הגותו של הרב גדליה נדל – בראשית – שיעור 5
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- הרמב״ם, קדמות העולם ופרשנות “בראשית”
- סיבה, טעם מספק ושני יחסים בין הקדוש ברוך הוא לעולם
- הקבלה והזנה מתמדת של המציאות
- זמן, חלל והסתייגות מן הדברים שנאמרו
- חוקיות המציאות, קוגיטו ואידיאליזם
- חושים, אשליה ועקרון הסיבתיות
- קאנט, שתי הבחנות ורוטינת הלשון על “אותו קיר”
- אריסטו והרמב״ם: קדמות, חידוש, השגחה ונס
- מבנה החשיבה האריסטוטלי: מושכלות, סברות וסברה נוטה
- מדע, הנחות קדומות, גלגלים ופרדיגמות
- חוקי טבע, סיבה מול תיאור, ושד “שאייה”
- קומקומית השמימית של ראסל, ספק ודרישות ראיה
- ההיולי, הרמב״ם והרמב״ן, ומדרש “שלג שתחת כסא כבודו”
- ההיולי כחלקיקים, ביקורת ההגדרה ומעבר למושגי פיזיקה
- “את השמים ואת הארץ” ככוח כולל ויציאה מן הכוח אל הפועל
- אור אינסוף, צמצום וספירות כמוסות (לשם)
סיכום
סקירה כללית
הרמב״ם מוצג כמי שסבור שאין לכפות את פשוטי המקראות על תפיסות מוקדמות, ולכן גם אם אדם ישתכנע בקדמות העולם אפשר עקרונית לפרש את “בראשית ברא אלוהים” באופן שאינו כרונולוגי אלא סיבתי. הטקסט מבחין בין עיקרון הסיבתיות לעיקרון הטעם המספיק ובונה על כך שני אופני יחס בין הקדוש ברוך הוא לעולם, האחד כגורם מחולל והשני כמזין מתמיד, תוך קישור היחס השני ללשון הקבלה על לבושים והזנה בכל רגע. בהמשך מוצגת תפיסה של חוקיות קבועה במציאות גם מול אפשרות אידיאליסטית, והמעבר לאריסטו ולרמב״ם ממוסגר סביב השאלה כיצד חוקיות משתלבת עם קדמות או חידוש העולם ועם אפשרות הנס. הטקסט מתאר מבנה חשיבה אריסטוטלי של מושכלות ראשונים, סברות והיסקים, מדגים את תלות המדע בהנחות ובפרדיגמות, ומגיע למושג ההיולי ולפרשנות “את השמים ואת הארץ” ככוח הכולל של כל המציאות שנבראה בפוטנציאל ויצאה אל הפועל בהמשך.
הרמב״ם, קדמות העולם ופרשנות “בראשית”
הרמב״ם מוצג כמי שאומר שבעצם אין לכפות את מה שיוצא מהתורה על התפיסות שלנו, ואם השתכנענו שהעולם קדמון אפשר להסתדר עם זה שהתורה אומרת שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם. הרמב״ם מוצג כמי שאומר שאפשר היה לפרש ש“בראשית” פירושו ביסוד הדברים ולא בתחילה של הדברים, כלומר בשרשרת הסיבתית ולא בשרשרת הכרונולוגית. הטקסט מציג את השאלה כנקודת מוצא היפותטית, אך טוען שהשימוש בה נועד לחשוף יחס אמיתי בין הקדוש ברוך הוא לבין העולם גם אם לא זו משמעות הפסוק.
סיבה, טעם מספק ושני יחסים בין הקדוש ברוך הוא לעולם
הטקסט מבדיל בין סיבה לבין טעם, ובין עיקרון הסיבתיות לבין עיקרון הטעם המספיק. עיקרון הסיבתיות מוצג כטענה שאם העולם נוצר מתישהו אז מישהו יצר אותו וזה הקדוש ברוך הוא, בעוד עיקרון הטעם המספיק מוצג כטענה שגם אם דבר היה מאז ומעולם עדיין צריך טעם למה הדבר הזה הוא כל כך מיוחד והוא לא אחר. הטקסט טוען שיש שני יחסים בין הקדוש ברוך הוא לבין העולם, ושכל אחד משני היחסים הללו בונה הוכחה אחרת לקיומו של הקדוש ברוך הוא.
הקבלה והזנה מתמדת של המציאות
הקבלה מתוארת כמי שרואה את העולם כסוג של מעטפות או לבושים סביב הקדוש ברוך הוא. הטקסט טוען שלפי יחס זה הקדוש ברוך הוא מזין בכל רגע את המציאות, לא רק במובן של בריאה חד-פעמית אלא בכך שכל רגע ורגע מה שקורה בא מכוחו. הטקסט מציג את הדיון ההיפותטי על פירוש הפסוק ככלי לחשיפת אמונה שלפיה הקדוש ברוך הוא אינו רק יוצר אלא גם הטעם לאופן שבו העולם מתנהג או מורכב.
זמן, חלל והסתייגות מן הדברים שנאמרו
הטקסט מציין שבסוף קטע קודם נדונה שאלת הזמן והחלל, האם זו הסתכלות שלנו או שזה קיים בעולם עצמו, והאם הקדוש ברוך הוא כפוף לזמן. הדובר מצהיר שכאן הוא לא מסכים למה שנאמר שם ומכנה חלק מן הניסוחים סביב “מעל הזמן” כבעייתיים.
חוקיות המציאות, קוגיטו ואידיאליזם
בפרק פ״ה נטען שהעולם מתנהג בצורה חוקית ושיש חוקים קבועים למציאות, ושאין זה משנה אם המציאות המוחשית אכן קיימת או שזוהי רק צורת המחשבה של האדם והמחשבה היא הקיימת. הטקסט רומז לקוגיטו של דקארט “אני חושב משמע אני קיים” ומפרש אותו כהוכחה לקיומה של המחשבה או הנפש ולא לקיומו של הגוף. האידיאליזם מתואר כתפיסה שלפיה אין עולם חיצוני אלא רק תפיסות, ובגרסה מתונה יותר כתפיסה שאינה טוענת שאין משהו בחוץ אלא שאין אינדיקציה שיש, משום שהנחת עולם חיצוני נשענת על עקרון הסיבתיות.
חושים, אשליה ועקרון הסיבתיות
הטקסט מפתח טענה שחושי הראייה והמישוש הם תחושות בתוך המוח ושגם מישוש יכול להיות אשליה, תוך דוגמאות של אלקטרודות למוח ותופעות של “פנטומים” לאחר קטיעה. הטקסט טוען שאין הוכחות לכאן או לכאן בשאלת קיום העולם החיצוני, ומציג את ההנחה בדבר גורם חיצוני כמבוססת על עקרון הסיבתיות. הטקסט קובע שבין כך ובין כך העולם המופיע לעינינו מתנהל לפי סדירויות וחוקים קבועים, בין אם מדובר בחוקיות של העולם עצמו ובין אם בחוקיות של ההכרה.
קאנט, שתי הבחנות ורוטינת הלשון על “אותו קיר”
הטקסט מבחין בין שאלת קיום העצמים עצמם לבין שאלת מקור החוקיות, ומציג את קאנט כמי שטוען שהסדירויות קיימות אצלנו ולא בהכרח בעולם כשהוא לעצמו. הטקסט מעיר שהניסוח “מה שנחשב אצלנו היום לקיר הוא גם מחר קיר” בעייתי אידיאליסטית משום שהוא מניח קיום קיר בחוץ, אך מגדיר זאת כשגרת לשון. הטקסט מביא תיאור של חלום ודמיון שבהם אפשר היפוך סדרים, לעומת מציאות שבה מתקיימת קביעות, וקושר זאת לכך שאנשים פועלים על בסיס החוקיות כשהם הולכים לרופא או למהנדס.
אריסטו והרמב״ם: קדמות, חידוש, השגחה ונס
הטקסט קובע שבחוקיות המציאות הסכימו גם אריסטו וגם הרמב״ם, אך אריסטו חשב שהעולם קדמון ושום דבר לא יכול לצאת מן החוקיות, והרמב״ם סבר שהעולם מחודש והבורא יכול להתערב במאורעות בדרך של השגחה ולחרוג מן החוקיות בדרך של מופת ונס. הטקסט מסביר שאריסטו קישר חוקיות לדטרמיניזם והסיק שייווצרות עולם היא חריגה מחוקי הטבע ולכן העולם לא יכול להיברא, בעוד הרמב״ם מקבל חוקיות מתמשכת אך מניח חריגה ראשונית בבריאה ואפשרות נס. הטקסט מעלה הערה שלפיה במסגרת אידיאליזם קיצוני שאלת קדמות או חידוש מאבדת משמעות, ומציג זאת כאנקדוטה שמסבירה את המעבר מן החוקיות לשאלת קדמות העולם.
מבנה החשיבה האריסטוטלי: מושכלות, סברות וסברה נוטה
הטקסט מתאר “מושכלות ראשונים” כהנחות מובנות מאליהן משום שאי אפשר לחשוב אחרת, כגון אם א׳ שווה לב׳ וב׳ שווה לג׳ אז א׳ שווה לג׳, ומציג הסתייגות מן הניסוח הזה בטענה שהדבר נכון לא רק מפני שאי אפשר לחשוב אחרת אלא מפני שהוא באמת נכון. הטקסט מבחין בין מושכלות הכרחיות לבין סברות שאינן מוכרחות לוגית אך “הסברה אומרת שכך הוא”, ומביא דוגמה לחוקי טבע כמשהו שאפשר לדמיין אחרת בלי סתירה לוגית. הטקסט מציג דרגה שלישית של “סברה נוטה” כנטייה שאינה ודאות, ומסביר שההיסק הלוגי באריסטו הכרחי אך ההנחות אינן תמיד נכונות ולכן מסקנות הנגזרות מהן אינן בהכרח מחייבות מבחינת האמת.
מדע, הנחות קדומות, גלגלים ופרדיגמות
הטקסט מביא דוגמה לכך שהקדמונים הניחו גלגלים חומריים לכוכבים והסיקו חומר שונה מן החומר הארצי, בעוד כיום ידוע שהחומר למעלה הוא אותו חומר ואין הכרח בגלגלים. הטקסט טוען שהמדע המודרני מבוסס על אי-קבלת הנחות שאי אפשר לבדוק בניסיון החושים ועל אימות מדויק תוך בדיקת טעויות חושים, ומוסיף טענה ש“אין ספק שאילו היה הרמב״ם מכיר את כל מה שהתגלה במדע מזמנו ועד עכשיו היה מודה לנו”. הטקסט מטיל ספק ביכולת לשלול מושגים קדומים רק מתוך מסגרת מודרנית ומדגים כיצד ניתן לנסח טענות שקולות אמפירית, כולל השוואה בין “גלגלים” לבין תיאורים מודרניים של גרביטציה ועקמומיות המרחב.
חוקי טבע, סיבה מול תיאור, ושד “שאייה”
הטקסט מציג הבחנה בין חוק טבע כתיאור של מה שקורה לבין שאלה סיבתית של “מי גורם”, ומביא דוגמה מן הגמרא בבבא קמא על “שאייה ושאייה יוקט שער” המסביר התפוררות בתים עזובים באמצעות שד בשם שאייה. הטקסט טוען שניתן להחליף את “השד” בתיאור כמו החוק השני של התרמודינמיקה, ועדיין תישאר שאלת הגורם, ומציע שדיבור על “כוח גרביטציה” כיש מחולל דומה מבחינה עקרונית לייחוס תפקיד לשד. הטקסט מזכיר את ספרו של שטייניץ “טילוגים מדעי לאלוקים ובחזרה” כמי שמנסח טיעון דומה שלפיו חוקי הטבע הם תיאור ואינם מספקים סיבה.
קומקומית השמימית של ראסל, ספק ודרישות ראיה
הטקסט מביא את “הקומקומית השמימית” של ברטרנד ראסל כטענה נגד הפיכת כל דבר ל“חמישים-חמישים” בהיעדר ראיות. הטקסט טוען שבהלכה “בשביל להסתפק צריך סיבה” ומביא דוגמאות מחזקה, מ“הורגים ושורפים וסוקלים על החזקות”, ומסיפור על אב שמצדיק נאמנות לכך שבנו בר מצווה. הטקסט מביא את תשובת רבי יונתן אייבשיץ לכומר על “אחרי רבים להטות” כהבחנה בין כללי הכרעה במצבי ספק לבין מצבים שאין בהם ספק.
ההיולי, הרמב״ם והרמב״ן, ומדרש “שלג שתחת כסא כבודו”
הטקסט מציג מושג יווני של “היולי” כחומר ראשוני ללא צורה וטוען שגם הרמב״ם וגם הרמב״ן משתמשים בו בפירוש הפסוקים הראשונים בתורה. הטקסט מביא מדרש מפרקי דרבי אליעזר על כך שמים נבראו “משלג שתחת כסא כבודו” ומציג את הרמב״ם כאומר “אני מעודי לא ראיתי מדרש תמוה כזה” ללא יכולת להסבירו. הרמב״ן מוצג כמי שמפרש את “שלג שתחת כסא כבודו” כחומר ההיולי שממנו נבראו השמים והארץ, והטקסט מעלה אפשרות שהרמב״ם רואה בכך בעיה של יש מיש או של קדמות החומר ההיולי או של עצם ההנחה שיש חומר כזה.
