אמונה – שיעור 4
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- אפיון האמונה כטענת עובדה והיחס לרגש
- אינטואיציה, כושר אמוני והנחות יסוד בשכל
- האם ניתן לצוות על אמונה והבחנה בין עובדות לנורמות
- אחריות על תוצאות כנגזרת מרשלנות והאנלוגיה לתאונת דרכים
- רב אלחנן וסרמן, “שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה”, ומחלוקת על חובת החקירה
- הרמב"ם: מצוות “אנוכי” כציווי אמונה והקשיים הפנימיים
- אפשרויות להבנת שיטת הרמב"ם וחובת הבדיקה כפשר אפשרי
- דיון בהצעת “ואהבת” כרקע לבדיקה וביקורת על דחיית חקירה
- אמונה דתית כמחויבות למצווה, מעבר מדאיזם לתאיזם, ומשמעות “אלוהים”
- רמב"ם הלכות עבודה זרה ג׳ ו׳: “קיבלה עליו באלוה” ועבודת השם לשמה
- אהבה ויראה, “לא תלויה בדבר”, והבחנה בין חוויה למוטיבציה בעבודת השם
- סיכום פתוח על מצוות האמונה וחוסר פתרון מלא
סיכום
סקירה כללית
הטענה המרכזית היא שאמונה היא טענת עובדה על המציאות ולא עמדה נפשית, רגש או בחירה חופשית, ולכן אין לצוות ישירות על אמונה כפי שאין לצוות על קבלת עובדות. רגשות יכולים להיות לכל היותר ביטוי לאמונה אצל אנשים מסוימים, אך הערך מצוי בתפיסה הקוגניטיבית עצמה, ובפרט ביכולת האינטואיטיבית לתפוס אמיתות ולהניח הנחות יסוד. מתוך זה נבחנת שאלת מצוות האמונה אצל הרמב"ם והקושי בציווי על עצם קיומו של המצַוֶּה, ומוצעת אפשרות לפרש את האחריות כקשורה לחובה לבדוק ולחקור ולא לחיוב “להאמין בפקודה”. לבסוף מוצגת תמצית הדתיות כתלות במחויבות לציוויים, והבחנה בין דאיזם לתאיזם, יחד עם קריאה ברמב"ם שמגדירה “קבלה באלוה” כציר העבודה הדתית לשמה ולא כמבוססת על אהבה ויראה.
אפיון האמונה כטענת עובדה והיחס לרגש
אמונה מוגדרת כטענת עובדה, כגון הטענה שיש אלוקים, ולא כעמדה, מצב נפשי או בחירה חופשית. אמונה אינה קשורה במהותה לרגש, ורגשות לכל היותר מבטאים אצל חלק מהאנשים את האמונה אך אינם ערכה המרכזי. ערך האמונה הוא התפיסה שהיא מבטאת, בעוד שהרגש הוא לכל היותר ביטוי משני שאצל אחרים עשוי שלא להופיע כלל.
אינטואיציה, כושר אמוני והנחות יסוד בשכל
נעשית הבחנה בין רגש לבין אינטואיציה, כאשר אינטואיציה היא תפיסה בלתי אמצעית של אמת המציאות ואינה עניין סובייקטיבי. אמונה יכולה לנבוע מתפיסה ישירה שאינה מבוססת טיעון לוגי מורכב, והדמיון לרגש נובע מכך שגם היא אינה בנויה על שרשרת הוכחות אלא על תפיסה ישירה. אמונה מוצגת הן כתוכן קוגניטיבי מסוים והן כמכשיר קוגניטיבי, כלומר ככושר לתפוס אמיתות ולאמץ הנחות יסוד שעליהן נשענת ההיסקיות הלוגית. לוגיקה גוזרת מסקנות מתוך הנחות, והצעד הראשוני של אימוץ ההנחות נשען על אינטואיציה כחלק מן השכל ולא כרגש.
האם ניתן לצוות על אמונה והבחנה בין עובדות לנורמות
ציווי שייך לנורמות כמו חוקים ומצוות משום שאפשר לבחור לבצע או לא לבצע, בעוד שטענות עובדה אינן מסורות לבחירה חופשית באותו אופן. אדם אינו יכול להחליט להאמין בעובדה בניגוד למה שנכפה עליו על ידי תפיסתו, ולכן ציווי על אמונה נראה בלתי אפשרי. האחריות האפשרית נבחנת דרך האפשרות לצוות על בדיקה וחקר, כך שאפשר לבוא בטענה לא על המסקנה העובדתית עצמה אלא על ההימנעות מן הבדיקה שמביאה למסקנות שגויות.
אחריות על תוצאות כנגזרת מרשלנות והאנלוגיה לתאונת דרכים
מוצגת הבחנה בין אשמה על המעשה לבין התוצאות, תוך דוגמה של נסיעה במהירות מופרזת: האשמה על המעשה זהה גם אם בפועל לא קרתה פגיעה, אך כאשר נגרמות תוצאות יש אחריות גם עליהן. באופן דומה, אם אדם לא בדק את אמונותיו והגיע לאמונות שגויות, ניתן לייחס לו אחריות לתוצאה משום שהיא נובעת ממחדל בר-בחירה של אי-בדיקה. אם בדק והגיע למסקנה שאינו מאמין, המסקנה מוצגת כאונס עובדתי שאין לצוות עליו.
רב אלחנן וסרמן, “שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה”, ומחלוקת על חובת החקירה
רב אלחנן וסרמן בקובץ מאמרים מתואר כטוען שגם אסקמוסי שלא שמע על יהודים או על אלוקים חייב לצאת למסע חקר מתוך ההתפעלות מן העולם, “שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה”, עד שיגיע ליהודים וילמד מהם על שבע מצוות בני נוח. הדובר חולק על כך וטוען שהתנהגות סבירה של אסקמוסי מן השורה אינה כוללת חיפוש אחר יהודים, ולכן אין הצדקה לדרוש זאת ממנו כפי שלא היינו דורשים זאת מאדם סביר במקומו. עם זאת, ההבחנה נשמרת בין תביעה על אי-אמונה לבין תביעה על אי-לימוד ואי-בדיקה.
הרמב"ם: מצוות “אנוכי” כציווי אמונה והקשיים הפנימיים
הרמב"ם פותח את ספר המצוות במצוות עשה א': “הציווי אשר ציוונו להאמין האלוהות… ‘אנוכי השם אלוקיך’”, ומסתמך על גמרא מכות דף כ"ג: “אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום” כדי לכלול זאת בתרי"ג. מוצגים שני קשיים עיקריים: ציווי על עובדה הוא בעייתי, ובפרט ציווי על אמונה בביאת המשיח או בכל עובדה אחרת; מעבר לכך יש בעיה מעגלית חריפה יותר בציווי להאמין בקיומו של מצַוֶּה, מפני שמצוות מניחות כבר הכרה בסמכות המצַוֶּה. מוצעת אפשרות לראות במצווה זו “מצווה הגדרתית” בדומה להגדרות טומאה או הפרת נדרים כפרטי חוק, אך נדחית בעקבות הערה שברמב"ם היא נמנית בין שישים מצוות הכרחיות ותמידיות ולכן אינה רק מבוא טכני.
אפשרויות להבנת שיטת הרמב"ם וחובת הבדיקה כפשר אפשרי
מוצגת אפשרות שהרמב"ם סבור שניתן לדרוש אמונה בעובדות, אולי משום שמי שיבדוק יגיע בהכרח לאמת או משום שיש הצדקה לדרוש מן ההמון לקבל את דברי החכמים שבדקו, אך הדובר מתקשה לקבל זאת בשל ריבוי חכמים בעלי מסקנות סותרות. הפשר היחיד שמוצע כמעשי הוא פירוש המצווה כחובה לבדוק ולחקור, כך שהאחריות על אי-אמונה נובעת מאי-בדיקה ולא מציווי על העובדה עצמה. גם פירוש זה נשאר לא חלק, משום שגם “החובה לבדוק” אינה נראית כמצווה רגילה התלויה בציווי אלוקי אלא כסברה מחייבת של בר דעת.
דיון בהצעת “ואהבת” כרקע לבדיקה וביקורת על דחיית חקירה
נאמר שבהלכות יסודי התורה הרמב"ם מתאר דרך לאהבה ויראה באמצעות התבוננות בברואיו ובמעשיו הנפלאים, אך זה מוצג כמכשיר להגיע לאהבה ולא כציווי על עצם הבדיקה. נטען שאפשר עקרונית לדרוש בדיקה גם אם רוב האנשים אינם עושים זאת, בדומה לכך שרבים עוברים על לשון הרע. נטען שגם מי שבדק והגיע למסקנה שאינו מאמין יצא ידי חובת הבדיקה לפי ההבנה הזו, והייחודיות של “מצווה” זו היא שאינה נובעת מציווי אלא מהשכל. נטען שרבנים שאומרים “לא כדאי לבדוק” מצטיירים, בתוך המסגרת הזאת, כמעודדים אי-קיום חובה, ונידונה בהקשר זה עמדת היד רמה בסנהדרין לגבי איסור הסתה לעבירה.
אמונה דתית כמחויבות למצווה, מעבר מדאיזם לתאיזם, ומשמעות “אלוהים”
מוקד הדתיות היהודית מוצג כמחויבות לציוויים, ואמונה דתית מוגדרת כהחזקה בקיומו של גורם מצַוֶּה ולא רק כאלוהות פילוסופית. דאיזם מתואר כאמונה באלוהים במובן כללי שאינו מחייב, ואילו תאיזם מתואר כאמונה שמולידה מחויבות הלכתית. מודגש שמבחינה עקרונית אין ציפייה ממי שהגיע למסקנה שאין מצַוֶּה להמשיך לקיים מצוות, וההבחנה בין “סיווג” של כופר לבין “אשמה” נשמרת כעניין של תוצאה של בדיקה.
רמב"ם הלכות עבודה זרה ג׳ ו׳: “קיבלה עליו באלוה” ועבודת השם לשמה
מובאת מחלוקת אביי ורבא בסנהדרין על “עובד עבודה זרה מאהבה או מיראה”, והרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק ג', הלכה ו' פוסק כרבא ומפרש “מאהבה” כחשק לצורה מפני יופייה ו“מיראה” כפחד מפניה שתזיק, ובכל זאת קובע פטור אם עבד כך “דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות” בלי “קיבלה עליו באלוה”. הראב"ד משיג ומפרש אהבה ויראה כלפי אדם, אך הרמב"ם נשאר עם פירוש אהבה ויראה כלפי האליל עצמו. “קיבלה עליו באלוה” מוגדר כקבלת סמכות מחייבת, בדומה לשימוש המקראי “אלוהים” כדיינים, וכעבודה דתית שמבוססת על “כי הוא ציווה” ולא על מניעים של אהבה, יראה, שכר או עונש.
