונת לאלוקים “כן נכון”, ומציע שגם כאן אפשר לפרש שהשם “אוכל” דרך שליחת השמש, אך עדיין האנוס טועה בתפיסתו. הטקסט מזכיר את משל הפיל של הרמב"ם במורה נבוכים על מי שמייחס לפיל תכונות שאינן שלו ולכן “קורא לפליקן פיל”, ומציג את שיטת הרמב"ם שמי שמייחס תארים חיוביים או הגשמה אינו רק טועה אלא מאמין באלוקים אחר, לצד הערה שהראב"ד אולי אינו סובר כך. הטקסט מתאר שהסיפור, כפי שמובא כסיפור “מעלת האמונה התמימה”, יוצר רושם שהתמימות יקרה עד כדי נכונות “לשאת” גם צורות אמונה שגויות.
תמימות כמודל לכתחילה מול תיאור עובדתי של דבקות
הטקסט טוען שיש אמת תיאורית בכך שאנשים שאינם חוקרים מפתחים לעיתים התקשרות נפשית חזקה יותר לתפילה ולאמונה, בעוד תלמידי חכמים עלולים להיות “קרים” יותר משום שהם יודעים שדברים תלויים בהגדרה ושיד אדם עיצבה חלקים מן המסורת. הטקסט מציג תפיסה שלפיה יש “קולות שהציבור לא יכול לעמוד בהם” ולכן תלמיד חכם לא אומר הכול ליהודים הפשוטים, והפשוטים דוחים ניסיונות לשנות מנהגים בנוסח “סבתא שלי עשתה ככה”. הטקסט שואל מה המשמעות הערכית של העובדות הללו, והאם נכון לחנך לכתחילה למודל של אי-חקירה כתפיסת עולם אידיאלית ולא רק כהכרה בלגיטימיות של פשוטי העם או כפשרה חינוכית.
אי-הפיכות ההתפקחות והמחיר של חשיבה
הטקסט מציע שיש משהו בחשיבה שלא מאפשר “לחזור” לתמימות גם אם רוצים, משום שהדלת נסגרת לאחר התפקחות. הטקסט מסביר שהאנשה וההגשמה נובעות מקרבה ומרצון לתפוס את הקדוש ברוך הוא כעומד מול האדם וכחלק מעולמו, בעוד פילוסוף יכול לחיות עם אלוקים “מנותק” בלי צורך בהתקשרות. הטקסט מציג שהשגיאה עצמה פסולה, אך בצידה קיימת תועלת של קרבה נפשית שלעתים נעולה בפני מי שאינו שוגה כך, ומעלה את השאלה מה עושים עם המתח הזה.
הרמן כהן והביקורת על פילוסופיה חסרת “איפה הקדוש ברוך הוא”
הטקסט מביא סיפור על הרמן כהן שהתקרב ליהדות בחלק האחרון של חייו, פגש יהודי שסיפר לו “נפלאות” על תוצאות חקירותיו, והיהודי שאל בסוף: “ואיפה הקדוש ברוך הוא בכל זה?” הטקסט מציג שהרמן כהן אמר זאת מתוך הזדהות, כהכרה שיש אותנטיות אצל היהודי הפשוט שאינה תלויה בפילוסופיות. הטקסט מציג את הסיפורים הללו כמודל שאינו רק סובל תמימות אלא רואה בה מקור לדבקות שאליה “גדולי הפילוסופים לא יגיעו”.
הבעיה הלוגית בדרישה לא לחקור ואיסור בדיקת התשתית
הטקסט מגדיר כ“אבסורדי” להציב אמונת תמימה כאידיאל מחייב שמשמעותו לחיות באופן מסוים “למרות שלא בדקת אותו”, ובפרט לאסור על בדיקה וחקירה של עצם נכונות המערכת. הטקסט מדגים שאם חילוני היה אומר שהוא מחויב ל“אתאיזם תמים” ואסור לו לחשוב, הטענה הייתה נתפסת כבלתי נסבלת, ולכן אין הבדל עקרוני בין מי שמחזיק באמונה ללא בדיקה לבין מי שמחזיק בכפירה ללא בדיקה. הטקסט מבחין בין קבלת סמכות הלכתית לאחר קבלת המערכת לבין איסור לבדוק את יסוד המחויבות עצמו, וטוען שלא ייתכן שהתורה תאסור לבדוק את התשתית של המחויבות לתורה. הטקסט מביא דוגמה היפותטית של משה רבנו שאוסר לבדוק אם יש הקדוש ברוך הוא ואם נשלח עם התורה, וטוען שאין לשמוע לו כי “מי אמר שאני צריך לשמוע לו” בלי בדיקה, ומקביל זאת לפרדוקס של שלט בספרייה “נא לא לקרוא כלום בחדר זה כולל את השלט”.
הבחנה בין איסור לימוד תחומים לבין לולאה לוגית של איסור חקירה
הטקסט דוחה את ההשוואה בין איסור לימוד תנ"ך בחוגים מסוימים לבין איסור חקירה, וטוען שאיסור לימוד תנ"ך אינו בהכרח איסור לבדוק את המערכת שמחייבת אותך ולכן אינו יוצר את אותה מעגליות. הטקסט מסביר שסמכות הלכתית פועלת לאחר שקיבלת את המערכת, ולכן לא צריך להזדהות עם טעמי תקנות כמו איסור עוף בחלב, אך בדיקת עצם סמכות המערכת היא שאלה אחרת שאי אפשר לאסור.
רבי ירוחם ליבוביץ: אמונה כיסוד החיים ללא ראיות
הטקסט מציג מאמר של רבי ירוחם ליבוביץ ממיר על “וארשתיך לי באמונה”, שבו נטען שאילו היה אפשר לעשות אנליז לכל פעולה היו מגיעים לתכלית, ובסוף התכלית של התורה היא יראה, על בסיס “ועתה ישראל מה השם אלוהיך שואל מעמך כי אם ליראה”. הטקסט מביא מדברי חובות הלבבות בהקדמה על “אחד מהנחשבים מחכמי התורה” שאמר “כי הקבלה תעמוד במקום העיון”, ומציג שרבי ירוחם מסיק שהחיות של כלל ישראל אינה מראיות ומופתים אלא ממה שחיים “מהקבלה ומהאמונה”. הטקסט מזהה כאן טיעון פרגמטיסטי של “זה נכון כי זה עובד”, ודוחה אותו כמעבר לא מוצדק מן המועיל אל האמיתי, תוך השוואות לכך שגם “דרך רשעים צלחה” ושהצלחת מודל אינה הוכחה לאמיתותו.
דרשות חז"ל, “מקרא אני דורש”, והקריאה המגמתית
הטקסט מביא מרבי ירוחם את הטענה שחז"ל לא העמידו יסודם על ראיות ומופתים אלא על “הר סיני די”, ומציג גם את המימרא “מקרא אני דורש” בהקשר ליעקב אבינו לא מת. הטקסט טוען שהצגת “מקרא אני דורש” כהוכחה לביטול ראיות היא מגמתית, משום שבמקרא עצמו מתואר שיעקב מת, והמשמעות היא כללי דרש שאינם עומדים במבחני פשט או היסטוריה (“אין משיבין על הדרוש”). הטקסט מוסיף שכאשר מנסים לכתוב ספרים כדי להצדיק אמונה תמימה נוצרים “לופים” בלתי נמנעים, ולכן אילו אמונה תמימה הייתה אידיאל מוחלט היה עדיף “לשתוק” ולא לנסות לנמק.
אנלוגיית הזוגיות והאמון, והטענה שחיים נשענים על אמונה
הטקסט מביא מרבי ירוחם את הדוגמה שחיי משפחה אינם בנויים על ראיות ומופתים, ושאישה אינה דורשת בכל פעם ראיות שבעלה נאמן לה, אלא חיה על יסוד אמונה ואמון גם מול טענות חיצוניות. הטקסט מקבל את הטענה שאי אפשר לחיות בלי אמון בסיסי גם בעניינים יומיומיים, כמו לסמוך על מי שאומר מה השעה או איך מגיעים למקום. הטקסט שואל האם זה כלל הנהגה בגלל קושי מעשי, או כלל בירור שאומר שמי שמטיל ספק בלי סיבה הוא “מסובב בראש”.
הרב קוק על “אימך אשתי ואתה בני” וחזקת המציאות
הטקסט מביא מ’עין איה’ של הרב קוק בשבת דף ל’ שני סיפורים על מי שאמר לרבי או לרב חייא “אימך אשתי ואתה בני”, ושניהם הציעו לו כוס יין “שתה ופקע”. הטקסט מציג את פירוש הרב קוק שהתגובה נשענת על כך שיש דברים מוחזקים שאין צורך להסתפק בהם בלי סיבה, ושבשביל להסתפק צריך עילה, גם בלי ראיות פורמליות. הטקסט מביא דוגמה ממניין בבני ברק שבו פלפלו אם האב נאמן על גיל הבן לבר מצווה, בעוד בפועל שואלים את הילד “אתה בן 13?” וממשיכים, ומביא את רש"י “עד אחד נאמן באיסורין שאין לך אדם שפוסל חברו”.
למי מופנית הקריאה “אל תחקור”: מאמין שלם מול מי שמוטרד מספקות
הטקסט קובע שאפילו האוסרים חקירה אינם יכולים באמת לפנות כך למי שאינו מאמין או שמצוי בספקות קשים, משום שזה חוזר לפרדוקס הלוגי של איסור בדיקת התשתית. הטקסט מציע שהקריאה “אל תחקור” מכוונת למי שכבר מאמין באופן בסיסי ושלם באמונתו ורק מוטרד מכך שאין לו ביסוס פילוסופי, ואז ניתן לומר שהעדר טיעונים מתוחכמים אינו פגם באמונה. הטקסט מציג עמדה שלפיה אפשר לומר “אני פשוט יודע שהוא שם” כאינטואיציה בסיסית שאינה נופלת מהוכחה, ושמצב כזה אינו מחייב להפוך לפילוסוף כדי להיות מאמין. הטקסט מסיים בכך שהוויכוח האמיתי הוא האם לחקירה יש ערך להשלים את המאמין, בעוד שאין היתכנות להציב איסור חקירה ככלל כלפי מי שעדיין לא קיבל את יסודות האמונה והמחויבות, ושהוא ימשיך בפעם הבאה.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אנחנו ננסה לדון היום, לדבר היום על עניין של אמונת תמימה, שאלה יסודית במחשבת ישראל נדמה לי, אולי שאלה על מחשבת ישראל אם תרצו. יש איזה מקובלת כזאת, מוסכמה כזאת, שיש משהו מאוד טוב, יותר מעולה, באדם שמאמין אמונת תמימה, לא מתוך חקירות והוכחות וחיפושים פילוסופיים כאלה או אחרים. ומדברים על זה לא מעט, הדוגמה הבולטת היא מה שהסתכלתי שמה ובסוף זה בחובות הלבבות עם פירוש לב טוב, אז יש שמה ההקדמה של הבעל לב טוב, והוא אוסף את כל הרדב"ז ככה שאסרו לעסוק בחקירה פילוסופית ומדבר בשבח האמונת תמימה. שמה במהדורה היא ראיתי איזה הקדמה קצת אחרת, אני לא יודע. בכל אופן כן הוא אומר את זה בגלל שהשער הראשון של חובות הלבבות הוא שער הייחוד, שבשער הייחוד הוא כן עוסק בחקירה פילוסופית. הספר באופן כללי הוא יותר ספר מוסר אבל השער הראשון הוא איזה שהוא שער שכן עוסק בחקירה פילוסופית ובאמת יש כאלה שנהגו לא ללמוד אותו, אפילו היו מהדורות נדמה לי שהדפיסו את זה בלי שער הייחוד, הדפיסו רק את שאר הספר.
[Speaker B] הוא עצמו הלב טוב לא מפרש את זה.