ההיולי כחלקיקים, ביקורת ההגדרה ומעבר למושגי פיזיקה
הטקסט מצטט הסבר שלפיו החומר ההיולי הוא החלקיקים הקטנים ביותר שמכוח התחברותם נוצרים היסודות, וטוען שהתורה לא סיפרה כיצד נוצרים היסודות משום שמטרת הסיפור מוסרית. הדובר מבקר את הזיהוי הזה וטוען שחומר היולי פילוסופי אינו “חלקיק בסיסי” ושחלקיקים אלמנטריים כן נושאים תכונות, וכן מעיר על תפקיד מבני שדות והרכבות כימיות בהבדלים בין מולקולות. הטקסט מפתח אפשרות פרשנית שלפיה דווקא “צורות כמוסות” בתוך יסוד ראשוני יכולות להפוך את הדימוי לחלקיקים אלמנטריים לרלוונטי באופן מודרני.
“את השמים ואת הארץ” ככוח כולל ויציאה מן הכוח אל הפועל
הטקסט מפרש “את השמים ואת הארץ” כמרום השמים ועד תחתית הארץ, כלומר כסך כל היקום וכל אשר בו, ולא כשלב ראשון מקומי של שמים ואדמה בלבד. הטקסט טוען ש“את” באה לרבות את הטפל ולכן “בכוח כבר נבראו השמים וכל אשר בהם והארץ וכל אשר עליה”, אך אין זאת אומרת שהכל הופיע בבת אחת. הטקסט קובע שהתורה לא גילתה כמה זמן לקח מראשית הבריאה עד שהתפתח כל מה שאנו מכירים, ומציג את ששת ימי הבריאה כהוצאה מן הכוח אל הפועל של מה שנברא בפוטנציאל.
אור אינסוף, צמצום וספירות כמוסות (לשם)
הטקסט מביא תיאור קבלי של אור אינסוף שממלא כל המציאות, הצמצום והקו, ומציע הקבלה בין “אור אינסוף” לבין חומר נטול צורה במובן של אינסופיות ללא גבול. הטקסט מביא בשם בעל הלשם טענה שבתוך אור אינסוף היו “ספירות כמוסות” כמעין תוכנית פוטנציאלית, ומפרש זאת כמודל שבו מה שעתיד לצאת אל הפועל טמון באופן כמוס בשלב הראשוני. הטקסט מסיים בקישור האפשרות הזו לתפיסה של פוטנציאל צורני בתוך יסודות ראשוניים ובהצהרה מסכמת “שיהיה חג שמח.”
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] דיבר על זה שהרמב"ם אומר שבעצם אנחנו לא אמורים לכפות את מה שיוצא מהתורה על התפיסות שלנו. אם השתכנענו שנגיד שהעולם הוא קדמון, אז אפשר להסתדר עם זה שהתורה אומרת שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, זאת אומרת שהעולם נברא. הוא דן בשאלה מה זה איך זה יכול איך באמת היינו יכולים להסתדר, כן? הרמב"ם אומר אפשר היה. אז בוא נראה מה, איך אתה מסביר דבר, איך היית יכול להסביר דבר כזה? ואז הוא אומר שאפשר היה להגיד שהבראשית פירושו ביסוד הדברים, לא בתחילה של הדברים. זאת אומרת בשרשרת הסיבתית ולא בשרשרת הכרונולוגית. דיברתי קצת על ההבדל בין סיבה לבין טעם, עיקרון הטעם המספיק או עיקרון הסיבתיות. ובאמת יש שני יחסים בין הקדוש ברוך הוא לבין העולם, שההוכחות לקיומו של הקדוש ברוך הוא, כל אחת משני היחסים האלו בונה הוכחה אחרת לקיומו של הקדוש ברוך הוא. יש ניסוחים כאלה, יש ניסוחים כאלה. עיקרון הסיבתיות אומר שאם העולם נוצר מתישהו, אז מישהו יצר אותו, וזה הקדוש ברוך הוא. זו הוכחה על סמך עיקרון הסיבתיות. יש טענה שאומרת הוכחה על בסיס עיקרון הטעם המספיק, שאומר שאם יש פה משהו מיוחד, אז כנראה יש לזה איזשהו גורם גם אם הדבר הזה היה מאז ומעולם. זאת אומרת גם אם הדבר הזה לא נברא ברגע מסוים אלא תמיד היה, עדיין צריך טעם למה הדבר הזה הוא כל כך מיוחד והוא לא אחר. ובמובן הזה גם יש טענות שמוכיחות את קיומו של הקדוש ברוך הוא במישור הזה. היחס מהסוג השני זה יותר היחס שעליו מדברת הקבלה, שהקבלה מתארת את העולם כאיזשהו סוג של מעטפות כאילו סביב הקדוש ברוך הוא, לבושים סביב הקדוש ברוך הוא. אז בעצם היא רואה את הקדוש ברוך הוא כמשהו שמזין בכל רגע את המציאות, לא במובן שהוא ברא אותה פעם ועכשיו היא קיימת, זאת אומרת שהוא הוציא אותה או חולל אותה, אלא במובן שהוא כל רגע ורגע מה שקורה פה בעצם בא מכוחו.
[Speaker B] אז זה יחס לא על ציר הסיבתיות אלא על ציר הטעמים בוא נגיד, או במקום סיבתיות אולי יחס על ציר הזמן.
[הרב מיכאל אברהם] אני חושב שהערך של הדיון הזה, זו רק הערה על מה שכבר ראינו, זה שהערך של הדיון הזה הוא לא רק היפותטי. הרי הוא מתחיל בשאלה לגמרי היפותטית, אם הרמב"ם היה חושב שהעולם קדום, איך הוא היה מסביר את בראשית ברא אלוהים? טוב, אבל הרמב"ם לא חושב ככה, אז מה יש לדון בהיפותטי הזה? אני חושב שמה שהוא רוצה לומר זה באמת נכון. זאת אומרת היחס הזה בין הבריאה לבין הקדוש ברוך הוא הוא יחס שבוודאי קיים. השאלה אם זאת משמעות הפסוק בראשית ברא אלוהים או לא זו דיון אחר. אז הוא אומר לגבי השאלה איך הוא היה מפרש את הפסוק, זו שאלה היפותטית, אם הייתי חושב שהעולם קדום איך הייתי מסתדר עם בראשית ברא אלוהים. אבל הוא משתמש בשאלה היפותטית הזאת כדי לחשוף משהו שהוא באמת מאמין בו, שהוא באמת נכון, שבאמת יש יחס כזה בין הקדוש ברוך הוא לבין העולם, לא רק שהוא יצר אותו אלא שהוא בעצם גם מזין אותו כל הזמן, הוא הטעם לאופן שבו הוא מתנהג או מורכב. אחרי זה בסוף הקטע הקודם הוא דיבר קצת על הזמן ועל החלל, האם זו הסתכלות שלנו או שזה קיים בעולם עצמו, ואם הקדוש ברוך הוא כפוף לזמן וזה, אמרתי שכאן אני לא מסכים למה שהוא אמר. טוב, בפרק פ"ה, העולם מתנהג בצורה חוקית. ישנם חוקים קבועים למציאות ואין זה משנה אם המציאות המוחשית אכן קיימת או שזוהי רק צורת המחשבה של האדם המציירת לו את המציאות המוחשית והמחשבה היא הקיימת. ופה הוא רומז לקוגיטו. דיברנו על קוגיטו פה איפשהו לא? אני חושב, הוא הזכיר אותו קודם, העיקרון של דקארט של אני חושב משמע אני קיים. העיקרון הזה מוכיח לא את קיומו של הגוף אלא את קיומה של המחשבה. אז אם אני חושב או אם אני מסתפק, אז ברור שיש מי שמסתפק, אבל מי שמסתפק זה לא הגוף שלי, מי שמסתפק זאת המחשבה שלי שמסתפקת. אז בעצם ההוכחה הכי בסיסית לזה שאני קיים זאת הוכחה לקיומה של הנפש או של השכל ולא לקיומו של הגוף. בעצם זה הדבר היותר יסודי ולכן הוא מעיר כאן שגם אם נהיה אידיאליסטים, כן? מה שנקרא אידיאליזם זה תפיסה שאומרת שהעולם החיצוני לא קיים אלא מה שקיים זה רק תפיסות שנמצאות אצלנו, אבל אין להם איזה שורש שם בחוץ שמחולל אותן. זה האידיאליזם לבין התפיסה הרגילה שיש עולם, שמה שאנחנו רואים. משקף משהו שם בחוץ, אז בין כך ובין כך העולם שמתגלה לעינינו זה עולם שיש בו סדירויות. זאת אומרת, הוא מתנהל לפי חוקים קבועים, וזה בכלל לא משנה אם החוקים האלה מתארים את התמונה שמופיעה אצלנו בהכרה או מתארים את העולם עצמו. אגב, ההבחנה הזאת בין האם זה מדבר על העולם עצמו לבין אם זה מדבר על ההכרות שלנו יכולה להיעשות בעצמה בשני מישורים. היינו, שיש מישור אחד שזה השאלה מה באמת קיים. לא הסדירויות, הדברים עצמם, האם יש באמת שולחן? או שאין שולחן, יש רק תמונה של שולחן אצלי בהכרה? אוקיי? כשאתה עושה בדיקת עיניים, יוסי, אז יש מקום לדון מה ההבדל בין, אתה בודק איזושהי התאמה בין העולם בחוץ לבין מה שאני מדווח שאני רואה. אבל הוא בעצם אומר שאתה בודק התאמה, התפיסה הזאת אומרת שאתה בודק התאמה בין מה שנמצא אצלך בראש לבין מה שנמצא אצלי בראש. שום דבר לא קשור לעולם. ייתכן ובעולם עצמו לא קיים כלום. זאת התפיסה האידיאליסטית. התפיסה שאומרת שאין עולם בחוץ, יש רק את התמונות שאנחנו רואים. אז זה מישור אחד של ההבחנה. מה לגבי המישוש? מה? אותו דבר.
[Speaker C] הרי זה בכמה חושים.
[הרב מיכאל אברהם] אותו דבר, אותו דבר, גם המישוש. נגעתי בשולחן. אוקיי, אז יש לך תחושה של המישוש, אבל גם תחושת המישוש היא גם תחושה. מה ההבדל בין חוש המישוש וחוש הראייה? זה רק זרם חשמלי.
[Speaker D] גם הרגשה היא גם כן משהו בתוך המוח.
[הרב מיכאל אברהם] זה מקביל לגמרי לראייה.
[Speaker C] הראייה יכולה להיות אשליה ומישוש לא?
[הרב מיכאל אברהם] למה לא? זה אותו דבר. מישוש מה? אם אתה תתחבר עם אלקטרודות למוח אתה יכול לייצר לבן אדם תחושות שהוא ממשש.
[Speaker D] אתה תקבל את המכה ביד. כל החושים, גם חוש המישוש.
[הרב מיכאל אברהם] כן, הנה יוסי יכול להגיד לנו עם היד, עם הפנטומים. כן, מה הבעיה?
[Speaker D] הרבה פעמים אנשים עם קטיעה עצבית בידיים והם חושבים שהשולחן מגיע אליך.
[הרב מיכאל אברהם] אז יש לך תחושה קשה של כאב.
[Speaker D] לא, לא, לא.
[Speaker C] הכאב גם לא קיים.
[הרב מיכאל אברהם] כן, ככה הם טוענים, האידיאליסטים זה מה שהם טוענים.
[Speaker D] הוא לא חסר משהו בזרוע, הוא כל הזמן בודק אם זה לא בכף היד.
[Speaker C] זה לא משהו שבא מבחוץ כמו מכה עם מקל. אז מה תגיד אין מקל?
[Speaker D] לא, יש מכה אבל אני לא מזהה את המקום של המכה. אתה יודע מה? תעשה לי טובה, תבקש ממישהו שיגע לך בגב. תראה שאתה לא מצליח לזהות אם הוא נגע בך בשני מקומות או בשלושה.
[Speaker C] אז תגיד שהעצבים לא מדויקים.
[Speaker D] הרי אני יכול להגיד לך בשיניים,
[Speaker C] כואב לך למעלה או למטה, זה דברים ידועים.
[Speaker D] אתה לא יודע להבחין בין כאב שיניים לכאב סינוסיטיס. תשאל את דודי. בסדר, אז מה השאלה?
[Speaker C] אני אומר החוש לא
[Speaker D] מוכיח כלום.
[Speaker C] חוש המישוש גם
[Speaker D] כן יכול להיות אשליה.
[הרב מיכאל אברהם] הוכחות, הוכחות אין לשום כיוון, זה ברור.