אהבה ויראה, “לא תלויה בדבר”, והבחנה בין חוויה למוטיבציה בעבודת השם
נטען שאהבה ויראה הן מצוות, אך אינן אמורות להיות הסיבה לקיום המצוות אם העבודה היא “לשמה”. מובאת אנלוגיה מהקדמת אגלי טל שלפיה אפשר ליהנות מלימוד תורה בלי שההנאה תהיה המניע, אך אם לומדים בגלל ההנאה זה “לא לשמה”. האינדיקציה המוצעת היא התמדה בעבודת השם גם כאשר האהבה או היראה אינם מורגשים, והדגש הוא על “לעשות האמת מפני שהוא אמת” כמופיע ברמב"ם בהלכות תשובה פרק י'. עבודת השם מתוארת כ“לא תלויה בדבר”, בדומה להבחנה בין אהבה שתלויה בדבר לבין אהבה שאינה תלויה בדבר.
סיכום פתוח על מצוות האמונה וחוסר פתרון מלא
נאמר שאין פירוש מספק וברור למצוות האמונה של הרמב"ם מעבר להצעת “החובה לבדוק”, וגם היא אינה מתיישבת לגמרי עם מושג מצווה כתוצאה של ציווי. נטען שהרמב"ם כנראה מניח מודל חברתי שבו הציבור הולך אחרי חכמים, והדובר מציין שאינו מקבל תפיסה זו אך חושד שזו רוח השיטה. הנקודה המסכמת היא שהדתיות מתמצה במחויבות לציוויים, ואמונה דתית משמעותה הכרה בגורם מצַוֶּה ובסמכותו, ולא רק קביעה פילוסופית על קיום אלוהים.
תמלול מלא
אוקיי, עד עכשיו עסקנו באפיון של אמונה והטענה הייתה שקודם כל שאמונה היא טענת עובדה ולא עמדה או מצב נפשי או בחירה חופשית, לא בחירה חופשית במובן של בעיקר הדגש הוא על החופשי לא על הבחירה. זאת אומרת שאתה יכול להחליט באופן חופשי האם אתה מאמין או לא מאמין, המציאות לא קשורה לעניין. לא, אז אמונה היא טענת טענת עובדה. אני טוען שיש אלוקים, זו המשמעות של המושג הזה. ומכאן עברתי לדון קצת בשאלת הרגש ביחס לאמונה ואמרתי שלדעתי אין קשר בין אמונה לבין רגש, אמונה כל כולה פה, כשיכולים להיות לה ביטויים רגשיים אצל אנשים מסוימים אבל הם לכל היותר לכל היותר ביטויים ואני לא גם לא רואה בהם ערך גדול. זאת אומרת כיוון שאנחנו בנויים באופן מסוים אז יכול להיות שיש אנשים שאם הם באמת מאמינים זה גם יבוא לידי ביטוי במישור הרגשי. אבל אם נגיד יש מישהו שאצלו הוא בנוי אחרת ואין לזה ביטויים רגשיים לאמונה שלו אז אין, לא קרה שום דבר, הוא סך הכל בנוי אחרת. הערך האמיתי זה לא הרגש של האמונה אלא מה שהוא מבטא, ומה שהוא מבטא זה תפיסה של אמונה. הרגש זה לכל היותר אם בכלל ביטוי לעניין הזה. ועשיתי איזושהי אבחנה בין רגש לבין אינטואיציה ונדמה לי אם אני זוכר נכון, והטענה שלי הייתה שהרבה פעמים אמונה יכולה לנבוע מאיזושהי תחושה בלתי אמצעית ולא מאיזשהו טיעון מאוד מורכב או משהו כזה. אדם אומר אני ברור לי שיש אלוקים אני חווה שיש אלוקים והרבה פעמים אמירה מן הסוג הזה מתפרשת כרגש סובייקטיבי. אוקיי, אתה מרגיש ככה ואני מרגיש שאני מפחד מהקור. כל אחד מה איך שהוא מרגיש, זה לא קשור למה שקורה במציאות עצמה. אז פה אני אומר צריך להבחין. יש מצבים שבהם מדובר ברגש באמת ואז זה עניין סובייקטיבי. יש מצבים שבהם מדובר באינטואיציה. אינטואיציה פירושו איזושהי תפיסה ישירה של האמת של המציאות לא משהו סובייקטיבי. למה זה נראה דומה מאוד לרגש? בגלל שגם זה לא בנוי על טיעונים לוגיים אלא בעצם על התפיסה על התחושה הבלתי אמצעית. זאת אומרת אני פשוט רואה את זה שזה ככה ועוד נדבר בהמשך על העניין הזה כי אני חושב שבאמת האמונה יש לה שתי משמעויות אולי הזכרתי את זה, אמונה יש לה שתי משמעויות מבחינתי או בעיניי. אחד מהם זה תוכן קוגניטיבי. זאת אומרת אם אני מאמין בקיומו של אלוקים אז יש לי אמונה בליבי האמונה שיש אלוקים אוקיי. אבל בעיניי אמונה זה גם מכשיר קוגניטיבי לא רק תוכן קוגניטיבי. האמונה זה גם איזשהו סוג של כושר שיש באדם לתפוס אמיתות. לאו דווקא את אלוקים. אלוקים זה אולי הדוגמה הבולטת אבל לא רק. יכולות להיות לי אמונות בהרבה מאוד דברים ואני קורא לזה אמונות בגלל מה שתיארתי קודם בגלל שאין לי הנמקה ברורה לזה אבל אינטואיטיבית אני חושב שזה נכון. אני מזהה את הכושר את האמונה ככושר עם אינטואיציה. האינטואיציה זה בעצם מה שאנחנו קוראים לו הכושר האמוני שלנו היכולת שלנו לאמץ אמונות זה בעצם הכושר שאנחנו קוראים לו אינטואיציה והאמונה באלוקים או אמונה במשהו מסוים זה תוכן מסוים שהגיע אלינו על ידי הכושר הזה אוקיי. אז אמונה לפעמים מדברים על אמונה בתור צורת תפיסה מדברים על זה שאמונה היא מעל השכל דיברתי על זה. שאמונה היא מעל השכל זה שטויות כמובן. האמונה היא חלק מהשכל כאשר חלק מהשכל זה אותו כושר שלנו לתפוס אמיתות באופן אינטואיטיבי והאמיתות האלה גם יכולות להיות גם אמיתות בהקשר המדעי הפילוסופי וגם ביחס לאלוקים. זאת אומרת יש לנו כל מיני הנחות יסוד פילוסופיות שגם הן אפשר לשאול מאיפה הן באו ואם מישהו יענה לכם כי אני מאמין שזה כך מה הוא מתכוון לומר? מתכוון לומר ברור לי שזה כך אין לי נימוק או הוכחה שמראה את זה אבל ברור לי. אם נדבר על טיעון לוגי אז המסקנה של אני קצת מקדים את המאוחר אבל עוד נדבר על זה אבל מסקנה של טיעון לוגי נובעת מהנחות. אין מסקנה שלא נובעת מהנחות, נכון? כל טיעון מניח הנחות. עכשיו אז המסקנה נובעת מהנחות והנחות מאיפה מגיעות? אז אם נגיד שההנחות זה עניין סובייקטיבי שרירותי אז גם למסקנה אין שום משמעות כי מה אכפת לי שהוכחת את המסקנה מתוך ההנחות אם ההנחות עצמן זה משהו שרירותי, סובייקטיבי. אז אם אני מקבל את המסקנה שמוכחת בטיעון לוגי פירוש הדבר שאני גם מקבל את ההנחות. עכשיו אני שואל על סמך מה אני מקבל את ההנחות? הרי אין לי הוכחה עבורן, זה המשמעות של העובדה שהן הנחות, הן הנחות ראשוניות. אפשר לדבר על הנחות שגם להן עצמן יש טיעון שמבסס אותן, בסוף בסוף נגיע לגמור את הסיפור. אז הצעד הראשון שאותו אנחנו עושים על מה הוא מבוסס? על אינטואיציה. והאינטואיציה זה הכושר שבאמצעותו אנחנו מאמצים הנחות. ושוב אני מדגיש, זה לא רגש וזה לא עניין סובייקטיבי, זה חלק מהשכל. ויותר מזה זה חלק מהשכל שבלעדיו לא ייתכנו גם החלקים שכולם מסכימים שהם שכל, שזה גזירת מסקנות מתוך הנחות. כי הלוגיקה הזאת שגוזרת מסקנות מתוך הנחות כולם מסכימים שהיא שכל, אבל בלי שההנחות בעצמן מוצדקות, אז אין לה שום משמעות. לכן בעצם אפשר לומר שאינטואיציה זה הכושר שיש לנו לאמץ הנחות יסוד. לאמץ. ויכול להיות בנאדם שאצלו אמונה באלוקים זאת הנחת יסוד. זאת אומרת ברור לו שזה נכון. הוא לא מחפש הוכחות לזה כי זה עצמו ברור לו. טוב, על זה עוד נדבר. בכל אופן, אני רוצה עכשיו להתקדם צעד אחד הלאה ואני אפתח בשאלה שעלתה בסוף השיעור הקודם. לא זוכר כבר מישהו העלה אותה, הוא שאל האם ניתן לצוות על אמונה באלוקים, אוקיי? או לדרוש מאדם להאמין. אז פה אני רוצה באמת קצת לדון בעניין הזה כי זה מחדד את הדברים שדיברנו עליהם. כמו שאמרתי קודם אמונה היא טענת עובדה. וטענת עובדה לא מסורה לבחירתנו החופשית. זאת אומרת אני לא יכול לבחור באופן חופשי האם לחשוב שיש פה שולחן מולי או אין פה שולחן מולי. אם יש לי אמון במה שהעיניים שלי מראות לי והן מראות לי שיש פה שולחן, אז המסקנה שיש פה שולחן כפויה עליי. זה לא עניין לבחירתי האישית. אני יכול כמובן לא להאמין לעיניים ואז אני לא אקבל את זה. אבל האם להאמין לעיניים או לא להאמין לעיניים זה שאלה איך אני תופס, זה לא שאלה של הכרעה חופשית. אוקיי, ולכן מדובר פה בעצם אם יש ציווי על אמונה או דרישה לאמונה בעצם מצפים מבנאדם להאמין בפקודה. יש ציווי עליו להיות מאמין שזה נדמה לי בלתי אפשרי. זאת אומרת בענייני עובדות אי אפשר לדרוש מבנאדם ואי אפשר לצוות עליו לאמץ עובדה כזו או אחרת. אף אחד לא יכול לצוות עליי להאמין שעכשיו יום בחוץ. אם השתכנעתי שעכשיו יום בחוץ אז אני מאמין בזה ואם לא השתכנעתי שעכשיו יום בחוץ אז אני לא מאמין בזה. הציווי לא יעלה ולא יוריד פה. אדם יכול לאיים עליי תשמע אני אכניס אותך לכלא אם לא תאמין שעכשיו לילה. אני יכול להגיד לו שאני מאמין שעכשיו לילה אבל אני יודע שעכשיו יום. זה