[הרב מיכאל אברהם] כן כן, אז ככה איכשהו מקובל ועוד פעם במינונים כאלה או אחרים שיש משהו מאוד יותר חזק, נקרא לזה כך, באמונת תמימה מאשר באמונה מתוך חקירה. עכשיו יש בזה מינונים שונים, יש כאלה שאומרים שאסור בשום אופן וזה חס ושלום, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. בסך הכל יש לזה גם היבטים הלכתיים שטעונים בדיקה, אבל אני לא אכנס עכשיו לשאלות ההלכתיות כי הם לא באמת, לא חושב שבאמת אפשר לטפל בהם בכלים הלכתיים, זה הכל מתחיל מהשאלה מה אנחנו עושים איתם במישור המחשבתי. וזה אחת המיתוסים המפורסמים כן של החסיד יעב"ץ בישיבות, ככה תמיד מספרים את זה, שהחסיד יעב"ץ מספר שמגולי ספרד אז הוא מספר שמי שהחזיק מעמד שם בתקופה של האינקוויזיציה זה היו דווקא היהודים הפשוטים. התלמידי חכמים, האינטלקטואלים, הפילוסופים, היו שמה בסך הכל לא מעט כאלה, הם נפלו הרבה קודם. ודווקא האנשים ככה הפשוטים עם האמונת תמימה החזיקו מעמד בגזירות ובניסיונות שהיו שמה בצורה הרבה יותר חזקה. ובאמת נדמה לי שבעולם היותר מודרני הצליחו לייצר, ובעיקר בעולם הליטאי נדמה לי, הצליחו לייצר תופעה ממש מרתקת, שאנשים שבסך הכל גדלים על עליונותו של השכל, זאת אומרת על החשיבות של הניתוח, של ההגדרה, של הבחינה ההגיונית של כל דבר, בטח בהלכה כמובן, בעיקר בהלכה, אבל גם מעבר לזה, יש איזה שהיא הסתייגות נגיד מקבלה, אף אחד לא יגיד כמעט שהוא לא מקבל את זה אבל זה לא באמת משהו שהוא חלק מעולמו של כן של לא רק בחור ישיבה, אני חושב שגם ראש הישיבה שלו ליטאי. ויחד עם זה איזה שהיא התעלמות מוחלטת מהתחומים שהם לא הלכה, מהתחומים המחשבתיים והפעלת השכל בתחומים שהם לא תחומי ההלכה. ושם איכשהו שמה אנחנו נשארים בעולם החסידי, כן לפחות כהכללה, לא חושב שזה נכון באמת לגבי כל החסידים, אבל העולם הזה שאמור לקבל את הדברים בתמימות בלי לשאול, בלי לחקור, בלי להגדיר. הנה כבר סיפרתי לא פעם על החוויות שעברתי בעניין אברכים בבני ברק כשהייתי מתפלל, שחבר'ה באמת אריות בלימוד, היה תענוג להיות שם ולדבר עם האנשים, אנשים מדהים באמת, עוצמות בלתי רגילות בלימוד, ומדי פעם בערב שבת היה מגיע איזה יהודי המשגיח. ר"מ בישיבה או משהו כזה, ונותן איזה שמועס כזה על מדרש או על מחשבה מה שאנחנו קוראים פה, וככה הסתכלתי ימינה ושמאלה לראות אם החבר'ה זה בסדר כאילו מה שהוא אמר, כי אני קצת הייתי זה היה מביך. זאת אומרת באמת ברמות ילדותיות ממש, ואנשים שמה ישבו והקשיבו, חלקם נמנמו, אבל דווקא לא חשב שיש פה איזה שהיא בעיה. זה מתן תורה כזה. זאת אומרת שלומדים, אז כמובן לומדים ושואלים ומקשים ומנסים להגדיר ולא מקבלים סתם דברים כי הוא אמר, או צריך לנתח, להבין אם זה מחזיק מים, לראות אם זה הגיוני, לא נושאים פנים סתם ככה לאנשים ולסברות. וכשיוצאים ימינה ושמאלה קצת מהעולם ההלכתי או הלמדני, איכשהו הפאזה שונה לחלוטין. זאת אומרת יש פה איזה מעבר פאזה, ופתאום אתה נהיה מין יהודי תמים כזה שאתה שומע לוקשים שהילדים שלי בגן לא היו קונים אני חושב, והחבר'ה האלה אריות באמת, חבר'ה מוכשרים, חבר'ה מאוד אינטליגנטיים, שום דבר, יושבים שמה כאילו שזה אני לא יודע. זה תופעה מרתקת, זה העסיק אותי לא מעט זמן כשהייתי בבני ברק, ואף על פי שלא הייתי חלק מה חלק ככה אינטגרלי או מובנה בקבוצה הזאת, אז היה לי קל ככה לשמור על ניתוק ועדיין להישאר שפוי, זאת אומרת עדיין להבין שזה שטויות, גם למרות שאני שמה כן חלק מהחלק מהשומעים הרגילים. זה תופעה מדהימה באמת, זה דברים ברמה מאוד ירודה, ובלימוד דבר כזה לא היה מתחיל לעבור, החבר'ה היו צולבים את מי שהיה אומר דברים כאלה, זאת אומרת פשוט זה לא היה עובר אותם. אז יש פה איזה…
[Speaker C] כן, גם בלימוד נראה לי שאם רואים איזה ראשון שאומר סברה תמוהה, בדרך כלל גם מנסים ליישב אותו.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, יש סמכות לראשונים, אבל אתה גם תשמע אוקיי, אלו דברי מדרש פליאה. סיפרתי פעם אני חושב שהייתי אצל רב שלמה פישר בירושלים עם החבר'ה מירוחם, היינו שמה אצלו כל הישיבה, והוא נתן לנו שיעור שם, ואיזשהו לא זוכר כבר מה איך בדיוק הוא הגיע לזה, הוא אמר משהו על המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, לא זוכר משהו כזה. ואז אמרתי לו שיש איזה שאלתי שמה שיש ר"ן שאומר שגם במצוות עשה אם אתה עושה את זה במתעסק, אז יש את הסברה של שכן נהנה, לא משנה, עיקרון הלכתי, לא חשוב, יש את הסברה שכן נהנה, שזה חידוש. ואז זה מדרש פליאה, ממשיך לדבר, כאילו לא ענה לי אפילו. זאת אומרת זה בסדר, מה אתה מביא לי מן כאלה דברים שלא מתחילים. זאת אומרת גם עכשיו הוא כן, טוב הוא בחור יהודי… מה? גם במחשבה? כן, נכון, הוא כן מתעסק במחשבה אבל
[Speaker E] גם בשיעור ששמעתי אותו פעם גם על רבי עקיבא איגר, משהו כזה, אני לא זוכר איזה סוגיה, הוא אמר זה קטל קטל את זה בלי…
[הרב מיכאל אברהם] זה נכון שאצלו באמת הוא גם עוסק במחשבה, אבל
[Speaker E] רבי עקיבא איגר זה מה ששמעתי אצלו.
[הרב מיכאל אברהם] אז באמת נדמה לי שבוא נגיד אולי לא ברמת החריפות של רב שלמה פישר, אבל בעולם ההלכתי לא קונים לוקשים. זאת אומרת מנסים להסביר, ואם זה לא הולך אוקיי, וגם אם מנסים להסביר אם זה יותר מדי עם קרעכצמאס אז כולם מבינים אוקיי מסבירים אותו כי הוא חי לפני המאה ה-16 אבל בכל זאת לא נעים לפגוע בכבודו, הוא ראשון, אבל בכל זאת זה לא זה. כולם מבינים את העניין, יש איזה קודים ברורים. אבל יש איזשהו הפרדה דיכוטומית נורא חזקה בין העולם המחשבתי לבין העולם ההלכתי גם אצל הקבוצה הזאת שזה בהחלט קבוצה אינטלקטואלית, קבוצה שהניתוח השכלי הוא מרכז הווייתה, הכל נסוב סביב העניין הזה. יש ביקורות על הליטאיות על זה שזה רק שכל ואין ממדים של רגש ואין שום ממד אחר, אבל הם הצליחו איכשהו לצמצם את זה או לתחום את זה רק בתחום ההלכתי ולא לתת ימינה ושמאלה. זאת אומרת המיתוס של האמונה התמימה הוא לא פחות חזק אצל הליטאים מאשר אצל החסידים. זאת אומרת ההבדל ביניהם זה בעולם האולי הלימוד או לא יודע, לא רק בלימוד, אבל איכשהו בעולם המחשבתי המיתוס הזה מאוד חזק גם בעולם הליטאי. וזה טוב, זה תופעה מפתיעה, אבל בכל מקרה זאת נקודת המוצא. אז אני אביא אולי כהמחשה של העניין הזה זה סיפור שיש לו כמה פנים לחשוב עליו, סיפור על מעלתה של האמונה התמימה, מובא בספרים, לא יודע מה זה הספרים האלה, אני שמעתי את הסיפור הזה כבר פעם אבל מצאתי אותו באינטרנט אז הורדתי אותו משמה, לא יודע מה זה הספרים.
[Speaker F] אז הוא בטוח נכון. אז הוא בטוח נכון.
[הרב מיכאל אברהם] כן. אחד מן האנוסים בא מפורטוגל וקבע את מגוריו בעיר הקודש צפת. פעם אחת שמע מאחד מרבני העיר צפת בדרשתו שדרש מעניין לחם הפנים שהיה קרב בבית המקדש מדי שבת בשבתו. וכפי הנראה אותו רב נאנח בדרשתו והצטער ואמר, עכשיו בעוונותינו הרבים אין לנו דבר מוכן כדי שיחול השפע גם על הבלתי מוכן. בסדר, לא משנה, הוא בכה את גורלנו שאין לנו כבר את לחם הפנים. אותו אנוס מפורטוגל ששמע את הדבר הלך בתום לבבו לביתו והורה לאשתו שבכל יום שישי תכין לו שתי כיכרות לחם מקמח שנופה שלוש עשרה פעמים ושתלוש את הבצק בטהרה ובכל מיני ניפוי ושיהיה אפוי בטוב בתנור שבבית משום שהיה רוצה להקריבו לפני היכל השם, אולי יתעשת האלוקים לו ויקבלה ויאכל את העולה הזו. כן הוא רוצה להביא לחם הפנים משלו לבית הכנסת. וכאשר ביקש כך עשתה לו אשתו וכך בכל יום שישי היה אותו אנוס לוקח את אותם שתי כיכרות לחם ומביאם לבית הכנסת לפני ארון הקודש ומתפלל ומתחנן לפני השם יתברך שיקבלם ברצון טוב ויאכל אותם ויירב לו ויבושם לו וכיוצא בזה היה מדבר ומתחנן כבן המתחטא על אביו והמניח את הלחם והולך לו. שמש בית הכנסת שהגיע ביום שישי לסדר את בית הכנסת ונתקל בשתי כיכרות לחם משובחים שמח על המציאה. כנראה לא היה בזה סימן. נדון אותו לכף זכות. מה? כן. בבתי כנסיות של גויים גם כן נראה לי זה היה. וחוץ מהבוסים זה כמו גויים. טוב בכל אופן, אז נתקל בשתי כיכרות לחם משובחים שמח על המציאה ולקחה ומאז בכל יום שישי היה מגיע לבית הכנסת ולוקח את שתי כיכרות הלחם מבלי דרישה וחקירה מהיכן באו ומי הביאם. אכל ושמח בהם כשמחה בקציר. בשעת תפילת ערבית היה אותו אנוס ירא השם רץ לבית הכנסת ומסתכל בארון הקודש וכיוון שלא היה מוצא שם את הלחם היה שמח שמחה גדולה ורבה בליבו והלך ואמר לאשתו השבח והודיה לקל יתברך שמו כי לא בזה ענות עני וכבר קיבל הלחם ואכלו חם. כן הוא אכל את זה ממש בעודו חם, הקדוש ברוך הוא. הוא הבין שהקדוש ברוך הוא אוכל את לחם הפנים. ולמען השם יתברך אל תתרשלי בעשייתם והיזהרי מאוד כי הואיל ואין בידינו במה לכבדו ואנו רואים שלחם זה ערב לו, כן הקדוש ברוך הוא מאוד נהנה לאכול את הלחם הזה, חובה עלינו לעשות לו נחת רוח בהם. כך הוא אמר לאשתו. והיה אותו אנוס הולך ומתמיד בזה זמן מה ויהי היום ויהי כעין מקרה ואותו רב שהאנוס הביא את הלחם על פי הדרשה ששמע ממנו היה ביום שישי בבית הכנסת ועמד על הבימה על מנת להכין את הדרשה שאמור היה לדרוש למחרת בשבת בבית הכנסת. כן עשה תרגיל על יבש. והנה האיש ההוא בא כמנהגו הטוב עם הלחמניות וקרב להיכל הקודש והתחיל לסדר דבריו ותחינותיו כנהוג בלי ששם לב שגם הרב נמצא שם. מרוב ההתלהבות והשמחה שהיו לו בעת שהיה מביא את הדורון הזה לפני המקום. הרב שהביט וראה ושמע את כל מה שהאיש דיבר ועשה נבהל וכעס מאוד. קרא לאותו אנוס וגער בו ואמר לו שוטה וכי האלוהים שלנו הוא אוכל ושותה? מה אתה חושב שהקדוש ברוך הוא אוכל את הלחם שלך? וודאי השמש לוקח את הלחם הזה מדי שבוע ואתה מאמין וסבור שאלוקים הוא המקבלם וזה עוון גדול לייחס גשמיות לבורא יתברך שאין לו דמות הגוף ואינו גוף. כך הוא נזף בו וכיוצא בזה השמיע באוזניו עוד דברי מוסר עד שבא השמש כמנהגו לקחת הלחמניות. והרב כשראה אותו קרא לו ואמר לו תספר לאיש הזה מדוע באת כעת ומי לוקח מדי שבוע את שתי הלחם שהוא היה מביא בכל יום שישי והשמש הודה ולא בוש. אותו אנוס כששמע את הדברים התחיל בוכה ומתאונן וביקש מהרב שימחל לו שטעה בדרוש שלו. הוא לא הבין נכון את הדרוש של הרב וחשב לעשות מצווה ולא עשה אלא עבירה לפי דבריו. זאת אומרת הוא רצה לעשות מצווה ובסוף יצא שהוא עשה עבירה. תוך כדי שיחתם בא שליח מיוחד מאת האר"י הקדוש ז"ל וקרא לרב. אל האר"י הקדוש בדחיפות. כאשר הגיע אמר לו האר"י ז"ל צו לביתך, נו תשאיר צוואה, כי מחר בזמן שבו היית אמור לדרוש מות תמות. וכבר הכרוז יצא והודיע הכרוז יצא והודיע על כך בשמים. הרב נבהל מאוד מדברי האר"י ושאל בפחד מה פשעי ומה חטאתי? ענה לו האר"י ז"ל שמעתי שלפי שביטלת את הנחת רוח שהיה לקדוש ברוך הוא, משום שמיום שחרב בית המקדש לא היה לבורא עולם נחת רוח כזו כמו באותה שעה שהאנוס הזה מפורטוגל היה מביא שתי כיכרות לחם בתמימות ליבו ומקריבם לפני היכלו וסבור היה באמת ובתמים שהשם יתברך קיבלם ממנו. ובגלל שביטלת אותו מלהביאם נגזרה עליך מיתה ואין שום דרך לבטל את הגזירה. הלך הרב לביתו, כתב צוואה, ולמחרת ביום שבת קודש, אין האפי אנד, בשעה שאמור היה לשאת את דרשתו נפטר לבית עולמו כאשר אמר לו איש האלוקים האר"י ז"ל. זה סיפור כן שמספר בנפלאות האמונה התמימה.