[Speaker C] מדובר על מיקום, על טופו, לא אם קיים או לא קיים. הכאב ישנו, ברור שמשהו גרם אותו, הוא קיים. רק אם הוא קיים בסינוס או בשן אתה לא יודע.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אני אומר זאת התפיסה הרגילה. האידיאליסטים טוענים שכל זה בעצם אין לו שורש בחוץ. זאת אומרת, נכון, הם לא מסבירים שום דבר, אנחנו חווים כל מיני חוויות אבל אין משהו בחוץ שמחולל את זה. האידיאליזם המתון יותר בעצם רוצה רק לטעון, הוא לא טוען שאין משהו בחוץ, הוא רק טוען שאין לו שום אינדיקציה שיש. כיוון שמה שאתה מניח שיש משהו בחוץ שמחולל את הדברים האלה, אתה בעצם מניח במובלע את עקרון הסיבתיות. אתה בעצם אומר שאם אני חש משהו אז יש איזושהי סיבה שגרמה לזה, אחרת למה זה קורה? עכשיו אם אתה מוותר על עקרון הסיבתיות אז לא תהיה לך שום אינדיקציה לזה שמשהו קורה בחוץ. אתה, יש לך אוסף של הכרות, חלקן במישוש, בראייה, בשמיעה, אבל כל אלה בסך הכל מה שהם יוצרים זה תחושות. והשאלה אם יש משהו בחוץ שיוצר את התחושות, אין לך גישה ישירה אליו. רק זה שיש לך תחושה פלוס עקרון הסיבתיות, שאומר שאם יש לי תחושה כנראה משהו עשה אותה, אחרת למה היא נוצרה אצלי? אבל עקרון הסיבתיות מאיפה אותו אתה יודע? גם כן תחושה, אינטואיציה, לא יודע מה, זה לא משנה. אם אתה מוותר על זה אז אין כלום. להוכיח פה אני לא חושב שאפשר להוכיח לא לפה ולא לשם. ברור שגם אני שותף לתפיסה הפשוטה שיש עולם וזה והאידיאליזם זה שעשוע פילוסופי חביב. אבל הוא אומר שבין כך ובין כך העולם שבו אנחנו צופים זה עולם שמופיע באופן שיש בו סדירויות. זאת אומרת שהוא מתנהל על פי איזה שהם חוקים קבועים. אז לא משנה כרגע אם אני מדבר על העולם עצמו או על התפיסה שלי את העולם. ואמרתי שאת ההבחנה הזאת אפשר לעשות בשני מישורים. או שהעולם עצמו, על זה דיברו האידיאליסטים. העולם עצמו אין בכלל משהו בחוץ, רק אוסף של הכרות אצלי. קאנט הציג את זה בצורה יותר מתונה. הוא רצה לטעון שהסדירויות קיימות אצלי ולא בעולם עצמו. לא העצמים, יש בעולם, זאת אומרת השולחן יש בעולם, אבל חוקי הטבע, היחסים הקבועים בין התופעות הם יחסים שלא בהכרח קיימים בעולם אלא זה יחסים שהם פרי צורת החשיבה שלי. זאת אומרת אני רואה את העולם באופן של. אני בוחר לסדר אותו בצורות חוקיות, זאת אומרת שיש בהם חוקיות קבועה. אז זה הבחנה במישור אחר. זה לא טענה שאין עולם, אלא שבעולם עצמו יכול להיות שיש כאוס, אני לא יודע.
[Speaker C] מה שאני תופס מהעולם, או איך
[הרב מיכאל אברהם] שאני תופס את העולם, אני תופס אותו דרך סדרה של סדירויות, של חוקי טבע. אני לא מסכים לא לטענה הזאת ולא לזאת, אבל פה בפילוסופיה עושים את ההבחנה הזאת בשני מישורים, ביחס לעצמים עצמם וביחס להתנהלויות שבעולם, החוקי טבע שקובעים יחס בין אירועים, אוקיי. בכל אופן, לפי שתי האפשרויות אלה יש איזשהו בסיס של חוקיות קבועה. מכל מקום יש כאן קביעות. לא משנה אם תופסים כך או כך. המציאות אינה מצטיירת פעם כך ופעם כך. מה שנחשב אצלנו היום לקיר או לצמח וכדומה, הוא גם מחר קיר, צמח וכדומה. זה משפט בעייתי קצת כמובן. זאת אומרת, אתה רואה עכשיו את הקיר הזה, מחר בבוקר תחזור לפה שוב פעם תראה פה את הקיר הזה, אבל מי אמר שזה אותו קיר? זאת אומרת שאתמול הוא היה קיר וגם היום הוא קיר. אין הוא. יש רק תחושות. רק רוצה להגיד שכל פעם שנדמה לך שאתה יושב במקום הזה ובמשכנות ישראל, אז גם נדמה לך שאתה רואה קיר מימינך. ההתנסחות הזאת שכאילו הקיר הזה שהיה אתמול קיר גם היום הוא קיר, כבר מניחה את קיומו של קיר שם בחוץ. וכל פעם שאנחנו תופסים אותו אנחנו תופסים אותו מאותה צורה. בסדר, אבל זה רק שגרת לשון כמובן. ותמיד היסוד של הקיר הוא למטה והקיר מעליו, והשורשים של הצמח בארץ והעלים מעליו, ולא להיפך. בחלום, בדמיון, יכול להיות להיפך, פעם כך ופעם כך, אבל במציאות יש חוקיות. בין אם זו חוקיותה של המציאות החיצונית כשלעצמה, או חוקיותה של המחשבה האנושית. הנה, פה הוא עושה את ההבחנה הקנטיאנית כבר, למעלה הוא עשה את ההבחנה של ברקלי. את ההבחנה של העצמים בעולם, אם הם קיימים או שזה רק תודעה שלי. פה הוא מדבר על החוקיות, האם החוקיות היא חוקיות בעולם או החוקיות היא רק במחשבה שלי. כל אדם בר דעת מכיר בחוקיות זו, ומשום כך כשהוא צריך להתרפא הוא הולך לרופא, וכשהוא צריך לבנות בית הוא הולך למהנדס וכולי. אלמלא היה העולם מתנהג לפי חוקיות, לא היה לזה טעם. מה טעם ללכת למומחה אם מה שקורה היום זה לא מה שקרה אתמול? המומחה הוא תמיד מומחה למה שקרה אתמול, הוא אף פעם לא מומחה למה שיקרה מחר. אלא אם כן ההנחה היא שמה שיקרה מחר זה בדיוק מה שקרה אתמול, נכון? זה בן גוריון אמר את זה, אני לא זוכר כבר, שהיסטוריונים הם מומחים לעבר, הם תמיד יודעים בדיוק מה קרה, אבל כשהם מתחילים להתבטא על ההווה או על העתיד אז צריך להיזהר. בחוקיות המציאות הסכימו גם אריסטו וגם הרמב"ם, אלא שאריסטו חשב שהעולם קדמון ושום דבר לא יכול לצאת מן החוקיות, ואילו הרמב"ם סבר שהעולם מחודש והבורא יכול להתערב במאורעות בדרך של השגחה ולחרוג מן החוקיות בדרך של מופת, של נס, כן. אמנם לדברי הכל המסגרת הכללית של המציאות היא מסגרת החוקיות. כאן שתי הערות. הערה אחת זה הערה מאוד מעניינת: אם באמת אין עולם בחוץ, כמו האופציה שהוא הציג קודם, אלא הכל בהכרה שלי, אז מה המשמעות של הוויכוח אם העולם הוא קדמון או מחודש? זה ויכוח בשאלה מה התודעה שלי תופסת לגבי העולם, הרי שנינו יודעים שהתודעה שלנו לא תופסת כלום לגבי גיל העולם. לא זה שהוא קדמון ולא זה שהוא מחודש. זה לא עניין של איך אני תופס, זאת שאלה מה באמת היה. אני לא יודע. אבל אם אין באמת בחוץ אלא רק התפיסות שאני תופס את העולם, השאלה מאבדת את משמעותה. אם אתה מניח שהאנשים קיימים? אם אתה מניח שהאנשים, הנפשות? לא, אף אחד לא. רק אני קיים. לא, זה נדמה לי הוא אמר שזה רק שכל ה… לא חושב. אני לא זוכר כבר אבל אני כמעט בטוח שלא. מה ההבדל? מה זה משנה אם למה להניח שאתה קיים זה סביר ושהקיר קיים לא? לא לא לא, אבל יש נראה לי לפחות בווריאציה אחת של התפיסה האידיאליסטית הזאת שהאנשים קיימים, נראה לי זה ברקלי אם אני לא טועה. אני לא זוכר, אבל קשה לי להאמין. לא יודע, צריך לבדוק עוד פעם, אני לא זוכר אבל קשה לי להאמין. יש בעיה של האדר סלפס. זאת אומרת, איך אתה יכול לדעת שאנשים אחרים קיימים, אבל כשאתה מתייחס רק לאנשים ולא לשאר העצמים זה הפוך. זאת אומרת, הבעיה היא רק על האנשים, למרות ששאר העצמים כן קיימים, באנשים אתה לא יכול להיות בטוח. למה לא? כי אתה מדבר על הנפש שלהם, לא על עצמם. הגוף שעומד מולך קיימת נשמה באותו מובן שאתה מכיר בעצמך, שאצלך מאחורי הגוף שלך אתה חווה את הנשמה באופן בלתי אמצעי. אז השאלה אם תופעה כזאת קיימת גם אצל אנשים אחרים או לא? כי זה אתה לא רואה. אז זאת שאלה שהיא הפוכה ממה שאתה הצגת, זאת אומרת הפקפוק הוא דווקא ביחס לאנשים ולא ביחס לעצמים אחרים. אבל פקפוק ביחס לעצמים ולא ביחס לאנשים זה נשמע לי נורא מוזר, מה, למה. טוב, בכל אופן, כך זה, טוב, אני לא יודע, צריך לקרוא שוב, אני כבר לא זוכר, אבל קשה לי להאמין, זה לא הגיוני. טוב, כל העסק הזה לא הגיוני, אז אני לא בטוח עד כמה צריך לחפש פה. כן. בכל אופן אני אומר זאת הערה אחת, השאלה כמה זמן העולם קיים, האם הוא קדום או כמה זמן הוא קיים היא בעצם שאלה שלא ניתנת להתנסח במונחי האידיאליזם, כי האידיאליזם לא יכול לשאול איך אני רואה את העולם, האם הוא לא נוצר אף פעם או שהוא נוצר בזמן, אני לא ראיתי לא את זה שהוא נוצר ולא את זה שהוא לא נוצר, מה שאני רואה זה מה שמסביבי, מסביבי במירכאות, מה שנוכח אצלי עכשיו בהכרה. זה מה שאני רואה. מה המשמעות לשאלה בן כמה זה? זה בדיוק בן עשירית שנייה, זאת אומרת מתי שהוא נולד זה מתי שהוא נוצר אצלי בהכרה, זה הגיל שלו. זאת אומרת אין שלו, כן. זאת נקודה, זאת הערה אחת בסוגריים, אבל זה רק אנקדוטה. אבל למה הוא נזקק פה בכלל לשאלה של העולם קדמון או לא? כי אצל אריסטו הבסיס לתפיסה שהעולם קדמון זה החוקיות. זאת אומרת הדטרמיניזם הוא זה שהוביל את אריסטו לתפיסה שהעולם לא יכול להיברא, להיות קדום, לכן הוא מתחיל עם זה שיש חוקיות והוא עובר מזה לדיון על השאלה אם העולם הוא קדמון או לא. כי אריסטו טוען שיווצרות של עולם זה חריגה מחוקי הטבע, וכיוון שאי אפשר לחרוג מחוקי הטבע כי הם קבועים, אז לא יכול להיות שהעולם נוצר. זאת הטענה שלו לטובת זה שהעולם הוא קדמון. והרמב"ם מקבל את החוקיות שיש בעולם, זה מה שהוא אומר פה, בדיוק כמו אריסטו, אבל עדיין מוכן לאמץ את התפיסה שהעולם נברא, זאת אומרת שהעולם הוא לא קדמון. אומר כן, פעם אחת הייתה כן חריגה, הקדוש ברוך הוא יצר את המערכת ומשם והלאה זה קבוע, יש חוקיות. זה טיעון די חלש, הטיעון האריסטוטלי. בכל אופן זה הפשר של המעבר הזה לשאלה אם העולם קדמון או לא. עכשיו זה קטע בסוגריים, מבנה החשיבה האריסטוטלי הוא כזה, הוא כזה, יש מושכלות ראשונים, כלומר הנחות מובנות מאליהן, לא מפני שהוכחנו אותן, אלא מפני שאי אפשר לאדם בשום אופן לחשוב אחרת, כגון אם א' שווה לב' וב' שווה לג' אזי א' שווה לג'. ויש סברות שאינן מוכרחות וכן הלאה עוד רגע נראה. הוא דיבר על זה קצת שדיברנו על הסברה במקורות ההלכה בתחילת הספר, ושם הוא דיבר קצת על העניין הזה וגם כאן אני אעיר את מה שכבר הערתי שם. ההתנסחות שלו בעיניי היא בעייתית, אני לא מסכים לה. וכאן אני חושב שזה לא מקרה, הוא באמת מתכוון למה שהוא אמר. הוא אומר שההנחות האלה שאם א' שווה לב' וב' שווה לג' אז א' שווה לג', למה זה מושכל ראשון? בגלל שאני לא יכול לחשוב אחרת. זאת אומרת זה כאילו רק בגלל שהבעיה אצלי, זאת אומרת כי כך אני בנוי, אני לא יכול לצאת מתוך התפיסה הזאת שאם א' שווה לב' וב' שווה לג' אז א' שווה לג'. לכן אין טעם להתעסק עם השאלה האם זה נכון או לא, אני לא יכול לצאת מחוץ לעניין הזה, אוקיי? כמו שאין