לא, אז הוא יכניס אותי לכלא, אין מה לעשות, אני לא זה לא יעזור שום דבר. כי מה שאני מאמין או לא מאמין זה פשוט שאלה עובדתית. זאת אומרת אם אני חושב שזאת העובדה אני מאמין בה ואם לא אז לא. איפה שייך ציווי? ציווי שייך ביחס לנורמות כמו חוקים או מצוות או כללים כללי איגוד הכדורסל. אז אפשר לצוות על בנאדם לא לעשות עבירות בכדורסל אני מתכוון. לא לעשות עבירות, אוקיי? למה? כי הוא יכול להחליט לעשות עבירה יכול להחליט שלא לעשות עבירה. אפשר לצוות על בנאדם לא לברור בשבת כי הוא יכול להחליט האם לברור או לא לברור. אבל אי אפשר לצוות על בנאדם להאמין שיש לפניו שולחן. כי או שהוא מאמין או שהוא לא מאמין. הציוויים יכולים לעסוק בנורמות כי הנורמות לא נגזרות באופן הכרחי מעובדות. זה הכשל הנטורליסטי. ואני לא יכול לגזור נורמות מעובדות. באותן עובדות עצמן אני יכול לנהוג כך ואני יכול לנהוג אחרת. אבל מה הן העובדות? פה אין לי שתי אפשרויות לבחור ביניהן. מה שאני מגיע למסקנה שהן העובדות אלה העובדות בעיניי. זה לא שאלה שאני יכול להחליט לגביה באופן חופשי. אז מה שייך לצוות עליי להאמין? ולכן גם ברגע שאמונה היא טענת עובדה, אז אי אפשר לצוות או לדרוש מבן אדם להאמין. מה שאולי אתה כן יכול, אתה יכול לצוות או לדרוש מבן אדם לבדוק ולהגיע למסקנות שהוא מגיע. זה אתה כן יכול לעשות עקרונית. כמובן אתה יכול, טוב זה נראה עוד מעט, אבל אם אתה מצווה עליו לבדוק, אז אם הוא לא בדק, אז אתה יכול לבוא אליו בטענות לא למה אתה לא מאמין, אלא למה לא בדקת. או להגיד לו זה שאתה לא מאמין זה אמנם עניין עובדתי, וזה כשלעצמו אני לא יכול לצוות עליך, אבל כיוון שזה נובע מזה שלא בדקת, אז גם על זה אני מטיל עליך את האחריות. כי זה שלא בדקת זאת עבירה. זאת אומרת, זה יכולתי לבוא אליך בטענות, ולכן יכולתי לצוות עליך, ולכן אם לא עשית את זה זה לא בסדר. ואם יש איזה השלכות, למשל שיש לך אמונות לא נכונות, אז אפשר אולי לבוא אליך בטענות, כי ההשלכות האלה הן בגלל העבירה שלך, בגלל המעשה שאותו לא עשית. הרבה פעמים למשל אדם נוהג ברשלנות ברכב. אז הרבה פעמים אנחנו פוגשים, אנחנו שומעים על איזה תאונה נוראית שבן אדם עשה, או לא משנה, הוא נסע במהירות מאה עשרים בכביש, פגע במישהו והרג אותו. וואלה איזה עבריין, חייבים להכניס אותו לכלא דחוף. עד שכולנו נזכרים שאנחנו כולנו עושים את זה, אלא מאי? שלשמחתנו בדרך כלל לא קורה שום דבר. פעם אחת שזה כבר קורה, אז כמובן כל הארץ גועשת, מעמידים אותו למשפט ומכניסים אותו לכלא. אבל בעצם הרבה מאוד אנשים עושים את אותו דבר. אז במובן מסוים, מצד אחד אני באמת ובתמים חושב שכל מי שעושה את זה אשם באותה מידה. תחליטו עד כמה אשמה יש בזה, אבל אותה אשמה יש אם הרגת בסוף או לא הרגת בסוף, כי מה שתלוי בך זה באיזה מהירות נסעת, לא אם הרגת. ברגע שנסעת במאה עשרים אז הרגת. אבל הייתה לך הבחירה לא לנסוע במאה עשרים. אז על זה אפשר לדון כמה אשמה יש על מי שנוסע במאה עשרים, אבל וואנס נסעת במאה עשרים, אז זה שהרגת זה רק תוצאה, ואחרים שלא הרגו זה פשוט בגלל שבסיטואציה שהם היו לא הייתה, זה לא קרה, לא בגלל שהם היו יותר צדיקים מאחרים. ולכן מידת האשמה לכאורה לא תלויה בתוצאות אלא במה שאתה עשית. מצד שני, ברור שמי שנסע במאה עשרים והרג, אז האחריות על ההריגה מוטלת עליו. אני נסעתי במאה עשרים ולא הרגתי, אז אני אשם באותה מידה, אני רשע באותה מידה, אבל מצד שני על מה אני אמור למשל לשלם? אין מי שנפגע, למי אני אשלם? אם אני עשיתי עבירה האחריות על התוצאות מוטלת עליי, למרות שהבעיה שלי זה העבירה ולא התוצאות. כן, אבל אם התוצאות האלה נגרמו מעבירה שלי, אז מטילים עליי את האחריות גם על התוצאות. אבל זה אם יש תוצאות, אם אין תוצאות אז אין. אז במובן הזה אני אומר, כל מה שאפשר לדרוש מבן אדם זה לא להאמין, אלא לכל היותר לבדוק, ותחליט, תגיע למסקנה שלך, איזה מסקנה שאתה מגיע. נכון שאם דרשתי ממנו לבדוק והוא לא בדק, אז המסקנה שהתקבלה בסוף, שנגיד המסקנה שהוא לא מאמין, זה בגלל שהוא לא בדק. אז בגלל שהוא היה עבריין והוא לא בדק, יצאה תוצאה שהוא לא מאמין. אז התוצאה שהוא לא מאמין עכשיו הופכת להיות כן משהו שהוא באחריותו, למרות שזה עובדה ובעצם המסקנה שלו זה המסקנה שלו, אי אפשר לצוות על עובדות. אבל זאת תוצאה של משהו שהוא לא היה בסדר והאחריות מוטלת על מי שלא היה בסדר, כי הוא יצר את התוצאה. רק במובן הזה אני יכול להבין שבאים בטענות לבן אדם על זה שהוא לא מאמין. בסך הכל אנחנו אומרים לו לא היית אנוס, כי אם לא בדקת אז לא היית אנוס. אם בדקת והגעת למסקנה שאתה לא מאמין אז אתה אנוס. אבל אם לא בדקת אז אל תגיד לי שאתה לא מאמין, מה לעשות? מה לעשות? לבדוק. אם לא בדקת אז אתה לא אנוס. יש, זה קשור גם כן קצת להמשך. רב אלחנן וסרמן כותב, נדמה לי, באחד המאמרים שלו בקובץ מאמרים, הוא שואל שמה, הרי שבע מצוות בני נוח מוטלות על כל באי עולם, גם על גויים, כולם. אומר, אני לא מצליח להבין איך אסקמוסי יבוא לבית דין של מעלה, הוא לא שמע מאודו לא על יהודים ולא על אלוקים ולא על שום דבר כזה. הוא חי לו באיגלו שלו, אני לא יודע, בקוטב הצפוני, והוא יבוא לבית דין של מעלה, יגידו לו: "תגיד, למה לא קיימת שבע מצוות בני נוח?", ישאל אותם: "מי זה נוח? מה, מה אתה רוצה ממני?". זאת אומרת, איך אפשר לבוא בטענות לאחד כזה שמאודו לא שמע על העניין הזה ולא ראה? ואז טוען, רב אלחנן וסרמן טוען, שאם האסקמוסי הזה רואה מסביבו עולם כל כך מופלא, הוא חייב לצאת למסע חקר, כן, לבדוק, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". זאת סברה פשוטה שכל אדם היה אמור לחשוב עליה. ואם הוא היה בודק, מסתובב בעולם, בודק ושואל וחוקר וזה, אז עד שהוא היה מגיע ליהודים, הוא היה שואל אותם והם היו מספרים לו, ואז הוא היה אמור לקיים לפחות שבע מצוות בני נוח אם לא להתגייר בהתלהבות. ולכן, לכן בעצם יכולה, יכולים לבוא בטענות גם לאסקמוסי. זה מה שהוא טוען. הוא טוען, זאת סברה פשוטה שכל אחד היה אמור לענות לה. אני לא, לא חושב שהוא צודק. נדמה לי שהאסקמוסי מן השורה לא הולך לבדוק אצל אף אחד איפה יש יהודים. ולכן, אם זה האסקמוסי הסביר נוהג ככה, אז מה אתה רוצה מהאסקמוסי? זאת התנהגות סבירה שגם אתה אם היית שם זה מה שהיה קורה. אבל לענייננו, זה בעצם אומר שבאמת לא באים בטענות לאסקמוסי על זה שהוא לא מאמין, באים אליו בטענות על זה שהוא לא למד, שהוא לא בדק. אוקיי? זאת אומרת, הדרישה מבן אדם זה לא להאמין אלא לבדוק. טוב, אז זה, זה לגבי הדרישה להאמין. למה אני אומר את זה? כי כידוע הרמב"ם פותח את ספר המצוות שלו במצוות עשה א', אני משתף אותה עכשיו, "ואתה התחיל לזכור מצווה מצווה". כן, אז זה תחילת ספר המצוות, המצווה הראשונה היא הציווי אשר ציוונו להאמין האלוהות, והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה ופועל לכל הנמצאות, והוא אומרו יתברך, "אנוכי השם אלוקיך". ובסוף גמרא מכות אמרו, תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני. כן, זה גמרא בדף כ"ג שם. "מאי קרא?" מאיפה אנחנו יודעים שיש תרי"ג מצוות? "תורה ציווה לנו משה", כלומר מניין "תורה", תורה זה שש מאות אחת עשרה. והקשו על זה ואמרו: "תורה בגימטריה הכי הווה? שית מאה וחד עשר הווה". כן, זה שש מאות אחת עשרה ולא שש מאות ושלוש עשרה. והייתה התשובה, כל זה בגמרא שם, והייתה התשובה, "אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום". הנה כבר התבאר לך כי אנוכי השם מכלל שש מאות ושלוש עשרה מצוות, והוא ציווי באמונה כמו שביארנו. זאת אומרת שהגמרא בעצם אומרת ששש מאות ושלוש עשרה מצוות נצטוו ישראל בסיני. שש מאות ואחת עשרה זה תורה ועוד שתיים שהם שמעו מפי הגבורה שזה אנוכי ולא יהיה לך. רואים שאנוכי זה אחת משש מאות ושלוש עשרה המצוות, זה הראיה של הרמב"ם. לכן