[Speaker F] איפה זה מופיע?
[הרב מיכאל אברהם] באינטרנט מצאתי את זה. לא יודע, אם אתה רוצה את הלינק. מה?
[Speaker F] זה מופיע בהרבה גרסאות.
[הרב מיכאל אברהם] כן, כן, אני ראיתי כבר את הסיפור הזה. אני לא יודע מה המקור, מצאתי את זה באינטרנט.
[Speaker F] יש גרסה טובה שזה תמיד בא אליו בחלום. מה? שהוא קם בבוקר מת, הרב. אז איך יודעים שזה היה?
[הרב מיכאל אברהם] פה זה שהוא הקדים לפחות. אוקיי.
[Speaker F] לא, פה זה באמת איך
[הרב מיכאל אברהם] יודעים שזה היה או איך יודעים שזה לא היה. בכל אופן הסיפור הזה יש בו כמה היבטים מעניינים כי הוא מקצין עוד הרבה יותר את הגישה של אמונה תמימה. אמונה תמימה בדרך כלל אנחנו מבינים שזה להאמין בקדוש ברוך הוא הנכון, אבל לעשות את זה לא מתוך איזה טיעונים מתוחכמים או איזה עיון מעמיק. פה זה להאמין בקדוש ברוך הוא הלא נכון. זאת אומרת באמת לעשות משהו שהוא בעייתי, זאת אומרת להגשים אותו, לחשוב שהוא אוכל את לחם הפנים, זאת אומרת פה זה אמונה תמימה שמובילה את האדם לטעות. בטעות. מה? בטעות, כן. עכשיו ואם על דבר כזה אנחנו מציירים את זה כאיזה דמות מופתית או כאיזה התנהגות שראויה להערכה, אז זה באמת איזשהו סוג של הקצנה ביחס לתפיסה הזאת של אמונה תמימה. זאת אומרת האמונה תמימה היא כל כך יקרה לקדוש ברוך הוא שהוא מוכן לשאת אפילו במחיר שזה אמונה כן כפירה בעצם, לא אמונה אלא אמונה באלוקים באלוקים לא נכון או אלוהים לא נכון בעצם. וזה באמת כבר ככה לקחת את זה למקום הרבה יותר רחוק מאשר מה שבדרך כלל, הסיפורים של הבעל שם טוב כמובן הולכים גם כן על הדרך הזאת עם ההוא שחילל בחליל שמה ביום כיפור בראש השנה וכולי. זה אותו עיקרון.
[Speaker D] אבל שם זה באלוקים
[הרב מיכאל אברהם] כן נכון.
[Speaker D] שם זה באלוקים כן נכון, רק הוא
[הרב מיכאל אברהם] עשה את התפילה בצורה לא נכונה. נכון, אותו עיקרון אבל.
[Speaker D] ופה גם אפשר להגיד שבאמת אלוקים אוכל על ידי זה שהוא שולח את השמש כאילו. מה? כי פה אפשר להגיד שמה שאלוקים שולח את השמש לקחת את הלחם זה צורת אכילה.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל הוא חשב שאלוקים אוכל אז הוא טעה, אז מה הקדוש ברוך הוא עשה?
[Speaker F] פה זה אלוקים לא מוכרח, זאת אומרת אלוקים מוגשם.
[הרב מיכאל אברהם] מה זה נכון? זה למשל הפיל של הרמב"ם, אתה יודע. עובדת השם. המשל הפיל של הרמב"ם, אתה מכיר את זה ממורה נבוכים? למי שחושב שלפיל יש כנפיים והוא בצבע לבן נוטה לוורוד, אז הוא פשוט קורא לפליקן פיל. זאת אומרת זה הכל, הוא לא חושב אין ויכוח איתך על מה זה פיל. הוא פשוט לא מדבר על פיל, הוא מדבר על משהו אחר. והרמב"ם מביא את זה בקשר לתארים השליליים, זאת אומרת מי שחושב שיש איזה שהם תארים חיוביים לקדוש ברוך הוא זה לא שהוא טועה באמונה, הוא פשוט מאמין באלוקים הלא נכון, הוא כופר.
[Speaker D] לא בטוח שהראב"ד ככה סובר.
[הרב מיכאל אברהם] מה? לא בטוח שהראב"ד ככה סובר. אוקיי, בסדר, אני אומר, זאת אומרת הוא לא מאמין באלוקים פשוט, הוא מאמין במישהו אחר שגם לו הוא קורא אלוקים אבל זה לא הוא.
[Speaker C] לא, אבל כאילו זה לא הכרחי לסבור כמו הרמב"ם. בוודאי שלא, אני רק אומר, אבל
[הרב מיכאל אברהם] עדיין אמונה בהגשמה גם אם אתה אומר שזה האלוקים הנכון רק עם טעות בתפיסה, זה תמיד שאלה הרי מה הן התכונות המהותיות שבלעדיהן זה כבר בכלל לא העצם הזה, זה עצם אחר. ותכונות לא מהותיות אז זה עדיין אותו עצם רק יש לך טעות בתפיסה שלו. בסדר, אפשר להתווכח עד כמה מהן התכונות המהותיות.
[Speaker C] אבל נראה לי הסיפורים האלה הם לא מוכרחים להתפרש כמשהו שבא לומר שזה לא משנה. זה סתם פגיעה באדם. מה?
[הרב מיכאל אברהם] זה שסתם פגעת בבחור הפשוט.
[Speaker C] לא לזה התכוונתי, לא למה שנאמר שם, התכוונתי זה לא שזה לא משנה, זה משנה אבל הרמת אהבה שלו להשם, הרצון לעבוד את השם, זה העיקר, ובסדר אז הוא לא הבין נכון.
[הרב מיכאל אברהם] חבל, אבל בסדר, אז הוא העמיד אותו על טעותו, מה הבעיה? עכשיו הוא יאמין עוד יותר.
[Speaker C] ההנחה היא שהוא גם שבר את…
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, לכן אני אומר, זה לא שווה בנזק האלטרנטיבי. זאת אומרת, זה הנקודה. מדובר ביהודי פשוט, הוא לא יכול כנראה לתפוס באמת.
[Speaker E] זה לא מה שאמר לו האר"י, האר"י אמר לו שהקדוש ברוך הוא הייתה נחת רוח.
[הרב מיכאל אברהם] הכי נחת רוח, לא היה לו מעולם נחת רוח כזאת.
[Speaker C] נכון, אבל הנחת רוח זה לא בגלל שהוא עשה את זה בצורה שגויה, אלא בגלל שהיה לו באמת…
[הרב מיכאל אברהם] למה לא בגלל?
[Speaker G] אולי זה בגלל הצורה השגויה.
[הרב מיכאל אברהם] ודאי שזה למרות הצורה השגויה. אבל עדיין, יש פה איזושהי אמירה שאמונת תמימות כל כך יקרה בעיני הקדוש ברוך הוא אפילו במחיר של צורות שגויות.
[Speaker C] לא טוען שהצורה הזאת לא שגויה. אמונת תמימה כאן זה לא הנקודה על זה שהוא לא חוקר.
[הרב מיכאל אברהם] כלומר, הנקודה כאן… אז למשל, לא דובר פה על חקירות. הוא לא חוקר במובן הזה שהוא לא מבין שאלוקים אין לו דמות הגוף.
[Speaker C] זה כן שאלה פילוסופית.