טעם להתעסק בשאלה איך העולם נראה כשאני אעוף בגובה קילומטר כי אני לא יכול לעוף בגובה קילומטר. זה פשוט בגלל המגבלות שלי, אין טעם להשתעשע בשאלות שהן לא נגישות אליי. אני חושב שזה אני לא מסכים לניסוח הזה, זאת אומרת אני חושב שהדבר הזה הוא מובן מאליו והוא נכון לא כי אני כפוי לזה אלא כי זה באמת מובן מאליו. זאת אומרת אני לא רואה את זה כאיזה מגבלה שלי או תבנית חשיבה שאני כפוי אליה, אלא אני חושב שזה באמת נכון. זאת אומרת יש זה שאני כפוי, ודאי שאני כפוי לחשוב כך, אבל אני כפוי לחשוב כך בגלל שזה באמת נכון, לא בגלל איזה מבנה מקרי של החשיבה שלי או של השכל שלי. טוב, עוד פעם אפשר להתווכח, זה אותו ויכוח מקודם אידיאליזם או לא אידיאליזם, אבל נדמה לי שהניסוח שלו מניח משהו שאני לא מסכים לו, לא חושב שזה חייב להיות וצריך לשים לב כי זה שני דברים שונים. וזה מקביל למה שהוא אמר קודם, דיברנו על זה פעם שעברה בסוף פעם שעברה, שהוא אמר שהקדוש ברוך הוא מעל הזמן ולכן אין טעם לשאול לגביו אם הוא יודע את מה שעתיד להתרחש וכל מיני דברים מהסוג הזה ואני אמרתי שזה נונסנס בעיניי, בגלל שכשאני כבן אדם מדבר על הקדוש ברוך הוא, אז אני מדבר עליו במונחים של המחשבה שלי. אני לא מדבר על הקדוש ברוך הוא כפי שהוא. אני מדבר על הקדוש ברוך הוא כפי שאני תופס אותו. ואם אני תופס אותו באופן מסוים, אז זה מבחינתי הקדוש ברוך הוא. מה הטעם לעסוק בדברים אחרים? ולכן האמירות מן הסוג של הקדוש ברוך הוא ברא את הזמן והוא מעל הזמן והוא יכול לראות את העתיד ולדעת בהווה את מה שיקרה בעתיד ועדיין יש לי בחירה חופשית וכל מיני דברים שהקדוש ברוך הוא מעל הלוגיקה, מה שהרמב"ם והרשב"א וכמה וכמה ראשונים שוללים את זה, הם שוללים את זה בדיוק בגלל העובדה שזה לא מגבלה מחשבתית שלנו, אלא זאת האמת. זאת אומרת, זה שהקדוש ברוך הוא לא יכול לייצר משולש שסכום הזוויות בו הוא לא מאה שמונים מעלות אלא סכום אחר, זה לא בגלל שאנחנו מקובעים למחשבה הזאת, אלא שבאמת אין משולש כזה. זאת אומרת, גם הקדוש ברוך הוא באמת לא יכול לעשות משולש כזה, כי אם הוא היה עושה משולש כזה הוא לא היה משולש, הוא היה משהו אחר. משולש זה משהו שסכום הזוויות שלו הוא מאה שמונים מעלות. לכן אני חושב שזה אמירה מינורית מדי להגיד שזה חייב להיות נכון כי אני לא יכול לצאת מצורת התפיסה הזאת. זה נכון כי זה נכון, לא בגלל שאנחנו לא יכולים לצאת. להפך, אני לא יכול לצאת מהתפיסה הזאת כי זאת תפיסה שהיא בהכרח נכונה. זאת אומרת, ככה אני חושב לפחות, זה עובד הפוך. ויש סברות שהן אינן מוכרחות. עד כאן זה הדברים ההכרחיים, המושכלות הראשונים שהם מובנים מאליהם. יש סברות שהן אינן מוכרחות כמו המושכלות הראשונים, אפשר לחשוב אחרת, אך הסברה אומרת שכך הוא. זאת אומרת אלה דברים שברמה הלוגית אני יכול להעלות בדעתי את ההפך מהם. נגיד חוקי הטבע למשל. חוקי הטבע אני יכול להעלות בדעתי עולם שבו העצם הזה אני עוזב אותו והוא נשאר באוויר והוא לא נופל לקרקע. זה לא חוק לוגי שהוא ייפול לקרקע, זה חוק טבע. אוקיי? חוק טבע זה לא משהו שהדמיון שלי כפוי עליו. זאת אומרת אני יכול לחשוב על עולם שבו זה לא קיים, עולם אחר. אין שום סתירה לוגית בהגדרה של עולם כזה. אך העולם שלנו הוא לא כזה. אוקיי? ההבדל בין חוקי לוגיקה לעומת חוקי טבע? אני חושב שבאמת מושכלות ראשונים זה בפשטות גם דברים שהם לא חוקי טבע. בסדר, אז אני אומר, אני לא יודע למה בדיוק הוא מתכוון, אני מביא דוגמאות שאני יכול להביא. אני לא יודע. יכול להיות שהוא רואה גם את חוקי הפיזיקה כמשהו שאי אפשר לחשוב אחרת. אבל פיזיקה זה משהו שנלמד מהניסיון. אבל נניח מה שאמרת קודם, שהשאלה אם העולם קיים בכלל, זה לא חוק לוגי אבל זה כן בפשטות הייתי מגדיר כמושכל ראשון. החושים הם מטעים? לא, לא בהגדרה שלו. כי ההגדרה שלו אומרת שאתה יכול להעלות את האפשרות האחרת גם אם אתה לא חושב כמוה. אני יכול להעלות את האפשרות של ברקלי שהעולם לא קיים ורק אני קיים. זה מה שהוא מגדיר, אני הולך איתו. ההגדרה שלו היא זאת ההגדרה. אז זה מה שהוא אומר. אפשר היה להעלות בדעתנו משהו, משולש שאין בו מאה שמונים מעלות זה לא משהו שעולה על הדעת, זה מושג שכולל בתוכו סתירה פנימית. הוא לא, זה לא משהו שגם יכול לעלות בדמיון. אוקיי? לכן זה מושכל ראשון במשמעות הראשונה. לעומת זאת עולם בלי גרוויטציה או עולם שבו אין צבעים סתם או לא יודע מה, אין קולות, לא משנה. זה עולם שאני יכול להעלות אותו בדעתי, זה לא העולם שלנו. אוקיי? בעולם שלנו זה כנראה לא נכון, אבל זה לא הכרח לוגי. זאת אומרת אתה לא תהיה לא עקבי אם אתה תחשוב את ההפך. ויש דרגה שלישית שהיא סברה נוטה. כשיש לנו מספר הנחות אנו יכולים ליצור מהן הוכחות של משפטים חדשים. יש דרגה שלישית שהיא סברה נוטה. מה זה סברה נוטה? אני נוטה לחשוב כך. זאת אומרת הסוג השני זה סוג שבו ברור לי שזה לא נכון, אך אני יכול לחשוב אחרת. זה מוגדר לוגית, המחשבה ההפוכה גם היא מוגדרת לוגית. זה לא מכניס אותי לסתירה, בסדר? כמו עולם בלי גרוויטציה. אבל ברור לי שבעולם שלנו יש גרוויטציה. זה לא מעורר אצלי ספק האם בעולם שלנו יש או אין גרוויטציה. ברור לי שיש. רק ההכרח למה זה ברור לי הוא הכרח פיזיקלי, הוא לא הכרח לוגי. זאת אומרת זה לא שההפך מזה מכניס אותי לסתירה. אוקיי? זה ההבדל בין הסוג הראשון והסוג השני. הסוג השלישי זה משהו שהוא אפילו לא ברור לי, לא רק שהיפוכו הוא לא סתירה, אלא שגם לא לגמרי ברור לי, אולי זה נכון ואולי זה לא נכון, אני לא יכול להיות בטוח. כשיש לנו מספר הנחות, כל זה זה תיאור של איך בנויה החשיבה האריסטוטלית. אז הוא אומר יש מושכלות ראשונים שהם בעצם שלושה סוגים משלושת הסוגים שהוא מנה עכשיו. עכשיו על בסיס המושכלות הראשונים האלה, כן? כשיש לנו מספר הנחות. אנו יכולים ליצור מהן הוכחות של משפטים חדשים בעזרת חוק הסתירה. ההוכחות של אריסטו מוכרחות כי הן מבוססות על הכללים היסודיים של ההיגיון האנושי, אך ההנחות שלו אינן תמיד נכונות. זאת אומרת כשאתה עושה טיעון כשאתה בונה טיעון לוגי, לפחות בעולם האריסטוטלי, הלוגיקה האריסטוטלית עוסקת רק בהיסקים הכרחיים. סילוגיזמים אריסטוטליים, אם כל איקס הוא וואי ואיי הוא איקס אז איי הוא וואי. אם סוקרטס, כל בן אדם בן תמותה, סוקרטס הוא בן אדם אז סוקרטס הוא בן תמותה. אלה היסקים הכרחיים, אבל ההנחות של ההיסקים האלה הן לא הכרחיות. זה שכל בן אדם הוא בן תמותה אני מתרשם שזה ככה אבל זה לא הכרחי, יכול היה להיות שכן ויכול להיות שלא. מתוך ההנחה הזאת אם אני גוזר מסקנה בכלים לוגיים אז הנביעה של המסקנה מתוך ההנחות היא הכרחית, ההנחות עצמן לא. הוא מבחין פה בין שני חלקים בחשיבה האריסטוטלית, יש את ההנחות. ההנחות יש משלושת הסוגים שהוא מנה למעלה, יכולות להיות מוכרחות לוגית, יכולות להיות מוכרחות פיזיקלית ויכולות להיות לא מוכרחות בכלל אבל עדיין אני חושב שהן נכונות. על בסיס ההנחות האלה אנחנו בונים טיעונים ואנחנו גוזרים מתוך ההנחות האלה מסקנות. דרך הגזירה היא גזירה הכרחית, זה ההיגיון האריסטוטלי. אבל האם אני יכול להגיד שהמסקנה היא הכרחית? לא. כי גם אם דרך הגזירה היא הכרחית אבל ההנחות שמהן אני גוזר את המסקנה הזאת הן עצמן לא הכרחיות. מה שהוא ראה כסברה או כסברה נוטה יכול להיראות בעינינו טיפשי. למשל עניין הגלגלים. הפילוסופים הקדמונים הניחו שאם הכוכבים נעים במעגלים הרי שהם נתונים בתוך גלגלים חומריים, ובגלל סיבות נוספות הוכרחו להגיע למסקנה שחומרם של הגלגלים הוא לא קל ולא כבד וכדומה, זה חומר מסוג אחר ומכאן שהוא סוג אחר של חומר מן המוכר לנו על כדור הארץ. אנחנו יודעים כיום שהחומר שישנו למעלה הוא אותו חומר המוכר לנו מכדור הארץ, אפשר לנסוע בלוויין ולהביא אותו, ואין שום הכרח לחשוב שישנם גלגלים. למרות שאריסטו היה בטוח שיש גלגלים כי זאת הייתה סברה נוטה, זה יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. החלל באופן כללי הוא חלל ריק והכוכבים נעים במסילות מעגליות בגלל חוקי המשיכה, כמו כאשר קושרים אבן בחוט ומניעים אותה היא מסתובבת במעגל. המדע שלנו מבוסס על כך שאין מקבלים הנחות שאי אפשר לבדוק אותן באמצעות ניסיון החושים. רק בחינה מדויקת של ההנחות על סמך הנראה בחוש מבססת אותן אצלנו, וגם זאת רק אחר שמוודאים היטב שאין כאן טעות של החושים. אין ספק שאילו היה הרמב"ם מכיר את כל מה שהתגלה במדע מזמנו ועד עכשיו היה מודה לנו. הרמב"ם כתב את זה הרי בארבעה פרקים מהלכות יסודי התורה, את כל הפיזיקה האריסטוטלית הזאת, מבחינתו זה היה יסודי התורה. אז אומר רב דליה בסדר אבל אם הוא היה חי היום הוא היה מוחק את זה. זה מה שהוא חשב אז וזה מה שחשבו אז כולם, אבל היום אנחנו יודעים שזה לא נכון. אגב במאמר מוסגר מאיפה באמת אנחנו יודעים שזה לא נכון? העובדה שכשאנחנו מגיעים למעלה ולוקחים בלוויין חומר מהירח או אני לא יודע מאיזה כוכב אחר ורואים שזה חומר כמו החומר המוכר לנו זה יפה לגבי הירח, אבל מה עם הגלגלים? אתה אומר אני יודע שיש חוק הגרביטציה, חוק המשיכה שגורם לזה שהמסלולים של מסה סביב מסה אחרת זה לא מעגל זה אליפסה, אבל לא משנה זה אליפסה כמעט מעגל. אנחנו יודעים שהמסלולים הם מסלולים אליפטיים ולכן לא צריך להניח שהכוכבים האלה נמצאים בתוך איזושהי מסגרת חומרית. אבל צריך להבין שגם אנחנו כלואים בתוך תפיסה שלנו, בגלל שהקדמונים יגידו לנו אז טסתם בלוויין שלכם, אתם לא תצליחו לראות את החומר של הגלגלים כי הוא חומר מסוג אחר, זה בדיוק הנקודה, זה לא חומר שאותו תופסים כמו שתופסים את החומר שאנחנו מכירים. יש שם משהו, לא חומר אלא יש שם משהו שגורם לזה שהמסלול הוא דווקא כזה ולא אחר. בעצם הטענה שלהם תהיה, נגיד אני מציג פה משהו שאחד מהקדמונים היה עומד פה והיה אומר לנו תשמעו חברים מאיפה אתם יודעים או מה גורם לזה שיש מסלול אליפטי כתוצאה מחוק הגרביטציה? חוק הגרביטציה אינו אלא תיאור של איך עובד החומר הלא חומרי הזה או