המצווה להאמין היא אחת מן המצוות. ככה, זו המצווה שפותחת את ספר המצוות של הרמב"ם. עכשיו על העניין הזה העלו המפרשים כמה, כמה קשיים. הקושי הראשון זה איך אפשר לצוות על עובדה. מה שאמרתי קודם, האמונה זה או שאני מאמין או שאני לא מאמין. איך אפשר לצוות עליי להאמין? אבל פה יש משהו עוד הרבה יותר גרוע מאשר סתם ציווי על עובדה. באופן כללי ציווי על עובדות הוא בעייתי, למשל לצוות עליי להאמין בביאת המשיח זה בלתי אפשרי. תשכנע אותי שיבוא המשיח, אל תצווה עליי. אם תשכנע אותי שיבוא המשיח אז אני אאמין, ואם לא תשכנע אותי אז אני לא אאמין, אבל אם אני לא מאמין שום ציווי לא ישנה את זה, כי זאת עובדה, או שיבוא המשיח או שלא, אי אפשר לצוות על עובדות. אבל, אבל בהקשר של אמונה יש בעיה נוספת, מעבר לזה שמדובר פה בעובדה ואי אפשר לצוות על עובדות, הרי איך אתה יכול לצוות על מישהו להאמין בקיומו של מצווה? הרי כל הרעיון זה שאני מקיים מצוות בגלל שאני מאמין בקיומו של מצווה ובסמכותו של המצווה. אבל אם אני עדיין לא מאמין בקיומו של המצווה, אז עכשיו איך אפשר לצוות עליי להאמין בקיומו של מצווה? מי ציווה עליי את הציווי הזה עצמו? אי אפשר. מצווה יכולה להיאמר למישהו שמאמין בקיומו של מצווה. אחרי שאתה מאמין שהוא קיים ושיש לו תוכן. תוקף, שמה שהוא אומר מחייב, עכשיו הוא יכול להתחיל לצוות אותך ואתה אמור לשמוע לו, לציית לו. אבל להאמין בקיומו של מצווה מעבר לזאת עובדה, העובדה המסוימת הזאת היא עוד יותר בעייתית מאשר כל עובדה אחרת. כי אין מקום למצוות בכלל לפני שאתה מאמין בקיומו של מצווה. זה לא כמו שהרב אמר שבאמת הוא צריך שמצווים אותך או מנחים אותך ואומרים לך לך תבדוק את זה, קודם כל תעשה את המאמץ הזה. עוד מעט נראה, עוד מעט נראה. אני מגיע לזה, כל זה זה היה הקדמה. אני מגיע לזה עוד רגע. בהתחלה חשבתי פעם, אז איך הרמב"ם באמת מביא מצווה כזאת? אז יש כל מיני הצעות כאלה ואחרות, חלק גדול מהן לא נשמעות לי משכנעות. פעם חשבתי שאולי המצווה הזאת ברמב"ם היא באמת לא מצווה במובן הרגיל של המונח מצווה. יש ברמב"ם מצוות, דיברנו על זה אני חושב, יש ברמב"ם מצוות שהן מצוות הגדרתיות. למשל, יש מצוות עשה שמי שנוגע במת הוא טמא. אחת ממצוות העשה. פ"ה, פ"ו נדמה לי משהו כזה. איזה מצווה יש פה? מצווה להיטהר, לא מצווה להיות טמא. לא, לא, זה מצווה שמי שנוגע במת הוא טמא. גם אין עליו מצווה להיטהר דרך אגב. אין עליו מצווה להיטמא ואין עליו מצווה להיטהר. ובכל זאת זאת מצווה. ואותו דבר מצוות הפרת נדרים. מצוות הפרת נדרים שהבעל ביום שומעו, נדרים של עינוי נפש ושבינו לבינה, אם הבעל שומע את הנדר באותו יום שבו הוא שומע את הנדר של אשתו הוא יכול להפר לה אותו, להפר לה אותה. אוקיי? ואם לא אז לא. ושוב פעם אין פה שום מצווה, אתה רוצה תפר, אתה לא רוצה אל תפר, אבל אין פה שום מצווה. לגבי הטומאות, אז לכהן אולי אסור להיטמא, אבל זה מצווה בפני עצמה, שלכהן אסור להיטמא. לישראל מותר להיטמא והוא גם לא חייב להיטהר, אין פה שום עניין של חובה או איסור. זה הגדרת מצב שאם אתה נוגע במת אתה טמא. אז באיזה מובן הדבר הזה הוא מצווה? תראו, יש הרמב"ם עצמו מרגיש בעניין הזה. אפילו לא זוכר כרגע איזה מספר המצווה הזאת, אבל בכל אופן אז הרמב"ם אומר, אני אגיד את זה בעל פה, הרמב"ם אומר שהדברים האלה הם מצווה למרות שהם לא מטילים עלינו שום חובה ושום איסור. ולמה? בגלל שהדברים האלה יש להם משמעות הלכתית. עכשיו צריך להבין טוב, נגיד המשמעות ההלכתית של טומאה, אסור לטמא תרומה או אסור להיכנס למקדש כשאתה טמא, אבל אלה מנויים בתור מצוות נפרדות. יש מצוות כאלה, לא להיכנס למקדש כשאתה טמא ולא לטמא תרומה. עצם הגדרת הטומאה כשאתה נוגע במת או בשרץ או בזב או במה שלא יהיה, זה הגדרה. ההשלכות ההלכתיות מוקדשות להם מצוות בפני עצמן. אז למה זה שיש לזה השלכות הלכתיות הופך את זה למצווה? אם ההשלכות בעצמן כבר נמנו? אני הייתי אומר שהגדרת הטומאה היא בסך הכל פרט מגדיר במסגרת המצווה של איסור להיכנס למקדש טמא. אז במסגרת הזאת צריך גם להגדיר מי זה טמא. אז הוא אומר מי שנוגע במת הוא טמא. זאת ההגדרה שנדרשת כדי להבין מה המצווה אומרת, אבל זאת לא מצווה, זאת הגדרה או פרט בתוך המצווה. רואים שהרמב"ם, תחשבו למשל על ספר חוקים של מדינה, אז ספר החוקים מכיל בתוכו גם חוקים הגדרתיים, נכון? אפשר להגיד קטן לעניין ספר החוקים הישראלי הוא כל מי שלא הגיע עדיין לגיל 16. סתם משהו כזה, בסדר? מה זה החוק הזה? החוק הזה לא אוסר כלום ולא מתיר כלום ולא מחייב שום דבר. הוא מגדיר, הוא מגדיר מה נקרא קטן ומה נקרא גדול. אבל יש חוק כזה, יש חוק שמגדיר את המושגים שמופיעים בספר החוקים. עכשיו אם נבין שלפי הרמב"ם ספר המצוות זה בסך הכל ספר החוקים שלנו, זה נקרא ספר המצוות ולא ספר הציוויים, אלא ספר החוקים. אז בספר החוקים יש גם מצוות שהן הגדרות. ולכן מה שהרמב"ם, פעם חשבתי ככה, שמה שהרמב"ם קורא מצווה זה בעצם פירוש למושג חוק. עכשיו תבינו זה לא בדרך כלל זה לא בדיוק אותו דבר אבל הרמב"ם מבחינתו מצווה פירושו חוק. ואז מה זה אומר? בספר החוקים מאוד סביר נגיד אם הייתי כותב ספר חוקים תורני מאוד סביר לפתוח אותו בהגדרה אנוכי השם אלוקיך נתתי לך תורה מסיני ומשם יוצאים כל הציוויים כל מה שאני רוצה ממך. אז הסעיף המקדים הזה המבוא הגדול הזה הוא יהיה סעיף א' בספר החוקים. אז אצל הרמבמ זה מצווה א' בספר המצוות. באמת זה לא מטיל עליי שום ציווי כמו שההגדרה של טמא לא מטילה עליי שום ציווי ושום איסור אבל זה סעיף שבהחלט צריך להופיע בספר החוקים ולכן הוא הופיע בספר המצוות. אם נתרגם את ספר המצוות לספר החוקים אז יש מקום אולי לקיומה של מצווה כזאת. פעם שאמרתי את הדבר הזה אז העיר לי מישהו הערה נכונה. דרור פיקסלר פרופסור מבר-אילן. הוא אמר שברמב"ם יש שישים שישים מצוות הכרחיות ותמידיות שמלוות אותנו כל הזמן ואחת מהן זה המצווה להאמין. אם זה כך אז אני לא צודק כי לפי מה שאני תיארתי אז המצווה להאמין לא באמת מטילה עליי איזושהי חובה, זאת זה הפתיח לספר המצוות זה ההגדרה מה נקרא ציווי או מה הבסיס להיותך מצווה וזה לא משהו שאני אמור לקיים אותו ובטח לא משהו שאני אמור לקיים אותו תמיד. אני לא מקיים אותו אף פעם אני פשוט רק חי בתוך המסגרת המושגית הזאת. ברגע שהרמב"ם מגדיר את זה כאחת משישים המצוות הכרחיות אלה שחייבים לעשות אותם כל הזמן הוא בעצם אומר לי שהדבר הזה הוא מצווה הוא לא רק מבוא לספר החוקים. ואז באמת הוא צודק זאת אומרת ההצעה הזאת שלי כנראה לא נכונה לא זאת ההבנה ברמב"ם. המסקנה היחידה שאני באמת מצליח להסיק מכאן, כן פעם אז חשבתי אולי לפני כן חשבתי אחרי זה, טוב אז יכול להיות שבאמת הרמב"ם כי הרמב"ם הרי גם קבע שלוש עשרה העיקרים. שלוש עשרה העיקרים הם כולם בעצם מסגרת מחשבתית עובדתית לאמונה היהודית והרמב"ם אומר שמי שלא מאמין בעיקרים אז הוא כופר בעיקר ויש סנקציות מסוימות לגביו. זאת אומרת שבעצם הרמב"ם דורש מאיתנו אמונה בעובדות הוא כן דורש את זה למרות מה שאמרתי קודם. פעם חשבתי טוב אז אם ככה כנראה זה מה שחשב הרמב"ם שאפשר לדרוש מבנאדם להאמין לאנשים חכמים כן לפילוסופים או לחכמים וכן אפשר לבוא אליו בטענות אם הוא לא מאמין להם זה ככה הוא חשב. אני לא מאמין בזה ואני לא חושב שזה נכון אבל נראה שזאת תפיסתו של הרמב"ם זאת אומרת הרמב"ם כנראה חושב שאפשר לצוות על עובדות כי הוא הנחת היסוד סליחה רב הרמב"ם אומר במצווה ראשונה לידע שיש שם אלוה לא להאמין לידע זאת אומרת כמו שהרב אומר הוא מוביל אותנו לזה שצריכים לחקור ולדעת. רגע רגע אני אגיע למחקר אני אגיע אמרתי שאני אגיע. לידע ולהאמין זה מילים נרדפות אין הבדל ביניהם זה אותו דבר. הנקודה היא ש רגע יכול להיות שהרמב"ם באמת חשב שא' כמו רבי אלחנן וסרמן שכל מי שיבדוק באמת יגלה שיש אלוקים ושצריך לשמוע לו ושהיה מעמד הר סיני