[הרב מיכאל אברהם] אם אלוקים אין לו דמות הגוף והוא לא חוקר. זה לא מה שיקר, שהוא לא למד. מה שיקר זה שהוא אהב את זה. זה שהוא לא חקר, מאחורי מה… הסאבטקסט. זה שהוא לא… עוד פעם, הסאבטקסט לפחות כשמביאים את זה כסיפור אמונת תמימה. אולי הסיפור מצד עצמו אתה יכול לקרוא אותו אחרת, אבל הסאבטקסט הוא שזה שהוא לא חושב זה מה שהביא אותו לרמת הדבקות הזאת. זאת אומרת, החוקרים הגדולים לא יכולים להגיע לרמת דבקות כזאת, רק אדם שיש לו איזה רגש פשוט כלפי הקדוש ברוך הוא והוא לא מבין מה באמת כל הדקויות הפילוסופיות שלו, דווקא הוא יכול להגיע לרמה כזאת של התקשרות לקדוש ברוך הוא. כמו הסיפור המפורסם של הרמן כהן, גם כן סיפרתי את זה פה אני חושב כבר, שהרמן כהן סיפר, הוא התקרב ליהדות כידוע באחרית ימיו או אולי אפילו במחצית ימיו, בחלק האחרון של חייו. והוא סיפר שפעם, ככה מספרים, אני לא יודע, שפגש אותו פעם ברחוב איזה יהודי והוא אומר… סיפר לו נפלאות על תוצאות החקירות האחרונות, הוא היה פילוסוף חשוב, תלמיד ניאוקנטיאני, לא תלמיד של קאנט, אבל ניאוקנטיאני, ראש האסכולה המרבורגית של הפילוסופיה הפוסט קנטיאנית. והוא פוגש ברחוב איזה יהודי ומספר לו על נפלאות החקירה מה יצא לו עכשיו, איך מה אלוקים עושה ומה בעצם המשמעות. והיהודי מסתכל עליו ככה, מקשיב, וזה, בסוף הוא גומר, הוא אומר תגיד, ואיפה הקדוש ברוך הוא בכל זה? והרמן כהן אמר את זה מתוך הזדהות. זאת אומרת, הוא באמת הבין שיש משהו יותר אותנטי, יותר אמיתי אצל היהודי הזה מאשר אצלו על אף כל הפילוסופיות שלו. זאת אומרת, יש כל מיני מיתוסים כאלה שמדברים על זה שלא רק שאנחנו מוכנים לסבול את התמימות כי הדבקות גם היא טובה, ויהודים פשוטים לא יכולים להגיע ליותר מזה. זאת לא התפשרות. זה מודל. זה מודל שאומר שהתמימות היא זו שהביאה אותו להיות כזה, לא רק שהיא לא הפריעה לו, לא נורא, הוא יכול להיות גם תמים, זה גם טוב. לא. התמימות זה מודל לכתחילה. ודעו לכם, תראו לאן מגיע יהודי פשוט, מה שגדולי הפילוסופים לא יגיעו. כמו החסיד יעב"ץ ומה שהבאתי קודם. עכשיו, יש בזה גם באמת דבר אמיתי, זאת אומרת, כתופעה, כתיאור אמפירי של המציאות, אני חושב שיש בזה הרבה אמת. האנשים שלא חוקרים ולא פילוסופים גדולים ולא על כל דבר חושבים ובודקים, אלה האנשים שהרבה פעמים יש להם איזושהי התקשרות נפשית יותר חזקה לתפילה, לאלוקים, לאמונה בכלל. והתלמידי חכמים הם איכשהו משהו יותר קר, יותר… הם גם יודעים הרי שדברים תלויים בהגדרה ולא כל דבר ירד מסיני ואפשר להגדיר כך ואפשר להגדיר אחרת. זאת אומרת, אתה מתחיל… מתעורר ספקות עכשיו, כי הרי אתה יודע שבסך הכל יד אדם גם התערבה בעיצוב המסורת שלנו והרעיונות שלנו. אז עכשיו מה השאלה איך אתה יכול להתייחס לדבר כזה באמת באיזו קדושה, חרדת קודש כזאת כמו שרואים אצל יהודים פשוטים. הרבה פעמים יש איזו יראת שמיים במובן הרגשי, הנפשי, הרבה יותר חזקה אצל אנשים שהם לא תלמידי חכמים. זה ודאי ככה. זאת אומרת, יש… הסיפורים האלה על קולות שהציבור לא יכול לעמוד בהם, זה הם מבטאים בין היתר גם את זה. את זה שהרב או התלמיד חכם יודע שבעצם כל העסק הזה לא צריך אותו, אבל הוא לא יכול להגיד את זה ליהודים הפשוטים, הם לא יקבלו את זה. חפפן כמוהו הם יזרקו אותו מכל המדרגות, כי הם יודעים שסבתא שלהם עשתה ככה. אף אחד לא יספר להם סיפורים שלא צריך לעשות ככה ושבשביל לעשות אחרת. אל תספר לי את הסיפורים האלה, זה אתה יכול להגיד בבית המדרש, זה לא מעניין אותנו. זאת אומרת, יש משהו מאוד מאוד חזק בפשטות ובתמימות. עד כאן אני חושב שזה תיאור עובדתי נכון. השאלה היא מה זה אומר ברמה הערכית. עובדתית אני מקבל את זה לגמרי, אני חושב שזה תיאור נכון או שיש בו הרבה מן האמת לפחות. אבל השאלה היא מה זה אומר עובדתית, זאת אומרת, האם אני מוכן לקבל שהדבר הזה הוא באמת מודל לעבודת השם שראוי לחנך לקראתו? לא שמתפשרים גם איתו, או שרואים אותו כלגיטימי ברמה שכל אחד מנסח את זה, אלא האם נכון לחנך אנשים, ציבור, לא משנה תלמידים, ללכת דווקא למודל הזה, זאת אומרת כערך לכתחילאי. זה משהו שצריך לבדוק אותו לגופו. זאת אומרת, גם אם כל העובדות שתיארתי קודם נכונות, וגם אם אני מתייחס בהערכה לאותה דבקות נפשית או התקשרות נפשית שיש לאנשים פשוטים, השאלה היא אם אני אמור לחנך עכשיו לכתחילה להיות דווקא איש פשוט במובן הזה.
[Speaker H] עצם זה האידיאל של כל מי שמגיע בצורה שכלית ומגיע לאמת, אז הוא היה רוצה להיות כמו המאמין התמים.
[הרב מיכאל אברהם] אולי כן אולי לא, אני לא יודע.
[Speaker H] אולי הוא הבין שזה האמת. עכשיו זה באמת צריך להיות כמו
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל זה כבר מחיר ההתפקחות, זאת אומרת הוא כבר לא יכול, זה באמת בעייתי.
[Speaker D] אולי הוא לא יכול כי הוא לא מגיע לאותה מסקנה, לאותו אידיאל.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני חושב שיש פה משהו באמת, שיש משהו בחשיבה שכבר אתה לא יכול לחזור חזרה למצב הפשוט הזה, גם אם אתה רוצה, אפילו אם אתה רוצה. זו שאלה אם אתה בכלל רוצה, אבל אפילו אם אתה רוצה הדלת נסגרה כבר, זאת אומרת קשה מאוד.
[Speaker D] אז אתה חושב שאחד יחשוב שהאלוקים באמת אוכל לחם בערב שבת אחרי ה?
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל את ההתקשרות שבא לידי ביטוי בחשיבה הזאת, את הקרבה הזאת, הרי למה הוא חושב ככה על הקדוש ברוך הוא? כי הקדוש ברוך הוא, הוא רואה אותו כעומד מולו, אנחנו הרי קשובים אחד לשני אז הוא בטח כמוני. הרי מאיפה מגיעה כל ההאנשה הזאת? ההאנשה הזאת מגיעה דווקא מקרבה, מאיזשהו רצון שאני תופס אותו כחלק מעולמי. פילוסוף כזה אין לו בעיה לחיות עם איזה אלוקים שלא אני לא יודע עליו כלום וגם לא אומר לי שום דבר ואין לי שום בעיה, אני לא צריך להתקשר אליו, אין כלום, אני איזה לא יודע מונותאיסט מנותק כזה. אבל אתה קשה ליצור התקשרות באופן כזה אמיתית. עכשיו אני לא מדבר על השגיאה אלא על המחיר שבצידה השגיאה, תועלת, לא המחיר. אבל בצידה של השגיאה הזאת יש איזושהי תועלת שנעולה, או כמעט נעולה, בפני אנשים שלא שוגים את השגיאה הזאת. והשאלה עכשיו מה עושים עם הדבר הזה.
[Speaker F] הוא היה אנוס, בא מהעולם הקתולי. הוא בא מהעולם הקתולי.
[הרב מיכאל אברהם] אכלו את הלחם הזה כי כן. אוקיי.
[Speaker D] עשו את זה ביום ראשון.
[הרב מיכאל אברהם] בכל אופן, הסיפור הזה אני חושב פותח בצורה טובה את העניין. פה צילמתי מאמר של רבי ירוחם ליבוביץ ממיר, המשגיח. הוא מדבר על העניין הזה של אמונה תמימה או אמונה פשוטה. זה הצד השני זה סתם הדפסות של דברים אחרים. וארשתיך לי באמונה, זה העמוד הנכון. טוב, באופן עקרוני, אולי אני אקדים לפני שאני מתחיל לקרוא פה. על פניו, המודל הזה של אמונה תמימה הוא מודל אבסורדי. הוא מודל מה? אבסורדי.
[Speaker F] זאת אומרת,
[Speaker H] הפירוש המילולי זה לא אמונה זה לא אמונה תמימה. מה, סתם אמונה זה לא אמונה תמימה? כשאתה מאמין במשהו אתה לא יודע אלא אתה מאמין. לא, אני לא מסכים.
[הרב מיכאל אברהם] אני חושב שאמונה וידיעה זה מילים נרדפות. בכל אופן, אגב זה לא סותר את האמונה התמימה אם זה לא מחייב אותה. כל פעם שאתה יודע אז אתה מאמין. אם אתה לא יודע, כל אחד והדרכים שלו, אבל אני לא חושב שהדברים האלה של אמונה זה אומר שזה לא ידיעה וכל הוורטים האלה, אני לא נראה לי שזה נכון. בכל אופן, יש פה איזשהו אבסורד מסוים, זאת אומרת לדרוש מבן אדם אמונה תמימה כאיזשהו ערך זה דבר קצת בעייתי. זאת אומרת אתה בעצם דורש מבן אדם לחיות באופן מסוים למרות שהוא לא בדק אותו. אז למה אתה רוצה שהוא יחיה כך? איך אפשר בכלל להציב תביעה כזאת שאומרים הנה אנשים תשמעו אסור לקרוא ולבדוק ולחקור ולשאול וכל מיני דברים כאלה? למה לנוצרים מותר? כשאתה בא לנוצרי, או יודע מה לחילוני, אתה רוצה להחזיר אותו בתשובה, אז מה אתה אומר לו? תשמע, אתה צריך לחשוב, תבדוק, תראה, אתה טועה. הוא אומר לא, אני גדלתי בבית אמרו לי תמיד לא לחשוב, אני חי על האתאיזם התמים. זאת אומרת, אני חייב להמשיך לא להאמין בלי לחקור בלי לשאול. היית מקבל דבר כזה? הרי אפשר להתפוצץ מאמירה כזאת, נכון. נו, אז אני לא מבין מה ההבדל. שניהם לא בדקו, שניהם בסך הכל חיים כמו שהם גדלו, כמו שגידלו אותם בבית. אז למה, למה זה שונה? הוא עושה את מה שהוא התרגל בלי שהוא בודק וגם הוא עושה, אז במקרה הוא עושה את זה והוא עושה את זה ולכו תדעו מי צודק כל עוד לא חקרתם אתם לא יכולים לדעת. נכון? אז איך אפשר לחנך? הרי יש פה בעיה לוגית במובן מסוים, זאת אומרת אתה לא יכול לצפות מבן אדם לעשות משהו רק על בסיס זה שזה מה שאתה חושב שנכון. מה איתו? הוא לא צריך לגבש דעה בעניין הזה? זאת אומרת, אז מה אם אתה חושב שזה נכון? מה ושלא לדבר על אלה שאוסרים לבדוק, לא רק המודל האידיאלי שיותר טוב להיות מאמין תמים, אלא אוסרים לעסוק בחקירה. עכשיו, מה זאת אומרת אוסרים לעסוק בחקירה? אני עוד לא השתכנעתי שאתה צודק, אז אתה כבר בשם הצדק המוחלט הזה גם אוסר עליי לבדוק את עצמך? זאת אומרת, באמת אני הולך למישהו אני אומר לו תשמע צריך לעמוד כל בוקר על רגל אחת חצי שעה ואסור לך בשום אופן לבדוק ולחקור למה צריך לעשות את זה. זאת אומרת תשמע אם אתה צריך פסיכיאטר יש לי מישהו להמליץ לך. זאת אומרת מה, מה זה הדבר הזה? זאת אומרת איך אתה יכול לצפות ממישהו לעשות משהו ולאסור עליו לבדוק את זה שזה באמת נכון?
[Speaker H] כי אנשים לא פועלים
[Speaker C] ככה, אנשים לא פועלים.
[הרב מיכאל אברהם] לא פועלים, אבל בסדר, זה שהם לא פועלים ככה זה בעיה. אבל לדרוש מהם לא לפעול ככה, אז זה לדרוש מהם להיות בבעיה. כן, כי יש פה משהו מוזר.
[Speaker C] יש פה משהו מוזר באופן שאם אתה מנסה להסתכל עליו מנותק הוא התנהגות טיפשית אולי. אבל מאחר שאתה סבור שזה נכון אז לך כמחנך יודע שזה מה זה כמחנך?
[הרב מיכאל אברהם] אני לא מדבר כרגע על טקטיקה. אם אתה מסב את זה לכיוון הטקטי אז אין לנו ויכוח, אולי יש ויכוח אבל זה ויכוח קטן יותר. אני מסתכל על זה כאיזושהי דרישה מכל אחד, לא רק מהיהודים הפשוטים, אלא יש איזשהו מודל שכולם באופן עקרוני אמורים להיות שם, לא כאיזשהו מכשיר חינוכי כלפי אנשים שלא בני הכי ולא יכולים. לא, לא, לא, אם הם
[Speaker C] היו יכולים לחקור, אני חושב שזה יזיק להם ולכן אני מכוון אותם להיות פשוטים.
[הרב מיכאל אברהם] ואתה
[Speaker D] עצמך?
[Speaker C] אם
[הרב מיכאל אברהם] גם אתה חוקר או גם אתה לא חוקר. אז אף אחד לא חוקר, זאת אומרת היה איזה אידיוט אחד שהחליט שהדבר הזה נכון בלי לחקור, משם והלאה הוא מגדל את הילדים שלו על אותה דרך ואוסר עליהם לחקור ועד היום אנחנו תקועים עם העניין הזה. למה? כי אנחנו בנים של האידיוט ההוא.