היש הלא חומרי הזה, הוא מנתב את הדברים להיכנס למסלולים אליפטיים כי הוא בנוי בצורות אליפטיות הדבר הזה. לכן חוק הגרביטציה שאנחנו רואים אותו כמשהו שלא זקוק למסלול שבתוכו הכוכבים מתנהלים זה סתם כי אנחנו לא מוכנים להכיר בקיומו של דבר שאותו. שאנחנו לא תופסים כמו שהחומר שלנו. תיאור כזה הוא באמת דבר שקול לתיאור של הגרביטציה. בסדר, שקול אמפירית, כי אתה לא יכול למדוד. לא רק אמפירית, הוא גם בוא נגיד יש פה משהו שמתארים את זה עכשיו המרחב מתעקם או לא? לא, אבל הטענה היא שיש פה זה שני התיאורים האלה הם שני תיאורים שקולים אמפירית, אבל הם שונים מהותית. השאלה אם המרחב עקום או השאלה אם יש כוח גרביטציה זה שני דברים שונים. הפיזיקה נראית אותו דבר, ומה שאיינשטיין בעצם אומר זה שאתה לא יכול לדעת אם זה נכון או זה נכון. למעשה הוא אפילו אמר שאתה כן יכול לדעת, תסתכל איך האור נע. אם האור גם הוא נע בקווים עקומים זה אומר שהמרחב הוא עקום ולא שיש כוח גרביטציה. ובאמת כשרואים שהאור עצמו נע במסלולים עקומים ליד מסות אז המסקנה היא שהמרחב בעצמו הוא עקום ולא שיש כוח גרביטציה. אבל אני אומר שאנחנו גם כן בעצם כלואים בתוך מערכת מחשבתית שלנו היא נדמית שקופה. כאילו ברור, להיפך התקדמנו, אנחנו עכשיו מבינים את מה שהקדמונים לא הבינו. לגבי חלק מהדברים אני חושב שזה נכון, יש לנו מידע נוסף, ולגבי חלק מהדברים זה הכל פרדיגמות. זאת אומרת זה הפרדיגמה שאנחנו התרגלנו אליהם אנחנו חיים בתוכם. פעם נדמה לי שדיברתי על זה שהגמרא הרי אומרת בבבא קמא בסוגיה של זה נהנה וזה לא חסר, הגמרא אומרת שם שאם אתה גר בבית עזוב אז אתה מועיל לבעל הבית, לכן שם זה בעצם אני במצב כזה אני לא צריך לשלם. אם אני דר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר, אבל אם יש את האפקט הזה שאתה גר בבית עזוב שהבית מתפורר בלעדיך ואתה מתחזק אותו בעצם או אתה משאיר אותו במצב טוב אז אתה לא צריך לשלם. יש שם דיון בגמרא, והגמרא מדברת על זה שם ששאייה ושאייה יוקט שער. אומרת שיש איזה שד כזה ששמו שאייה והוא מחטט את השערים, כן מפורר את החדרים שבהם לא גרים. למה בתים עזובים מתפוררים? כי יש איזה שד שתפקידו לפורר בתים עזובים. אבל אם אתה גר בתוך הבית הזה אז לא מסתובבים שם שדים כי במקום שמסתובבים בני אדם השדים לא מסתובבים, הם רק במדבריות במקומות שאנשים לא מסתובבים. אוקיי? לכן אתה בעצם מציל את הבית מהתפוררות. עכשיו איך אנחנו היינו מסבירים את העניין הזה? אנחנו היינו אומרים שיש את החוק השני של התרמודינמיקה שאומר שדברים מתפוררים אם אתה לא עושה שם משהו אם אתה לא מתחזק אותם אז דברים מתפוררים. ואם אתה שמה אז אתה מתחזק אותם ואז הם לא מתפוררים. זה הכל, ולא צריך שום שדים ושום דבר. אבל יבוא היהודי הבחור הקדמון הזה ויגיד בסדר אתה קורא לזה החוק השני של התרמודינמיקה, אבל תכלס מה גורם לדברים האלה להתפורר? למה למה הם מתפזרים שמה לכל עבר? כי יש איזה שד שמפריד את החלקיקים זה מזה ולכן הם מתפוררים. מה שהוא קורא שד אנחנו קוראים החוק השני של התרמודינמיקה וזה בסך הכל מתאר את אופן פעולתו של השד. בסדר, נדמה לי שהרב משנה קצת את משנה קצת את התיאוריה של הקדמונים כדי שזה יהיה יותר מתוחכם. זאת אומרת התפיסה נגיד עם השד זה באופן פשוט כן יש הבדל אמפירי די ברור. אם האדם אם האדם ישב שם ולא יעשה ו… אם האדם ישב שם אבל הוא לא יתחזק את הבית בכלל. אז הם יגידו שהשד במקום שהאדם לא זז או לא נוגע בבית השד ממשיך להיות שמה בכתלים ולא בחלל, כי בכתלים אתה לא נוגע. אני אומר, אני לא יודע מה היה אומר פה אריסטו אם הוא היה יושב סביב השולחן. מה שאני מנסה להראות זה שהתפיסה הקדומה הזאת כלואה בתוך מערכת הנחות וקל לנו מאוד להאשים אותם בזה. צריך לשים לב שבאופן עקרוני לפחות הם יכלו להאשים אותנו בדיוק באותה צורה. שאנחנו יש לנו איזושהי נטייה להניח וזה מה שהוא אומר גם בסוף הפסקה שהתפיסה המדעית המודרנית היא תפיסה שנוטה לא לקבל הנחה של קיומם של דברים אם אין לך אינדיקציה לזה שהם קיימים. אבל בעצם תחשבו על זה שהחוק השני של התרמודינמיקה הוא חוק שמתאר את זה שהקירות מתפוררים. אבל מי גורם לזה? זה רק תיאור. אני שואל מי הסיבה של זה, לא איך אתה מתאר את זה. ועל זה החוק השני של התרמודינמיקה לא עונה. או כשאני אומר שה כשאני עוזב את הספר הזה אז הוא נופל למטה. אז יש חוק הגרביטציה שמתאר שכל גוף בעל מסה יפול למטה. אבל אני שואל אוקיי, אבל מי גורם לנפילה הזאת? לא מה התיאור של הנפילה הזאת, אלא מי גורם? הרי יש עיקרון סיבתיות אם משהו קורה כנראה שיש משהו שגורם לו. ולכן אני ממציא פה את כוח הגרביטציה לא את חוק הגרביטציה. חוק הגרביטציה זה רק תיאור של מה קורה. כוח הגרביטציה זאת כבר איזושהי טענה על משהו שקיים בעולם ופועל בו. עכשיו את כוח הגרביטציה אף אחד מאיתנו לא ראה, זה שד לכל דבר ועניין. אף אחד מאיתנו לא ראה את כוח הגרביטציה. אולי יש לו אפילו קרניים, אני לא יודע. אני כל מה שאני רואה זה את. העובדה שהקדמונים כלואים בתוך מערכת של הנחות שמובילה אותם לצורת הסתכלות מסוימת קל לנו מאוד לראות את זה מהזווית שלנו, אבל גם אנחנו כלואים בתוך מערכת הנחות דומה ואני לא יודע עד כמה אני יכול להראות שהמערכת הזאת יותר נכונה או יותר שלמה יותר טובה מהמערכת ההיא. זו צורת הסתכלות וזהו. אני לא בטוח, זאת אומרת יכול להיות בכלל ברמה התיאורטית יכול להיות לא, אני לא נוטה לחשוב כך, אבל עוד פעם אני מודע לזה שאני תבנית נוף מולדתי. וזה גם הכוח לא קיים, אנחנו מניחים מהתצפית? כן, אז לכן אני אומר, אבל הנה אנחנו רואים שגם אנחנו מניחים כל מיני הנחות כאלה. יכול שלא הכוח קיים ולא הגלגלים, יכול ששניהם קיימים, יכול שאחד כן ואחד לא, אני לא יודע. אף אחד מהדברים האלה אנחנו לא רואים אותו באופן ישיר. אנחנו רואים את ההשלכות וכמו שדיברנו קודם, גם את העולם אנחנו לא רואים באופן ישיר. אנחנו רואים רק את ההכרות שנמצאות אצלנו בפנים. רק אנחנו מניחים בגלל עקרון הסיבתיות שאם משהו מופיע אצלנו בפנים כנראה יש משהו בחוץ שמחולל את מה שמופיע אצלנו בפנים. אז אני אומר, אז באותה מידה גם החוק השני של התרמודינמיקה שאומר שבתים מתפוררים זה לא מספיק. אתה צריך הסבר מה גורם להם להתפורר. החוק זה רק התיאור של איך זה נעשה או אם זה נעשה או מה נעשה. אבל השאלה מה גורם לזה זאת שאלה אחרת לגמרי. ויכול להיות ואמור להיות איזשהו יש שמטפל בעניין הזה שמפורר את הבית הזה אחרת מה למה זה קורה? אוקיי, אז לכאורה זה ממש אותה צורת חשיבה. אגב שטייניץ באחד הספרים שלו, מרן הסר, יש לו ספר שנקרא טילוגים מדעי, איזה שם מפוצץ, טילוגים מדעי לאלוקים ובחזרה, ואחד הטיעונים שלו שמה זה בדיוק הטיעון הזה. שחוקי הטבע הם תיאור של מה שקורה, אבל הם לא מציעים סיבה למה שקורה. הם רק מתארים שאם הגוף נופל פה אז הוא ייפול פה למטה. או אם בית נשאר עזוב אז הוא מתפורר. או אם אני לא יודע מה כל מיני דברים כאלה. אוקיי, אבל אבל מי גורם לזה? אם אתה לא מניח שהחוק יש מאחוריו איזשהו יש כלשהו, איזשהו אובייקט שמחולל את האירועים האלה, יש לך בעיה עם עקרון הסיבתיות. כי עקרון הסיבתיות אומר שלכל דבר אמור להיות משהו שמחולל אותו, צריכה להיות איזושהי סיבה. התיאור של חוק הטבע לא מציע מה היא הסיבה, הוא רק מתאר את אופן פעולתה של הסיבה. אלא אם כן אתה מניח שחוק הטבע עצמו הוא יש. הוא לא רק משוואה על הנייר שמתארת רעיון, אלא קיים משהו כזה שאופן הפעולה שלו מתואר במשוואה. אוקיי, אבל בעצם קיים שם איזשהו אובייקט שמחולל את התופעות שלנו שאנחנו צופים בהן. אחרת מה קורה למה הן קורות? הרי יש עקרון הסיבתיות. למה הן קורות? אתה צריך להניח שמשהו קיים שם. ולכן אני אומר שלא יודע אם אפשר לשלול את הגלגלים על ידי לוויינים. כמובן זה מחזיר אותנו לקומקומית השמימית של ראסל, גם עליו כבר דיברתי. שברטרנד ראסל הרי אומר לגבי האמונה באלוקים, לא זוכר מתי דיברתי על זה כבר, לגבי האמונה באלוקים. אז ברטרנד ראסל אומר תראה, אתה תמיד יכול לבוא ולהגיד יש אלוקים, חמישים-חמישים, לך תדע או שיש או שאין. כן? אבל זה לא חמישים-חמישים, זה תשעים ותשע-אחד. כי מי שמעלה לך איזושהי עמדה כל אחד יכול להגיד לך משהו מופלץ שאף אחד לא יכול לראות אותו ועכשיו זה חמישים-חמישים. זה ההימור של פסקל, כן? זאת אומרת או שיש אלוקים או שאין, אתה לא יכול לדעת. טוב, אז חמישים-חמישים. אז כיוון שכך כדאי לקיים מצוות כי אחרת זה גיהנום נוראי וכל מיני דברים כאלה. פסקל זה משהו אחר לא? לא, הוא מניח שגם אם זה ספק קטן… נכון, אתה מתחיל בזה שזה ספק שקול ואחרי זה אומר גם אם זה ספק קטן, למרות שאתה יודע, תלוי עד כמה קטן. אם הוא קטן מאוד מאוד מאוד אז תמיד המכפלה שלו בסוף בתוחלת תהיה אינסופית. למה, כי התוחלת היא אינסוף, אז הוא קטן לאינסוף גם. טוב בסדר, אם זה אינסופי אז גם זה אני יכול להגיד שאינסופי. זה לא ממש משנה. אבל לא משנה ה… רגע, נקטע לי. ראסל. מה? הקומקומית. אז ברטרנד ראסל בעצם אומר שמי שבא ואומר לו יש אלוקים מבחינתו זה כמו מישהו שאומר תראה סביב הכוכב צדק מסתובבת קומקומית קטנה ושקופה. אתה לא יכול לראות אותה אבל אין פלא כי היא קטנה ושקופה אז אתה לא יכול לראות אותה. בסדר? איך היית מתייחס למישהו שאומר לך משהו כזה? היית שולח אותו להסתכלות, זאת אומרת להסתכלות תרתי משמע. זאת אומרת או שתסתכל ליד כוכב צדק ותביא לי ראיות או שתלך להיבדק ותלך להסתכלות אצל רופא. למה? חמישים-חמישים, לך תדע או שיש קומקומית או שאין. בדיוק כמוני, זאת לפחות ההנחה, אין לי סיבה להתייחס לזה, זה לא חמישים-חמישים, אני פשוט לא מתייחס לזה בכלל. אוקיי? אז לכן זה כמו גם בהלכה, אתם יודעים שבשביל בשביל להסתפק צריך סיבה. לא אתה לא מסתפק בלי סיבה. היעדר מידע זה לא זה לא בהכרח ספק. כן, זה הסיפור הבאתי פעם אני חושב את הסיפור של הגמרא בשבת בדף ל"א, הגמרא מביאה שמה שבא מישהו לרבי ואומר לו אמך אשתי ואתה