וכולי זה מי שבודק ומי שלא מספיק חכם כדי לבדוק אז יש בהחלט הצדקה לדרוש ממנו לשמוע לחכמים שכן בדקו ולכן כן אפשר לבוא בטענות לבנאדם או לדרוש מבנאדם לאמץ אמונות עובדתיות. אם יכול להיות שזה נכון בשיטת הרמב"ם אני אני אישית לא מאמין בזה לא חושב שזה נכון כי זה לא נכון שכל אחד שיבדוק באמת בהכרח יגיע למסקנות האלה ואני גם לא רואה איך אפשר איך אפשר להגיד לבנאדם תשמע תאמין לחכמים. יש חכמים הפוכים שאומרים אחרת. יש חכמים גדולים שהם אתאיסטים לאיזה חכמים אני אמור להאמין? אם אני לא מוטה אני דף חלק עכשיו אני שואל את עצמי אוקיי מה חובתי בעולמי? לא יודע להאמין לדוקינס או להאמין למשה רבנו להבדיל שניהם חכמים נו מה לעשות עכשיו למי אני אמור להאמין? זה חשיבה קצת מיושנת, אני לא קשה לי קשה לי לקבל אותה. מה שכן, הדבר היחיד שבאמת יכול לבוא בחשבון פה, ועוד פעם אני אומר, יכול להיות שאין מצווה כזאת ואני לא מקבל את מה שהרמב"ם אומר, אבל אולי באמת בעקבות מה שאמרתי קודם, יכול להיות שצריך להסביר פה כך שהחובה היא חובה לבדוק. זה החובה. ברגע שיש חובה לבדוק, אז גם אם אתה לא מניח כמו שאמרתי קודם שכל מי שבודק אכן יגיע למסקנה הזאת, אבל אם בדקת ולא הגעת למסקנה הזאת אז אתה פטור. אבל אם לא בדקת ואתה חי בעולם שגוי, בתוך אמונות שגויות, אז האחריות על זה שאתה חי באמונות שגויות מוטלת עליך לא כי אפשר לתבוע ממך תביעות עובדתיות, אלא בגלל שאפשר לתבוע ממך לבדוק. ואם אתה פשעת ולא בדקת, כמו עם תאונת דרכים, אם אתה פשעת ולא בדקת, אז האחריות לתוצאות אם יצאו תוצאות שגויות היא עליך. מה קורה עם מישהו שלא בדק אבל חי בבית דתי ולכן הוא ממשיך להיות דתי כל חייו? הוא לא בדק. כן, הוא נסע במהירות מופרזת אבל לא דרס אף אחד. מה לעשות? אין שום דבר להטיל עליו אחריות, אז הוא לא מטילים עליו אחריות. זה לא אומר שהוא יותר צדיק מהאחר. זה אומר אבל שאין מה להטיל עליו אחריות, ועל הראשון יש, יש תוצאות בעייתיות לרשלנות שלו, לאי הבדיקה שלו, ולכן האחריות להם מוטלת עליו. זה הפשר היחיד שאני יכול לקבל לגבי העניין הזה וגם כאן צריך לשים לב טוב שזה לא חלק לגמרי. זה לא חלק לגמרי בגלל שיכול לבוא בן אדם ולהגיד גם את המצווה לבדוק איך אתה יכול להטיל עלי? הרי אם אני לא מאמין בקיומו של מצווה, וכאן אני חוזר לקושי השני שאמרתי קודם, שהרי אמונה בקיומו של מצווה זה משהו שהוא יותר גרוע מאשר אמונה בעובדות בכלל, כי פה יש גם מעגליות. כל עוד אני לא מאמין בקיומו של מצווה, אז מה המשמעות של מצוות שמוטלות עלי, למה שאני אציית להם? עכשיו אם יש מצווה לבדוק, אני שואל, כל עוד לא בדקתי ואני לא מאמין בקיומו של מצווה, אז למה שאני אציית למצווה הזאת עצמה, למצווה לבדוק? אז אפשר אולי לומר, תראה, זה פה לא צריך את קיומו של מצווה. לבדוק את דרכיך בחיים ואת אמונותיך, זו דרישה שדורשים מכל בר דעת. כל אדם שהוא בר דעת צריך להיות אחראי למעשיו, לבדוק את האמת, לברר ולגבש לעצמו את העמדה. ובמובן הזה אפשר לדרוש את זה ממנו גם בלי שיש כאן מצווה, אלא כסברה. זאת אומרת, כל אחד אמור לבדוק, ואם אתה לא בדקת ואתה חי כאתאיסט, אתה לא מאמין בקיומו של מצווה או בקיומן של מצוות, אז האחריות לזה מוטלת עליך כי לא בדקת. אולי, לא יודע. למרות שזה לא מצווה, אם זה ככה אז זה לא מצווה במובן המלא. בדרך כלל מצווה זה היענות לציוויו של הקדוש ברוך הוא, זה מצווה. כאן המצווה היא מכוח השכל, שבן אדם מכוח השכל צריך לבדוק. ואם אתה צריך לבדוק אז. הרב? כן. אתמול שמעתי שיעור ושמה הבדיקה הזאת שהרב מדבר עליה עכשיו היא אולי כלולה בתוך המצווה לפי הרמב"ם של ואהבת. הרמב"ם בכמה מקומות מגדיר ואהבת את השם אלוקיך, שזה בחינה ובדיקה של ההתבוננות שבעולם ובמצוות שהשם קיים. אולי זה המצווה של. הרמב"ם בהלכות יסודי התורה כותב את זה במפורש, אומר ואחי הדרך לאהבתו וליראתו, מתבונן בברואיו ובמעשיו הנפלאים וכולי וכולי. רק ששמה הטענה היא שהבדיקה היא מכשיר מצווה. הרמב"ם אומר שאם אתה תבדוק את מה שקורה בעולם מתוך זה תגיע לאהבת השם. הוא לא אומר שיש שם מצווה על הבדיקה עצמה. אם אתה אוהב את השם בלי זה אין בעיה, אז תאהב אותו בלי זה. אם אתה לא אוהב אותו בלי זה הדרך להגביר את האהבה זה לעשות את הבדיקה הזאת. לכן נדמה לי שמה שכותב הרמב"ם שם זה לא זה. אבל יותר מזה, גם אם זה היה נכון, אז אני חוזר ושואל אז מה זה מצוות ואהבת את השם אלוקיך, מצוות האמונה, סליחה, מצוות אנוכי השם אלוקיך, מצוות האמונה. אז זה נשאר עדיין בלי הסבר. לכן אני אומר בכל מקרה אני חושב שאם בכלל מכניסים את זה הייתי מכניס את זה פה ולא במצוות אהבת השם. יש לי שאלה אחרת, רוב האנשים סתם לא חושבים על דברים כאלו, לא בודקים חיים. אפילו דתיים, יש מה שנקרא אמונה פשוטה או משהו, ולא נכנסים לפילוסופיה הזאת מעל אולי. אוקיי, אז יש חיוב, אי אפשר להגיד שיש חיוב של בדיקה לתשעים וחמישה אחוז מהאנשים? למה אי אפשר להגיד? אפשר להגיד. בהחלט אפשר להגיד. זה שהם לא… אז מה? תשעים וחמישה אחוז מהאוכלוסייה גם מדברים לשון הרע. גם זה עצמו עכשיו היה לשון הרע מה שעשיתי. אוקיי. עוד שאלה אם אפשר? כן, בבקשה. אנחנו, אלו ששומעים את השיעור, גם במצב הפוך, כלומר הבסיס זאת אמונה, יכול להיות לפי רובנו, אבל אנחנו מקבלים מצווה על דבר שכבר קיים. עושים, מאמינים. לכן אני אומר, אם המצווה היא לבדוק, אז זה לא נכון שזה קיים. זה שאתה מגיע למסקנה, זה שאתה חי בעולם של אמונה, לא בטוח שזה תוצאה של בדקת. יכול להיות שאתה נהגת במהירות מופרזת רק לא הרגת אף אחד כי היית במקרה במקום שומם. לא בדקת ובמקרה אתה נמצא במקום שבו שוררת האמונה הנכונה, אז לכן אתה חי מתוך אמונה נכונה, אבל לא בדקת, זה במקרה. אז אם המצווה לבדוק, אז אם אני יוצא במסקנה שאין לי אמונה ואין הקדוש ברוך הוא, אז יצאתי ידי חובה? לא. כן. אין הכי נמי. אז קיימתי מצווה שאני לא מאמין במצוות אמונה? נכון. נכון. זה בסך הכל שיקוף של מה שאמרתי קודם, שהמצווה הזאת להאמין, אם אני צודק בפרשנות הזאת, המצווה הזאת להאמין היא שונה מאוד מכל שאר המצוות. כי בכל שאר המצוות המצוות הן כמשמעותן – מצווה. מה זה מצווה? מצווה זו תוצאה של ציווי. אבל את הבדיקה, את הבדיקה אני אמור לעשות לא כתוצאה של ציווי, כי הרי אני עוד לא יודע על קיומו של מצווה, אלא מכוח הסברה הפשוטה שבן אדם צריך לבדוק את דרכו ולחפש שם השם. אז לקרוא לדבר הזה מצווה זה מוזר, כי זה לא בא מכוח ציווי, זה בא מכוח הסברה. אבל כן, אם הרמב"ם קורא לזה מצוות עשה א', הוא כנראה חושב שזאת מצווה. אפשר לא לקבל את מה שהוא אמר, אבל תפיסתו של הרמב"ם כנראה שדבר כזה הוא מצווה. אני מודה, אני לא יודע, הוא לא מפרט פה. על בסיס מה שהוא אמר, הרבה רבנים אומרים מה שנקרא עוד פעם אמונה פשוטה, הם אומרים לא כדאי לבדוק, אתה בא לשאלות וכן הלאה, והם דוחפים דווקא שרוב אנשים לא יחשבו על הדברים האלו כי זה עלול להביא לבעיות. זה לאור מה שאני אומר עכשיו, אותם רבנים הם בגדר מסית ומדיח לא לקיים מצווה. זאת אומרת, אתם יודעים, יש יד רמה בסנהדרין שאומרת, הגמרא שם אומרת אין טוענים לנחש. כן, מה היו יכולים לטעון לנחש? דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים. זה בסוגיה של מסית. אז יש שם יד רמה, הרי הנחש לא הסית את חוה לעבודה זרה. האיסור שחוה עברה זה שהיא לקחה מפרי העץ למרות שהקדוש ברוך הוא אמר לא לאכול. זה לא עבודה זרה, זה לאו, היא עברה על ציווי של הקדוש ברוך הוא. מה רואים? רואים פה שיש איסור הסתה גם על עבירה שהיא לא עבודה זרה, למרות שבדרך כלל בתפיסה בהלכה היא שמסית ומדיח זה רק לעבודה זרה. מי שעושה הסתה למישהו אחר לחלל שבת הוא לא מסית, אין איסור הלכתי על הדבר הזה. אולי לפני עיוור או משהו כזה, אבל אין איסור עצמי על הדבר הזה. אבל היד רמה טוען שיש. היד רמה טוען שיש איסור הסתה לכל עבירה