[Speaker G] אבל בתור דוגמה למשל אצל חסידים לא לומדים תנ"ך עקרונית, זה חומר מסוכן. זאת אומרת אסור לשכוח פה את הסמכות של הידיעה של החכם שאומר להם ולבעלי האמונה התמימה. לא, אבל הוא כן למד תנ"ך. בדיוק, יש פה לא רק טיפשות בגלל שזה טיפשות אם מסתכלים מבחוץ.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, יש פה אתה מערבב פה שני דברים. זאת אומרת קודם כל תנ"ך לדעתי אין את הבעיה הלוגית שאני מדבר עליה כאן. אפשר להתווכח אם נכון לאסור ללמוד תנ"ך, אבל לאסור ללמוד תנ"ך זה לא לאסור לבדוק את המערכת שיוצרת עליך משהו. אין פה את הלופ הלוגי הבעייתי. זה רק אומר אני צריך לחשוב האם יש היגיון לאסור ללמוד תנ"ך. בסדר, על זה אפשר להתווכח כמובן.
[Speaker D] מי שבודק הוא אמור לדעת מה כתוב בתנ"ך. כן, בסדר, לא, בסופו של דבר כן, מה
[הרב מיכאל אברהם] כתוב בתנ"ך בסדר, אתה קורא פרשת השבוע. לא ללמוד תנ"ך הכוונה לא ללמוד תנ"ך.
[Speaker D] שם הבעיה, בעצם צריך לדעת אם זה בעיה,
[הרב מיכאל אברהם] צריך לדעת מה זה ללמוד תנ"ך. לא מדברים על ללמוד את ביקורת המקרא, לא ללמוד תנ"ך, זאת אומרת לא במובן, אז אני אומר אם יהיה חסר לך התנ"ך בסדר אז חסר, כמו שיהיה חסר לך לא ללמוד את מסכת עוקצין. בסדר, אז לא למדת את מסכת עוקצין. אני לא מסכים עם זה, כדאי שכולם ילמדו גם את מסכת עוקצין אבל אין פה את הבעיה הלוגית הזאת שאומרת אני אוסר עליך לבדוק את הסיבה למה האיסורים שלי בכלל תקפים. כן, זה כמו הפרדוקסים האלה שאתה נכנס לספריה ויש שם שלט נא לא לקרוא כלום בחדר זה כולל את השלט כמובן. זאת אומרת, כן, יש פה משהו נורא נורא מוזר ברמה הלוגית שבאיסור ללמוד תנ"ך אין את זה. זאת אומרת, זה לא אותו דבר. התנ"ך הוא לא הבסיס הלוגי למחויבות שלי להלכה. לפחות אני חושב, נדמה לי שאצל רוב האנשים זה לא ככה. נכון שיהיה חסר להם חלק בתורה אם הם לא ילמדו תנ"ך אבל אין פה את הבעיה הלוגית. הבעיה הלוגית היא אני חושב קיימת פה בשאלת החקירה.
[Speaker I] יש דברים שחכמים עשו כדי לשמור על המורשת, על ההמשכיות.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אז אני אומר לשמור על המורשת זה מאוד יפה אבל מה אתה משכנע אותי שזאת מורשת שאני רוצה לשמור עליה? מה זה לשמור על המורשת? אני מבין למה אתה רוצה אבל למה אני צריך לשמוע לך? זאת אומרת אתה בדקת, אתה מבין שזה נכון, מצוין, עכשיו אני רוצה להשתכנע שזה נכון. גם אבא של הנוצרי רוצה לשמור על המורשת ולכן הוא אומר לו אל תבדוק, תמשיך לעבוד באמונת תמימה ללכת לכנסייה כל יום ראשון.
[Speaker I] בוא נראה מה אמרו התנאים או בגמרא בכתובות.
[הרב מיכאל אברהם] זה לא אותו דבר כמו להגיד קיבלנו על עצמנו את הסמכות ההלכתית של התנאים או את השולחן ערוך או לא יודע מי. למה זה לא? זה לא אותו דבר כיוון ששמה אני לא
[Speaker G] הולך לבדוק ולהגיע למשהו אחר.
[הרב מיכאל אברהם] אולי אתה תגיע למשהו אחר אבל יש סמכות הלכתית ולכן מה שצריך לעשות זה את זה. אם תבדוק ותגיע למסקנה שאין להם סמכות אז אתה צודק, אבל את זה אף אחד לא אמר לך לא לבדוק, תבדוק. אבל מי שמקבל את המערכת אומרים לו יש סמכות של הגמרא. הסמכות ההלכתית היא של הגמרא. אם אתה רוצה לבדוק האם באמת אתה צריך לציית לאמירה הזאת, האם באמת יש לגמרא סמכות, אז תבדוק, את זה אף
[Speaker G] אחד לא אמר לך לא לבדוק.
[הרב מיכאל אברהם] כמו תקדימי משפטי, זה הכלל. נכון, בדיוק. אז לכן פה אין בעיה. פה אין בעיה עקרונית.
[Speaker I] אם היה לו להגיד תעמוד על רגל
[הרב מיכאל אברהם] אחת חצי שעה הכל פה. לא, לעמוד על רגל אחת אני
[Speaker I] מדבר על סמכות הלכתית.
[הרב מיכאל אברהם] הבעיה היא לא, אם אני אומר שיש קדוש ברוך הוא והוא נתן תורה ועכשיו בא חכם מוסמך ואומר צריך לעמוד על רגל אחת אז על זה לא דיברתי. בסדר, הם אמרו צריך לעמוד על רגל אחת. הם גם אמרו שאסור לאכול עוף בחלב. אני חייב להזדהות עם זה שעוף בחלב זה בעייתי? לא. יש לחכמים סמכות. אם הם קבעו שלא אוכלים עוף בחלב אז לא אוכלים עוף בחלב. אבל זה הכל כשקיבלתי את המערכת. הבנתי שאני מחויב לה, קיבלתי את המחויבות הזאת. מכאן ואילך עכשיו אני הולך עם המערכת. עכשיו אני מדבר על מישור יותר עמוק, השאלה האם אני בודק את יחסי למערכת בכלל, או את האמונה שלי במחולל המערכת, כן במי שנתן את המערכת. פה יש בעיה לוגית. אי אפשר לדרוש דרישה כזאת, זה פשוט מגוחך. מילא אני לא מתווכח בכלל בשאלה של מקורות, האם המקורות אומרים את זה או לא אומרים את זה. אפשר להתווכח על המקורות. יש פה משהו אבסורדי ברמה הלוגית. זאת אומרת אם יעמוד פה משה רבנו ויגיד אסור לך לבדוק, אני לא שומע לו.
[Speaker H] לא שומע לו.
[הרב מיכאל אברהם] זה כמו שיגיד לי שהמשולש הזה הוא עגול. אז על ימין שהוא שמאל כן, אבל אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל גם לזה אני לא שומע. למה?
[Speaker G] למה? למה חסר לי פה חוליה. אם משה רבנו יגיע פה, והוא כנראה לא יגיד את זה, אבל לו יצויר שהוא יגיד חבר'ה אל תבדקו, אז מה יפריע לרב?
[הרב מיכאל אברהם] מה שיפריע לי זה שמי אמר שאני צריך לשמוע לו. בגלל שהוא משה
[Speaker G] רבנו? מה? תבדוק את זה.
[הרב מיכאל אברהם] תבדוק כדי לראות אם צריך לשמוע למשה רבנו. אבל הוא משה רבנו בכבודי ובעצמי, מוישה רבינו, אז מה? אני הולך לבדוק שמשה רבנו הוא באמת מישהו שצריך לשמוע לו.
[Speaker G] לא, אבל קיבלת קודם.
[הרב מיכאל אברהם] לא, עוד פעם. אז אין בעיה, אז אם כבר קיבלתי זה בסדר. אבל אם משה רבנו יגיד אני אוסר עליך לבדוק שיש קדוש ברוך הוא ושהקדוש ברוך הוא שלח אותי עם התורה. אני לא מוכן שתבדוק את זה, אסור לבדוק את זה. אז אני מצפצף.
[Speaker D] אה, ובספרים שקיבלת?
[הרב מיכאל אברהם] בוודאי. לא, כי אני קיבלתי את זה בגלל שבדקתי והחלטתי שאני מקבל. אבל אם הוא לא היה נותן לי לבדוק, אז לא הייתי שומע לו. הייתי מיד עוזב. לא הייתי אפילו בודק כבר, הייתי ישר הולך.
[Speaker D] השאלה מצטמצמת כאילו רק לראשית, רק לראשית… כן, ברור.
[הרב מיכאל אברהם] הרי אחרי שיש לי את המחויבות אין לי בעיה, אני לא צריך לבדוק שעוף בחלב באמת ראוי לאסור. כן, זה ודאי שלא. אני גם לא יודע למה שמים תפילין. בסדר, יש כל מיני וורטים אבל אין שום דבר משכנע. בסדר, אבל אני מבין שהמערכת מחייבת, הגעתי למסקנה שניתנה תורה והיא מחייבת אותי, אין לי בעיה, עכשיו מכאן ואילך אני הולך עם זה. אבל לא ייתכן שהתורה תאסור עליי לבדוק את התשתית של המחויבות שלי לתורה עצמה. בסדר? יש פה משהו בעייתי ברמה הלוגית וזה לא ייתכן. על זה כתוב בגמרא, אלוקים אילו אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה. כן, יש אמורא אומר שם דבר כזה, אפילו יהושע בן נון היה עומד פה לא הייתי שומע לו. למה? כי זה פשוט לא יכול להיות. כמובן מה שהוא אומר בעצם זה שיהושע בן נון אף פעם לא יגיד דבר כזה, כי זה לא יכול להיות, זה הנקודה. אם יהושע בן נון היה אומר את זה הוא לא היה יהושע בן נון.
[Speaker D] אז באמת גם לא הייתי שומע לו.
[הרב מיכאל אברהם] כי את יהושע בן נון שאני כן שומע לו זה אותו יהושע בן נון שלא אומר דברים כאלה. בסדר? זה צד אחד של הפרדוקס. מה? זה הצד השני של הפרדוקס. כן, נכון. לכן יש פה משהו שהוא מאוד בעייתי ברמה הלוגית בתפיסה הזאת. לכן עוד לפני שאני נכנס לשאלה מה המקורות אומרים, מי צודק, קודם כל זה בכלל יכול להיות? זאת אומרת לעשות את הבדיקה הלוגית. אצלי הבדיקה הלוגית זה לא עובר. אני לא נכנס למקורות, לא מעניין אותי המקורות בכלל בשאלה כזאת. גם אם כל המקורות יגידו שצודקים החבר'ה אלה של הלב טוב, בהקדמת הלב טוב שאסור חקירה אסורה וכולי, לו יצויר שהם כולם באמת אומרים את זה וגם כל האחרים, לא רק כולם, זה החסידים שם כולם, אבל גם אם כל האחרים היו אומרים את זה, אז היו אומרים, אז מה? יש דברים שהם פרדוקס לוגי אני לא מקבל מאף אחד.
[Speaker D] אבל אם נצליח להצדיק רק את ההנחה הזאתי שלא לשמוע להם,
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אז גמרנו, אז המעגל נסגר. בכל אופן אז התזה הזאת כתזה שמציבה אידיאל היא תזה מאוד בעייתית. עכשיו ננמק אותה במישור הפרקטי, וכך בדרך כלל אגב עושים. המישור הפרקטי מביאים את החסיד יעבץ, שבמישור הפרקטי אתה רואה שבאמת יהודים שמוסרים את נפשם, יהודים שדבקים, יהודים שמתקשרים בקשרים לקדוש ברוך הוא, זה הרבה פעמים באמת היהודים הפשוטים. אני מבין את התועלות שיוצאות מזה, אני מבין את ההשלכות המעשיות, אבל אני לא מקבל שהדברים האלה יכולים להוות נימוק מספיק בשביל האידיאל הזאת. זאת אומרת זה לא שאין לי ויכוח במישור העובדתי שבאמת כך מצליחים ליצור את ההתקשרות,
[Speaker G] אבל אולי הבעיה היא שאתה מזהה את התמימות עם הטיפשות? מה מפריע לך? למה טיפשות? אם חוסר מחשבה אולי הכוונה בתמימות היא יהודי כמו הרב מיכאל אברהם, אחרי שהוא הגיע למסקנות, בתוך דוגמה הגעת למסקנות חזקות מאוד, ואז אתה מתלהב, אתה כמו, אבל אחר כך אני
[הרב מיכאל אברהם] מדבר על תמימות במישור של לא לחקור. אפשר להגדיר מושגים אחרים של תמימות, לצרכינו כאן כשאני מדבר על תמימות הכוונה לא לחקור, בסדר? זה הנקודה. כי תמימות זה גם שלמות במובן המילולי, לכן אגב הכפל הזה גם הוא אומר משהו. שיש מה התמימות במובן של איש תם הוא גם שלם. זאת אומרת רואים, המינוח עצמו אומר פה משהו, המינוח עצמו אומר שאמונה כזאת היא שלמה יותר, האמונה הפשוטה. זאת אומרת הכפל המשמעות של התמים הוא גם הוא אני חושב אומר משהו בעניין הזה. טוב בכל אופן אז זה
[Speaker G] סליחה, רוב רובה של האוכלוסייה בין מצד זה בין מצד שני לא עוסקת בזה בכלל, נכון?