בני. אומר לו אתה ממזר בקיצור. זאת אומרת אני אני באתי על אמא שלך ואתה הילד. והיא נשואה כמובן, יש בעל. אוקיי? אז הוא אומר לו אתה ממזר ואמא שלך נואפת בעצם, זה מה שהוא אומר. זה אומר לו אצמך שתשתה כוס יין, שתה ופקה. זאת אומרת כאילו מת, נפנף אותו, לא משנה כן, זה לא תיאור היסטורי אני מניח, אבל אומר ככה מתייחסים לסוג כזה של טענות. הרב קוק מדבר על זה שמה בעין איה, יש שם קטע מאוד מפורסם של הרב קוק, שהוא באמת מדבר על העניין הזה שבשביל להסתפק צריך סיבה. לך תדע, אולי הוא צודק? כנראה שזאת סיבה לא מספיקה. זאת אומרת אתה צריך הגמרא על פי הגמרא שבדבר שבערווה צריך שניים. אז זה אומר שאם אין לך שניים אז זה לא סיבה להסתפק, לא שאתה בספק ועכשיו זה חמישים-חמישים. אם אין סיבה מספיקה כדי להסתפק אז לא. סיפרתי שפעם כשהייתי בגרתי בבני ברק, אז בבית הכנסת שלנו זה היה מניין אברכים. בבית הכנסת שלנו יהודי אחד הבן שלו הגיע לבר מצווה, וכתוצאה מכך אנחנו היינו צריכים להקשיב לשיעור שלו אחרי אחרי התפילה שמה הוא הסביר למה הוא נאמן על זה שהבן שלו הוא בר מצווה ואפשר לצרף אותו למניין. נגיד שעכשיו אנחנו נהיה תשעה והבן שלו יהיה עשירי. אז הוא אומר טוב, שואלים מי בר מצווה פה, מסבירים, הכל בסדר, יש עשרה. אולי הוא לא נאמן? מה זאת אומרת הוא אומר שהוא בר מצווה, אז מה? טוב, אז הוא נתן שיעור למה הבן אדם נאמן או אבא שלו נאמן מדין יכיר וכל מיני דברים כאלה, על זה שהוא בר מצווה. למה זה למה זאת שטות? זאת שטות בגלל שיש דברים מסוימים שאתה לא מתחיל להיכנס לדיני ראיות כי אתה לא בספק. יש זה הגמרא בקידושין אומרת הורגים ושורפים וסוקלים על החזקות. זאת אומרת כן, מכה אביו ואמו מות יומת. אולי זה לא אבא שלו? איך אתה יכול להרוג אותו? לך תדע אם זה אבא שלו או לא, אף אחד לא יכול לדעת אם זה אבא שלו או לא. רוב בעילות אחר הבעל, בדרך כלל זוג שחי ביחד כנראה שהילד הוא הילד שלהם. אבל אולי לא? יש מקרים שלא. כבר היו דברים מעולם, זה לא מופרך לגמרי, נכון? בדיוק קראתי פעם שעשו מחקר באנגליה גנטית וראו שבערך עשרה אחוז מהילדים… אוקיי, אז אם ככה זה אפילו יותר מאשר רק סיבה לספק. אז עכשיו מכה אביו ואמו מות יומת איך אתה מקיים את זה? אז הגמרא אומרת סוקלים ושורפים על החזקות. אם מוחזק שהוא הבן של שני ההורים האלה, אז אלה ההורים שלו נקודה. אולי לא? אולי לא, אבל כן. זאת אומרת יש אולי לא זה לא סיבה להסתפק, בשביל להסתפק צריך סיבה. בבר מצווה מוחזק לקטן, ממי יצאה החזקה? בבר מצווה… כן, הוא היה קטן עד היום. וודאי שהוא היה קטן אבל הוא גם אבל גם היה ברור מלכתחילה… זה מום עובר כמו שאומר הרב מימון. מנחה מנחה באים עשרה יהודים, לא מתחילים לשאול אותם תגיד לי אתה יהודי? אתה בר מצווה? אתה גוי? כן, בדיוק. אתה נכנס לבית של חבר אתה שואל יש פה כהן? אתה סומך על אשתו וזהו. כן. אם אבא אומר שהוא בר מצווה אז הוא בר מצווה. אם הוא אומר זה זאת הנחה פשוטה. זה לא אם אני הייתי בספק אז אתה אומר יש חזקה קמייתא. וספק אז הולכים אחרי חזקה קמייתא, מה זאת חזקה עשויה להשתנות? אתה יודע הרי זה מום עובר כמו שאומר הרב מימון להיות צעיר. אז גם פה זה חזקה עשויה להשתנות. אבל זה הכל אם באמת אני מגדיר את המצב כמצב של ספק. אם אני לא מסתפק אני לא הולך אחרי חזקות. כן זה הסיפור על רבי יונתן אייבשיץ שדיברנו גם עליו אני חושב. שבא אליו הכומר ואומר לו למה אתם לא הולכים אחרינו? הרי אנחנו הרוב הנוצרים, אז כתוב בתורה אחרי רבים להטות. אז הוא אומר לו אני הולך אחרי הרוב כשאני בספק, אם אני לא בספק אני לא הולך אחר הרוב. זה אגב זו לא בדיחה זה עיקרון לגמרי אמיתי. אם אתם עיר שרוב החנויות בה הן חנויות טרפה, דיברנו על זה, דיברנו על זה כשדיברתי על דין רוב. כן, עיר שרוב החנויות בה הן חנויות טרפה ואתה מוצא בשר בכיכר השוק עם פלומבה עם כשרות מוכרת. אז עכשיו מה תגיד שזה טרפה כי רוב החנויות פה הן טרפה? לא, החתיכת בשר הזאת אני יודע שהיא כשרה. אם אני מוצא חתיכה שאני לא יודע מה טיבה אז אני הולך אחר הרוב, רוב החנויות טרפות אז זה טרפה. אוקיי? זאת אומרת ההליכה אחר הרוב זה כלל הכרעה במצבי ספק. אבל אם אני לא בספק אז אני לא צריך כללים. אוקיי? אז לכן בשביל להסתפק צריך איזושהי סיבה. למה הגעתי לכל זה? היום אני נקטע מכל מיני. קנקן התה השמימי, אז אותו דבר זה היה קנקן התה השמימי, זה בעצם לגבי מתי זה ספק. כן, אז אני אומר שאתה צריך סיבה בשביל להסתפק. חמישים אחוז חמישים אחוז? אתה צריך סיבה בשביל להסתפק, ואתה לא יכול סתם לומר חמישים אחוז סיכוי שיש קנקן תה. אז פה לגבי, אני כבר לא זוכר, אני חושב שהתכוונתי להמשיך עם הגלגלים, הטענה היא שבא מישהו ואומר תראה יש לך איזשהו חומר שהוא לא חומר ואי אפשר לצפות בו, שהוא קובע את המסלול של הכוכבים, לכן הם נמצאים במסלול שלהם. ואז אני אומר טוב זה כמו קנקן התה השמימי, זאת אומרת אתה יכול להגיד המון דברים, זאת החשיבה המדעית. מצד שני גם כוח הגרביטציה זה אותו דבר. אבל כוח הגרביטציה לא מתיימר להיות משהו מעבר ל… לא נכון, כוח הגרביטציה להבדיל מחוק הגרביטציה, כוח הגרביטציה זה סוג של ישות, סוג של משהו שקיים בעולם. לא מנסה לומר משהו על הישות הוא רק אומר שיש משהו… בסדר לא, זה גם לא נכון דרך אגב, אנשים מחפשים גרביטונים לדוגמה. מחפשים, זה כבר טענה אחרת. למה? מה הסיבה? אתה יודע כמה מיליארדים משקיעים בזה? אם זה היה משהו שאין טעם אפילו להסתפק לגביו אז מי היה משקיע את כל המיליארדים האלה? כי ההנחה היא שיש שם משהו שעושה את זה. את זה באמת צריך להוכיח, ההנחה היא… אני אומר אבל כנראה שלא רואים את ההנחה הזאת כקנקן תה שמימי, אף אחד לא היה משקיע אגורה כדי לבדוק אם יש שם קנקן תה. מה זה אומר? זה אומר שעקרון הסיבתיות הוא כנראה סיבה טובה בשביל להסתפק. עקרון הסיבתיות, אם אני אומר שגופים נמשכים זה לזה אז אני אומר טוב משהו צריך לחולל את זה, עקרון הסיבתיות. אה, אז כנראה שיש כוח גרביטציה. אולי לא, אני לא יודע, אבל זאת ההנחה שלי. משהו שמחולל את זה אבל אתה לא אומר מה זה. בסדר אבל אני אומר שיש משהו שמחולל את זה. אוקיי? אני לא חושב שלומר שזה כוח גרביטציה ולומר שזה גלגלים שהם לא חומריים שנובעים מכך שיש לך חומר שנמצא במרכז זה שונה, זה פשוט ניסוח אחר. לא, אבל לא, זה בדיוק מה שאני רוצה לטעון שזה לא שונה אלא זה ניסוח שונה בהתאם לתקופה של אותו עניין עצמו, שבשתי התמונות האלה אנחנו בעצם מניחים את קיומו של איזשהו יש שאף אחד מאיתנו לא יודע להגיד עליו כלום, לא ראינו אותו ואי אפשר לצפות בו, והוא זה שדואג לכך שההתנהגות הזאת תתרחש כפי שהיא מתרחשת. אבל זה כבר אחרי שהרב… זה לא היה הרעיון המקורי, זה כבר האוקימתות שהרב עושה לרעיונות האלה כדי שהם יתאימו… לא עוד פעם, אני לא מייצג פה את אריסטו, אני מנסה להראות מנקודת מבט אריסטוטלית שהוא היה יכול לעשות לנו את מה שאנחנו עושים לו. זה מה שאני רוצה לטעון. עכשיו לא אכפת לי אם הוא היה אומר את כל מה שאני אומר, אין לי מושג, אני לא מכיר אותו ואני לא יודע מה הוא היה אומר. אבל אני רוצה לומר שמנקודת המבט האריסטוטלית אפשר לעשות לנו בדיוק את אותה דקונסטרוקציה שאנחנו עושים לו. גם אנחנו נמצאים בתוך עולם מושגי שאנחנו מרגישים מחויבים אליו ואנחנו פועלים על פיו, ואנחנו עושים דברים בסך הכל די דומים. אף על פי שנראה לנו איכשהו שזה נורא פרימיטיבי ומיושן ולא נכון, צריך לקחת את זה קצת בערבון מוגבל. גם אנחנו משתמשים במערכת הנחות וצורות חשיבה שנמצאות אצלנו. אוקיי. ישנו מושג מהפילוסופיה היוונית שכל מודים בו, גם הפילוסופים הקדמונים וגם החדשים, זה ממש שמרחיק לכת אני חושב שזה ממש לא נכון, וגם המפרשים שלנו והוא מושג ההיולי. הן הרמב"ם והן הרמב"ן משתמשים בו בפירוש הפסוקים הראשונים בתורה. ההיולי הוא החומר הראשוני, החומר ללא צורה. ברור שכל דבר חומרי ניתן לחלוקה. רגע, זה עוד רגע נראה את זה. אריסטו עשה אבחנה בין חומר לבין צורה. עכשיו כל מה שאנחנו מכירים זה כמובן דבר שהוא חומר ושלו גם צורה. אבל אפשר לעשות איזושהי הפשטה ולחשוב מה זה הדבר הזה שהוא חומר עוד לפני שהייתה לו צורה, בלי צורה. לזה קוראים חומר היולי, היולי זה חסר צורה. אוקיי? אז זה מה שנקרא חומר היולי. ויש הפשטה אחרת שהיא נקראת צורה בלי חומר. צורה בלי חומר זה גם סוג של הפשטה, אנחנו לא מכירים דבר כזה אבל אנחנו יכולים להגדיר את צורת המשולש, לא משולש אובייקט שהוא משולש אלא את המשולשיות עצמה, את צורת המשולש או את הסוסיות, אוקיי? אז אלו שתי הפשטות שאף אחד מאיתנו כמובן אף פעם לא ראה את אף אחת מהן. מה שאנחנו פוגשים זה תמיד עצמים שיש בהם חומר ויש להם צורה, ואנחנו מבינים שיש פה שני אלמנטים או שני היבטים ולכן אנחנו יכולים לעשות איזושהי הפשטה ולדבר על ההיבטים כישים. צורות הן סוג של ישים והחומרים. עד כמה שאני יודע זה בעיקר אפלטון, אני לא בדיוק יודע אבל עוד פעם אין לי מידע ברור אז אני לא יכול להגיד משהו, אבל אפלטון ודאי מבין שהצורות נגיד זה סוג של ישים קיימים, זה בעולם האידאות, הוא קורא לזה אידאות. אוקיי? אצל אריסטו הצורות למשל זה אני יודע, זה לא קיים. לאריסטו זה קטגוריות, זאת אומרת זה רק צורות של החשיבה שלנו, זה לא שבאמת יש באיזשהו מקום את אידאת הסוסיות, או לא באיזשהו מקום, אבל יש באיזשהו מובן, כן, שזה קיים. אומרים לא, זה לא קיים, זאת הפשטה שלנו. אנחנו עושים הפשטות וככה החשיבה שלנו עובדת, אבל זה לא משהו, זה לא דבר שבאמת קיים בעולם. זה לגבי הצורות הנבדלות, הצורה הטהורה. עכשיו מה עם החומר הטהור, חומר בלי צורה? החומר ההיולי, אז כאן הוא אומר שכולם מסכימים לקיומו של החומר ההיולי, אז לגבי אריסטו ואפלטון אמרתי, אני לא בטוח, אבל להגיד שגם הפילוסופים החדשים כולם מסכימים לזה זה פשוט שטויות, זה ממש לא נכון. יכול להיות שגם אריסטו וגם אפלטון, זה אני לא יודע, יכול להיות ששניהם הסכימו לזה. הרמב"ם והרמב"ן, גם פה