בתורה. ואם זה כך, אני חוזר לפה, אז אותם רבנים שאומרים את זה הם מסיתים ומדיחים. אולי בגלל שלחוה הייתה מצווה אחת, בעצם זה שאתה כופר במצווה הזאת שהיא היחידה שקיבלת, סוג של עבודה זרה, סוג של מסית ומדיח. מה ההבדל? ואם אני כופר במצווה אחת מתוך תרי"ג, אז זה לא עבודה זרה? מה ההבדל? עדיין אני לא מקיים את מה שנצטוויתי. לא רואה הבדל. בכל אופן, עוד שאלה, האם כל המצווה הראשונה הזאת וגם י"ג עיקרים, האם בעצם זה לא מבחינת הרמב"ם, אני לא יודע, אני שואל, זה לא מחסום שבא ואומר רגע, סליחה, לא עברת את העניין הזה, אני לא מדבר איתך בכלל, תעזוב אותי מהמצוות, אתה לא נמצא בקטע שבו אתה צריך לקיים מצוות? אליך לא מדברים. אין בעיה, זאת הגדרה לגמרי אפשרית, אותה הייתי מקבל בשמחה אם זה היה מופיע ברמבם, זאת התפיסה הפשוטה גם שלי. אבל ברמב"ם זה מוצג כמצווה. לכן אני אומר זה בעייתי. אבל אם לא עברת, אם לא קיימת אותה, כלומר הגעת למצב שבו לא עברת, בדקת בדקת, החלטת אני לא מאמין? יכול להיות בהחלט שאפשר לחסום אותך ולהגיד שאתה כופר, אבל זה לא האשמה. זה סיווג. זאת אומרת, אוקיי, אז אתה לא בכלל ישראל כי אתה לא מחזיק באמונות או במסגרת המחשבתית של עם ישראל. אז כסיווג אתה כופר, אבל אין פה תביעה כלפיך כי סך הכל עשית את הבדיקה שלך וזאת המסקנה שלך. זה כן, זה בהחלט יכול להיות. אין ציפייה שתמשיך לקיים את המצוות? לא. לא, ממש לא. אם הגעת למסקנה שזה לא נכון, אז מה פתאום? למה שתעשה את זה? אני לא פעם אמרתי שאני אני חושב שלא צריך מי שלא מאמין באלוקים לא מצטרף למניין. אז אנשים ככה נורא מתקוממים. מה זאת אומרת? הרי כולם עוד פעם אפשר לבוא, הרי הרבה מצרפים למניין, ציענטער ציענטער אתה אוסף כל אחד שיש ברחוב או כל כמה שיש ברחוב כדי שישלימו לך מניין, ובעצם מה הם אשמים? הם תינוקות שנשבו וכל מיני דברים מן הסוג הזה. מה שאני אומר זה שהם לא אשמים בכלום, זאת לא סנקציה. אנשים חושבים שזה שלא מצרפים אותם למניין, או אני חושב שלא צריך לצרף אותם למניין, זאת סנקציה. זה עונש על זה שהם לא מאמינים. זה לא עונש, הם לא הכל בסדר, הם לא מאמינים. אבל מה לעשות, אני לא מצרף עציצים למניין. אני מצרף אנשים שמתפללים למניין. לשים עציץ זה לא משלים מניין. והם מאמינים, אבל הם לא מקיימים. יש הבדל גדול מאוד. אז אתה יכול לצרף כל אחד ברגע שהוא בא להצטרף למניין, זאת אומרת שיש פה משהו שהוא כן מאמין, אחרת הוא לא היה מצטרף. זה לא אומר כלום. אני מדבר אני מדבר אמרתי קודם, אני מדבר על מי שלא מאמין, לא על מי שלא מקיים מצוות. על מי שלא מאמין. מי שלא מקיים מצוות זה פרשייה אחרת. אבל מי שלא מאמין, אני אני מדבר עליו. בזה שהוא בא להצטרף למניין כי הוא עושה לך טובה, אז מה? כמו אלה שמניחים תפילין אצל החב"דניקים ברחוב, מה הם כולם מאמינים גדולים? חלק מהם אומרים אוקיי שים לי את זה על הראש ותעזוב אותי במנוחה. בסדר, מה אתה לא יכול לדעת. אני אומר זה לא עוד פעם, גם אני לא יכול לדעת, אני רק אומר ברמה העקרונית. ברמה העקרונית אם יש מישהו שלא מאמין אז אז אין לזה שום משמעות. אתה… אבל כמו שאתה מניח שהוא לא מאמין, תניח שהוא מאמין אבל הוא לא מקיים את המצווה. זה הכל, ולכן אתה יכול לצרף אותו למניין. אני אחזור שוב. אני לא מניח כלום. אני לא מניח שהוא לא מאמין ואני לא מניח שהוא כן מאמין. אני אומר אם מדובר באדם שלא מאמין, אם איך אתה עושה את הדיאגנוזה תחליט בעצמך. אבל אם מדובר באדם שלא מאמין, הוא לא מצטרף למניין. זהו. לא אני לא מניח כלום, יכול להיות שהוא כן מאמין, יכול להיות שהוא לא מאמין, יכול להיות שאני לא יודע. אבל בהנחה שהייתי יודע שהוא לא מאמין או שהוא אומר לי אני לא מאמין, אז הוא לא מצטרף למניין. אדם בא לבר מצווה, הוא אורח בבר מצווה. הוא לא בא לבית הכנסת כי הוא רוצה להתפלל, אלא הוא בגלל שלא יודע מה הבן שלו, האח שלו, הבן דוד שלו יש לו בר מצווה. הוא מצטרף שם למניין? אני אומר שלא. אם הוא עוד פעם, אם הוא לא מאמין. אם הוא לא מאמין זה שהוא נמצא שם לא מעיד כלום. אני אני מבין נכון שהרב אומר מאמין באלוהים הוא מתכוון מאמין באלוהים מצווה? נכון. כי יש הרבה אנשים שמסתכלים בעולם ומאמינים באלוהים אבל לא מאמינים ב… ברור. מאמין באלוקים מצווה ואפילו הייתי אומר יותר מזה, מצווה בהר סיני. הרמב"ם נראה אותו בהמשך, הרמב"ם מדבר על זה כתנאי, שהציווי צריך להאמין לציווי בסיני אחרת המצוות שלך הם לא מצוות. אז ה אם ה… כן? הרב? אפשר לחדד את הייחודיות של הבעיה בהקשר של להאמין בקיומו של האל? אני מבין שהרב אומר שבאופן כללי יש בעיה לצוות להאמין בעובדות, את העניין הזה הבנתי. אבל מה שלא הבנתי מה שהרב הסביר קודם, את הייחודיות שיש בזאת… בעובדה הספציפית הזאת? בעובדה הספציפית הזאת, העובדה שיש אלוקים, יש יש בעייתיות נוספת בלצוות עליה. בדיוק, את זה לא הבנתי, אם אפשר דוגמה או משהו? יפה. אז הבעייתיות היא שמצווה בדרך כלל מניחה את קיומו של מצווה. נכון? אם אני לא מאמין בקיומו של מצווה לא שייך להפנות אליי מצוות, כי אני לא אין מצוות מבחינתי כל עוד אני לא מאמין בקיומו של מצווה. עכשיו איך אפשר לצוות עליי להאמין בקיומו של מצווה? זה אוקסימורון. המצווה הזאת עצמה ממי היא מגיעה אליי? הרי אני עוד לא הגעתי למסקנה שיש מצווה. המצווה היא להאמין בכך שיש מצווה, אבל רק אחרי שאני מאמין שיש מצווה אפשר להתחיל להפנות אליי מצוות. לכן העובדה המסוימת הזאת, קיומו של אלוקים, הציווי לגביה הוא יותר בעייתי מאשר כל עובדה אחרת. אוקיי? בסדר. טוב. אז הנקודה היא בעצם, אז בסופו של דבר אני חושב שמצוות האמונה של הרמב"ם, הפשר היחיד שאני מצליח לתת לה, ועוד פעם, זה לא כתוב אצלו, אבל הפשר היחיד שאני מצליח לתת לה זה החובה לבדוק. וגם אז צריך להבין שזה לא חלק. כי אם אתה אומר שיש חובה לבדוק, אז אני יכול להבין שמטילים עליי אחריות אם הגעתי למסקנות הלא נכונות. לא בגלל שאפשר לצוות עליי להגיע למסקנות נכונות, אלא שאם לא בדקתי אז האחריות לתוצאות, זאת אומרת לזה שהמסקנות שלי לא נכונות, מוטלת עליי. זה כל מה שהסברתי קודם. אז מה שהרמב"ם כותב בעצם, כן, תראו פה את לשונו. כן, הציווי אשר ציוונו להאמין האלוהות והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה ופועל לכל הנמצאות וכולי. לפי ההסבר שלי בעצם צריך לקרוא את זה כך. אם אתה לא מאמין בכל זה, ביטלת מצוות עשה. מטילים עליך אחריות. למה? כי לא בדקת. אבל אם בדקת ולא הגעת למסקנות האלה, אז הכל בסדר. זאת אומרת, אז אין בעיה, כי בעצם הציווי הוא לבדוק, הציווי הוא לא להאמין. הניסוח הוא על להאמין בגלל שאת האחריות לאי הבדיקה מטילים עליך על המסקנות הלא נכונות אליהם הגעת. אבל זה רק, אתם מבינים שזה לא פשט לשונו של הרמב"ם, אבל אני לא מצליח למצוא פשר סביר אחר לציווי הזה. אז לא יודע, או שאני צודק, או שזה באמת מה שהרמב"ם מתכוון, או שאני פשוט לא מסכים איתו. אז התם ושאינו יודע לשאול לא יכול לקיים את המצווה הזאת. נכון. יכול להיות שלא יכול באונס, בסדר, אבל הוא לא יכול. הנה חינמי. הרמב"ם, משום מה התחושה שלי זה שהרמב"ם מרגיש שיש יותר מדי תמים ושאינם יודעים לשאול. הרמב"ם חושב שהאדם הסביר זה התם ושאינו יודע לשאול, ויש שכבה מאוד מאוד דקה של פילוסופים או הוגים או תלמידי חכמים שהם יכולים לקרוא להם החכם. ולכן בעצם התורה כשמדברת לכלל הציבור היא כן יכולה לצפות ממנו ללכת אחרי החכמים ולא לשאול שאלות. זאת תפיסה שאני לא יכול לקבל, אבל התחושה שלי, חוש הריח שלי אומר שזאת ההנחה של הרמב"ם, שזה בעצם מה שהוא מתכוון לומר. אוקיי, בכל אופן המסקנה בסופו של דבר זה שדיברתי על זה בעבר, התמצית או המוקד של הדתיות היהודית הוא למעשה המצוות. בעצם מה שאני מצפה מבן אדם מאמין זה להיות מחויב לציוויים. אוקיי? זה התמצית. והאמונה כשלעצמה בסופו של דבר זאת אמונה פילוסופית, אפילו