[הרב מיכאל אברהם] אז מה הם
[Speaker G] מראש מתנהגים, אין בעיה
[הרב מיכאל אברהם] שיתנהגו, אבל השאלה אם אני צריך לחנך אנשים, למשל אנשים שכן רוצים להעמיק יותר, להגיד להם לא לא לא, אסור לא לעשות את זה בשום אופן. זה השאלה. אני לא טוען שכל העולם הוא פילוסופים, בטוח שלא. אני גם לא טוען שכל העולם צריך להיות פילוסופים, גם זה אני לא חושב. אבל השאלה אם יש מישהו שהוא פילוסוף, האם אני אמור לאסור את זה עליו?
[Speaker D] בוודאי שאלה שאוסרים בוודאי חושבים שאומרים את זה גם לפילוסוף אחרת לא היו צריכים להגיד את זה.
[הרב מיכאל אברהם] ברור, אבל לכן אני אומר, אני מדבר במישור הזה בעיקר, לא במישור אף אחד לא משלה את עצמו שכל העולם הוא פילוסופים, בשום מקום, בשום חברה זה לא קיים. טוב עכשיו יש פה עוד כמה וכמה נקודות לדון בהם אבל בואו נעשה את זה אחרי שנקרא את הבירור חיל. לו היה יכול האדם לעשות אנליז על מעשים ופעולות לבוא עד תכונתם ותכליתם, אז הכל היו רואים בעליל את המכוון האמיתי של כל המעשים והפעולות ולמה מובילים. ולדוגמה בעניין האכילה, הרי כל איש משכיל מבין שהתכלית אינו האכילה עצמה רק הבריאות. טוב בואנה לא יודע למה דווקא רק הבריאות. וכן אם היו יכולים לעשות אנליז על עניין הבריאות גופה, היו רואים המטרה של הבריאות, למה צריך בריאות, אז גם כן יש איזשהו מטרה. וכן כסדר עד שהיו מגיעים אל התכלית והמכוון האמיתי. וכן בכל העניינים מצינו, ועתה ישראל מה השם אלוהיך שואל מעמך כי אם ליראה. ומה היא כל התורה כולה, הרי כל התורה כולה אינה כי אם להביא ליראה. בסופו של דבר הטענה שלו זה שהתכלית הבסיסית זה יראת השם. חובות הלבבות בהקדמתו הביא ואני שאלתי אחד מהנחשבים מחכמי התורה במקצת מה שהזכרתי לך בחוכמת המצפון, והשיב אותי כי הקבלה תעמוד במקום העיון בזה ובמה שדומה לו. הקבלה יותר טובה או לפחות טובה כמו העיון, קבלה הכוונה לקבל את הדברים במסורת. והנה החובות הלבבות חולק על זה ומביא כמה ראיות מפסוקים כי באמת מחויבים להבין, זאת אומרת לא מספיק הקבלה אלא צריך גם להבין. וכמו שנאמר וידעת היום והשבות אל לבבך. אבל על כל פנים רואים אנו כי אחד מהנחשבים מחכמי התורה ענה אותו כי הקבלה תעמוד במקום העיון. וכן בעלי התוספות, זה תמיד להביא את הראיה משיטת השואל בשו"ת צמצמת המן. זאת אומרת השואל הרי אמר את זה, אתה מחפש הרי להיתלות במישהו שהוא לפני המאה ה-16, אז אתה אומר טוב יש את שיטת השואל בשו"ת הרשב"א. אתה לא יודע אם השואל הזה הוא לא במקרה עגלון של השכונה. לא משנה הוא היה כבר במאה ה-14, ה-16, יש שיטה כזאת. מה? זה לא המצאה שלו.
[Speaker D] הוא אומר אחד מהנחשבים.
[הרב מיכאל אברהם] הנחשבים בחוכמה, בסדר, ברור שזה לא עד כדי כך. ובכל זאת יש פה המגמתיות, בוא נגיד המגמתיות מאוד ברורה. חובות הלבבות חולק עליו. הנכון, אבל הוא היה שייך לאחד שמחשיב אותו כחכם שהוא אמר לו כך.
[Speaker D] אז הנה, אז יש לנו. החכמים לא כתבו ספרים כחכמים שחולקים על חובות הלבבות?
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל יש לו, חובות הלבבות הוא לא ספר חקירה, ההתחלה שלו.
[Speaker D] שער הייחוד, בסדר, חוץ משער הייחוד. מה יש שם ריק כאילו?
[Speaker C] אבל נראה לי אבל אני מצד אחד זה קצת מצחיק כי אחד הנחשבים מחכמי התורה זה נראה לי הכוונה זה שהנחשבים מחכמי התורה והם לא באמת. לא, למה אתה חושב? לא, לא. אבל בכל מקרה אני חושב שזה בהחלט יכול להתפרש לא כשיטת שואל אחד שחשב ככה. זה נראה לי בהרבה מקומות רואים שזה נראה אפילו כטענה נורמטיבית.
[הרב מיכאל אברהם] לא טענתי שהשיטה היחידה שהוא מצא זה רק אחד מהנחשבים האלה שהחובות הלבבות הביא. חביבי, אם אתה כבר מביא מקור אז את מי מצאת להביא? אם אתה רוצה תביא לי לא יודע מה את כל מי שאתה מוצא, אין בעיה. הכוזרי גם כותב את זה. אבל מה אתה אומר לי? את שיטת אותו אחד אלמוני שהוא מהנחשבים בחוכמת התורה.
[Speaker C] אני חושב שאותו אחד אלמוני יכול לבטא את זה שזה הנורמה. כלומר זה לא אותו אחד אלמוני, גם השואלים האלו הם לא אחד, הם הרבה.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, לא חשוב, אבל זה עדיין השיטה היא של אותו אחד מהנחשבים. אני לא יודע כמה היו סביבו, אין לי מושג. אבל אם אתה מביא את חובות הלבבות, אני לא יודע אני השתכנעתי מחובות הלבבות. חובות הלבבות ספר ידוע, הוא כותב את מה שהוא כותב, קיבל את מעמדו במסורת היהודית, בסדר, והוא מביא את שיטת אחד מהנחשבים. אז זה תומך בשיטתך או מתנגד לשיטתך? אם אתה רוצה לצדד באמונה תמימה, כן? זה אומר על כל פנים וכן בעלי התוספות לא חלקו על הרמב"ם ואמרו שמבלעדי הקבלה אין צריכים לשום דבר, לא בדיוק יודע לאיזה תוספות הוא מתכוון, אין צריכים לשום דבר והקבלה עצמה מספיקה על הכל ומשום שבאמת זהו התכלית והמכוון מהכל. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שבאמת רואים את זה בעליל, שהעטרת תפארת של הכלל ישראל, כל קיום האומה מהיכן הוא החיות של הכלל ישראל, לא מראיות ומופתים אלא החיות ממה שחיים ומהקבלה ומהאמונה. שפה מה זה בדיוק אומר הטיעון הזה? שאנחנו רואים בעיניים שהחיות של כלל ישראל היא לא מהחקירות אלא מהקבלה והאמונה.
[Speaker F] קבלה הכוונה מסורת?
[Speaker D] כן, לא קבלה על עצמו, לא, וגם לא הקבלה תורת הנסתר.
[הרב מיכאל אברהם] הכוונה היא למסורת, מה שקיבלנו מאבותינו. אז פה מה בדיוק פשרו של הטיעון הזה שאנחנו רואים שזאת החיות ולכן מה? או קודם כל מה אנחנו רואים? נכון, שלקבלה יש מעמד מרכזי במסורת שלנו, זה ברור. אנחנו הרי התורה זה דיברנו בסדרה הקודמת על הניסים, שהרמב"ן אומר שלנו כבר אין ניסים אז צריך להעביר את ההתגלות שהייתה שם במסורת הדורות אלינו. יש תפקיד חשוב לקבלה כי זה בעצם מקור המידע שלנו, אנחנו לא פגשנו את הקדוש ברוך הוא, אז זה ברור. אבל הוא לא מתכוון כמובן לזה. הוא מתכוון לזה שההידבקות במסורת כנראה זה משהו שהוא יותר מחיה את היהודי עובד השם או יותר עובר אולי בין יהודים עובדי השם. אולי מי שעובד ככה הוא יותר חזק כמו שדיברנו קודם יותר מקושר מאשר הפילוסוף, שומר על העניין? כן. ורואים שזה עובד בקיצור. עכשיו זה טיעון פרגמטיסטי מובהק, כי זה בעצם אומר זה נכון כי זה עובד.
[Speaker G] זה הטיעון של הרב איסרלין? כן, כן.
[הרב מיכאל אברהם] ועכשיו אני אומר, אבל האם טיעון כזה באמת מחזיק מים? טיעון פרגמטיסטי מהסוג הזה כי אני למשל לא מסכים לפרגמטיזם בשום תחום. אני לא חושב שנכון לזהות את האמיתי עם המועיל. העובדה שמשהו מועיל לא אומרת שהוא אמיתי. נגיד באמת שזאת הדרך שהייתה יכולה לחזק יותר את האמונה, לוודא ששום דבר לא שאף אחד לא יעזוב אותנו, נגיד שאני מקבל את כל העובדות האלו ויש בהן בהחלט הרבה אמת. האם זה אוטומטית אומר שכך גם נכון לנהוג? לא, לא בטוח. אם זה לא אמיתי, אז נכון, זה נורא מועיל אבל זה לא אמיתי לעבוד את השם באופן הזה או לנהוג או לחשוב בצורה כזאת או לא לחשוב בצורה כזאת. אז אני חייב לשלם את המס ולנהוג באופן לא נכון רק כי זה יעבוד יותר טוב? אני עוד מדבר מעבר לכל הפרדוקסים שאמרתי קודם שזה גם אבסורדי לדרוש את הדרישה הזאת, אבל מעבר לזה סתם אפילו בתוך המסגרת נדבר, לא בלוגיקה שמחוץ למסגרת. גם בתוך המסגרת יש פה איזו הנחה שהאמיתי מוכפף למועיל. גישה פרגמטיסטית מאוד, ואני לא חושב שהוא עצמו היה מקבל אותה בהקשרים אחרים. לא הכל פרגמטיסטי, זה שמשהו עובד אז מה, אם מדוע דרך רשעים צלחה? גם את זה אמרו, נכון? אז מצליחים. אם מי שרשע הוא מצליח, אז אולי אני אהיה רשע? כי זה עובד.
[Speaker G] אם האמיתי מסכן את המועיל, אז מפחדים להתמודד.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, מפחדים להתמודד זה יפה, אבל השאלה אם אני אוהב את זה כטיעון, שהוא טיעון משכנע.
[Speaker G] למי שרוצה להמשיך את המועיל,
[הרב מיכאל אברהם] יש
[Speaker E] דיקטטורות שהרבה יותר יעילות מאשר דמוקרטיות.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. אוקיי.
[Speaker C] אבל מה הנושא? האמיתי, כלומר, הדוגמה של הרשעים זה לא נראה לי דוגמה טובה, כי שמה הטענה תהיה שזה עובד, אבל זה עובד לכיוון לא טוב.
[הרב מיכאל אברהם] אבל אם אני טוען שגם זה עובד לכיוון לא טוב, בגלל שהוא לא עובד את השם נכון, הוא לא חושב, הוא לא חוקר. אם אני רואה בזה ערך אז זה לא טוב.
[Speaker C] את הערך הזה הוא מפספס, אבל הרבה ערכים אחרים הוא כן מקיים.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, גם הרשע אם בסוף הוא נותן צדקה אחרי הכסף שהוא מרוויח, בסדר, אבל עדיין, אם אני רואה את הדרך הזאת כלא נכונה, זה לא אומר שאני חייב לקבל אותה בגלל שהיא עובדת, אפילו אם היא עובדת בכיוונים חיוביים. יש פה איזה שהיא הנחה בטיעון הזה שעוברת ככה בלי להרגיש מהיעיל, מהמועיל, אל האמיתי.
[Speaker D] הוא גם מניח מראש מה חיובי.