אני לא לגמרי מבין האם הרמב"ם מדבר על זה באותו מובן כמו הרמב"ן, הרמב"ן הרי היה ניאו-אפלטוני והרמב"ם היה ניאו-אריסטוטלי, אז לכן הם משקפים את שתי התפיסות הקדומות האלה. ויש מדרש מאוד מפורסם שגם הרמב"ן דן בו וגם הרמב"ם במורה נבוכים, מפרקי דרבי אליעזר, ששמה המדרש כותב שמיים מהיכן נבראו, משלג שתחת כיסא כבודו, מארץ מאיפה נבראה, מ, אני לא יודע, לא זוכר כבר מאיפה בדיוק. אומר הרמב"ם אני מעודי לא ראיתי מדרש תמוה כזה. אין לי הסבר בשבילו. זה מדרש, זה התבטאות מאוד נדירה ברמב"ם, זה מדרש שאין לו הסבר, אני לא מבין את ההסבר, לא ראיתי מעודי דבר כל כך תמוה. כי בעצם מה שהמדרש הזה אומר זה שהדברים שנבראו בעולם הם נבראו יש מיש, לא יש מאין. זאת אומרת השלג שתחת כיסא כבודו זה היה איזשהו פאזה קודמת שממנה נוצרו הדברים שאנחנו מכירים בעולם הזה, זאת אומרת שהבריאה בעצם הייתה יש מיש ולא יש מאין. עכשיו הרמב"ן כשהוא בא ומסביר את זה, גם בבראשית וגם בפירוש לשיר השירים, אז הרמב"ן, יש קצת הבדל ביניהם דרך אגב, איזה סתירה ביניהם, אבל הוא מתייחס לזה גם בפירוש לבראשית וגם בפירוש לשיר השירים והוא אומר שמה שהשלג שתחת כיסא כבודו זה החומר ההיולי. זאת אומרת חומר היולי שאתה צר לו צורה, ככה אתה בעצם יוצר את העצמים שאנחנו מכירים בעולם שלנו שהם תמיד חומר פלוס צורה. אז השמיים ש… שלג שתחת כיסא כבודו זה בעצם החומר ההיולי שממנו נבראו השמיים והארץ. וזה בעצם התזה האפלטונית-אריסטוטלית, לא יודע בדיוק מה, הזאת. אוקיי? עכשיו הרמב"ם אומר שזאת אמירה נורא תמוהה. למה? כי כנראה שזה השאלה, האם בגלל שהוא לא מקבל את קיומו של חומר היולי, אני לא יודע, אני לא מספיק בקיא במשנתו של אריסטו וגם לא של הרמב"ם, או בגלל שיש שם איזושהי השתמעות כאילו שהחומר ההיולי הוא קדום. זאת אומרת הוא בעצמו לא נברא. כשהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, אז הוא ברא את העולם מתוך החומר ההיולי, הוא צר צורה לחומר ההיולי, אבל החומר ההיולי עצמו הוא לא נברא, הוא תמיד היה. אז אם זה באמת ככה, אז זה דבר תמוה, זה מה שהרמב"ם אומר. למה, אני לא זוכר כבר את הרמב"ם אם הרמב"ם באמת תולה את זה בקדמות של החומר ההיולי או מעצם העובדה שהוא לא מוכן לקבל בכלל שיש חומר היולי. ואז זה לא מה שהוא כותב כאן, שזה מוסכם גם על הרמב"ם וגם על הרמב"ן. כי אם זה רק מחמת הקדמות אז למה זה דבר כל כך משונה? הרי הוא עצמו אמר שהקדמות זה בסך הכל משהו שהוא לא מופרך, הוא היה מוכן לקבל אותו, הוא חושב שלא, אבל אז למה המדרש הזה כל כך מסעיר אותו? זאת אומרת, אולי רבי אליעזר הגדול חשב שהעולם קדום? מה הבעיה? הוא פירש את התורה כמו שהרמב"ם אמר שהוא יכול לפרש אותה אם הוא היה מניח שהעולם הוא קדום. למה זה כל כך תמוה? לכן איכשהו אני תמיד חשבתי, אבל עוד פעם, לא בדקתי, אני לא מספיק בקיא, אני לא יכול להגיד פה דברים ברורים, אני תמיד חשבתי שמה שמפריע לרמב"ם זה עצם קיומו של חומר היולי. הוא טוען שאין דבר כזה חומר היולי. הישים שקיימים, כי הוא אריסטוטלי, יש דברים שקיימים, זה חומר פלוס צורה, זה הפשטות שלנו, חומר היולי וצורה נפרדת, זה לא דברים שבאמת באמת קיימים. למרות שהרמב"ם עכשיו אני חושב על זה כן מדבר על שכלים נבדלים. שכלים נבדלים זה כן קצת מקביל לצורות, לדברים שהם בדרך כלל מלווים אובייקטים חומריים, אבל פה אנחנו עושים איזושהי הפשטה, השכל כשלעצמו, לא כשהוא בתוך ראש או בתוך גוף, אלא שכל. שכל נבדל זה גם בעצם סוג דומה של הפשטה, כמו צורה נפרדת, ועל זה כן הרמב"ם מדבר כאן. הפשטות מהסוג הזה, אני לא מספיק בקיא אז אני לא יכול לדעת, מה שכן נכון זה שהפילוסופים החדשים זה לא נכון, אבל זה ברור. זאת אומרת, הרבה פילוסופים, מה זה הפילוסופים החדשים? זאת קבוצה נורא גדולה, אבל שתשאלו את רובם הגדול תקבלו תשובה שאין להם שום אינדיקציה לזה שיש חומר היולי. לא יודע מאיפה הוא המציא את הקונצנזוס הרחב הזה. בכל אופן, אז הוא ממשיך עכשיו: ברור שכל דבר חומרי ניתן לחלוקה. הוא מסביר עכשיו מה זה חומר היולי. כל דבר חומרי ניתן לחלוקה, וכשמגיעים לחלקיקים הקטנים ביותר שכמעט אינם תופסים מקום במרחב, הרי זהו החומר הראשוני שאין לו שום תכונה מתכונות היסודות המוכרים לנו, הכסף והזהב, הפחמן וכדומה. רק בהתחברם של החלקיקים אלו לאלו נוצרים היסודות. החלקיקים האלה הם חומר היולי, אבני הבניין של החומר ליסודותיו. התורה לא סיפרה לנו איך נוצרו היסודות מן החומר ההיולי, כנראה שזה לא חשוב למטרת הסיפור שהיא תמיד המטרה המוסרית. זה מה שהוא אמר כבר למעלה, שהמטרה של התורה זה לא ללמד אותנו מדע או פיזיקה, אלא עד כמה שזה נדרש בשביל ההוראות המוסריות או המעשיות שהיא באה להורות אותנו. רק פה באמת עוד הערה, ההגדרה שלו לחומר היולי גם כן לעניות דעתי ממש לא נכונה. זה לא מה שמתכוונים בדרך כלל כשמדברים על חומר היולי. חומר היולי זה חומר נטול צורה, זה לא חלקיק בסיסי. חלקיק בסיסי זה לא חומר היולי. אבל אם הוא מגדיר כך, הוא יכול להגדיר מה שהוא רוצה, אבל אז באמת גם הפילוסופים של היום מסכימים איתו. כן, אה, אתה אומר שביחס להערה הקודמת שלי. אבל זה לא מה שהרמב"ם והרמב"ן ואריסטו ואפלטון הגדירו חומר היולי, למה נפשך. זה לא מה שהם הגדירו חומר היולי. חומר היולי זה לא חלקיק אלמנטרי. בעצם מה שהוא מדבר עליו זה מה שאנחנו קוראים היום חלקיקים אלמנטריים. אלף, לחלקיקים אלמנטריים יש תכונות. אם לחלקיקים אלמנטריים לא היו תכונות, אז גם לחלקיקים הלא אלמנטריים לא היו תכונות, כי חלקיקים הלא אלמנטריים הם בסך הכל סיכום של התכונות של החלקיקים האלמנטריים. אם החלקיקים האלמנטריים לא היו צבועים, במירכאות, לא היה להם תכונות ייחודיות שונות, נגיד אם העולם כולו היה בנוי מסוג אחד של חלקיקים אלמנטריים וזהו, אז לא היו גם חלקיקים לא אלמנטריים שונים. בגלל שיש את ההרכבות השונות, הן צורה של מבנה אחר של החלקיקים שיוצרים את ההרכבה, אחרת למה הם יוצרים הרכבות שונות? למה מולקולה שבנויה מאטום כזה נראית אחרת מאשר מולקולה שבנויה מאטום אחר? כי האטום הוא שונה. וכי המפץ הגדול פגע בו בצורה אחרת. מה? המפץ, נניח תיאוריית המפץ הגדול. לא, אבל הדברים האלה לא, זה לא נוצר במפץ הגדול. זאת התרכבות של אטומים שגם נוצרים עכשיו. מולקולות כאלה הרי נוצרות ומתפרקות גם היום, לא מהמפץ הגדול. אז אני שואל למה הם נוצרות ומתפרקות בצורה כזאת, בצורה אחרת? כי האטומים שמרכיבים, אנחנו יודעים, בכימיה הזאת אנחנו יודעים שזה נכון. האטומים הם אחרים, וכיוון שכך המולקולות שהאטומים יוצרים הן מולקולות שונות. אם השדה שסביב האטום הוא שדה שבנוי בצורה מסוימת, זה מכתיב איפה יישב האטום השכן. האטום השכן יישב באותו מקום שהוא מינימום אנרגיה מבחינת הפוטנציאל של האטום הזה. ואם יש אטום שונה, הוא ייצור מולקולה שונה. לכן אייץ' שתיים או מתחבר, שני מימנים עם חמצן. למה? כי המבנה של השדות הוא כזה שהשני מימנים וחמצן יוצרים מבנה יציב. אבל סי או שתיים זה מבנה שהוא לא שני פחמנים וחמצן אלא שני חמצנים ופחמן. למה? כי שמה המבנה הוא אחר. סי הוא אחר מאייץ'. אז הוא מתרכב עם שני מימנים ולא עם מימן אחד. וזה עדיין הנחה, אפרופו מה שדיברנו קודם. מה? לא, זה לא הנחה, זה אנחנו יודעים, זה מדדו. יש לנו ידע תצפיתי על הדברים האלה. כן, אבל זה שאתה אומר שזה חייב לפעול רק ככה. לא, ברור, אבל אני אומר למה להניח אחרת? הרי כל מה שאני מניח זה רק מתוך הניסיון שלי, נכון? אחרת ממה שאתה יודע. אני אומר מתוך הניסיון שלי זה לא נכון. עכשיו, אולי שמה זה כן ככה, אולי, אבל למה להניח את זה? לכן החומר, כשמדברים על חומר ללא צורה, זה בכלל לא קשור לחלקיקים אלמנטריים. חומר ללא צורה יכול להיות גם חומר מאקרוסקופי. זה יכול להיות חומר גדול, קטן, לא יודע. גדול וקטן זה כבר לתת לו תכונות. זה חומר נטול צורה, זאת הכל, זאת הפשטה. זה השולחן, אם אתה מפשיט ממנו את כל תכונותיו, נגיד אנחנו נחשוב על השולחן ונוריד ממנו במירכאות, נסלק ממנו את התכונה שהוא מלבני. ואחרי זה נסלק ממנו את התכונה שהרגליים שלו עשויות ממתכת. ואז נסלק את זה שהוא לבן, ונסלק את זה שהוא עשוי מעץ, ונסלק, נפשיט ממנו את כל תכונותיו, מה שיישאר זה חומר היולי. מה שיישאר זה האובייקט של השולחן מופשט מכל תכונותיו. אוקיי? זאת הפשטה פילוסופית, זה לא חלקיק אלמנטרי. חלקיק אלמנטרי זה חלקיק כמו כל חלקיק אחר. אז מה אם הוא קטן ואלה גדולים? מה זה משנה הגודל? זה שהוא קטן והם גדולים זה משנה משהו? אם החלוקה הייתה לאינסוף נניח, אבל החלוקה היא לא לאינסוף, לפחות לפי מה שחושבים היום. החלוקה היא לא לאינסוף. אז מה אני לא… החלקיקים האלמנטריים וחומר היולי זה ממש לא אותו דבר. זאת אומרת, זה לא… הזהות שהוא עושה פה היא זהות בעייתית. כן, אז הוא אומר החלקיקים הקטנים ביותר שכמעט אינם תופסים מקום במרחב. והם תופסים, רק מעט מאוד. נו, אז הנה כבר הנה אתה רואה שזה חלקיק כמו כל חלקיק אחר ויש לו אפילו צורה, הוא תופס מקום במרחב, מקום קטן. זה לא צורה לתפוס מקום קטן במרחב? רק מקום גדול במרחב זה צורה? מה ההבדל? זה אותו דבר. זה רק יותר מאותו דבר. אין להם צורה במובן של מבנה מרחבי, לפחות לא שידוע לנו. למה לא? זאת אומרת לחלקיקים בסיסיים, לפרוטון, אלקטרון יש להם… פרוטון ואלקטרון זה לא חלקיקים אלמנטריים. יש כבר קווארקים. אבל כן, בטח שיש להם צורה. רק הצורה, רק אנחנו יודעים, בתורת הקוונטים אבל זה נכון גם לזה נכון גם לאטום. בכלל מדברים על זה. לא, אבל אנחנו בסך הכל אומרים שמה שאתה קורא צורה פיזית, נגיד של כיסא, זה לא באמת מה שיש שם, אלא זה איזשהו מבנה צורני במרחב, שזה הצורה שלו. לא משנה. אבל עדיין יש איזושהי התפלגות מרחבית שהיא נקראת הקווארק, או האלקטרון, או הפרוטון, או האטום. זו התפלגות מרחבית שהיא נמצאת פה. זהו. לא, יש לו צורה. זה הצורה שלו. רק זה לא מסה עם צורה במובן הנאיבי שאנחנו מבינים כמו השולחן או הכיסא