במידה רבה לא ברור עד כמה בכלל אפשר לראות אותה כמצווה. או שכן או שלא, זה כל מה שדיברנו עד עכשיו, אבל המשמעות שלה מבחינתי כאדם דתי, כתאיסט, לא כדאיסט, זה שאמונה פירושו להחזיק בקיומו של גורם מצווה. זאת המשמעות של אמונה דתית. כאן אנחנו עוברים מדאיזם לתאיזם. דאיזם זה אמונה באלוהים באיזשהו מובן פילוסופי כללי, שגם אדם חילוני יכול להגיע למסקנה שיש אלוהים. ההבדל בינו לבין האדם הדתי זה שהוא לא חושב שזה מחייב אותו במשהו. אוקיי? בעצם התמצית של האמונה זה המחויבות הדתית או המחויבות ההלכתית. ואולי הביטוי המובהק ביותר לעניין הזה, כבר דיברתי אני חושב על הרמב"ם הזה, זה רמב"ם בהלכות עבודה זרה, רגע, אני פותח אותו. רמב"ם הלכות עבודה זרה בפרק ג', הלכה ו'. הנה, אני משתף את המסך. יש מחלוקת במסכת סנהדרין, מחלוקת בין אביי לרבא, עובד עבודה זרה מאהבה או מיראה. האם הוא חייב או פטור. והרמב"ם פוסק כמו רבא שפטור. אביי סובר חייב, רבא אומר פטור, והלכה כמוהו, כן, הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. מה זה עובד עבודה זרה מאהבה או מיראה? אז רוב המפרשים, כולל רש"י במקום והריטב"א וכל הראשונים כמעט, כל מי שמתבטא בעניין הזה, אומרים שהכוונה לאהבת אדם ויראת אדם. זאת אומרת אני עובד עבודה זרה כי אני אוהב אדם כלשהו או ירא מאדם כלשהו, וכדי לרצות אותו אני עובד עבודה זרה. אבל אם אני אוהב או ירא מהאליל עצמו, מהעבודה זרה עצמה, זאת עבודה זרה למהדרין. כן, זה ברור. אבל הרמב"ם לא נראה שהוא עושה את ההבחנה הזאת. בוא נקרא. העובד עבודת כוכבים מאהבה, כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהייתה נאה ביותר, אתם רואים? זאת אהבה לעבודה עצמה, לאליל עצמו, זה לא אהבה לאדם כלשהו. או שעבדה מיראתו לה, שמא תרע לו, כמו שהם מדמים עובדיה שהיא מטיבה או מריעה. עוד פעם, גם האהבה וגם היראה זה אהבה ויראה מהאליל, מהעבודה זרה עצמה, לא מאדם. אם קיבלה עליו באלוה, חייב סקילה. ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה, פטור. אז הרמב"ם פוסק כרבה ומפרש את זה כפשוטו. מי שעובד עבודה זרה מאהבה ויראה, הכוונה מאהבה ויראה של האליל, לא של אדם. ותראו את השגת הראב"ד פה למטה. ואנו מפרשין מאהבת אדם ומיראת אדם, ולא מאהבת עבודת כוכבים ולא מיראתה. וזה כמו רש"י, כמו כולם, כולם מפרשים כך. אבל הרמב"ם לא. למה כולם מפרשים כך זה מובן. בגלל שבסופו של דבר אם אתה עובד את האליל הזה כי אתה אוהב אותו או ירא ממנו, זאת לכאורה עבודה זרה למהדרין, כמו שעובדים את הקדוש ברוך הוא מאהבה או מיראה, זו עבודת השם. להפנות את אותם כוחות כלפי אליל זה עבודה זרה. אז מה רע, מה רע במירכאות, מה טוב, כן, בעבודה זרה מאהבה או מיראה לאליל? זה לכאורה אמור להיות עבודה זרה למהדרין, ודאי שחייב על דבר כזה. זה מה שמטריד את הראשונים ולכן הם מסבירים, וזה לא כפשט הגמרא, אבל ככה הם מסבירים בגלל הקושי הזה שמדובר פה מאהבה ויראה של אדם, לא מאהבה ויראה של האליל. ואם זה אהבה ויראה של האליל אז זה עבודה זרה למהדרין. אבל הרמב"ם שלא כותב ככה, שלא אומר ככה, אז מה כן? מה, ננסח את זה אחרת, אז מה זה כן עבודה זרה שעליה חייבים? אז תראו, יש פה… לקבל אותו כאלוה! מה? עבודה זרה זה מה שהוא אומר, אם קיבלה כאלוה. אם הוא עובד זה סתם כי זה מודרני וזה טרנד כזה וזה יפה ומתאים לו משהו… דיבר על אהבה ויראה. התחלת טוב וסיימת פחות טוב. זאת אומרת, אם זה טרנדי אז הכל בסדר, אני מסכים, אבל אם הוא אוהב או ירא אותה? גם, אבל זה לא… זה לא כאלוה אצלו, פשוט לא קיבל אותו כאלוה. אז מה זה אלוה? זאת השאלה הגדולה. מה זה אלוה? לכאורה זה האהבה והיראה, זה מה שאומר שאני רואה אותו כאלוה, לא? לא, אם כאלוה זה שמישהו מצווה אותך ואומר לך תעשה כך וכך וכך, זה אלוה. אוקיי. אז פה באמת, אני חושב שזה באמת הכוונה. הרמב"ם האלטרנטיבה, השחרתי פה את המילים האלה, האלטרנטיבה שהרמב"ם מציב, מה זאת כן עבודה זרה מלאה, זה אם קיבלה עליו באלוה חייב. זאת אומרת אהבה ויראה מבחינת הרמב"ם הן לא נקראות קבלה באלוה. קבלה ב… כשאני עובד עבודה זרה פירוש הדבר אני רואה את האליל הזה בתור אלוה שלי. אם אני רק אוהב אותו או ירא ממנו זה עוד לא אומר שקיבלתי אותו באלוה. מה פירוש הדבר? מה זה קבלה באלוה? אז תראו, נגיד שעבודה זרה מאהבה או מיראה הייתה עבודה זרה למהדרין, כמו שאומרים רוב הראשונים למעט הרמב"ם. האם כשאני נוסע בכביש ומפחד השוטרים אני נוסע במהירות המותרת? אני יורד לתשעים קמ"ש ולא נוסע במאה עשרים כדרכי. האם אני עובד עבודה זרה? לכאורה כן, הרי אני ירא מהשוטר או מהחוק או מהעונש, מה שלא יהיה מהשופט, בסדר? ולכן אני נוסע כחוק, מקיים ציוויו. זה ממש עבודה זרה, לא? מה, אליל חייב להיות איזשהו גוש חומר מאבן או מעץ? ואם האליל הזה הוא בן אדם אז זה לא אליל? אפשר לעבוד עבודה זרה גם בני אדם. המן לפי חלק מהדעות לפחות, עבדו אותו שם עבודה זרה, לכן מרדכי לא כרע ולא השתחווה. אז פה זה עבודה זרה? מה אתם אומרים, לשמוע לשוטר זה עבודה זרה? לא. למה לא? בגלל שכשאני שומע לשוטר זה מאהבה או מיראה, בגלל שאני חושב שכך נכון לנהוג או בגלל שאני מפחד מהעונש, כל אחד והנימוקים שלו. אבל זה אהבה ויראה. הצייתות מתוך אהבה ויראה הוא לא צייתות דתי. אז מה זה אלוה? מה זה צייתות דתי? מה זה עבודה דתית? עבודה דתית פירוש הדבר מה זה אלוה? אלוה, אתם יודעים במקרא אלוהים זה כינוי לדיינים. ונקרב בעל הבית אל האלוהים והקריבו בעל הבית אל האלוהים. אלוהים זה דיינים. למה? כי אלוהים זה מישהו שמה שהוא אומר צריך לעשות. זה הדיין. הדיין מה שהוא אומר צריך לעשות. זה המשמעות של להיות דיין, הסמכות שיש לדיין. הדיין כל מהותו זה הסמכות שמסורה לו שאם הוא אומר משהו צריך לעשות. זה בבואה של אלוה. אלוהים זה מישהו שמה שהוא אומר אני עושה, זה נקרא קבלה באלוה. עכשיו זה לא אהבה ולא יראה. אם אני הולך עכשיו לכיוון הקדוש ברוך הוא, לא לכיוון עבודה זרה, זה כנגד זה. אז יש גם עבודה דתית ביחס לקדוש ברוך הוא. אם אני עושה את המצוות בגלל שאני אוהב אותו או ירא ממנו, זאת לא עבודה לשמה. אני מקיים את מצוות אהבת השם ויראת השם, אבל זאת לא עבודה לשמה. עבודה לשמה זה לעשות את זה כי הוא אלוהים. השם הוא האלוהים, כמו שאומרים תמיד במוצאי יום כיפור. אז הקבלה באלוה פירושו שהוא אלוה, אז אני עושה את זה כי הוא אמר. זה הדוגמה החביבה עליי, זה המטפס הרים הידוע הבריטי, מלורי, שהוא טיפס על האוורסט ושאלו אותו תגיד, למה אתה מטפס על האוורסט? אז הוא אומר כי הוא שם. מבחינתו זו לא שאלה. ברגע שהוא רואה את האוורסט ברור לו שצריך לטפס עליו. הוא לא מחפש נימוקים למה לטפס על האוורסט, כי הוא שם. ברגע שזה בעצם הקבלה באלוה פירוש הדבר ששואלים אותי תגיד הקדוש ברוך הוא לדעתך ציווה כך וכך אבל למה אתה מציית? אז הוא ציווה. נגיד שזה בסדר, השתכנעתי, היה מעמד הר סיני והוא ציווה הכל נכון, אבל למה אתה מציית? אז אפשר לענות כי אני אוהב אותו, כי אני ירא ממנו. זה לא עבודה לשמה. זה לא נקרא קבלה באלוה, זה גם שוטר, זה נכון. אני מציית לו כי אני ירא ממנו, זה לא עבודה זרה וזה לא עבודה דתית בכלל. אז מה זה כן? להגיד כי הוא שם. לא צריך הסברים אחרים למה אני מציית לו. אני מציית לו כי הוא האלוהים. זה הכל. אם אתה מבין מה זה אלוהים אתה מבין שאלוהים פירושו שמה שהוא אומר אתה צריך לעשות. זה נקרא אלוהים, זה ההגדרה של אלוהים. אוקיי? לכן זה כמו לשאול אותי תגיד אני יודע שמוסר אומר לא לרצוח שזה לא מוסרי לרצוח, אבל למה לציית לזה? למה לא לרצוח? מי ששואל את זה לא מבין מה זה מוסר. מוסר זה כשאתה אומר שלא מוסרי לרצוח בזה אמרת שאין לרצוח, נכון? זה המשמעות. אז אין מה לשאול רגע נכון שלא מוסרי לרצוח אבל למה לציית לזה? למה לא לרצוח? מי ששואל שאלה כזאת לא מבין מה זה מוסר. אין מה לענות לו