[הרב מיכאל אברהם] כן. אז יש פה, אני אומר, זה מעבר לפרדוקס שדיברתי עליו קודם, אני אומר אפילו בתוך המסגרת. בואו נמשיך. ובחז"ל הקדושים רואים שלא העמידו יסודם כלל על ראיות ומופתים, וכל דבריהם הם רק הר סיני די. כן, כאילו הכל זה הלכה למשה מסיני, כמו הסיפור הזה עם משה רבנו, שחלשה דעתו שהוא לא הבין שום דבר ונכנס לבית המדרש שם של רבי עקיבא ולא הבין שום דבר, ואז אמרו לו הלכה למשה מסיני והוא נרגע, נחה דעתו. בשני מהלכים בחז"ל הקדושים עוברים, סליחה, את הכל. כאילו השאלה למה? אתה לא אומר נימוק, אתה אומר שנאמר. זאת אומרת, כאילו כתוב בפסוק. זאת אומרת, הקבלה בעצם היא תחליף לחשיבה. זה רואים אצל חז"ל. אוקיי? וההנחה כמובן שאם רואים את זה אצל חז"ל, אז זה נכון גם לגביי. אוקיי? עכשיו, אם אני ארצה לשאול וזאת מנין לך? שמה שרואים אצל חז"ל נכון גם עבורי? אז זה אסור לשאול. כי חז"ל הרי אמרו שכך צריך לעשות. עוד פעם יש פה איזה משהו. אוקיי? אבל אני שואל עכשיו למה באמת להיות חלק מהמסורת? אומר לי כי זה חלק מהמסורת. הבנת את המעגליות של הטיעון? הוא קיבל את זה. אוקיי. לא, אם הוא קיבל את זה אז גם בשביל מה הוא כותב את כל השאר? אפשר כבר לעצור פה. וכששאלו להיא, לא יודע שם, שיעקב אבינו לא מת, וכי בחינם ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא? כן, הגמרא מתארת שמישהו דרש דרשה שיעקב אבינו לא מת. שאלו אותו מה זאת אומרת? מתואר בפסוק שחנטו חנטייא, ספדו, חנטו אותו, ספדו אותו, אז הוא לא מת? איך אתה, מה אתה מדבר? השיב מקרא אני דורש. אני דורש מקרא. ואם מקרא אני דורש, אין אחר זה כלום. לא יועילו כבר כל הראיות. זה בכלל אבסורד גמור. מה זה מקרא אני דורש? הרי במקרא כתוב ההפך. אם אתה כבר רוצה להיצמד למקרא, במקרא כתוב ההפך. הדגש הוא לא על המקרא, הדגש הוא על הדורש. מקרא אני דורש ולא קורא אותו כפשוטו. הוא שם את הדגש על המקרא. אני הולך למקרא, אחרי המקרא, זה לא שכל מול מקרא. השאלה היא מה לעשות עם המקרא? הרי כתוב פה לא כך. לא, אני עושה דרשה. הוא מתכוון לומר, מה הפשט הפשוט?
[Speaker D] של הגמרא מה הפשט?
[הרב מיכאל אברהם] הפשט של הגמרא הוא שאני עושה דרשה, תעזוב אותי מעובדות, אני לא מתעסק איתך היסטוריה. אין משיבין על הדרוש, בקיצור. אין משיבין על הדרוש. מה הכוונה? אני רוצה לספר לך איזה שהוא רעיון שהוא רעיון נכון, אני נתלה בו בפרשנות שבוודאי לא נכונה. הרי ברור שיעקב אבינו מת.
[Speaker D] כמו הרב בית כנסת שחילק עוגות.
[הרב מיכאל אברהם] כן. הרי ברור שיעקב אבינו מת. אלא מה? אני דורש דרשה, אל תבדוק אותי במונחים היסטוריים. אמיתית, לא, זה טענה אמיתית. דרשה לא חייבת לעמוד במבחנים שפירוש פשטני עומד בהם. אלה כללי הדרש. וזה בסדר גמור. אפשר לדרוש פסוקים, אפשר לקרוא אותם כפשוטם. זה המשמעות של הגמרא הרי. יש פה, למה אני אומר את זה? כי כן, אתם רואים את המגמתיות, שבסופו של דבר אתה מתמודד הרי בשביל לקדם רעיון שהוא בלתי אפשרי בעצם. אז תשתוק לפחות. תמשיך לחנך את הילדים שכולם שצריך אמונת תמימה וכל זה בלי להסביר. ברגע שאתה מנסה להסביר למה צריך אמונת תמימה, אתה כבר, אתה כבר עונה בעצם למישהו ששואל אולי לא צריך אמונת תמימה. ברגע שאתה מנסה לענות לו, אין לך, אתה לא עונה כלום. אין לך מה להגיד. אז תשתוק. תהיה אמונת תמימה, תמשיך עם זה עד הסוף. אוקיי?
[Speaker D] טוב, אבל אם אתה בא לשכנע את הראשית הזאת, את השלב הראשון שכן צריך להאמין. בנקודה הזאת, ברגע ששכנענו.
[הרב מיכאל אברהם] אבל בנקודה הזאת אני רוצה לבדוק אותך עכשיו הגיונית, כי בנקודה הזאת אתה רוצה לשכנע אותי. נו. בדיוק. אם אתה בא לשכנע אז אמונה תמימה, אז תשתוק, אל תכתוב ספרים, תמשיך לעשות מה שסבתא שלך עשתה וזהו. הבעיה היא שאתה מתחיל לכתוב ספרים על אמונה תמימה, אתה נכנס בהגדרה ללופים. זאת אומרת, אתה לא יכול שלא להיכנס ללופים. זאת אומרת, פה היינו אמורים לצפות את זה מראש. זאת אומרת, זה לא יכול להיות אחרת. כל הראיות והמופתים אינם אלא בכדי להוביל לדרגת אמונה. כאן הוא מגדיר מה זה אמונה. זאת אומרת, לחיים של בלי ראיות ובלי מופתים. זה נקרא אמונה. שאתה לא מופת במובן של ראיה, לא במובן של נס. למרות שגם במילה מופת יש לה כפל משמעויות ויש קשר בין המשמעויות. הנס אמור להוות ראיה. לכן שני הדברים האלה נקראים מופת. גם ראיה קרויה מופת וגם הנס קרוי מופת. למה? כי הנס, ראינו בשיטת הרמב"ם, לא כולם מסכימים, בשיטת הרמב"ם ראינו שהנס תפקידו להוות מופת, זאת אומרת תפקידו להוות איזושהי ראיה. לחיים של בלי הבנה. לחיים של בלי הבנה, זה בעצם אמונה. אמונה זה חיים ללא הבנה. זה כאילו הטענה שלו. עכשיו ללא הבנה הוא לא מתכוון במובן המלא כמו שאנחנו מדברים כמובן. הוא מתכוון ללא הבנה, זאת אומרת בלי להיכנס לחקירות. הוא לא מתכוון לומר בלי להבין כלום ולהיות אידיוט. ברור שהוא לא הולך עד שם. אלא הבנה, הכוונה, האם אתה עוסק בהבנת הדברים או לא. אתה חי בלי הבנה, בלי העיסוק בהבנה. וזהו המכוון והתכלית. ולציור חיי משפחה של איש ואישה, כדוגמה שהוא מביא, חיי משפחה של איש ואישה אינם בנויים על יסוד של ראיות ומופתים. ואיזה טעם היה בחיים כמו אלו לו הייתה צריכה בכל פעם ולכל דבר ודבר ראיות שבעלה נאמן לה. כל פעם הייתה צריכה שני עדים כשרים שיעמדו בפני בית דין של שלושה דיינים לראות מה הוא עשה היום בבוקר כשהלך למכולת. בסדר? אי אפשר לחיות ככה. החיים המה על יסוד של אמונה. אי אפשר לחיות בלי שיש בסיס של אמונה. אגב, זה נכון. מה שאנחנו, לא רק בין בעל ואישה, אלא בכלל בחיים. אתה שואל את הבן אדם מה השעה, הוא אומר לך רבע לתשע. איך אתה יודע שהוא לא משקר? אולי עכשיו כבר שתים עשרה? אתה שואל אותו איך מגיעים למקום פלוני? אז הוא אומר לך תפנה ימינה ובפנייה השנייה שמאלה. יכול להיות שסתם בילבל לך את המוח. אתה מאמין לו. נכון? למה? אי אפשר לחיות אם אתה תבדוק כל… אין לך מה לשאול, לא תוכל לשאול את אף אחד. מה? לא, אמון ואמונה, זה הוא מדבר על אמונה במובן הזה פה. אמונה במובן הזה זה סוג של אמון. כי אמון פירושו אין לי הוכחות לזה שהאיש הזה לא שקרן, אבל יש לי אמון בו. זה בעצם מה שנקרא אמונה אצלו. שמכל הראיות שבאו לידי הכרה ונאמנות, הכירו והאמינו ומסרו עצמם זה לזה. ויותר אינם צריכים לשום דבר. הרי יכולים הם להיות מפורדים זה מזה מעבר לים, ושום דבר אין מזיזם ממקומם. יכולים לבוא ולספר לבעל מה יודע מה, והיא לא תתפעל מזה כלל בשום אופן. לא תאמין, תימלא בוז פי הדובר לה. ולא מפני שיש לה ראיות, שלא כן, כי אינה צריכה לראיות. אלא מפני אמונה, ובלי שום ראיות היא מאמנת בו וחסל. ואף כשיבואו ויגידו לה שחור על גבי לבן איזה דבר על בעלה, גם אז אם לא תמצא עצה אחרת איך ליישר, תאמר שאין כוונתו אלא לנסות אותי. פה מתחילים התירוצים. דיברנו פעם על הוי דן את כל האדם לכף זכות. הוי דן את כל האדם לכף זכות, אז הראשונים אומרים שלא נכון לעשות את זה נגד השכל. אנחנו הרבה פעמים, כן, זה בשם ר' חיים הרי אומרים תמיד שלמה נברא שכל עקום? הרי כל דבר שיש בעולם הוא נברא. למה נברא שכל עקום? אז ר' חיים אומר כדי ללמד זכות. אם אתה רואה מישהו שעושה משהו שהוא לא בסדר, תפעיל את השכל העקום שלך עד שתצליח להסביר שהוא כן עושה משהו שהמעשה הזה הוא כן בסדר. אבל האמת שכשמסתכלים בראשונים על המשנה במסכת אבות הוי דן את כל האדם לכף זכות רואים שזה לא נכון. הראשונים כותבים שלא עובדים עם שכל עקום, עובדים עם שכל ישר. הנקודה היא שאם ההנחה שלי שהבן אדם הזה הוא באמת בן אדם כשר, אז למה לקבל שהמעשה שהוא עושה הוא לא בסדר? תחשוב פעמיים. יכול להיות שיש פרשנות שהמעשה הזה הוא כן בסדר. בוודאי ובוודאי אם אתה רואה מישהו שהוא ממש צדיק יסוד עולם, ואתה רואה אותו עושה איזה מעשה שהוא פשוט לא סביר שאדם כזה יעשה אותו, אז ההיגיון אומר שאתה צריך לדון אותו לכף זכות. זה לא איזה מצווה גזירת הכתוב. ההיגיון אומר שברור שאתה כנראה לא הבנת נכון את הסיטואציה. אוקיי? אבל במקום שבו ברור שזאת הסיטואציה אז אתה לא צריך להיות אידיוט. אף אחד לא אומר לך להיות אידיוט. אין מצווה כזאת. ואף כשיבואו ויגידו לה שחור על גבי לבן. על גבי לבן שזה דבר עבירה, גם אז, כן, אז זה, אף אם כל הקוממיות שבעולם תגידו, מאמונתו לא תזוע, ומשום שמסרה נאמנותו אליו והאמינו זה לזה. בין באביו אינו צריך ראיות, מאמין הוא בו ותו לא צריך. זהו חיים של אמונה, לא חיים של ראיות ומופתים. זה יש את הרב קוק ב'עין איה' בשבת בדף ל', יש שמה שני סיפורים על מישהו שבא לרבי ואומר לו 'אימך אשתי ואתה בני'. זאת אומרת, ביזיון של ממזר. זאת אומרת, אני באתי על אימך ואתה הבן שלנו. כמובן האם נשואה למישהו אחר. אז הוא אומר לו 'רצונך שתשתה כוס יין?'. רוצה לשתות כוס יין? נתן לו כוס יין, שתה ופקע. שתה ומת. ואז עוד סיפור על רב חייא. רב חייא בן אחיו… לא, בן אחיו של רב, סליחה, רב הוא בן אחיו של רב חייא. בכל אופן רב חייא גם כן אומרים לו אותו דבר, 'אשתך אשתי ובנך בני'. אומר לו 'רצונך שתשתה כוס יין?', שתה ופקע. אז מה? הרב קוק שם מסביר שזה קטע מאוד יפה של הרב קוק. הרב קוק מסביר שם שמאיפה הם ידעו? אולי זה נכון? בסדר, אולי זה נכון. גם יכול להיות שגם ההורים שלי הם לא ההורים שלי אלא אני לא יודע מי, הם מישהו אחר, אימצו אותי בילדותי ולא גילו לי. יכול להיות, אבל אני לא חושב שזה נכון. למה? יש לי ראיות? אין לי ראיות. צריך ראיות? לא צריך ראיות. למה? יש דברים פשוטים שאם ככה זה מוחזק, אז כנראה שככה זה נכון. יש הרבה דברים, גם בהלכה גם זה נכון אגב. בשביל להסתפק צריך סיבה. זאת אומרת, אם אין סיבה אנחנו לא מסתפקים. זה לא שכל פעם שאנחנו לא יודעים אז זה ספק. תלוי אם יש סיבה להסתפק. אני לא יודע אם הילד הזה בן 13 או לא. הוא אומר לי שהוא בן 13. דיברנו על זה גם כן פעם אני חושב. כשהייתי בבני ברק, באותו מניין אברכים מפורסם שהזכרתי קודם, אז איזה יהודי אחד הבן שלו הגיע לבר מצווה, היום אני עם סיפורים. אז הבן שלו הגיע לבר מצווה והוא נתן דרשה שלמה שם למה מותר להאמין לו כשהוא אומר שהבן שלו הוא בר מצווה ולצרף אותו למניין. מי אמר שבכלל נאמן? השאלה אם יש נאמנות של יקיר, אם צריך שני עדים, או דבר שבערווה, איסור או לא איסור. התחיל לפלפל שם. כל העולם שואל את הילד 'תגיד, אתה בן 13 כבר?'. אפילו לא את אבא שלו, הילד עצמו. 'אתה בן 13? קדימה'. ו'הוא רחום יכפר עוון'. זה הכל. יש דברים שאתה לא שואל. העולם מתנהל באופן כזה. עכשיו למה? אולי באמת זה לא נכון? אולי הילד הזה הוא רמאי? בטח אם הוא קטן הרי אז אפילו אין עליו איסור לשקר. אז הוא בכלל יכול להיות קטן ולשקר ואתה בכלל לא יכול לדעת.