הזה. לא משנה. זה מה שנקרא הצורה המרחבית, שיש איזושהי התפלגות מרחבית והיא שונה בין פחמן למימן, בין אטום פחמן לאטום מימן. אבל בצורה זה לא אותה צורה באותו מובן שאנחנו אומרים צורה על חומר מקרוסקופי. זה אותו מובן בדיוק. גם החומר המקרוסקופי הוא כזה. רק שמה אנחנו רואים אותו גם בעיניים, אז זה מתורגם אצלנו לתמונה מרחבית. אם היה לנו עיניים עם רזולוציה לרמה של קווארקים, אז היית רואה קווארקים. אז מה זה אומר? זה לא הקווארק עצמו, זה התמונה של הקווארק כפי שהיא מופיעה אצלך. וזה נו זה היה מופיע כאיזושהי צורה במרחב. מה קורה בעולם עצמו? זה איזשהו שדה. כן, ברור. אוקיי, אז מה? זה מה שנקרא צורה במרחב. אז זה תפיסה מודרנית של מושג הצורה, אבל זה הצורה. זה לא… אנחנו רק היום יודעים אולי קצת יותר טוב מה זה אומר, פעם לא ידעו את זה. אבל לא משנה, זה המושג צורה הרגיל. אין פה שום דבר מיוחד. יש להם גם תכונות, קווארקים טעונים במטענים כאלה ואחרים. אנחנו יודעים, יש כמה סוגי קווארקים. אנחנו יודעים איך הם מתרכבים אחד עם השני. כל אחד מהם הוא סוג שונה. יש להם תכונות לקווארקים האלה. זה לא סתם דבר נטול צבע וצורה. זאת אומרת זה דברים חלקיקים ככל חלקיק אחר. אוקיי, אז בואו נמשיך. בראשית ברא אלוקים את השמיים, עד כאן הוא עסק בעצם בהתחלה ב"בראשית ברא אלוקים". אז הוא הסביר מה זה בראשית ומה ומה בעצם פחות או יותר הוא ברא, או באיזה אמצעים בעצם, לא את מה הוא ברא אלא באיזה אמצעים, חוקי הטבע, והגענו עד החומר ההיולי בעצם. השלב הבא: בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ. זאת אומרת מהחומר ההיולי הזה, שהוא היה בראשית, הוא הסיבה שממנה נגזר העולם שלנו, ההפשטה הזאת שנקראת חומר היולי, ממנה נבראו השמיים והארץ. אז מה השמיים והארץ הם סך כל היקום שאנו מכירים, מרום השמיים ועד תחתית הארץ. זאת אומרת הוא מתכוון לומר ש"בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ" אין הכוונה שהקדוש ברוך הוא התחיל עם האדמה והשמיים. לא, לא זאת הכוונה. השמיים וארץ הכוונה את כל המציאות. בראשית ברא אלוקים את כל המציאות. זה פירוש אחר ממה שאנחנו רגילים הפסוק. איך אנחנו רגילים הפסוק? שבבראשית נבראו השמיים והארץ ואז התחילו לאכלס אותם. בסדר? הוא אומר פה לא, בראשית ברא אלוקים את השמיים וארץ הכוונה בראשית ברא אלוקים את הכל. את השמיים, את הארץ ואת כל אשר בהם, את בעלי החיים, את הכל. למה? אז עכשיו בוא נראה. אז הוא אומר "את" באה תמיד לרבות את הטפל. בכוח כבר נבראו השמיים וכל אשר בהם והארץ וכל אשר עליה. אך אין זאת אומרת שהכל הופיע בבת אחת. כמה זמן לקח מראשית הבריאה עד שהתפתח כל מה שאנו מכירים? התורה לא גילתה לנו. כאן הוא כבר מתחיל להניח כמובן את היסודות לשאלת גיל העולם. זאת אומרת איך מיישבים את זה עם התפיסות שלנו על גיל העולם, זה הוא אמור להגיע לזה בהמשך. אבל מה שהוא אומר כאן בעצם זה שכשכתוב בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ הכוונה כל המציאות כולה, כולל הבעלי חיים, כולל הכל. זה נברא בראשית, ואז כל זה היה רק בכוח. יצא אל הפועל, זה התיאור של ששת ימי הבריאה. אז הפסוק בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ זאת הקדמה לפרשת הבריאה. קודם כל הקדוש ברוך הוא ברא את הכל ברמה העקרונית, בכוח, באופן פוטנציאלי, ואז זה התחיל לצאת אל הפועל. ביום הראשון יצא זה ואחרי זה ביום השני יצא זה, ביום השלישי. זה היציאה מן הכוח אל הפועל, אבל בהתחלה הוא ברא בעצם את הכל. ולכן הפירוש שלו לשמים ולארץ זה לא השמים והארץ אלא כל הישים שאנחנו מכירים. יש רעיון דומה לזה, יש בעל הלשם שהוא מוכיח מתוך כתבי האר"י שבתוך האינסוף, דיברתי פעם על העולמות הקבליים, שיש אור אינסוף, בהתחלה היה אור אינסוף ממלא כל המציאות כולה, כך מתחיל העץ חיים. ואחר כך הוא הסתלק לצדדים והשאיר איזה שהוא עיגול חלל ריק שבתוכו נכנס הקו, הקו של האור אינסוף, ולא מגיע עד למטה כי אחרת זה היה נכחד. וזה נשאר, זה העולם של קו וצמצום. זאת אומרת, הצטמצם הצידה, נשאר חלל פנוי ונכנס לתוכו הקו, ואז יש אדם קדמון, ואצילות, ובריאה, יצירה, עשייה וכל העולמות אחר כך, זאת אומרת עד העולם שלנו. בעולם של אור אינסוף, מה זה נקרא אור אינסוף? אור אינסוף פירושו דבר נטול צורה, חומר היולי בעצם בתרגום לפה. זה אור אינסוף. כי מה זה אינסוף? תמיד כשיש למשהו צורה, זה מה שנקרא בשפה הזאת סוף. כי צורה פירושה אתה מגיע עד פה ופה אתה לא נמצא. כשאתה אומר שיש למשהו צורת משולש, מה זה אומר שיש לו צורת משולש? שיש לו גבול, נכון? והגבול הזה הוא בצורה של משולש. מה שמחוצה לו מובחן ממה שבתוכו בגבול שיש לו צורה מסוימת שזה המשולש. צורה זה תמיד גבול או סוף. עכשיו גם צורה שהיא לא גיאומטרית זה סוף. כשאתה אומר שמשהו אדום, אמרת בזה שהוא לא ירוק. זאת אומרת, כל תכונה שאתה נותן לדבר מסוים, זה בעצם לתחום אותו, להגיד שיש לו את התכונה הזאת אבל לא את התכונה הזאת. תכונות תמיד נבדלות אחת מהשנייה, זה תמיד לאפיין משהו, זה להגיד מה הוא כן ומה הוא לא. לכן תמיד לתחום משהו, לתת לו צורה, זה בעצם לקבוע לו איזה שהוא סוג של סוף, איזה שהוא סוג של דבר שאין לו סוף, שאי אפשר לתחום אותו, אי אפשר להגיד מה הוא כן ומה הוא לא, אז אין לו צורה. זה מה שנקרא חומר היולי. אז אין לו סוף. חומר היולי אין לו סוף. זאת אומרת, אור אינסוף וחומר היולי זה מילים נרדפות. עכשיו מה שטוען בעל הלשם זה שבתוך האור אינסוף, מה שפירוש הראב"ד לספר יצירה, אז הוא כותב שאור אינסוף זה הרצון להתגלות. זה עוד לא גילוי. הגילוי מתחיל מהעולם של קו וצמצום. למה? כי אז האלוקות הסתלקה, אז כבר מתחיל משהו אחר להיווצר שהוא לא אלוקים. זאת אומרת, אבל באור אינסוף, כשאור אינסוף היה מלא את כל המציאות לפני הצמצום, אז לא היה כלום, הכל היה אלוקות, אז אין… אבל זה עדיין לא הקדוש ברוך הוא עצמו, כך לפי הפרשנות המקובלת. יש מקובלים שכן מזהים את זה עם הקדוש ברוך הוא עצמו, אבל רובם אומרים שהקדוש ברוך הוא הוא עילתו של אור אינסוף, הוא לא אור אינסוף עצמו. אור אינסוף עצמו זה הרצון להתגלות. זה עוד לא גילוי. הוא בעצמו לא גילוי, זה הרצון להתגלות. זאת אומרת, התוכנית בעצם, התוכנית הבסיסית. אבל אור אינסוף נראה כמו ההפך מתוכנית, כי תוכנית זו צורה מופשטת ואור אינסוף זה חומר מופשט, זה ההפשטה ההפוכה. דיברנו על חומר היולי וצורות נבדלות, נכון? תוכנית של העולם, אני דווקא הייתי קושר את זה למושג צורה, לא למושג חומר היולי. הצורה המופשטת של העולם עוד לפני שאני מייצר את זה בפועל, התוכנית, כן? זו צורה. זה לא חומר. אז באיזה מובן האור אינסוף היה התוכנית הראשונית, הרצון להתגלות? אז הטענה שלו, של בעל הלשם, שבתוך אור אינסוף יש מה שנקרא ספירות כמוסות. עשר הספירות זה בעצם אבני הבניין של הצורות, זה החלקיקים האלמנטריים של הקבלה. מזה בנוי כל יש, מאוסף של ספירות ותערובת מסוימת של ספירות. אז הוא אומר שהספירות גם היו בתוך האור אינסוף, אבל שמה הן היו כמוסות, ולכן בעצם זה נקרא אור אינסוף כי עוד לא רואים את הצורה שלהן, הן לא יצאו אל הפועל, אין לו ספירות באמת. אבל הטענה שלו, נכון שבארי כתוב שאין לזה ספירות אבל יש ספירות כמוסות, ויש לו הוכחות מלשון הארי בכמה מקומות שיש בתוך זה ספירות כמוסות. מה זה אומר ספירות כמוסות? זה בדיוק מה שהוא כותב כאן. זאת אומרת שבתוך החומר ההיולי הזה. לאן הוא הולך להגיע, מה הולך להיווצר מהחומר ההיולי הזה, כבר טמונה בו כאיזשהי תוכנית פוטנציאלית. כי אם זה לא היה טמון בו, אז זה לא היה יכול לצאת אל הפועל. ובמובן הזה יכול להיות שבאמת חלקיקים אלמנטריים כן יותר דומה לחומר היולי. זה כמובן לא מה שאריסטו ואפלטון והרמב"ם והרמב"ן מתכוונים, אבל אם אנחנו מגדירים את זה כך, אז חלקיקים אלמנטריים הם כן, כי לקווארקים יש תכונות שהן לא תכונות שמנוסחות בשפה שלנו. אין להם צבע, מטען חשמלי, דברים מן הסוג הזה. המטען חשמלי, היחידה הבסיסית זה אלקטרון, וקווארקים מרכיבים את האלקטרון, אז אי אפשר לדבר על מטען חשמלי של קווארק. יש לו מטענים אחרים, יש לו איזה שהן תכונות אחרות שגורמות להרכבות שונות של הקווארקים, כך שנוצרים פרוטון, אלקטרון, נויטרון וכל החלקיקים הגדולים יותר, הלא אלמנטריים. אז זה בעצם אומר שאפשר לראות את זה גם באופן הזה, שהקווארק הוא בעצם חומר היולי נטול צורה, הוא נטול צורה במובן הזה שאין לו צבע, אין לו מטען חשמלי, כל מה שאנחנו קוראים צורה בעולם שלנו, אין לו צורה. אבל יש בתוכו את הפוטנציאל שכשהקווארקים מתרכבים אחד עם השני נוצרות כל הצורות שאנחנו מכירים, או כל האובייקטים שאנחנו מכירים. במובן הזה אני חושב שהקווארקים או החלקיקים האלמנטריים הם באמת כן דוגמה טובה לחומר היולי שיש בתוכו את הפוטנציאל להפוך לחומרים או לישים שאנחנו מכירים בעולם שלנו. שהפוטנציאל הזה הוא בעצם סוג אחר של תכונות שאין לנו יכולת לתפוס אותם באופן ישיר. אנחנו מבינים מה זה צבע, מבינים מה זה מטען חשמלי, מה זה קול, מה זה צורה גיאומטרית, את זה אנחנו מבינים. אבל צורות של קווארקים זה מה שהפיזיקאים קוראים מטענים. מטען בהקשר של פיזיקה של חלקיקים אלמנטריים זה לא מטען חשמלי כמו שאנחנו קוראים כאן. גם המסה זה מטען, כי זה סוג של תכונה של הדבר, מגיב לשדות כאלה או אחרים. זה תכונה של הדבר. אז לכל סוג של חלקיקים יש מטענים, אבל זה שימוש מושאל, כי מטענים שם פירושו יש להם איזה שהן תכונות, יש לנו שמות מופשטים בשביל התכונות האלה, אין לנו שום תחושה באצבעות מה זה אומר, זה לא אומר לנו שום דבר. אבל זה כן מה שבעצם בסופו של דבר יוצא אל הפועל בצורות שאנחנו מכירים, זה מה שמרכיב את המציאות שאנחנו מכירים. ולכן בעצם החלקיקים האלמנטריים האלה הם באמת איזשהו חומר שאפשר לקרוא לו חומר היולי עם צורה כמוסה או צורה פוטנציאלית שיוצאת מן הכוח אל הפועל ואז קיימים העצמים שאנחנו מכירים. אוקיי, שיהיה חג שמח.