נכון? אני לא יכול לענות בשום צורה. אם זה מה שהמוסר אומר אז מזה נגזר מההגדרה נגזר שזה מה שצריך לעשות או אסור לעשות במקרה הזה. אותו דבר ביחס לקדוש ברוך הוא או ביחס לאלוהים. מי שעובד עבודה זרה אז הוא עושה את זה ביחס לגורם אחר, לא לקדוש ברוך הוא, אבל זאת המשמעות של עבודה דתית. עבודה דתית פירושה קבלה באלוה. קבלה באלוה פירוש הדבר שאני עושה את זה כי הוא ציווה, כי הוא שם. לא, אין לי הסברים אהבה, יראה, שכר, לא שכר, זה הכל עבודה לא לשמה. אז תשימו לב זה חידוש די גדול של הרמב"ם, רואים את זה בעוד מקומות, אבל זה חידוש די גדול של הרמב"ם שהרמב"ם אומר שום עבודה דתית זו עבודה שנעשית ללא שום מניע. כולל המניעים הכי נעלים ונשגבים ובעלי ערך שיש כמו אהבה ויראת השם. מי שעושה מצוות בגלל אהבה ויראת השם לא עובד השם לשמה. הוא מקיים את מצוות אהבת השם ויראת השם כמובן, אבל אם זאת הסיבה שבגללה הוא עושה את המצוות אז הוא לא עובד לשמה. עבודה לשמה זה לעבוד אותו בגלל קבלה באלוה. קיבלתי על עצמי אותו באלוה. לפי ניסוח הרמב"ם שם שדייויד הזכיר לפני כן, כנראה זה קצת יותר מקצת קשור אחד לשני. כלומר באיזשהו שלב לפי הרמב"ם אי אפשר להפריד ביניהם כי אתה מתמלא אהבה כי אתה התחלת באמונה וראית את הטבע וראית את התורה. זה שאני מתמלא באהבה זה לא אומר שקיום המצוות שלי הוא בגלל האהבה. זה שני דברים שונים. קשה להגיד, קשה להגיד דבר כזה. לא, למה? קל מאוד להגיד. יש בהקדמה לאגלי טל הוא כותב שמה, זה הדוגמה שתמיד עולה לי בהקשר הזה, בהקדמה לאגלי טל הוא אומר שיש כאלה שטועים וחושבים שמי שנהנה מלימוד תורה זה לימוד לא לשמה. נכון אנחנו מכירים את הדברים האלה אבל הרבה אנשים כמוני בשיעור הזה חושבים שזה תורה נחמדה וזה חילוקים וכל מיני אבל זה קצת מוזר. יש הרבה מאוד גדולים אחרים בספרים גדולים שפשוט. אני מסביר שוב, אני עונה על זה. זה לא רלוונטי, זה לא נוגע אלינו. אני מסביר שוב. האגלי טל אומר שאתה יכול, לא יכול, רצוי שתיהנה מלימוד תורה. זה לא לימוד לא לשמה. אבל במשפט הבא הוא אומר, כן, אבל אם אתה לומד בגלל ההנאה, זה באמת לימוד לא לשמה. אבל זה ברור מאליו. לא, זה לא ברור מאליו, כי זה בדיוק מה שלא אמרת קודם. כי מה שהוא אומר שם זה שגם אם יש לך הנאה מהלימוד, זה לא אומר בהכרח שאתה לומד בגלל ההנאה. אבל אם אני נהנה, תן לי רגע, תן לי רגע לגמור, תן לי רגע לגמור את התשובה. רגע. אני אומר אותו דבר ביחס לקדוש ברוך הוא. אני אומר, זה שאני מתמלא באהבה לקדוש ברוך הוא, זה הכל נהדר. זה לא אומר שהעבודה שלי לקדוש ברוך הוא היא בגלל האהבה אליו. זה שני דברים שונים. ולכן זה שאני מתמלא באהבה לקדוש ברוך הוא לא סותר את העובדה שאני צריך לעבוד אותו בגלל שהוא אלוה. חוץ מזה אני גם אוהב אותו. אחת האינדיקציות של המצב הזה תהיה, מה קורה אם אני קם בבוקר והיום אין לי אליו כוח? לא אוהב אותו היום, לא יודע, קמתי על צד שמאל. בסדר? האם אני ממשיך לעבוד אותו. אם כן, אז אני עובד השם לשמה. אז גם במצב שאני כן אוהב אותו, בבוקר שאני קם על צד ימין ואני כן אוהב אותו, ברור שאני עובד אותו לא בגלל האהבה, כי עובדה שגם כשהאהבה לא קיימת המשכתי לעבוד אותו. אז אני עובד לשמה. הטענה היא לא שאני לא אמור לאהוב אותו או לירא ממנו, ודאי שכן. זה שתי מצוות עשה, לאהוב אותו ולירא ממנו. הטענה היא שלא אלה צריכות להיות הסיבות שבגללן אני עובד אותו. זה שני דברים שונים. הרב זה מקביל לאהבה שתלויה בדבר. בטלה אהבה, בדיוק ככה. הרמב"ם אומר שעבודת השם צריכה להיות לא תלויה בדבר. עבודת השם היא סיבה לעצמה. היא סיבה לעצמה. ולכן הרמב"ם כותב בפרק י' מהלכות תשובה, אולי נראה את זה בפעם הבאה, שצריך לעשות האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבוא. זאת אומרת אתה עושה את זה בגלל שזה אמיתי, לא בגלל שהטובה תגיע אליך טובה בעקבות זה, כמו עולם הבא. פה הוא אומר זה אותו דבר גם אהבה ויראה. גם אהבה ויראה הן לא המוטיבציות הנכונות לעבודת השם. למרות שזה מצוות וצריך לאהוב ולירא ממנו, אבל זה לא הסיבה שבגללה אתה עובד אותו. זה שני דברים שונים. השאלה היא מה קורה שבטלה אהבה או בטלה היראה. נכון. זו האינדיקציה. אם אתה ממשיך לעבוד אותו, זה אומר שאתה עובד אותו בגלל שהוא אלוה, לא בגלל עבודה ויראה. ואז העבודה לשמה. עכשיו, כמובן אתה גם נדרש לאהוב אותו ולירא ממנו. זה עוד דרישות. אבל זה לא הסיבה שבגללה אתה עובד אותו, בגלל שקיבלת אותו עליך באלוה. כמו שהעבד עובד את רבו בגלל שהוא רבו. לא בגלל שיש לו הצדקות כאלו או הצדקות אחרות או כי הוא אוהב אותו או כי הוא ירא ממנו, אלא בגלל שיש מחויבות של עבד כלפי רבו. וחוץ מזה הוא גם אוהב אותו, נכון. אין סתירה. אז יש שלושה הגדרות פה לפי, חזרה למצווה ראשונה של הרמב"ם, שהוא אומר שלדעת שיש שם אלוה. זה המצווה הראשונה. אוקיי, כן. אז יש גם כן קבוצה שלא יודעת שיש שם אלוה. זאת אומרת הוא אתאיסט, נכון? והשלישית זה עבודה זרה. זאת אומרת שיש שם אלוה אבל לא אלוה שלי. זה אלוה משהו אחר. לא, ברור, לא הבנתי. יש עובדי עבודה זרה ויש אתאיסטים. זה נכון. למה זה קשור? וזה רק שאלת צד קצת, אבל לרמב"ם היה אפשרות לדעת, היו אתאיסטים בזמן של הרמב"ם? זאת אומרת זה הגדרה… וזה חידוש של הרמב"ם שיש לדעת שיש אלוה? זאת אומרת, זה חידוש שיש שם אלוה, שהוא מצוי וממציא את כל המציאות, ומכוחו נמצאו כל הנמצאים? יש כאלה שלא חושבים כך. גם בזמנו של הרמב"ם, חשבו שיש עבודה זרה. עבודה זרה זה מישהו אחר. אבל זה שאין אלוה? אין אלוה? לא, אבל גם עבודה זרה חושבים שאין אלוה במובן הזה שהרמב"ם מגדיר אותו. לא צריך שיהיו אתאיסטים בשביל שיכתוב את המילים האלה. הבנתי. הבנתי. אוקיי. אוקיי, נעצור כאן. אם מישהו רוצה עוד לשאול או להעיר? כן, הרב. כן. לגבי הבעיה של האמונה במצוי ראשון, שקודם דיברנו עליה, אז בסוף יש תשובה לשאלה הזאת, לבעיה הזאת, או שאנחנו נשארים בצריך עיון? מה, מה המצווה שם? כן, כאילו אם אני לא מאמין בקיומו עדיין, אז איך אפשר לצוות עלי? אמרתי, אני לא, אני לא מצליח למצוא לזה שום פשר למעט הפשר של החובה לבדוק. שאני אומר שזה לא פשט לשונו של הרמב"ם, כך שאני לא בטוח שזו כוונת הרמב"ם. בכל מקרה, שום כוונה אחרת אני לא מצליח להבין שתהיה סבירה, שום פרשנות אחרת. אבל גם החובה לבדוק צריך שיהיה מצווה שיגיד את זה, לפחות שיש מצווה, גם זה לא קיים. לכן אני אומר שגם החובה לבדוק זה לא פירוש אידיאלי, כי בסופו של דבר החובה לבדוק היא תוצאה של סברה ולא של מצווה, אז קשה להגדיר אותה כמצווה. נכון, אני לגמרי מסכים. אני לא הייתי שם שם מצוות עשה כזאת. הבנתי, תודה. הרב, אפשר במשהו כללי באיזו סוגיה של משהו לוגי ששם אני מסתפק פה או שנשאר בסוגיה? לא, בבקשה, כן. הגמרא עושה מהלך כזה. הגמרא מנסה להוכיח האם אדם יכול לקדש אישה בלי שהוא יתן לה את התמורה, את הדינר, ובלי שהיא תקבל את הדינר בקידושין. היא שואלת האם יכול להיות שבן אדם יקדש אישה… אתה מדבר על דף ז' שם, דינר ערב ודינר עבד כנעני? בדיוק, בדיוק. אוקיי. כן. אז הגמרא עושה מהלך כזה, שיכול להיות שבן אדם יקדש אישה בלי שהמקדש נתן דינר ובלי שהמתקדשת קיבלה את הדינר. או או? או או. לא שניהם. בדיוק. אז אני כאילו מה שרציתי להבין את המצב שבלי שהוא… בדיוק, בלי שהוא יתן לה ובלי שהיא תקבל. אז הגמרא עושה את המהלך הזה בגלל שראינו אצל ערב שהוא יכולה להתקדש בלי שהיא… תן מנה לפלוני ואהיה מקודשת מדין שניהם. מדין שניהם? בדיוק. השאלה מדין שניהם, ההיסק של מדין שניהם, יכולה להתקדש בלי שהיא תקבל בלי שהוא יתן? האם ההיסק הזה הוא… זה דורש שיעור. אם אתה רוצה, כתבתי על זה באריכות. אני יכול לשלוח לך במייל. שלח לי מייל, אני אשלח לך בחזרה. בסדר? זה אני צריך לתת פה שיעור על הדבר הזה. תודה. עוד מישהו? שבת שלום. אוקיי. שבת שלום. להתראות. שבת שלום. להתראות.