[Speaker D] רש"י מבסס את זה, 'עד אחד נאמן באיסורין' שאין לך אדם שפוסל חברו.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אין הכי נמי. זאת אומרת, יש פה משהו שהוא החיים מחייבים אותנו את הדבר הזה. אבל שימו לב שבאמת יש פה מקום לדון. האם העובדה שהחיים מחייבים את זה אומרת שזה נכון? במילים הלכתיות, האם זה כלל הנהגה או כלל בירור? זאת אומרת, האם אנחנו מתנהגים כך כי אי אפשר להתנהג אחרת, או שלא, זה באמת נכון ומי שחושב שזה לא נכון משהו מסובב אצלו בראש בלי סיבה? אוקיי? יש שני דברים שונים. עכשיו פה ההנחה זה שזה כנראה נכון, לא שאי אפשר לחיות כך, כי אחרת, אפשר לחיות בלי אמונה בקדוש ברוך הוא, יש הרבה אנשים שעושים את זה. זאת אומרת, אז הוא לא רוצה לטעון שאי אפשר לחיות בלי אמונה בקדוש ברוך הוא, הוא מתכוון לטעון שתשמע, אם אתה מאמין, אין לך מה להטיל ספקות אז לך עם זה. עכשיו פה יש נקודה מאוד חשובה שאליה אני רציתי להגיע אחר כך אבל כבר אני רואה שאני לא אגיע היום. כשאנחנו מדברים על זה שלא לחקור, נדמה לי שאפילו גדולי השמרנים או הסגורים שאומרים שאסור לחקור לא מדברים על מישהו שלא מאמין. הם לא יכולים להגיד למישהו שלא מאמין, או מישהו שיש לו ספקות קשים, להגיד לו תשמע 'אל תחקור, תאמין אמונה תמימה'. הוא לא מאמין. מה אתה רוצה? הם בדרך כלל מדברים למישהו שיש לו אמונה. אתה כן מאמין, אלא מה? הוא אומר תשמע, לא בדקתי. אולי יש הוכחות נגד, אולי יש טיעונים שלא חשבתי עליהם, בוא נקרא את הספרים, נחשוב, נחקור, נבדוק. כאן זה כבר לא טענה כל כך מופרכת. כאן אני חוזר לפרדוקס שאמרתי קודם, כי בעצם אומרים לבנאדם תראה, יש הרבה דברים בחיים שאתה חושב שהם נכונים למרות שלא בדקת אותם, ועדיין אתה חושב שהם נכונים. לא תמיד אתה חייב לבדוק כל אינטואיציה שיש לך בכלים פילוסופיים, כמו שאתה לא בודק אם אשתך היא אשתך ואם הבן שלך הוא לא ממזר. אתה לא בודק את זה לא בגלל ש… לא רק בגלל שאי אפשר לחיות כך, אלא בגלל שאתה מאמין לאינטואיציה שלך. אם האינטואיציה שלך אומרת שהוא ילד שלך, אז הוא ילד שלך. בשביל להסתפק צריך סיבה. עכשיו בהקשר הזה יש יותר… אפשר יותר להבין את הטענה הזאת או הדרישה הזאת 'אל תחקור'. אם אני מבין שהדרישה הזאת לא פונה כאיזשהו ערך כללי וגם לבני אדם שרוצים לשאול. גם לאנשים שמוטרדים משאלות, הם אומרים תראה, יש לך אמונה באופן בסיסי. הרבה פעמים גם כשאני מדבר עם אנשים אז באמת זה בירור ראשוני שאני עושה.
[Speaker D] אז קודם
[הרב מיכאל אברהם] כל אני שואל אותו תגיד, אתה כן מאמין או לא מאמין? אז אם הוא אומר לי תראה אני כן מאמין, אבל תראה יש המון אנשים חכמים ושאלות וכל מיני דברים כאלו, אני אומר לו תשמע, בסדר, שאלות יש הרבה שאלות, אבל קודם כל תדע לך שגם להאמין ככה זה בסדר. העובדה שאין לך איזה שהם נימוקים פילוסופיים מאוד מתוחכמים לא אומרת שאתה לא מאמין. אשריו וטוב לו בזה. מה? לא לא, מעבר לטוב לו, אני מדבר אם זה נכון. השאלה אם זה טוב לו או לא טוב לו זה אם הוא רוצה להחליף בגדים. אז אם אם אתה אז זה לא דבר פשוט. דיברנו על זה כשדיברתי על ההוכחות לקיומו של אלוקים בשנה שעברה, לפני שנתיים, לא זוכר כבר. אז דיברנו על זה שהבאתי את אוסף ההוכחות האפשריות ואמרתי קודם כל צריך לזכור שיש עוד אופציה. אני פשוט יודע שהוא שם. זה הכל. אני לא צריך הוכחות. זאת אומרת, יש לי אינטואיציה ברורה שהוא שם וגמרנו. הרי כל הוכחה מבוססת על איזה שהיא הנחת יסוד, אז אצלי הנחת היסוד היא זו. זאת אומרת, זה בסדר גמור, זאת גם דרך. את זה קאנט שכח במיון שלו, בזה שהוא מיין את כל ההוכחות. וזה אמיתי אני אומר את זה. וכשמישהו אומר את הדבר הזה, עם זה אני לגמרי מסכים, עם הטענה הזאת. שכשמישהו אומר תראו, יש לי אמונה, אני באמת מאמין בו, אבל אני לא פילוסוף. אז בסדר, אתה לא חייב להיות פילוסוף. אם אתה באמת מאמין, אין בעיה, אז אתה מאמין, זה בסדר גמור. אני מדבר כלפי מישהו שבאמת מטרידות אותו השאלות. זאת אומרת, הוא לא בטוח שהוא מאמין, הוא לא יודע, הוא מוטרד מכל מיני שאלות. במצב כזה אתה לא יכול להגיד לו תשמע, תמשיך עם אמונה תמימה. פה יש את כל האבסורדים שדיברתי עליהם קודם. אבל במובן הראשון, בסדר, זה לא חושב שזה דבר כל כך בעייתי. וכאן בקטע הזה באמת נראה שמתכוון לטענה הזאת. הוא לא מתכוון לטענה שמי שרוצה לחקור כי באמת דברים מציקים לו שלא יחקור. הוא מתכוון לומר, אם אתה באמת מאמין, כמו אישה ובעלה, כמו אבא ובן וכולי, יש לך את האמונה הבסיסית הזאת, אז זה גמרנו, זה בסדר גמור בתור אמונה. אתה לא חייב להיות איזה מאמין פילוסוף כזה שיש לו טיעונים מתוחכמים שמביאים אותו לאלוקים. היהודים הפשוטים שבאמת מאמינים הם לא פחות מאמינים מהפילוסופים. כי הם מאמינים, זו הדרך שלהם להאמין, זה בסדר גמור. רק פה במובן הזה אני כן מקבל את הטענה, אבל צריך לשים לב שלא לקחת את זה מעבר. זאת אומרת, אם באמת זאת המשמעות של הדרישה הזאת לאמונה תמימה, אז זה פונה לאנשים שהם שלמים באמונתם, שהם מבינים שזה הם פה, הם לגמרי פה. רק יש להם איזה הטרדה כזאת, תראה אבל לא בדקתי את זה פילוסופית. בסדר, אז לא, אז לא בדקתי פילוסופית אם מה שאני רואה באמת קיים. אני לא יודע גם איך בודקים את זה פילוסופית, אבל אני מאמין שאם מה שאני רואה הוא כנראה, אם אני רואה משהו אז הוא כנראה שם. או לא בדקתי פילוסופית למה אסור לרצוח, אבל ברור לי שאסור לרצוח. אז מה, אז אני חייב עכשיו לפתח תורת מוסר, כי בלי זה אני לא אהיה אדם מוסרי? מישהו טוען טענה כזאת? אני לא חושב. זאת אומרת, אם אני באמת מבין שאסור לרצוח, בסדר, אז לא צריך לבדוק. צריך לבדוק רק במקום שאני באמת חושב שיש פה איזה שהיא בעיה. במובן הזה זאת אמירה שאני לגמרי מוכן לקבל אותה. עדיין יש מקום להתווכח, ואני חושב שכל הוויכוח נמצא רק שם, רק שם. השאלה אם בכל זאת יש ערך לבדוק. האם זה משלים אותך יותר, האם זה הופך אותך ליותר שלם. למרות שיש לך אמונה, החקירה הופכת אותך למשהו שלם יותר. אבל ודאי שאף אחד לא יכול, ודאי שגם מי שאומר שזו אמונה תמימה הוא מדבר למישהו שנמצא במצב שהוא שלם באמונתו. ואז הוא אומר תראה, אז במצב כזה גם אין ערך לחקירה, אולי אפילו אסור לחקור אם תרצו. זה כבר עוד צעד אחד יותר מרחיק לכת. הרמב"ם נגיד שלא, כי זה אתה יותר שלם אם אתה גם חוקר ומבסס ומעמיק את האמונה שלך וכולי. בסדר, אז זה ויכוח כבר ביחס למאמינים. אבל כל הדיון הזה לא מדבר בכלל כלפי מי שעוד לא נמצא שם. זאת אומרת, אם הוא לא נמצא שם, אז על זה לא מדובר, כי זה אותו פרדוקס שאמרתי קודם. לכן מה שאמרתי קודם, שגם אם כולם היו אומרים את זה לא הייתי מקבל, אני פשוט חושב שהם לא אומרים את זה, בניגוד למה שהרבה פעמים מציגים. גם מי שיוצא חוצץ נגד הדברים האלה הוא מדבר לקהל שנמצא במקום אחר, קהל שנמצא במקום שהוא באמת מאמין ואמונתו שלמה. אז הוא אומר לו תשמע, אין שום סיבה למה שתעשה את זה. וזה בסדר, על זה אפשר להתווכח אם יש ערך או אין ערך. אבל להוציא מכאן איזה תפיסה שיש איזה פגם בפילוסופיה, או שמישהו אם משהו מטריד אותו גם אז אסור לו לבדוק את זה באופן פילוסופי, זה פשוט לא ייתכן כמו שאמרתי קודם. וכיוון שזה לא ייתכן אז אני מניח שזה גם לא נאמר. טוב, אנחנו נמשיך בפעם הבאה.